טעם. שנהגו לפסוק צדקה בעד המתים שכבר מתו מזמן רב כשמזכירין נשמות אע"פ שאפשר שכבר קיבלו דינם. משום דכל ישראל ערבים החיים בעד החיים וביודעים ויש בידו למחות. אבל ברוצח ע"מ כן פדאם קבלו עליהם שלא יהי' בזרעם שום רוצח שופך דמים ומש"ה כתיב (דברים כ"א) כפר לעמך ישראל אשר פדית כו' ובעוה"ר דשכיחו מלבינים פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים גורמים עון על יוצאי מצרים לכן ראוי לפייס וליתן צדקה ולהתפלל עליהם. פ"מ סי' רפ"ד ס"ק ב' ועי' לבוש שם סעיף ז' ועי' ב"י שם:
קונטרס אחרון
אשר פדית. בספר רבינו בחיי (שופטים) כתב וז"ל כפר לעמך ישראל דרשו בפסיקתא אלו החיים שמתכפרין בממון החיים. ולמדנו מזה שההקדשות שנוהגין החיים להקדישם בעד המתים שיש בהם תועלת למתים וכ"ש אם הבן מקדיש בעד אביו שהוא זכות לאביו. והוא הדין לאומר בשבילו קדיש או שום ברכה בביהכ"נ בצבור:
ולהתפלל עליהם.*ובס"ח סי' ק"ע כתב מעשה בחסיד א' שהי' נודר בשביל נשמת קרוביו ואח"כ הי' נודר הכל בסתם בשביל כל הנשמות. אמרו לו למה אתה עושה כן. אמר להם מפני שיש מהם שאני נהנה בזכותו ולא אהי' כפוי טובה כי בשבילם השם ייטיב לי: בספר נועם מגדים (חקת) פי' מה שאנו אומרים בנוסח התפלה דר"ה אתה זוכר כו' ופוקד כל יצורי קדם. ע"ד שכתבו כי המתים נידונין ג"כ בר"ה ויוה"כ מי שיעלה למדריגה יותר גדולה או ברשעים בהקל עונשם. וזהו דנקט אצלם פוקד ע"ד קפידה עיוני בעלמא משא"כ החיים זוכר שנידונין ממש: