טעם. שתקנוה לומר הטוב והמטיב. משום הרוגי ביתר דאמרינן באיכה רבתי חמש מאות בתי מדרשות היו בביתר ובכל בית המדרש הי' חמש מאות מלמדי תינוקות ואנשי העיר בעלי אומנות ששים רבוא ובמלכות אדריאנוס לקחו אותם הרומיים וישפכו דם לרוב מאוד ויהרגו עד תום כל העיר טף ונשים ויצו המלך לבלתי קברם ויהי שם מחוץ לעיר כרם גדולה רחבה שנים עשר מילין ויקיפו את הכרם סביב סביב ממתי ישראל זה על זה ועמדו שם כ"ה שנים כל ימי אותו המלך ולא הסריחו ויהי אחרי מות אותו המלך ויעמוד מלך אחר ויצו לקברם וילכו כל העם מן העיר לקברם ויקברום במקומם בכרם. בו ביום תקנו הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וטעם שקבעו כאן. כיון דבאותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולפיכך קבעוה אחר בונה ירושלים. (כל בו):
קונטרס אחרון
בונה ירושלים. בפסח אומרים המדקדקים לפני הרחמן הוא יזכנו. הרחמן הוא יגאלנו כמו שגאל את אבותינו. יוסף אומץ אות תשפ"ז. ברהמ"ז בבית עכו"ם יאמר הרחמן ישלח לנו ברכה מרובה במקום הליכתינו וישיבתינו ועל שלחנות בבתינו שאוכלים עליהם. עי' באה"ט סי' קצ"ג סק"ה: