טעם. שרגילין ללכת לבית הקברות בתענית. משום דבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר על אדמת קודש והמשתטח על קברי הצדיקים ומתפלל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם אך יבקש מאת הש"י שיתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר תנצב"ה.*ועי' פ"מ א"ח סי' תקפ"א ס"ק ז' וז"ל ובסידור מענה לשון יש תפלות מה שאומרים על הקברים משמע קצת שמבקשים מאת הנפש שיליץ טוב בעדינו ע"ש. ועי' בס' חסידים אות ת"נ כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים על נשמתן טובה ומטיבים להם באותו עולם וגם כשמבקשים מהם הם מתפללים על החיים ע"ש. ועי' מ"א סי' תרצ"ו ס"ק ה' דבמקום שנהגו שביום ז' הולכין על הקבר לקונן אסור בפורים אלא האבל לבדו ילך שם עם חזן אחד ויאמר לו השכבה (אל מלא רחמים). ואפי' בערב פורים אסור לילך שם שלא יחשבו העולם שאבילות נפסק מחמת פורים ע"ש. כתב הכלבו דאם יום השביעי בר"ח אינו הולך לבית הקברות וכן לקטן:
ועי' מטה אפרים סי' תקפ"א אות כ"ב דאבל אסור לצאת מביתו ליכנס לבהכ"נ לומר סליחות עם הציבור אפי' אחר שעברו ג' ימי אבילות ואפי' ביום ראשון של סליחות כו' אבל בער"ה מותר ליכנס לבהכ"נ לומר סליחות עם הציבור ואז יכול להתפלל שם ג"כ עם הציבור וכן בערב יו"כ במקומות שנהגו להרבות בסליחות בערב יו"כ כמו בר"ה ע"ש. ועי' מחצית השקל סימן תקפ"א ס"ק ד' דאבל אסור להתפלל דוקא בר"ה וי"כ אבל בימי הסליחות אפי' זכור ברית ער"ה רשאי להתפלל וכן בימים שא"א תחנון מותר להתפלל אפי' שחרית אם אחר יאמר הלל אבל מוסף לא יתפלל ע"ש. ובס' יש נוחלין כתב להדיא שמותר בשאר ימים שא"א תחנון ומי שאינו עושה כן גוזל אביו ואמו וחבר הוא לאיש משחית ע"ש. ועי' נודע ביהודא קמא תשובה ל"ב וז"ל הדבר פשוט שאין למחות באבל להתפלל אפי' בעשרת ימי תשובה. הן אמת שהמנהג בכמה מקומות שאין נותנים להאבל להתפלל בעשרת ימי תשוב' אבל לא נתפשט מנהג זה מבעלי תורה. אבל מה שהפליגו החולקים עליו לומר כן מר"ח אלול. מעולם לא שמענו ואפי' בימי הסליחות שנהגו כן במקצת מקומות לדעתי יצא להם טעות זה ממה שראו במ"א סי' פ"ח סק"ג דמיום ראשון של סליחות נקרא ימים נוראים. אבל לא ראו סוף דבריו שמסיים לכל כה"ג. והחילוק פשוט דשם הטעם שכבר מתאספים רבים לבהכ"נ יש בושה לעמוד בחוץ ע"ש. ועי' פ"מ סי' תרע"א סק"ח דהאבל יכול להתפלל מנחה ומעריב בחנוכה ושחרית עד ב"ש ובט"ו באב ובשבט ול"ג בעומר דלית הלל י"ל דהאבל מתפלל שחרית ג"כ ובחה"מ דהוי כיו"ט מנעתי לפעמים להניח האבל להתפלל מנחה ומעריב ע"ש:
כתב א"ר סי' תקפ"ב ס"ק כ"ב וז"ל בתשובת מהרי"ל כתב שלא יעבור לפני התיבה בר"ח בעת הלל ובקריאת המגילה דאז הקהל בשמח' כמו בשבתות וי"ט ע"כ משמע דבשאר ימים שא"א תחנון מותר ואפי' בר"ח עצמו נ"ל דמותר להתפלל מנחה ומעריב וכן בחנוכה אם לא בלילה הראשונ' שמברכין שהחיינו על הנרות שצריכה יותר שמח' ע"ש (ודוקא בציבור אין לאבל לומר שהחיינו אבל בביתו יכול לומר שהחיינו. עי' מ"א סי' תקנ"א ס"ק מ"ב דכתב וז"ל לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו ובין המצרים הטעם דאסור לומר שהחיינו. משום דהזמן ההוא זמן פורעניות ע"ש ועי' ט"ז שם ס"ק י"ז). ובהגהות יד שאול יו"ד סי' שע"ו סיים וכתב דאם יש אחר אינו נכון שיתפלל האבל שמה"ד שורה עליו והכל כפי המנהג ע"ש: מהרי"ל הלכות תענית:
קונטרס אחרון
להתפלל מנחה ומעריב. ועי' פתחי תשובה סי' שע"ו סק"ח בשם תשובת מאיר נתיבים סי' פ' שהאריך להתיר להתפלל בשבת וי"ט אם גם קודם האבילות הי' דרכו בכך להתפלל בשבת וי"ט ע"ש. ועי' ט"ז שם סק"ב שכתב בשם הב"ח דבימים נוראים אם האבל הגון ולא נמצא כמוהו הוא קודם להתפלל אפי' תוך ל' על אביו ועל אמו ולא כיש מקפידים:
ובספר ארחות חיים סי' תקפ"א אות ז' כתב בשם שו"ת ריב"ם שנייטוך סי' מ"א שמי שהי' מוחזק להתפלל בימים נוראים בר"ה ויוכ"פ ונעשה אבל ב"מ על אביו והוא בתוך י"ב חודש דמותר להתפלל בימים נוראים לפני התיבה:
ועי' מהרי"ל דבק"ק פראנקפורט אין אבל יורד לפני התיבה ביום שאומרים בו הלל אפי' למנחה שלפני אותו יום. וכן בע"ש אין מתפלל מנחה:*ובענין אם יכול לברך שהחיינו על פרי חדש כתב בחידושי' וביאורי' להה"ג ר"ז סעי' ד' שיכול לברך גם בימי אבלו. ובס"ח סי' תתל"ט כתב דלכך תקנו כל הברכות בל' רבי' שאילו נתקנו בלשון יחיד נראי' כאלו לשוא כי איך יתכן שהעבד יברך אשר בחר בנו מכל העמי' ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו. אבל כשמתוקנת בל' רבי' אז אין קשה. וכן אם היו מברכי' שהחייתני וקיימתני והגעתני לזמן הזה איך יתכן למרי נפש שמת לו עת בו ביו' לברך כן איך יאמר מי שהוא מר נפש שהחיינו וכו'. אבל כשיאמר שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לא בשבילו לבד אומר אלא בשביל אחרי':
אבל תוך שבעה אין לו להתפלל לפני התיבה (להוציא את הרבים ידי חובתן) אלא אם אין שם אחר מי שיתפלל. אך אם הוא אבל על אביו או אמו נוהגין שמתפללין לפני התיבה אעפ"י שיש שם אחר. קיצור ש"ע סי' ר"י סעי' ה'. ועי' סי' שפ"ד סעי' ג':