ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש: לפנינו ביומא ע"ז: ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו מלוכלך בטיט וכו'. אמנם גרסת הרא"ש בסוגיין ועוד שם פרק אלו מגלחין סי' ל"ז גריס ואם היה ידיו מלוכלך בטיט וכו' וכן במשמעות כל הפוסקים ובש"ע א"ח ריש סי' תרי"ג אם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים וכו' מותר לרוחצם וכו'. והנה בביצה יח. אהא דאדם מותר לטבול בי"ט [ולא חיישינן כמתקן כמו בכלים] אר"נ ב"י פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ורוחץ אפילו בימות הגשמים פריך הש"ס תינח בשבת ביום הכפורים (שאסור ברחיצה משום ענוי ומותר בטבילת מצוה כדלקמן רש"י) מאי איכא למימר וכו'. נשאלתי מתורניי אחד דמאי מקשה ביה"כ מא"ל הלא קי"ל ביומא עז: דגם ביה"כ אם היה מלוכלך בטיט דרוחץ כדרכו ואינו חושש. והשבתי לו ע"ש גרס' הנכונה ביומא אם היה ידיו מלוכלך רוחץ כדרכו כלומר דרוחץ ידיו בלחוד דהיינו מקום שמלוכלך ולא יותר וכן נתבאר במג"א סי' תרי"ב ס"ק א' ויזהר שלא ירחוץ אלא מקום המטונף בלבד כ"מ ברמב"ם. וכנ"ל והשתא בכל י"ט ושבתות לא מיחזי כמתקן דפעמים שאדם מלוכלך באחד מאבריו המכוסים ובשבילו רוחץ כל גופו ונכנס למקוה כדי לרחוץ המלוכלך. אבל ביה"כ אי אפשר למימר הכי דרואים שהוא נכנס למקוה אף שלא נראה באיבריו הגלויים כמו פניו וידיו וכה"ג שום לכלוך. והילכך מקשה שפיר ביה"כ מא"ל. והודה לדברי. אחר זמן הראו לי כי הגאון בפ"י במס' ביצה עמד בקושיא זו וכתב תמיהא לי טובא וכו' ויש ליישב בדוחק וכו' ע"ש. ולדעתי הקלושה מה שכתבתי בישוב זה נכון כמו שחר. והבוחר יבחר: