בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו, והוא שיטול הגס הגס, כדי שלא יתכוין לנקות את הארץ, אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה, שמתכונין לנקות ואומרים הגס הגס אנו נוטלין, אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו, והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי עמך, שהרי ניקיתי שדך. ויש* מי שנראה מדבריהם, שבשל חבירו ג"כ אין שום היתר כלל ללקט אפילו שלא בטובה, ואין היתר ללקט כ"א משל הפקר. ונראה לי* שלא אסור כ"א משל חבירו הרחוק ממנו, שכיון שהוא עוזב שדות הקרובים אליו, שיכול להשיג מהן לצרכו עצים ואבנים ועשבים, והולך למקום רחוק, יחזיק לו חבירו טובה, שניכר הדבר שמכוין הוא גם את טובתו של חבירו במה שמנקה לו את השדה. ועוד תנאי צריך באיסור זה, שיהיו האבנים והעשבים והעצים בלתי מצויים שם, שיש טרחא עד שהוא מוצא אותן ע"י חיפוש ולקיטה, שאז קרוב הוא שיחזיק לו טובה במה שמנקה שדהו, שנראין הדברים שמתכוין גם לזה, אבל אם הוא קרוב וגם העצים והאבנים והעשבים מצויין שם, שאין כ"כ טרחא בלקיטתן, נראה שעשה רק לצורך עצמו, כדי שישיג את העצים והאבנים והעשבים שהוא צריך להם, ולא יחזיק לו טובה. והא דמותר ללקוט בשל חבירו לדעה הראשונה יש* אומרים שמותר ללקוט בין דקים בין גסים, וי"א* שאין היתר ללקוט גם משל חבירו כ"א גסים, אבל דקים אסור לעולם גם משל חבירו. ולדעה האומרת שאין היתר בשל חבירו כ"א בגסין,* יש ספק אם ליקט בתחילה את הגסים ביותר, ואח"כ נשארו ג"כ כאלה שהם דקין מהגסים שכבר ליקט, אבל הם גסים לעומת הדקין מהם, שנשארו עדיין בשדה, אם הוא מותר ללוקטם עכשיו, אי אזלינן בתר קודם הלקיטה, שאז נגד הגסים מהם היו נקראים אלו דקין ואסור, או דילמא בתר השתא אזלינן והם גסים השובים הם לנבי הדקין מהם.* ויש פלוגתא ג"כ אם אין בכל השדה כ"א גסים אם מותר ללקוט, כיון שבזה יכול לנקות כל השדה, או דילמא כיון שסוף סוף כל מה שילקט הם גסים מותר, שאע"פ שאין הוכחה, שכונתו היא בשביל האבנים לצורכו, מ"מ אין הוכחה ג"כ שהוא מתכוין בשביל הטבת הקרקע ונקיותה. ומ"מ* מותר בודאי ללקט את הגסים שאינם נוגעים בארץ ולהניח את הנוגעים בארץ, אפילו אם הם כולם גסים.