טעם. לאכילת דגים בשבת. דהנה אשכחן במעשה בראשית ברכה לג' דברים בשלשה ימים זה אחר זה ברכה לדגים ביום ה' ברכה לאדם ביום ו' ברכה לשבת ביום ז' והנה חוט המשולש לא במהרה ינתק. ע"כ אדם האוכל דגים בשבת לכבוד שבת יתברך בברכה המשולשת. בני יששכר. ועי' קונטרס אחרון לטעמי המנהגים בהשמטה לסעי' שס"ח בד"ה בס' תורת אמת.
קונטרס אחרון
ברכה לשבת ביום ז'. ומטעם זה ג"כ אומרים מזמור לדוד ה' רועי וכו' בסעודה ג' של שבת. שיש בו אותיות מנין ברכ"ה. ואומרים ג"פ להיות ברכה משולשת (ותבין ג"כ שיש בו תיבות מנין ז"ן הוא מנין דגים). גם להשפיע מזונות לימי החול ונרמז במזמור הזה ג"כ בנאות דש"א ירביצני ר"ת "דגים "שבת "אדם בני יששכר:
כתב בספר אור הישר מצוה גדולה הוא לקנות דגים לכבוד שבת לכל ג' סעודות בפרט בסעודה שלישית וראיתי שאין לאכול דג בחול באומרו אין בחול כח להעלות הניצוצות רק הכל בזכות שבת ע"ש:*בספר דברי אמת (מטות) כתב דבשבת מצוה לאכול דוקא דגים גדולים, כי דג מרמז לעולם היותר גבוה דהוא העינא פקיתא עינא דלא ניים ונטיר תדירא כמו דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל:
ומה שיש נוהגין ליטול ידיהם בין דגים לבשר. כתב בספר לבושי מכלול קו"א אות י"ד דפ"א הראה הרב הצדיק הקדוש מראהטין זצוק"ל את דברי התשב"ץ סעי' תק"נ דצריכין ליטול ידיו בין בשר לדגים. היינו כשאוכל מקודם בשר דהוא שמן:
ובספר עיקרי הד"ט יו"ד סי' י"ד כתב בשם בית יהודה סי' כ"ד דרחיצת ידים בין אכילת בשר לדג דפסק מרן בסי' קט"ז ס"ג נראה דאין להחמיר רק בבשר בהמה ולא בבשר עוף. ועוד כיון דברחיצה גופה מחלוקת היא בין מרן למור"ם דיינו להחמיר בבשר בהמה עכ"ל: ולשתות מים באכילת דגים נמנעין מפני אנינת הלב אך לגוף מרפא, פסקי תוס' מס' מ"ק אות ל"ז:
ראוי לומר בכל עת הריני אוכל לכבוד שבת קודש. לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' יוש"ה שער ח':
ובשם הרב הצדיק הקדוש מוהר"ר מאיר מפרעמישלאן זצוק"ל דעד יום ד' בשבוע הי' אוכל דג בחול ומיום ד' ואילך לא היה אוכל דג בחול:
ובספר ישמח משה פ' וירא בד"ה ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וגו' כתב מה שהשיב למורו הצדיק הקדוש מוהר"ר יעקב יצחק מלובלין זלה"ה על מה שהקשה לו מ"ט לא נזכר בתוה"ק בסעודת המלאכי' דגים. וכן ויזבח יעקב בהר. לפי שעיקר הסעודה להעלות ניצוצות*כתב בס' בני יששכר כשהייתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרה"ק מו"ה צבי הירש מזידיטשוב זצוק"ל נפל מילתא בפומי' לחקור האיך הי' ברכת המן. ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ"ע דלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים. ונפל ויכוח בדבר בין החברים. נענה אחד מן החברים ה"ה הרב המקובל מו"ה ישראל דוב זלה"ה אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר [הערת המדפיס: ובזוהר פ' בשלח דף ס"ב ע"ב כ' דנפקי ולקטו ומברכאן שמא קדישא עליה כו' שויה לקמיה בכל טעמא דאיהו בעי הכי טעים לי' ומברך למלכא קדישא עילאה. ובספר מרכבת המשנה על המכילתא פ' בשלת דף ס"ו כ' שמשיטת הזוהר נראה שלאיזה מין שנשתנה המן הוכרחו ישראל לברך ברכת אותו המין ע"ש:] כיון שהוא לחם אבירים נבלע באיברים שלא הי' בו בירור כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת ובמן לא הי' פסולת ונהניתי מאוד כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת כו' ובאמת יש לומר דבחול לא הי' מברכין על המן שום ברכה מטעם הנ"ל. אבל בשבת שהוא קד"ש והאכילה בו כעין אכילת קדשים הי' מברכין ברכת המצוה אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול סעודת שבת. וזה ברכו במן וקדשו בברכה.
ובספר אגרא דכלה פ' בשלח עי' הפסוק ולקטו דבר יום ביומו. היינו שלקטו דיבורים הצריכים לאותו היום דהנה לא היה להם במדבר שום מזון ומחיה רק המן הזה והנה הי' ג"כ למאכל ומשתה דמצוה כגון כזית מצה בפסח שצריכין לברך עלי' על אכילת מצה וקידוש היום על היין בשבתות וי"מ הגם שהי' להמן כל הטעמים אעפ"כ האיך היו יכולין לברך עליו ברכת המצוה הראוי' ומחודשת לאותו הזמן. רק שבשעת לקיטה היו מכוונין שצריכין היום לברך על אכילת מצה והי' ידוע בבירור להם שבודאי נשפע בו טעם מצה בכוונתם ושפיר היו יכולין לברך עליו הענין הנרצה במצוות היום א"כ היו לוקטים באמת דבר יום ביומו הדיבורים והברכות של כל יום מעין ברכותיו ע"ש:
ואין לומר שהיו עושין מצות וקידוש היום מהדברים שתגרי אומות העולם הי' מוכרין להם עי' יומא דף ע"ה ע"ב. כי אותן שקנו מן התגרין עשו שלא כהוגן כמ"ש בס' מנחם ציון להרב הצדיק הקדוש מוהר"ר מנחם מענדיל מרימנוב זצוק"ל כי אף מה שנאמר את אשר תאפו וגו' זה הי' רק להמון עם אבל הצדיקים שבדור לא עשו שום תיקון כי המן הי' מתהפך לכמה טעמים וכמ"ש בזוה"ק שטו העם ולקטו שטותא נקטו בליבייהו. רק אפשר לומר דכמו שאמרז"ל שם שירד להם לישראל עם המן ציקי קדירה (תבלין לתבשיל ערב ומבושם) כמו כן ירד להם כל הדברים שצריכין למצות:
וגם אפשר לומר עפ"י מה שכתב בס' בני יששכר דרוש לסוכות בשם הגאון הקדוש מוהר"ר חיד"א זצוק"ל שכ' בשם הרב צמח דוד דגם הבאר הי' בו טעם כל המשקין כפי רצון האדם כמו שהמן הי' בו טעם כל המאכלים. א"כ הי' יכול ג"כ לקדש עליו בשבתות וי"ט: ובספר תורת משה להג' הק' בעל חת"ס זצ"ל כתב על פסוק ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לשני האלקים. שאכלו מלחמו של יתרו שהביא עמו סולת ואפו אותו כאן ואכלו עמו:
ובספר קהלת משה פי' בשם הגאון מוהר"ר יהונתן הפסוק הנני ממטיר לכם לחם מן השמים למען אנסו הילך בתורתי אם לא. עפ"י דאיתא באבות כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. אשריך בעולם הזה. ועי' מהר"ם שיף דהסיום משנה קאי על הרישא פת במלת תאכל כאשר אשריך בעולם הזה שאתה עשיר. והנה המן הי' לו כל הטעמים שבעולם. והעני הי' לו מן כמו העשיר כי המרבה לא העדיף. והממעיט לא החסיר. והנה מי שהי' רוצה לעסוק כדרכה של תורה לא הי' רוצה לטעום שום טעם במן רק פת במלח. וזש"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים למען אנסנו הילך בתורתי בזה אדע אם ירצו דרכה של תורה:
ובספר אגרא דכלה (בשלח) כתב שמעתי מפה קדוש כבוד אדמו"ר הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל שהי' המן דק ובהיר כ"כ ברוחניות עד שע"י אכילתו נזדכך הגוף והי' ניכר לכ"א פנימיות חבירו ומחשבתו. והנה איש אשר היה מכיר את חבירו ביום אתמול בלא הודע פנימיותיו וחשבו לצדיק או בהיפך וכהיום שאכלו את המן נתוודע לו פנימיותו ולא הכירו כי נדמה בעיניו כאיש אחר. וזהו ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. ר"ל מי הוא זה כי נהפך לאיש אחר. כי לא ידעו מה הוא מהיכן בא להם זאת הידיעה. ויאמר משה אליהם הוא הלחם וכו' ור"ל שע"י הלחם הזה באה לכם זאת הידיעה:
ובספר ייטב לב (בשלח) פ' בשם מוזלה"ה הפסוק הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה וגם הפסוק ויאכלו מעבור הארץ. כי עיקר האכילה נתקן המאכל להביאו מבחי' צומח או חי למדבר להודות ולהלל לשמו ית' בכח האכילה. ובזה נתקן רחניות המאכל. וזה ויאכלו מעבור הארץ. כלומר עבור הארץ לתקנו. אבל המן הי' לצורכם לחם אבירים שמלאכי השרת ניזונים ממנו. והי' כוונתו ית' בזה לזכך נפשם וגופם להיותם מוכנים ועומדים לקבל התורה. וז"ש הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לצורככם לאכלה ולא לצורך המאכל. וכשפסק המן כתיב ויאכלו מעבור הארץ לטובות הארץ ע"כ. וז"ש הנני ממטיר לכם לצורככם לחם מן השמים לזכך אתכם:
ובענין איך ספרו ספירת העומר במדבר הלא לא יכלו לומר היום כך וכך לעומר שהרי לא הקריבו העומר. כתב בספר מנחם ציון הנ"ל שבאמת ספרו שכן משמע בזוה"ק שהמצוה היתה מתחלת תיכף בעת צאתם ממצרים רק ספרו ליציאת מצרים ע"ש. ועי' אוה"ח עה"ת ס' אמור ממחרת השבת פי' מעכשיו קודם שתכנסו לארץ וכנגד אחר ביאתם לארץ אמר מיום הביאכם וגו' ולזה הקדים ממחרת השבת להיותה מצוה שישנה אז משא"כ מיום הביאכם שהוא אחר ביאה לארץ ע"כ. ועיין תוס' מנחות דף מ"ה ע"ב בד"ה קרבו: ולתקן גלגולם. והנה איתא בכתבי האר"י דרוב צדיקים מגולגלים בדגים והיינו ודאי צדיקים קטנים אבל הצדיקים הגדולים אין צריכין לשום תיקון. ואז בימי אברהם לא היה רק הצדיקים הגדולים הנזכרים בתורה וקלסיה מאד. ואמר שמשום זה לא נזכר ג"כ בסעודת שלמה דגים. לפי שאז היתה סיהרא במילואה ואיש תחת גפנו היינו שהי' הכל נשמות חדשות ע"כ:
ובספר מצודת דוד לרדב"ז מצוה קפ"ה כתב וז"ל והוי יודע שאפילו לדעת האומרים שיש גלגול בבעלי חיים, בחגבים ודגים שכל שאסיפתו מתירתו אין שם אדם כלל. ואע"פ שבקצת חיות ועופות נמצאים בני אדם. דע שהם צדיקים גמורים בצאתם משם. כי מעט הזדקקות צריכים והרי הם כמלאכי עליון ע"ש. ועי' ליקוטים סעי' קט"ו קט"ז:
יתברך בברכה המשולשת. ובמ"א סי' רמ"ב כתב שיאכל בכל ג' סעודות דגים. וברד"ק בראשית כתב על פסוק ויברך אלהים שיש דג א' בים שאינו שותה ביום השבת והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע:
ובענין מה שיש נוהגין שלא לאכול דגים שקורין שלייען בחדש תמוז ובחדש אב. הוא עפ"י מה שכתב התוס' מכות דף ט"ז ע"ב בד"ה ביניתא וז"ל כמו דג קטן הנמצא במחרישה אע"ג דנמצא במים הי' מותר לפי שיש לו קשקשים אפ"ה לוקה ע"כ. והנה הדגים שקורין שלייען דרכם להיות בקרקע המים. ובימי תמוז ואב מחמת שהחום גדול יחמו הרבה מעינות וימים ובקרקע הארץ הם נמצאים ואין יכולים להבחין כי אולי המה מהנמצאים במחרישה. אבל אם רואין שהם שטין במים בודאי מותרים. וכן שמעתי בשם צדיקים אף שאין אוכלין שלייען בחדשים הנ"ל מ"מ מבשלים אותם ביחד עם שאר דגים:
ויש מקומות שהמים מגדלים בדגת הים שרצים אצל הסנפירין סמוך ממש להם וגם על הסנפירין ובתוך הפה והם עגולים כעדשה ואין ניכרין כלל ויש להם עינים שחורים כב' טיפי זבובים סמוכין זה אצל זה והמכיר אותן יכול להפרישן בסכין וקורין אותן (פיש לייז) וכמה פעמים הפרשתי אותן והנחתי בצלוחית של מים וראו אותן שטין במים. ולכן עכ"פ חיוב גדול לגרר היטיב היטיב על הסנפירין וסמוך להם ועל הזנב ויבדוק היטב היטב אחורי אזנים ובפה. ובכל המקומות צריך לבדוק תיכף מתחלת ימי הפסח בדגים בפה ובאזנים ובפרט בדג שקורין העכט יש שם תולעים כמו חוטין והם כמו נחש ארוך ודק וכמעט זה מצוי בהעכט מקודם פסח עד ימי החורף. חכמת אדם כלל ל"ח סעי' כ"ח: