לפ"י ה"א
שיטת הרא"ם בספר יראים היא, שהשמטת חוב בשביעית היא רק מצוה על המלוה שישמיט, אבל כל זמן שלא אמר המלוה "משמט אני" חייב הלוה לפרוע החוב, וכ"ז שאינו מחזיר החוב הוא בכלל לוה רשע. אלא שכשהלוה תובע את המלוה לב"ד, שיקיים מצותו וישמט, אז כופין ב"ד את המלוה שיאמר: משמט אני, כמו שכופין על כל מ"ע שבתורה. אלא שחידש שם עוד הרא"ם, שאין כופין ע"ז כ"א ב"ד סמוכין, הראוים לדון דיני קנסות, מפני שעיקר הכפיה דיני־קנסות היא, ואין דנים דיני קנסות כ"א סמוכים, ואפילו ד"מ אין דנים כ"א דבר שיש בו חסרון־כיס ומילתא דשכיחא. וסבר הרא"ם, שמה שישלם הלוה את חובו אינו נקרא חסרון־כיס, שהרי באמת ראוי הוא שיפרע חובו, אלא שהתורה חדשה שהוא אינו צריך לפרע, ע"י הפקעת שמטה, וכיון שמה שפטרתו תורה, לפי דעתו של הרא"מ, הוא רק אחר שיאמר המלוה משמט אני, אבל קודם לכן לא פטרה כלל, א"כ כשמשלם אינו מפסיד מאומה, והוא משלם את מה שראוי לו לשלם, אלא שע"י הכפיה, ב"ד יכולים לזכות את הלוה בריוח, אבל אין זה נקרא דבר שיש בו חסרון־כיס. גם י"ל דזה הוי מילתא דלא שכיחא, כיון שאינו נוהג אלא בשביעית.
ועכ"פ פשוט הוא, דמודה הרא"מ, דהא דקיי"ל שבשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו זה נוהג גם בזמן הזה, שהרי משום הכי מעשינן אגיטי משום דשליחותייהו קא עבדינן. ודברים כאלה נעשים גם בב"ד בזה"ז, שהם נקראים "יש בהם חסרון כיס" ו"שכיח", כקבלת גרים ועישוי גיטין, וכד' התוס' (גיטין דף פ"ח ב' ד"ה במילתא), ולא אמר הרא"מ כלל זה שאין כפיה נוהגת בזמן הזה, אלא בעניני ממון, - וע"ז יש לנו כללא דבעינן מילתא דשכיחא ויש בו חס"כ, אבל בשאר מצות ודאי כופין בכ"מ. ודלא כבעל פירוש "תועפות ראם" לספר יראים, הנדפס מכ"י פארמא, שנדחק לדעת הרא"ם: איך כפו בבבל על כיבוד או"א, ורצה לחדש שהיתה הכפיה על כאו"א והעונש - על העבר, ובאמת לא מצינו כלל במ"ע עונש על העבר רק כפיה על להבא *) ובכי"ק "באר אליהו" לביאור הגר"א חו"מ סי' א' ס"ק כ"ה כ' בזה"ל:
והנה בביאור הענין בחילוקי הקנסות, בין אותן שדנין בזה"ז לאותן שאין דנים אותם, נראה שדברי הרי"ף שכתב בהגוזל קמא, בסוגיא דההוא גברא דגזל פדנא דתורא, שדנין כל קנס כיו"ב, ובפ' השולח, בקנס של מוכר עבדו ובהמתו, כתב בשם גאון שאין דנין כזה בחו"ל, שמשמע מזה שדוקא קנס של שעה דנין ולא קנס קבוע, אע"פ שהוא מדרבנן, ודברי המרדכי, שכתב בשם רבינו ברוך, שכל קנסות של חכמים שקנסו ע"י תקנתם גובין דמשמע אפילו קנס קבוע, כגון ההוא דמוכר עבדו ובהמתו לנכרי, אינם סותרים זה את זה ביסוד שלהם ובעיקר סברתם, אע"פ שיש מחלוקת ביניהם בענין הקנס ההוא של מוכר עבדו ובהמתו לנכרי. והיינו שמתחילה הביא במרדכי שם דעת הרא"מ בספר יראים, ששיטתו היא שחובת המלוה לומר משמט אני בחוב שעבר עליו שביעית, וכל שלא אמר כן אין החוב משמט, וגובין מהלוה, אלא שב"ד חייבין לכוף את המלוה לומר משמט אני, ואם אינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו, כדין עשה לולב ואינו עושה סוכה ואינו עושה, וכתב שהך דינא, לכוף במכות על דבר של ממון, אין דנין בחו"ל, כיון שאינו בכלל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. ולכאורה נראה דתרתי קאמר: א) שאין לכופו במכות בכל מילי, אפילו כשאינו דבר שבממון, משום דס"ל כמו שביארו תוס' פרק המגרש דפ"ח ב', ד"ה לפניהם, דבמידי דעישוי בעינן ב"ד סמוכין, והיינו אפילו כשאינו דבר של ממון, כהא דמעשי' לגיטין, אע"ג שגיטין בעצמן אינם צריכים ב"ד מדינא, מ"מ כשהוא בא לעישוי צריך ב"ד דוקא, דהיינו מומחין. וכ"כ ביתר ביאור בסנהדרין דף ב' ע"ב ד"ה ליבעי וז"ל: ונראה לפרש, דבגיטין לענין מילי דכפיה איירי, דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטין, א"ל והא אנן הדיוטות אנן (כלומר וזה נלמד מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות), אבל אלהים לאו אמידי דעישוי מיירי, אלא בדין דעלמא, והא דמשמע לי' מילי דעישוי מלפניהם, משום דדרשינן לקמן אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים, דשייך בהו שימה", ע"כ. א"כ לכוף, שהוא עישוי, אין לדעת הרא"מ לב"ד שבחו"ל, אפילו על מידי דלאו ממונא הוא, אע"ג דודאי חייבים לומר ולחייב מטעם תוכחה המוטלת על כל ישראל, אבל כפי', ע"י הכאה עד שת"נ, לדעתו מוטלת היא רק על ב"ד, ובעינן ע"ז ב"ד סמוך, כמו בעישוי דגיטין, אם לא היו בכלל שליחותייהו קא עבדינן, וס"ל שאין אנו למדין לומר שליהותייהו קא עבדינן ממה שאין לנו מפורש בו דעבדינן שליחותייהו, ע"כ אין לנו לדון מגיטין אמילי אחריני. ובזה הדרנא בי ממה שכתבתי בביאור דברי הרא"מ הללו בקו"א לס' "שבת הארץ", שביארתי שם שלא אמרה למילתי' כ"א בענינים שבממון. וכעת אני רואה, שהנכון הוא כדעת מי שפירשו דבריו כפשטן, דאכל מידי דמצוה קאי, אלא שהטעם הוא משום דמידי דעישוי צריך ב"ד, אפלו אם אינו דבר שבממון, ואפילו אם הוא דבר שכשהוא לעצמו אינו זקוק לב"ד, מ"מ כשבא לכלל עישוי צריך דוקא ב"ד סמוך. וב) חוץ מדברים שבעישוי אמר שקנס דממון א"א לחייב ולדון בב"ד בזה"ז, וא"כ אין לדון כלל לחייב את המלוה שיאמר משמט אני, שבזה אנו מחייבין אותו ממון לותר את חובו אל הלוה, וזהו ענין הכלול בקנס, שהוא מידי דממונא חוץ מהודאות והלואות, או כל מידי דשכיחי ואית בהו חס"כ, וכאן לא שכיח ולא אית ביה חסרון כיס, או עכ"פ חד מהני תרתי אית ביה. והנה סבר הרא"מ, שבכל כה"ג, אע"פ שיש בתקנת חכמים, אם שמיטה מדרבנן בזה"ז, או אפילו בשל תורה, אם נאמר שהיא מד"ת, ענין של חיוב ממון, שיש בו ג"כ ענין של מצוה, ובמידי דמצוה לא שייך לומר שאין דנין בזה"ז, דכל הכלל הוא רק על מידי דממונא, מ"מ כיון שיש בו ממונא הולכים אחר צד הממון שבו, ואין ב"ד יכולין לחייבו, אע"פ שהוא מחויב, ולא מבעי שאסור להכותו עד שת"נ, שזה הוי עישוי, שאסור לדעתו, לאינם סמוכין, גם בדבר שאינו של ממון, אלא שגם בלא כפי' אסור לדון, כמו שאסור לדון כל מדי דל"ש או לית ביה ח"כ, דחשיב כקנסא. ונראה שהמרדכי, שסמך ענין להא דהרא"מ על דין קנס של מוכר עבדו ובהמתו, ס"ל דה"נ בחיוב שיש לפדותם כיון דפתיך ביה ענין של ממון שבין אדם לחבירו, שהרי סוף כל סוף מחייבין אותו ליתן הממון להלוקח, יהי' מי שיהי', חשוב כדין ממון במלתא דלית ביה ח"כ או לא שכיח. ור"ב י"ל דס"ל, שהולכין אחר יסוד התקנה של קנס זה, שאינו כלל ענין של משפט ממון, שאין הכונה לזכות את הקונה בממון או לחייב את המוכר, אלא לקיים את המצוה לפדות הבהמה ועבד מיד נכרי, ואע"ג דפתיך בי' מידי דממון לית לן בה. וכיון שאנו מוצאים, שלגמרי אין כח ב"ד משולל מלחייב ממון בזה"ז אפילו בקנסא, ואפילו במידי דל"ש ולית ביה ח"כ, כגון במכין ועונשין שלא מה"ת, ה"נ אע"פ שאם היה כאן קנס קבוע של ממון, שכונת הקנס היא כמו משפט שבין אדם לחבירו, היה הדבר יוצא מכח ב"ד דזה"ז, ככל ד"מ דל"ש ול"ב ח"כ, שהם בכלל קנסא, אבל כיון שעיקר אלה הדברים הוא צד המצוה שבהם, לא הי' מקום לסלק יד ב"ד מצד ממון הפתוך בו, כ"א אם לא היה שום אפשרות לב"ד בזה"ז לדון בעניני קנס, אפילו בדרך רחוקה, אבל כיון שבאיזה צד שיהי' יש בכחם לדון, אז אנו מדמין ג"כ צד הממון, המעורב בהצד של חיוב המצוה, דוגמת דין שלמגדר מלתא, דשליחותייהו קא עבדינן. וי"ל דה"ה לדבריו צד העישוי, שיש במצוה שאין בה ממון, הוא ג"כ מטעם זה, שהוא דומה לדבר הבא משעה לשעה לפי הצורך. וי"ל דהיינו טעמא דאמרינן ג"כ בעישוי דגיטין שליחותייהו קא עבדינן בהמגרש שם, שהעישוי הוא צד מעורב עם עצם חובת המצוה, לתן גט מרצונו במקום שהדין נותן, ומשו"ה י"ל דבקנס אחר קבוע, שעיקר הקנס הוא לחייב את עושה העולה, ולזכות את מי שנעשה לו, שזהו ממש ענין אדם באדם, ככל נזקין, וכיון שהוא יוצא מכלל מידי דשכיח או יש בו ח"כ באמת לא עבדינן שליחותייהו, ומשו"ה פסקינן לקמן בס"ס שפ"ב שאין דנין בזה"ז דין הקנס למי שחטף מצוה מחבירו, כהא דרבן גמליאל שחייבו עשרה זוז. חולין דף פ"ז ע"א, שזהו דיני ממונות ממש, וכיון שהוא דבר קבוע אין דנין אותו, בזה"ז, כשא"ב חסרון כיס או שאינו שכיח]. גם פשוט, שהיו נוהגים גם בבבל לכפות על המצות שהדין נותן לכפות עליהן, שבודאי אין לנו חס"כ ונעילת־דלת יותר מזה, כשיתבטל כל כח ב"ד למצות המחויבות לכל ישראל. אלא, שהעיקר הוא, כמו שכתבנו, שלא אמר הרא"מ את דברי חידושו כ"א לענין דבר התלוי בממון כמו השמטת החוב, - ולא בשאר מצות.
מתוך כ"ק של הגה"צ האדר"ת ז"ל:
ב"ה יום טוב לישראל שנת תרס"ב. - בענין היתר שביעית
האב ובנו שראו את החידוש להתיר בהבלעה, כמבואר במביט ומהרי"ט, ואחריהם פסק ג"כ הפאה"ש. אמנם משמע רק בהבלעת איזה שנים עם שהש"מ. ויוכל להיות שיתירו גם עתה עם שלש או ארבע שנים שאחרי השמיטה, ומ"מ. אמנם ע"ז השיג המנ"ח מסוגיא דע"ז (טו:), שאנו מצווים על שביתת שדינו בשביעית, כמו בש"ב בשבת. ואני עני לא כן עמדי. וראיותי, א) ממה של"כ הר"מ כן, בה' שמו"י, שאסור להשכיר לעכו"ם כמו בשבת, שכ"כ סמוך ונראה למ"ע דש"ב. ובאמת לא אשתמיט תנא ואמורא ופוסקים רו"א להשמיענו עיקר הזה, של ש"ש בשביעית כמו ש"ב בשבת. ולעניותי ל"מ בתלמודים ובתוספתות ובשו"מ, וכה"ג פריך הגמ' ביבמות (ע"ג) וכריתות (כ"ה.) ועוד ש"מ. - (והט"א מביא ראיות כאלו בכ"מ). ב) מהא דאסרו חז"ל שכירות שדות בא"י משום הפקעת תרומ"ע, וא"כ בשנת השביעית יהא מותר, ולא עוד דאפכא הל"ל דאסור בכל שנות השמיטה, מפני שנת השמיטה, ובודאי עדיף לגזור גזירה זאת, המובנת לכל, וכי בודאי הם נכשלים מפני ההפסד הרב, מלגזור משום הפקעת תרומ"ע, שהירושלמי מקשה ע"ז א"כ קמח לא נמכור משום מצות חלה כו' וכו'. א"ו דאין שום איסור שביתה לישראל כשא"י יעשה בשדהו בשביעית, וי"ל נהפוך הוא שחז"ל לא החמירו כ"כ בזה גם מדרבנן להשכירו לא"י, לאשר לכל היותר אין בזה רק שבות, והרי גם בשבותי שבת התירו בהפסד גדול, וא"כ ק"ו בשבותי שביעית, שכל עיקר מספק"ל בב"מ (צ.) אם יש בלאו שבות דאמירה, אלא שי"ל דלא התירו משום הפסד רק לפעמים ולא כה"ג דשביעית, שנה שלמה, ובפומבי, ואין לדמות גזירות חז"ל זל"ז, וגם בשבותי שבת כ' המג"א שאין ללמוד זמ"ז.
שוב נזכרתי, שד"ז, אם שביתת שדה כש"ב בשבת, כבר נחלקו בזה אדירי עולם, הרש"ל והמהר"ם שם בב"מ, ושניהם ל"ז ד' הגמ' ע"ז (ט"ו:). (וד' הרש"ל תמוהים).
בשו"ת שמן המור כ' מסקנתו (אחר רב אריכות כמה ניירות) זאת תורת העולה בנ"ד, שהוא בשדה הכרם שא"א לעשות תיקון השכירות, שבודאי יעשה (הגוי) עבודת הכרם בשביעית, יש לעשות כן: א) או למכור את הכרם מכירה גמורה וחלוטה גוף הקרקע, בשטר מפורש לשתי שנים, שנה שקודם השמיטה ושנת השמיטה עצמה, כמה ששוה הכרם להיות קנוי לאדם להיות מושל בו בגוף הקרקע והאילנות כקונה קנין עולם, ושיחזיר לו את כרמו תיכף לאחר השביעית, אם אין לבו בטוח לעשות עם הגוי מכירה סתמית לפום דינא, ובשטר ושישמע לו הגוי אחר הקני' להטיב להתחייב שלאחר השביעית יחזיר לו את כרמו והוא יחזיר לו מעותיו. ב) או שיתנה עם הגוי החכור שלו, שבשנת השביעית לא יעשה שום עבודה כלל ע"מ לוותר להגוי מחלקו בפירות, עד שיתרצה, ואח"כ יפקיר כרמו בפני שלשה, ויפרש שאינו מפקיר רק לשנת השמיטה לבד, וכשילך לכרמו בשנת השמיטה יכוין שלא לזכות בו, ואחר הז' יזכה בו תיכף כראוי. (וכמדומני שבס' עיקרי דינים ביו"ד העתיק דבריו אלו, והמעיין יראה דבריו).
ואמנם שם הביא ד' הגר"מ גלאנטי, שהשיב בפשיטות, שלפ"מ שכל המכירות [של] שדות הן לשלם ארנונא למלך מתחילה אינם נקראות כלל שדות ישראל, ול"ש בזה דין שביעית מדכ' שדך כו' כו', - וכן שמעתי מהרי"מ סאלאמאן שי', שבכל הקושאנעס של הערכאות כ' מפורש כמעט, שהן של המלך לשלם מהם העשור, ואם ישלמו אין למלך עליהם כלום. וכבר העירו רבותינו הראשונים בע"ז כ"א על ההיתר הזה, ולא אבין מדוע החמירו כ"כ המחמירים בזה, ומאי כולי האי אם ימכרום לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אח"כ, שלכאו' ל"ש בזה כלל לא תחנם, ובשגם כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה באה"ק ולא להם, ואם נחמיר כ"כ הרי א"א ח"ו שתהי' לנו. וסברא זו מצאתי' גם בשמן המור שם.
וילה"ס ג"כ אם בזה"ז, שבטלה קה"א להר"מ ז"ל, יש הלאו דלת"ח כלל."
ועוד במכ"ק: "והסכים הגרי"ל דיסקין ז"ל (להוראת היתר המכירה לשביעית של הרר"נ הירץ ז"ל הרב דעה"ק יפו ת"ו) - וכדאי הוא הגריל"ד ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק כנד"ד".