כל החשוד על דבר אע"פ שאינו נאמן על עצמו נאמן הוא על של אחרים, חזקה אין אדם חוטא לאחרים, לפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו. וי"א* שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, שכשם שאינו נאמן על של עצמו אינו נאמן על של אחרים. ויש* מחלקים בין אם הוא אומר על המאכל שהוא כשר, או על איזה דבר שהוא של היתר, כיון שהוא של אחרים נאמן, אע"פ שהוא חשוד על של עצמו בשביל נגיעתו בדבר מ"מ לאחרים אין אדם חוטא ולא לו, והוא שלא יהיה חשש גומלין בדבר, אבל כשהוא מעיד על האדם שהוא נאמן ע"ז אינו נאמן, שכיון שהוא חשוד אינו בגדר עדות, ולהכשיר אדם צריך עדות. ויש* מי שחולק בין אם יש מקום שהוא מעיד בדדמי, כגון שלא אמר שראה בעינו את פעולת הכשרם של אלה הדברים, שהוא מעיד עליהם, רק שאומר שהם כשרים, אז חוששים שמא אומר בדדמי, כיון שהוא חשוד, אבל כשהוא מעיד שראה את פעולת ההכשר בעיניו, באופן שאין שום צד לתלות שהוא בדדמי, ה"ז נאמן על של אחרים.