טעם. שיושבים ג' פעמים וי"א ז' פעמים. מפני הרוחות המלוות את המת ובכל עת שהוא יושב בורחין ממנו. לבוש סי' שע"ו סעי' ד':
קונטרס אחרון
ג"פ. וכשנקבר המת ביו"ט יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול. רמ"א סי' שע"ו סי' ד'. וי"א ז"פ כנגד שבעה הבלים שבתחלת ספר קהלת. ר"ע מברטנורה ב"ב פ"ו מ"ז. ועי' תוי"ט שם שהנכון שהוא כנגד ז' דברים שעניני העולה נפסקים בהם כדכתיב זרע. וקציר. וקור. וחום. וקיץ. וחורף. ויום ולילה. לא ישבותו. ויום ולילה נחשבין אחת כדכתיב ויהי ערב וגו' יום אחד. לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל עניניו הבל. ואשרי מי שעמלו בתורה ומעשים טובים:
וכשאמרו במי שחוזר מאחורי המת לישב ז"פ לא אמרו אלא למי שהולך לביה"ק ובחזרתו ובקרובים וביום ראשון ובמקום שנהגו. טור סי' שע"ו:
ועי' חק יעקב או"ח סי' תכ"ט סק"ז דכתב ליישב ממ"ש ביו"ד סי' שנ"ח דבימים שאין אומרים צ"ה א"צ להעמיד המת ג"פ משום שאין רוחות הטומאה מצויים כ"כ באותן הימים. משום דדוקא על המת עצמו כיון שאין מדת הדין מתוחה עליו באותן הימים לא חיישינן שידבקו עליו רוחות הטומאה ואינם מצוים אצלו אבל אנשים המלוים אותו צריכין לישב להסיר מהם רוחות הטומאה ע"ש. ויכול לתלוש עפר ועשבים בחוה"מ שהוא זכר לתחייה עי' באה"ט או"ח סימן תקמ"ז סק"ז: