טעם. למה בבא החתן לבהכ"נ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לבהכ"כ נופלין, כיון דחתן ואבל מחד טעמא. רק טעם החתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלינן בתרי' כל הקהל אבל האבל מטעם שלא להגביר מדת הדין לכן כשהאבל בבהכ"נ עבדינן עיקר משאר הקהל דאינם אבילים. באר היטב סי' קל"א ס"ק י"א וע"ל סעי' תתרנ"ח:
קונטרס אחרון
עבדינן עיקר משאר הקהל. בספר אשל אברהם סי' קל"א כתב וז"ל פעם אחד קבע אבל א' על אמו לישב בביהמ"ד הק' שהותנו בפי' שיהי' היתר לישב ולדור בו ולאכול כי לא הניחו לעשות מנין בביתו. נראה שאין נמנעים בביהמ"ד על ידו מלומר תחנון. ומ"מ אין נכון שיהי' אבל בר מינן מיחד לו מקום לישב בביהכ"נ או בביהמ"ד הק' כל שיש לו בית או שאפשר לו שיבחור לו מקום אחר לישב. ואין לו לבוא לשל צבור. ויש דלא ניחא להו. ואולי אין נכון לומר שם תחנון גם שאין הצבור גרירי בתריה וכיון שאין מפורש לומר שם תחנון*עי' טעמי המנהגים ח"א סעי' קל"ה מה שכתבתי בשם הבאה"ט סי' קל"א ס"ק י"א בשם כנה"ג הטעם נמה בבא החתן לביהכ"נ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לכיהכ"נ נופלין. והנה מבואר שבבא האבל לביהכ"נ אומרים תחנון: נכון למנוע משישב שם בכל האפשרי ובפרט כשאפשר לו לישב במקום שמת בו הבר מינן ע"כ:
ועי' שלטי הגבורים מ"ק פ"ג בשם רבינו האי דבחול אינו יוצא ובשבת תלוי במנהג המדינה היכא דרגילים דאתי לבי כנישתא דמקדים ואתי מצפרא קמי צבורא לבי כנשתא. והיכא דרגילי למיתב בביתיה יתיב. ובבבל בכפרים כ"ע נפקי לבי כנישתא. ובכרכים ועיירות רובן יושבים בבתיהם וריעיהן גומלי חסד באין אליהן ומיעוט עיילי לבי כנישתא ויתבי במקום אבלים ומצלי:
ועי' כלבו שכתב וז"ל אמר בעל ההגהה לענין בית הכנסת הדבר תלוי במנהג נהגו להכנס נכנס שלא להכנס אינו נכנס. ובאבל רבתי כתב דהולך לבית המדרש אבל לא לביכה"נ. ועי' קיצור ש"ע סי' רי"ד דאם א"א לו לאסוף עשרה ויהא מוכרח להתפלל ביחידות ובשכונתו יש מנין יכול ללכת להתפלל שם שלא להתבטל מתפלה בצבור. ועי' חכמת אדם קונטרס מצבת משה אות ח'. ועי' פ"ת סי' שצ"ג סק"ב: