טעם. שאמרו ז"ל בצפרנים שורפן חסיד. כי שריפת הצפורן מזקת לאדם וכן כל דבר הבא מן האדם ולכך הוא חסיד שמחמיר לשורפן אע"ג שמזיק לו. תוס' נדה דף י"ז ע"א בד"ה שורפן חסיד בשם הערוך:*ועי' בס' זכור לאברהם שלא ליטלם בימי חול אא"כ חל ר"ח בערב שבת או המולד. כתב בצוואת ר"י חסיד שלא ליטול הצפרנים ולא לגלח בר"ח. ובכנה"ג כתב אפי' אם חל ר"ח בע"ש אין להסתפר מפני הסכנה ויש להסתפר ביום ה' דלפניו. ובסידור דה"ח כתב ג"כ דאסור ליטול צפרנים ולגלח בר"ח. אפילו כשחל בעש"ק. ובס' ארחות חיים סי' ר"ס אות ג' כתב בשם שו"ת אלף המגן שהאריך לחלוק עליהם ומסיק דלא מיבעי' במי שנוהג ליטול צפרנים בכל ע"ש דודאי יכול ליטלם אף בע"ש זה שחל בו ר"ח. אלא אף הנוהג ליטול בע"ש אחת לשתי שבתות מפני שאין צפרניו גדולים כ"כ המקיל גם בכה"ג לא הפסיד ואולי נקרא גם זריז ונשכר לקיים מצותו לכבוד שמים מפני כבוד שבת. ועי' בס' פחד יצחק אות פ' בשם נחלת שבעה סי' נ"ו דהרגיל וזהיר בקציצת צפרנים בכל ערב שבת אף כשחל בחולו של מועד מותר לקוצצן ע"ש. ונרא' דיותר נכון ליטול אותם ביד או להשחיז אותם במשחזת:
וע"ש בשם ס' כרם שלמה דאבל שחל יום ל' שלו בשבת אעפ"י שמותר לו לרחוץ בע"ש כדאי' ביו"ד ס"ס ת' אבל ליטול הצפרנים בסכין אסור בע"ש דאלו רחיצה הוא תוך ל' מצד המנהג אבל נטילת הצפרנים הוא מצד הדין. ואין לקוץ צפרני הידים והרגלים ביום א'. והנכון שיקוץ מן הרגלים ביום ה' ומן הידים ביום ו' ובשאר ימים אין לקוץ כלל. ומ"ש הט"ז דגילוח שערות אין לעשות ביום ה' מפני שגדילין בשבת אינו מוכרח דהא אנשי משמר היו מסתפרין ביום ה'. ועוד אמאי המלך מסתפר בכל יום הלא אין לו שער. עיין באה"ט סי' ר"ס סק"ב. ומ"א שם כתב בשם רש"ל דיש להסתפר בע"ש ולא ביום ה' לפי שאין ניכר שעושה לכבוד שבת. ובנטילת צפרנים יש טעם יפה שאין נוטלין בה' מפני שגדילין בשבת ע"ש ובמחה"ש שם. ועי' רש"י יחזקאל ה' דהמסתפר שערו לא יזרוק אותם אלא יגנוז:
ובספר דבש לפי כתב בשם לקוטי גורי האריז"ל והרמ"'ע ז"ל כ"י לפעמים נולד על הצפורן שרטוטין חיורין והוא סימן טוב או אתגזר גזרה וניצול:
ובספר חסידים סי' קס"ב כתב דבכל אבריו של אדם חקק הקב"ה כל מעשי אדם ומקריו וברפפות אבריו יגיד אליו יוצרו כל המעותד לבוא עליו דבר יום ביומו. ואסור לומר לאחרים פן יחזקו בניחושים. אם כף רגלו של אדם אחזהו החיכוך כאלו קרצתו כינה והי' ברצון מחכך בלא מעלה שחין ואח"כ תניח החיכוך. דע לך כי יש לי ללכת במקום שאינו יודע והוא אדם שאינו רגיל ללכת. ואם אזניו. יש לו לשמוע דבר חידוש. ואם עור שעל העין. יש לו לראות או לקרות כתבים של חידוש מה שאינו יודע. ואם לשונו. יש לו לדבר דבר של חידוש. ואם גביני עיניו. יש לו לראות אנשים מה שלא ראה לפנים בזמן מרובה. ואם בפדחת. יהיו צופים עליו ומתאוין לראות בו. ואם בכפיו. יבא לידו כסף או זהב חדש. ואם בחוטמו. יכעס. ואם תחת עיניו ואצל חוטם. תרדנה עיניו דמעה. וכן על כל אבר ואבר מגיד החיכוך חידוש כו' וידע האדם כי הכל גוזר הקב"ה כמה פסיעות יש לו ללכת וכמה בני אדם יראה וכמה ראיות יראה. וכן ליד כמה מעשים יבא ומה יש לו לעשות. וכן לפה. כמה דברים ידבר. וכך על כל אבר ואבר שיגזור הקב"ה טובה למצוה ולא לעביר' כי הכל לפי הלב. וכתב המפרש שם כי הקב"ה גוזר סתם כמה ראיות יראה וטוב לו שיקח הראיות למצוה ולא לעביר' כי הכל לפי הלב ע"כ יקח הראי' וכן כל פעולות האברים למצוה:
ובספר פורת יוסף כתב שמעתי ממורי כפי מחשבתו של אדם אם בקדוש' או בקליפ' כך הם העולמות שעליו מלמעל' וכפי המחשב' כך המאורע במעשה שעוברין לפניו אם בעלי חיים טהורים או טמאים והוא הדין שאר מאורעות ע"כ. ואמרי אינשי כמו שזה מנגן כך מרקדים לפי הניגון:
ובספר אור המאיר (נשא) כתב שבכל מקום אשר נזדמן לו לאדם לראות ולהסתכל ואפי' בדבר מגונה וכיעור יבין וישכיל שלא לחנם הראה לו השי"ת מקרה מגונה מסתמ' יש חסרון בו בעצמו ולא נתן דעתו לתקן את עצמו כ"א בהקרה לו ככה לראות מעשה מגונה ונזכר מה שעיות ולוקח לעצמו מוסר השכל איך לתקן ענינו ולשאול ממנו ית' סליחה וכפרה על העבר כו' ע"ש:
קונטרס אחרון
ובשאר ימים אין לקוץ כלל. אודות צפרני הידים ורגלים ביום א' מסברא שהלילה הולכת אחר היום שלאחריה בכך. ואולי חשש גם בצפורן א' דיד וא' דרגל. ומ"מ רק גירור בסכין אינו בכלל נטילת צפרנים וגם לגבי אבילות וחוה"מ קיל בכך וכ"ש בהנ"ל. אשל אברהם מהדורא תנינא סי' ר"ס:
צפרנים שאין ליטול בר"ח אם התחיל בשוגג אינו פוסק וליל ר"ח גם להתחיל קיל בכך. שם סי' תי"ז:
צריך ליזהר שלא לגלח אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה שאז מתעוררים הדינים בסוד לא תחסום שור בדישו ואפי' בע"ש הי' נזהר מאד כי עדיין אין הדינים ממותקים כ"כ אלא עד סמוך ללילה. לחם מן השמים להאריז"ל:
לפי הניגון. ובס' תוי"י (ויקרא) פי' דע מה למעלה ממך. אי אכזריות או רחמים זה נמשך ממך. אי קיימא בנהירו דאנפין. כדכתיב עבדו את ה' בשמחה. גורם כך למעלה. וה"ה בעצבות. אי אכזריות. או רחמים. גורם כך למעלה שלפי אתערותא דלתתא כך נתעורר למעלה.
ובפרשת צו כתב בשם בעל עקידה (נח) כי העולם הגדול שהוא עולם העליון והעולם הקטן שהוא עוה"ז הם כשני כלי ניגון הנערכין על יחוס אחד שאמרו חכמי הניגון כי בהניע טור מהא' מתעורר אל קולו הטור דשכנגדו בכלי השני מפני יחוס השוה שביניהן. וז"ש שכנור דוד הי' מנגן מאליו.