המשך ברור דברים, בבאור הברייתות דתורת־כהנים וספרי וישוב דברי בעל העיטור מתוך כך וסתם סוגית הגמרא כרבי
והנה הברייתא דתורת־כהנים הנזכרת לעיל בפרש"י בסוגיאן דגיטין, - זה לשונה: מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל? ת"ל: 'והיו לך ימי שבע שבתות השנים', ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל: 'לתשע וארבעים שנה', - דברי רבי יהודה. והחכמים אומרים: שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית". ולשיטת רש"י, שהוא מפרש את האמור בברייתא זו שאין שמיטה תלויה ביובל דהיינו שאינה תלויה בחובת היובל ואע"פ שאינם חיבים ביובל מ"מ חיבים הם בשביעית, אפשר לפי זה לכוון את הדברים בסוגיא דגיטין (דף נ"ג ב') ולישב בזה את דברי בעל העיטור, שמשמע לו משם שסוגית הגמרא שם היא דשביעית בזה"ז דאורייתא.
כי אע"פ שסיים בעל העיטור שנהוג עלמא כרבי דהא רבי יוסי קאי כותי', כדגרסינן, א"ר יוסי, וזה דבר השמיטה שמוט, בזמן שהשמיטה נוהגת בארץ דבר תורה השמטת־כספים נוהגת בחו"ל ד"ת וכו', מ"מ הוא מוכיח מסוגיא הנ"ל דגיטין, דסתמא דתלמודא נסיב לה דשביעית היא דאורייתא. מדאמרינן שם, ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר בדאורייתא, דתנא הנוטע בשבת בשוגג יקיים, במזיד יעקור, ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, דברי ר"מ וכו', ופרכינן שם, ולטעמיך תקשה לך היא גופא, מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מ"ש שבת ומ"ש שביעית ?". ואי אמרינן שביעית בזה"ז דרבנן הלא הי' לו לדחות, בשביעית בזה"ז ובדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד. ועל זה יש לומר, דלא ניהא ליה לגמרא לאוקמי הכי, דמיירי דוקא בשביעית בזה"ז דרבנן, משום דא"כ מצי פריך, אדמחלק בין שבת לשביעית, דבשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, ליפלוג וליתני בדידה: בד"א דבשוגג יעקור בשביעית בזה"ז דמדרבנן, אבל בזמן שהיא נוהגת מן התורה בשוגג יקיים. מיהו זה יש לדחות, שאין סברא לומר ליפלוג וליתני בדידה על דבר שהוא הלכתא למשיחא, שהרי אם נאמר דשביעית בזמן הזה דרבנן הלא אינה עתידה לחזור ולהיות מה"ת אלא בביאת המשיח, בביאה שלישית, שאז כשישובו אליה כל יושביה יתחילו למנות יובלות, כד' הרמב"ם (פי"ב הט"ז), על־כן אם איתא דס"ל לסתמא דגמרא דשביעית בזה"ז דרבנן לא הי' מקום לקושיא זו של "מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית". משום דהוה מצי לאוקמי לה בשביעית בזה"ז דרבנן, דפירכא דליפלוג וליתני בדידה לא שייך בזה, וא"כ שפיר הוכיח מזה בעל העיטור דשביעית בזה"ז דאורייתא לסתמא דגמרא. ואין להעיר דבסוגיא דתרומה בזה"ז דאורייתא או דרבנן (יבמות פ"א א') איתא קושית "לפלוג וליתני בדידה" כה"ג. ולא הייש למה שהוא הלכתא למשיחא, דפריך: לפלוג וליתני בדידה במד"א בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא, - דשם כיון דבלא"ה איירו בחו"ש דהוא מענין הבית, שפיר פריך לפלוג וליתני בדידה' אבל בהא דגיטין לא שייך זה.
אבל לפי דברי הברייתא דתו"כ הנ"ל אתי שפיר. שהרי חכמים דר' יהודה היינו ר' מאיר, - כדרגילינן בעלמא למימר -, וחכמים דר"י הלא סבירא להו דאין שביעית תלויה ביובל א"כ היא מן התורה גם בזמן הזה, דלא כרבי התולה שמיטה ביובל ושפיר פריך בפשיטות: "הא דאורייתא והא דאורייתא" אליבא דר"מ שם, ותו לא היה יכול לומר על ר"מ דשביעית בזה"ז דרבנן, עכ"פ מצד הפלוגתא בשביעית בזה"ז אי הויא מדאורייתא או מדרבנן, מטעם היחס שיש בן יובל לשביעית. אלא אם יש להוכיח מסוגיא זו יש רק להוכיח, דס"ל לר"מ שקדושה שניה לא בטלה, כרבי יוסי דסדר עולם, ולדעת תוס' (יבמות פ"ב ב' ד"ה ירושה) הויא ירושה שניה לכולי עלמא מה"ת, וכיון דלא בטלה הויא מה"ת אפילו לאחר חורבן בית שני, וזה שלא כד' הרמב"ם. דס"ל (ה' תרומות פ"א הכ"ו) שלדין תרומ"ע הויא קדושה שניה מדרבנן.
כן י"ל לשיטת רש"י הנ"ל בפירושו למה שאין שמיטה תלויה ביובל האמור בברייתא זו בתורת כהנים. אבל לדעת התוספות (ערכין ל"ב ב', ד"ה מנו), ששביעית אע"פ שאין יובל היינו שאין השמיטה תלויה בקיום היובל ואע"פ שלא קיימו את היובל והניחוהו בחטאם ולא קדשוהו, מ"מ אין זה מעכב את השמיטה בכל אופן ולא פקע מהם חיובה; אם כי כשלא קיימו את המצוות המכשירות את היובל בטל היובל לרבי יהודה ורבי יוסי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה (ראש־השנה ט' ב'): 'יובל היא' - אע"פ שלא שמטו ואע"פ שלא תקעו. יכול אע"פ שלא שלחו ? ת"ל: 'היא', דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: יובל אע"פ שלא שמטו ואע"פ שלא שלחו, יכול אע"פ שלא תקעו? ת"ל: 'היא', - לפי זה, לפי' התוספות, י"ל שבביטול חיוב היובל בטלה גם השמיטה באמת, ובהא אפשר הוא שתסבור גם ברייתא זו דתורת־כהנים כרבי, דבזמן שאין יובל נוהג אין שמיטה נוהגת. ושוב יש לומר, דמדלא דחינן שם בגמרא דמיירי בשביעית בזה"ז דרבנן שמע־מינה דלא סברה הכי סתמא דגמרא. ואת האמור בברייתא זו דתו"כ: "ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית" אי אפשר לכאורה לפרשו באופן אחר, כ"א כפי' תוספות, דהיינו אע"פ שלא נתקימה שביעית ולא שמרו אותה בחטאם; כי אי־אפשר לפרשו עשה יובל אע"פ שלא נתחייבו שביעית, - שאיך אפשר לחיוב של יובל שלא יהי' אז קודם לו גם חיוב של שביעית ? (וכן העיר בספר "בית הלוי").
אבל באמת יש לומר, שיש לפרש "עשה יובל אע"פ שאין שביעית" - אע"פ שאין חיוב שביעית, ע"פ דברי תורת־כהנים, שפירשו שם בתנאי חיוב השמיטה והיובל: מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את חלקו, - יכול יהיו חיבים בשמיטה? ת"ל: 'שדך' שיהיה כ"א ואחד מכיר שדהו; 'כרמך', שיהא כ"א ואחד מכיר את כרמו". וכהאי גונא איתא לקמן גבי יובל: 'יושביה', בזמן שיושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה, אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יכול יהא היובל נוהג? - ת"ל: 'יושביה'. ותנאי זה, שלא יהיו מעורבבין, מפרשו הרמב"ן (בספר הזכות, גיטין פ, השולח, ובחידושיו שם), שזה נוהג תמיד ולא רק בהתחלת כניסת ישראל לארץ, שאז לא יתחיל היובל לחול עד שיקבע כל שבט על נחלתו, ומזה הכריע שלא הי' אפשר שיהיה היובל נוהג מה"ת בבית שני, מפני שאפילו אם נאמר שהי' הקבוץ מכל השבטים ונקרא זה ג"כ בשס "כל יושביה עליה", - אבל מעורבבין בודאי היו שלא ישב כל אחד על נחלתו; ואע"ג שיש לדחות ולומר, שהוא רק על התחלת הביאה לארץ, אבל מכיון שכבר נקבעו השבטים כל אחד בנחלתו שנתבררה ע"י גמר החלוקה, וכבר חלה חובת יובל שוב לא יתבטל היובל בכך אפילו אם היה מזדמן שיתערבו זה בזה, - מ"מ לא כך משמע ליה להרמב"ן, אלא שכיון שלענין יובל יש קפידא שלא יהיו מעורבבים לכן צריך תמיד שלא יהיו מעורבבין בישיבתם. ומעתה יש לומר, שכל זמן שהיתה מזדמנת בו איזו ערבוביה בישיבת השבטים כבר הי' בטל היובל מה"ת, וכן גם כאן גבי שמיטה, אם היתה מזדמנת, אפילו באמצע יובל איזו ערבוביה בארץ, מפני מלחמות וגייסות וכיו"ב משבושי מדינה, עד שנתבטל סדר החלוקה ואין כ"א מכיר את חלקו, אז באותו הזמן השמיטה בטלה, ומ"מ כשמגיע מנין השנים מהיובל שעבר, וכבר נתישב הדבר וחזרו איש על מקומו, הם כבר חיבים ביובל אע"פ שהיו פסורים מהשמיטה, וכיון שהוחל יובל להמנות מראשית השמיטה הראשונה י"ל שאין הפסק מעכב. ובזה מתפרשת היטב ברייתא זו דיובל אע"פ שאין שמיטה כדעת חכמים דר' יהודה, דאמרי: "שביעית אע"פ שאין יובל", דהיינו אע"פ שאין חיוב יובל ודלא כרבי, והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית ־ היינו חובת שביעית. ומשום הכי לא רצו לתרץ אליבא דר"מ, דשביעית בזה"ז דרבנן משום שאין יובל וזהו רק לדעת ר"מ, אבל סתמא דתלמודא י"ל דכרבי סבירא ליה, מדלא הובאה ברייתא זו בגמרא
אלא דבלא"ה קשה על מאי דאמר כאן בפשיטות "הא דאורייתא והא דאורייתא": הלא בנוטע קיימינן ואנן הרי קיימא לן, שרק שתי האבות זריעה וקצירה, ושתי תולדותיהן, זמירה ובצירה, רק הן אסורות מן התורה, אבל כל יתר האבות והתולדות שלהן אינן אסורות כ"א מדבריהם, כד' הרמב"ם (פ"א ה"ב ג'), וכן מבואר שם (בהלכה ה') בדברי הרמב"ם, שנטיעה היא מהעבודות שאם עשה אותן מכין אותו מכת-מרדות, א"כ איך אמר על הנוטע בשביעית "הא דאורייתא והא דאורייתא" ? ויש לומר, שבכלל נטיעה כלולים שני אופני הנטיעה: נטיעת עץ ע"י ענף ושרש הנשתל בקרקע, וגם ע"י גרעין או פרי שהם מוציאים את האילן. - שניהם הם בכלל נטיעה. וכן הוא לשון המשנה (ערלה פ"א מ"ט): נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה". ונטיעה זו, שע"י גרעין או פרי, פשוט הוא שהיא נקראת זריעה לגבי איסור שביעית, כיון שהיא דרך זריעה ולא דרך נטיעה, - כלשון הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ו); וכן מותר לערב זרע אילנות ולזרעם כאחד", - ומדלא מחלק כאן בגמרא בנוטע גופיה בין נוטע יחור לנוטע אגוז וכיו"ב, שמע מינה, דבחדא מחתא מחתינהו ובכל גוני, בין בשוגג בין במזיד יעקור ומקשה שפיר: "הא דאורייתא והא דאורייתא".
וברייתא דספרי (פ' ראה סי' קי"א) גם היא נראית דאזלא אליבא דרבי, ומצטרפת להוכיח דהכי הויא סוגיא דעלמא. דהכי תנינן התם "שבע שנים, - יכול שבע שנים לכל אחד ואחד ? הרי אתה דן: חייב שבע שנים בשמיטה, וחייב שבע שנים במלוה, מה 'שבע־שנים' האמור בשמטה שבע שנים לכל העולם אף 'שבע־שנים' האמור במלוה שבע שנים לכל העולם. או כלך לדרך זו: חייב שבע שנים בעבד עברי וחייב שבע שנים במלוה, מה 'שבע־שנים' האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד אף 'שבע־שנים' האמור במלוה שבע שנים לכל אחד ואחד. נראה למי דומה: דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל". הרי מוכח דהיא נמי אזלא בהא שיטתא, דשביעית ביובל תליא; וה"ק: דנים דבר התלוי ביובל היינו שמיטת־כספים, שהיא תלויה ביובל ע"פ ההיקש דשמיטת כספים לשמיטת קרקע דיובל מדבר התלוי ביובל היינו שמיטת קרקע, שגם היא תלויה ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאינו תלוי ביובל היינו אע"ג דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (ערכין כ"ט א') מ"מ אין יציאתו תלויה ביובל שאם קנה עבד עברי בזמן שהיובל נוהג והוא נתעכב אצלו אחר ביטול היובל י"ל שלא נפקעה משום כך עבדותו ולא זכותו לצאת בשנה השביעית, משא"כ בחובת הפקעת המלוה, וחובת שביתת הקרקע מצד אפקעתא־דמלכא דשביעית, שפעולת המצוה בעצמה תלויה ביובל.
כן הוא לפי הגירסא הישנה בברייתא זו בספרי. אבל הגר"א ז"ל הגיה "שמיטה" במקום "יובל", וכתב על זה בספר "בית־הלוי", שהגהה זו מוכרחת מצד שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהנ והוא א"כ דבר התלוי ביובל - ומצד זה איני רואה כל הכרח לפי, שכמו שנתבאר, תתפרש כראוי הגירסא של "יובל", ולאידך גיסא גירסא ד"שמיטה" צריכה ביאור, דכיון שהוא מסופק מתחלה שמא שבע שנים דמלוה היינו שבע שנים לכל אחד ואחד, א"כ הלא אין "שבע־שנים" דמלוה תלוי בשמיטה כלל וכונת מה שאמר "שתלוי בשמיטה" היא לפי זה, בהכרח, שהשמטת מלוה תלויה בחובת שמיטת קרקעות, מפני ההיקש ואל יוכיח עבד עברי, שאינו תלוי בחובת שמיטת קרקעות. ואם נאמר שהכרח הגהה זו הוא ממה שקשה על גירסא דיובל מדאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, א"כ הלא בודאי כבר נוהגת גם שמיטה מכיון שהיובל נוהג' כשנוהג דין עבד עברי, שהרי אי אפשר כלל להצטייר שום חיוב של יובל בלא חובת שמיטה, - אלא אם נאמר כמ"ש לעיל לפרש את לשון התו"כ, דמשכהת לה חובת יובל בביטול חובת שמטה, ע"י בלבולי המדינה וערבוב נחלותיהם של היושבים בא"י, כשזה מזדמן באמצע היובל.
עוד יש אולי לפרש מה שתלוי בשמיטה, כי כשם שבהשמטת כספים מצוה לומר "משמט אני", כדילפינן מ"וזה דבר השמטה" וכדתנן (פ"י מ"ח): המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני" ולדעת חרא"מ ב"ספר יראים" אין החוב נשמט כלל עד שאומר לו "משמט אני", אלא שהתורה הטילה עליו חובת אמירה זו, כמו־כן בפירות שביעית יש חיוב להשמיט, כיון שכתוב: "תשמטנה ונטשתה". ויהי' מזה סמך לד' ב"י בתשובות "אבקת רוכל" (סי' כ"ד), שצדד לומר שיש מצוה להפקיר פירות שביעית, ודוקא ע"י זה הם פטורים ממעשר.
עכ"פ, לפי הגירסא הישנה בספרי נראה ומוכח, דאתיא כרבי ושביעית ביובל תליא.