השוחט לשם קדשים מה דינו
השוחט לשם קרבן הנידר ונידב דהיינו שאומר בשעת שחיטה הריני שוחט בהמה לשם עולה או שחיטה זו לשם עולה או שלמים ותודה ופסח ה"ז מותרת מדאורייתא ונ"ל הטעם אע"ג דאילו הקדישה כדינא דהיינו שאמר שלא בשעת שחיטה על בהמה שלו ה"ז עולה הוה הקדש מדאורייתא ובזמן הבית מחויב להקריבה בבה"מ ואפילו בזמן הזה דאסרו חז"ל (מתני' שקלים וגמ' יומא דף ס"ו) להקדיש שום דבר לבהמ"ק משום תקלה מ"מ אי עבר והקדיש ה"ל הקדש מדאורייתא ולא מהני אם יאמר לשחוק אמרתי וכדומה ואסור ליהנות ממנה רק כונסים הבהמה לכיפה עד שמתה מאליה מ"מ זה שא"כ בשעת שחיטה לאו כלום קאמר דכיון דעתה שוחטה בחוץ מעשיו מוכיחים דאין זה נדר וה"ל כאומר הרי זו להקריבה בחוץ לעולה דלאו מידי הוא דלא קרינן ביה כאשר נדרת לה' וגו' ולפיכך נ"ל דאפילו אמר ממש לשון ה"ז עולה ולא הזכיר שם שחיטה כלל כיון דבשעת שחיטה אמרו או כשמבין עצמו לשחוט ונוטל סכין בידו והכל יודעים שדעתו לשחטה תיכף ה"ל כאומר ה"ז בחוץ להקריבה עולה ולאו מידי הוא מדאורייתא:
אבל שחיטתו פסולה מדרבנן בין שאמר הריני שוחט לשם עולה או הריני שוחט לעולה או שחיטה זו לעולה או ה"ז עולה או זה עולה וכן לכל קרבן הנידר ונידב וטעם שהרואים יסברו שזו נדבה גמורה דאורייתא היא וקדשים בחוץ נאכלים וכן האומר זו לעולתי חיישינן שיאמרו נדר בצינעה והשתא מפריש לה ומ"מ לא גזרו עליו חז"ל איסור הנאה כקדשים וכן בכל מקום שנזכר בסימן זה פסולה או אסורה היינו באכילה דרבנן ולא בהנאה דלא החמירו בו כ"כ ותו דכוונתם היה בגזירתם כדי שיזהר כל אדם מלומר כן ודי אם גזרו עליו איסור אכילה שמחמת זה ישמור פיו ולשונו:
ולא גזרו חז"ל כ"א השוחט בהנך לישני לקרבן הבא בנדר ונדבה הכהו יש לחוש שיאמרו עכשיו הוא נודב ופסח אע"ג דאין מקריבין אותו אלא בזמנו (חולין דף מ"א ע"ב) מ"מ כיון דיכול להפרישו כל ימות השנה וקיי"ל דאי שחיט ליה שלא בזמנו ה"ל שלמים אם כן יאמרו הרואים עכשיו הוא מפרישו לפסח וכדקשחיט ליה ה"ל שלמים בחוץ ויבואו להתיר קדשים בחוץ. אבל שוחט לדבר שאינו בא בנדר ונדבה כגון חטאת ובכור ומעשר ותמורה שחיטתו כשרה דכ"ע ידעי דלאו כלום קאמר דאם (שם) אמר אפילו שלא בשעת שחיטה הרי בהמה זו חטאת ואפי' נתחייב בחטאת ע"י חטא לאו כלום הוא דלשון זה משמע דנודב עתה ואינה באה נדבה (עיין לקמן ס"ה) (רש"י שם) ואפי' אי אמר בהמה זו לחטאתי ולא נודע שנתחייב בחטאת לא חיישינן שיאמרו הרואים נתחייב זה בחטאת ועכשיו מקריבה דאלו עבר עבירה שנתחייב ע"י חטאת ה"ל קלא דדרך אדם לפרסם חטאו כדי שיתבייש ויכופר לו:
השוחט באחד מהלשונות הנזכר ברס"ב לאשם תלוי (הרא"ש נדרים ופר"ח הביאו) או לאשם דסתמי' נמי אשם תלוי הוא שחיטתו פסולה ואע"ג דאין מתנדבין אשם תלוי לכתחלה דדלמא אינו בא בנדבה מ"מ כיון דאלו עבר והתנדב היו נוהגין בו דין קדשים וכיון שיראו שיאכל יאמרו קדשים בחוץ מותרים אבל השוחט לאשם ודאי ואפילו חייב אשם מותרת דלא אתי בנדבה ולשון זה לשון נדבה היא ולא חיישינן שמא אשם נזיר קאמר שיתבאר (לקמן סעיף ח') דשוחט לשמו פסול כיון דקאמר אשם ודאי סתמא ולא אדכר שמא דנזיר לא חיישינן שמא נזיר הוא ואפילו אמר לאשם וַדָאִי לא חיישינן שמא נתחייב אי לא ידעינן דנתחייב כדלעיל סעיף ג' גבי חטאת:
אם היה מחויב חטאת או אשם ואמר בשעת שחיטה לשם חטאתי או לחטאתי או זו חטאתי וכן באשם בהני לישני וכדומה רק שאומר ביו"ד לבסוף דמשמע שמתפיסה למה שמחויב אע"ג דמדאורייתא נ"ל דלאו כלום היא ונ"ל דאפי' אומר ה"ז חטאתי כמ"ש טעמא (לעיל ס"א) מ"מ פסול דרבנן דכל הני לישני התפסה לחובתו הוא ואמרי קשחיט קרבן המחויב וקאכיל בחוץ:
מחויב קרבן דקאמרינן היינו שבאו עדים על זה א"נ דאיכא קלא שמחויב הוא א"נ הוא בעצמו אומר מחויב אני זה זמן מיעוט קודם שחיטה או שלא נודע לי כי אם זמן מועט קודם שחיטה בין אמר כן קודם שחיטה בין אחר שחיטה דכל אדם נאמן על שלו לאסור (ט"ז) ואע"ג דליכא קלא לא דחינן דבריו דעדיין לא יצא הקול בזמן מועט ומ"מ כיון דנתחייב איכא דידע בשעת שחיטה ויאמרו קדשים בחוץ היא. אבל אם אמר זה זמן רב שנודע לי מסתמא משקר דאי כדבריו ה"ל קלא למילתא (כדלעיל סעיף ג') ואפילו אמר כן בשעת שחיטה מידע ידעי דמשקר ונ"ל דהמחמיר גם באלו תע"ב. (פר"ח) ואם אמר שלא בשעת שחיטה זה זמן מה שהקדשתי בהמה זו לחטאת שאני מחויב אפילו אמר זה זמן רב וליכא קלא אסורה בהנאה דבדאורייתא אין להקל משום דליכא קלא:
השוחט לשם חטאת נזיר או עולתו או שלמיו שחיטתו פסולה דכיון דמזכיר שם נזיר אמרי הרואים בצינעא נדר (גמ' ורש"י חולין דמ"א) זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ואף ע"ג דאלו קרבנות טהור הן והאידנא כ"ע טמאי מתים נ"ל דה"ט דלאו כ"ע דינא גמירי וסברי דכשנודרין נזירות אפילו האידנא מביאים קרבנות אחר ל' יום א"נ כיון דבזמן הבית נאסר חשוחט לשם קרבנות אלו גם עתה לא בטלו חז"ל הגזרה כיון דאיכא דטעו גם האידנא ונ"ל דבהא אין צריך שיאמר זו עולת נזירתי ביו"ד (כמ"ש לעיל) גבי חטאת דכיון דמזכיר שם נזיר מוכחא מילתא דלנזירותיה קאמר דאי רוצה להתנדב מ"ש נזיר דנקט הא כל מעשה עולה או חטאת שוה אלא דלחובתו קאמר ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאפילו ידעי' ביה דלאו נזיר הוא אסורה כיון דעיקר נזירות הוא דבר הנידר טעו אינשי ואמרי דהאי נמי נדר הוא:
אם שחט לשם (תוי"ט) אשם נזיר פסולה דאמרו אשם נזיר טמא הוא דאייתי:
אם יש לו בכור או שאר זבח בתוך ביתו כגון שעבר והקדיש ושחט בהמה ואמר לשם תמורת זבחי פסולה אבל אי לא (תוספות) ידעינן דאית ליה קרבן בביתו אף ע"ג דאמר לשם תמורת זבחי כשרה דאמרי הרואים אי כדבריו הוה קלא למילתי' דאדם שיש קרבן בביתו מוציא קול שלא ימעלו בו בני אדם:
השוחט לשם קרבני יולדת שחיטתו כשרה דאין זה בא בנדבה ואפילו יש לו אשה לא חיישי' שמא ילדה אשתו או הפילה וחייבת קרבן דאי איתא היה לה קלא ולכן אי נודע שילדה או הפילה ואמר בשעת שחיטה לקרבן אשתי פסולה מפני מראית עין כדלעיל ונ"ל דווקא כשילדה בקרוב אבל הרחיקה לידתה אע"ג דבזמן בה"מ לעולם מחוייב הוא מ"מ אמרי הרואים אי איתא לא היה ממתין כ"כ מלהביא עוד נ"ל דאם אמר שלא בשעת שחיטה על בהמת עצמו ה"ז עולת אשתי ללידתה אסורה בהנאה אי יש לו אשה אע"ג דליכא קלא לא סמכי' אקלא להתיר בספיקא דאו'. ונ"ל דשוחט לשם קרבן תמיד או שאר קרבנות צבור יש להחמיר:
כל היכא דאסרינן לעיל משום שוחט לשם קדשים אין חילוק בין תמימים לבעלי מומין דפעמים אין המום ניכר ואפילו גדולים וניכרים כגון חתיכת יד או רגל ולא היה מכוסה בשעת שחיטה דלא פלוג רבנן ונ"ל דאפי' לקרבן שאינו קרב ממין זה כגון נקבה לעולה וכדומה ואפילו תור או בן יונה לפסח או לשלמים דכיון דמין מזבח הוא לא בקיאי בני אדם לחלק ואמרי דאי ליכא שה לפסח מקריבין אפילו עוף ותו דקי"ל דמכל מקום קודש הוא ודווקא מין הקרב אבל שוחט אווזין ותרנגולין או חיות כשרה דכ"ע ידעו דלאו מין מזבח הוא כלל וה"ה תורים קטנים שעדיין לא הזהיבו נוצותיה או בני יונה גדולים שהצהיבו נוצותיה ג"כ לאו מין הקרב לגבי מזבח הן וידעו ביה:
מי ששחט בהמתו לשם קרבן על אדם אחר המחוייב אותו קרבן נ"ל דפסולה ל"מ מחוסר כפרה כגון שילדה אשת ראובן ושחט שמעון לשם קרבני יולדת של אשת ראובן דקי"ל דלא בעי' דעת המתכפר כלל אלא אפי' אם היה ראובן מחויב חטאת חלב ושחט שמעון לשם חטאת ראובן נ"ל דפסולה דאמרי נתרצה ראובן וה"ל הפרשתו הפרשה מעלי':
ראובן השוחט בהמת שמעון ואמר שמעון בשעת שחיטה שחיטה זו לעולה וכדומה נ"ל דכשירה דכיון דאומר דבשחיטה זו תיעשה עולה ולשם כך תשחט והרי השוחט אינו מקיים מחשבתו וליכא מראית עין דידעי דלא שחטה השוחט לכך ולא נתקיימה מחשבתו אבל אם לא תלה בשחיט' רק אמר בשעת שחיטה ה"ז עולה או חטאתי ומחויב חטאת נ"ל דאסרה ואפשר אפילו דאורייתא כיון דאין מעשה עצמו מוכיחין עליו (כדלעיל סעיף א'):
ואם ראובן אומר א' מהלשונות האוסרים לעיל יש להחמיר דאע"ג דאינה שלו כיון שאומר כן בשעת שחיטה הא קי"ל דע"י מעשה אדם אוסר של חבירו וכ"ש אי אית ליה שותפות בה דאסורה ולכן ב' שאוחזין בסכין א' ושוחטין או כ"א סכינו בידו ואמר אחד לשם קרבן האוסר כדלעיל אע"ג שאין לו חלק בה אסרה וכיון דמידי דרבנן הוא נ"ל דאם האומר כן אינו יכול לשחוט בלא סיוע השני והשני יכול בלעדו ה"ל האומר מסייע שאין בו ממש ואינו אוסר:
אם שוחטין ב' זה אחר זה וא' מהם לשם א' מהקרבנות האוסרים אפילו אין לו חלק בה ה"ז אסורה ודוקא קודם גמר שחיטה אפילו מיעוט קמא דקנה אבל אם נגמרה השחיטה בהכשר ובא א' ושחט מיעוט בתרא באמירה זו הרי זו כשרה: