לפ"א ה"ד אות יו"ד
לכאורה יש לומר, דהא דאין איסור לאו כ"א באבות ותולדות דאסר רחמנא בתורה, אבל שאר תולדות רק מדרבנן אסירי, וקרא אסמכתא בעלמא, כלשון הגמ' (מו"ק ג' א'): 'אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא"; והא דתניא: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח ? ת"ל: שדך לא כרמך לא - לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך", דמסיק שם דהוי אסמכתא בעלמא, - זהו דוקא שאם עושה בדרך אקראי בשביעית, אז אין כאן באלה התולדות אלא איסור דרבנן, אבל אם עשה בשביעית בקביעות עבודת הארץ כדרכו בכל השנים, אפילו אם הוא עוסק רק באותן המלאכות שהן תולדות דרבנן, מ"מ עובר הוא על מ"ע דשביתה והוי איסור תורה. ומה שאמרו בגמ' דהוי אסמכתא בעלמא, - והיינו כדאמרן רק על אקראי, - ולא תירצו דהיינו על כלל השביתה, כשאינו שובת בתולדות בכלל שנת השביעית, י"ל דהיינו משום דבאמת יש ע"ז שתי ברייתות בת"כ: האחת היא אותה שהובאה בסוגיא הנ"ל, והשנית נאמרה להלן על פסוק "שבת לד'": כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לד' כך נאמר בשביעית שבת לד'. "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור - כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך", וי"ל את הכפל של שתי הברייתות האלו, ע"פ קצת שנוי הלשון שביניהם, דכונת הברייתא השניה, שלא פרטה את פרטי המלאכות וכללה "כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך" בכלל אחד, היא על כללות השביתה של כל השנה, שהמבטלה לגמרי בקביעות אפילו בתולדות דרבנן עובר על מצות השביתה מה"ת, וזה למדנו מהיקש של שבת לד', ואינו באמת אסמכתא אלא דין־ תורה גמור. אבל הברייתא הראשונה, שעוסקת בפרטי המלאכות ורוצה לאסרם אפילו בפעם אחת כדין מלאכה של תורה, עליה אמרו דהויא אסמכתא בעלמא.
ודברים אלו מתבארים יפה בדברי הרמב"ן, בפי' התורה פ' אמור (כ"ג כ"ד): "ובמכילתא ראיתי בפרשת החודש: "ושמרתם את היום הזה למה נאמר? והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהם משום שבות מנין? תלמוד לומר: ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהם משום שבות. יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות - והדין נותן - תלמוד לומר: ביום הראשון שבתון". והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינם מאבות מלאכות ותולדותיהן, אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהיא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשונם בלשון הזה, כי שבות בלשונם נאמר לעולם על שם דבריהם, - והאיך יתכן לומר דברים שהם אסורים משום שבות של דבריהם: מנין שיהיו אסורין מן הכתוב? ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה, לא שיאמרו: דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה ? אבל הי' לו לומר: דברים שאינן מלאכה מנין? ת"ל שבתון. ונראה לי, שהמדרש הזה לומר, שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפילו מדברים שאינם מלאכה, ולא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביו"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שולחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימים למלאכתם ומשכירים עצמן כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, - והותרו הימים הטובים האלו ואפי' השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה ולא יום טורח ממלאכה וכו'. אבל פירוש שבתון כך הוא, שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל, כמו שביארנו וכו'. והנה הוזהרו על המלאכות בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרחים והעמל בעשה הזה וביו"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה, וממנו אמר הנביא: מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, וכן "שבת שבתון יהי' לארץ" - שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל".
ונראה פירוש דבריו, שאע"פ שאין לנו מן התורה בשביעית כ"א אותם האבות השנים ותולדותיהן, וחרישה יש בה מקום עיון לדינא אם היא מה"ת או מדרבנן, לבד שאר עבודות שמפורש שהן מדרבנן, מ"מ כללות השביתה היא מן התורה בכולן, והעובר עליה בכלל שנת השביעית בקביעות עבר אדאורייתא. ובאמת י"ל בכלל זה בכה"ג על כמה איסורים מה"ת, שיש בהם איסורים דרבנן מאסמכתא, שהם מדרבנן רק בעושה דרך אקראי, שהוא כעין דאורייתא אפילו בפ"א, אבל אם הוא עובר ע"ז בקביעות הוי מן התורה.
ויש להציב דוגמא לזה בקריבה דעריות, דלדעת הרמב"ם (פכ"א מה' איסורי ביאה) הוי דאורייתא מלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה". שכן הוא כדברי הרמב"ב לשון הברייתא דסיפרא: "לא תקרבו לגלות ערוה", אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב ? ת"ל: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. אין לי אלא נדה שהיא בבל־תקרב ובל־תגלה, מנין לכל העריות שהן בבל־תקרב ובל־תגלה ? תלמוד לומר: "לא תקרבו לגלות". ושם אמרו: "ונכרתו הנפשות העושות" מה תלמוד לומר לפי שנאמר: "ולא תקרבו" יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה? ת"ל: העושות ולא הקרבות וכו'. והרמב"ן השיג על הרמב"ם בזה הרבה בס' המצות (ל"ת שנ"ג), והוא טען, שמד' הגמ' (שבת י"ג א') צריך לומר שהוא איסור דרבנן, ואלה המקראות הם אסמכתא בעלמא, והא דקשה מהלשון "לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי־עריות בלבד", דמשמע דאיסור דרבנן מיהא יש אפילו לר' פדת, ולתנאי דפליגי עליה ופסקינן כותייהו איכא ע"כ איסור דאורייתא, זה מפרש הרמב"ן דפשטא דלישנא "לא אסרה תורה" היינו דגם איסור דרבנן אין כאן, אלא דהחולקין על ר"פ, ודפסקינן הלכה כמותם, ס"ל דיש כאן איסור דרבנן. ועוד קשה טובא קושית הרמב"ן: למה לא הביא בגמ' הך ברייתא דת"כ להקשות על ר' פדת.
ולפי המבואר לעיל י"ל, דבאמת הא דת"כ הוא אסמכתא בעלמא, אבל זהו רק לענין דרך אקראי, שאסרו חכמים הקריבה אפי' בפ"א, כמו עצם גילוי עריות, אבל בדרך קביעות הוא אסור באמת מה"ת, ומשום הכי לא יכול להקשות מתו"כ אר' פדת, משום די"ל דרבי פדת קאי על אקראי, וי"ל דהוא בבגדו והיא בבגדה כיון שיש כאן שינוי דומה הוא לאקראי, די"ל שאין בזה איסור תורה. ואותו תלמיד י"ל, לפי זה, שעבר על איסור תורה מפני הקביעות, וזהו שאמרו בגמ' שם: "מטה חדא הואי". ואולי י"ל, שזהו שאמרו שם: סינר הי' מפסיק בינו לבינה, דמשו"ה לא הי' כאן איסור תורה אפילו בקביעות, כיון שיש שינוי.
ולפ"ז י"ל, שזהו יסוד השנויים שאנו מוצאים בכמה מלאכות, שהותרו בשביעית, שאם היו נעשים בקביעות ובלא שינוי היינו באים לידי איסור תורה של עשה דשביתה, כה"ג דשבותין וטורחין קבועים ביו"ט לדעת הרמב"ן.