1
וע"ד בשגם דאיהו בשר קיימא מלה לארקא רוחא דחיי בשגם אחיד לתתא אחיד לעילא: וע"כ אומר הכתוב בשגם הוא בשר, מפני בשגם שהוא בשר דהיינו משה המלובש בבשר הגוף בו תלוי הדבר להשפיע רוח החיים הנצחיים. כי בשגם שהוא משה נאחז למעלה ונאחז למטה. כלומר, שז"א שלמעלה נק' ג"כ משה, וע"כ הכתוב מדייק, בשגם הוא בשר להורות שהכונה הוא על משה שלמטה, המלובש בבשר דהיינו ע"י מתן תורה, שאז יהיו חרות ממלאך המות כנ"ל. וע"ד תנינן משה לא מית אלא אתכניש מעלמא והוה נהיר לסיהרא דהא שמשא וכו' וע"כ למדנו שמשה לא מת, אלא נאסף מהעולם לעולם העליון, לז"א, והוא מאיר שם להלבנה, שהיא הנוקבא, כי השמש אע"פ שנאסף מהעולם אינו מת, כלומר אינה מתבטל אלא שנכנס ומאיר להלבנה וכך הוא משה שנסתלק מעולם התחתון ומאיר להלבנה בעולם העליון.