טעם. שמריחין הבשמים במוצאי שבת. כדי לעשות נחת רוח לאדם על שהלכה ממנו הנשמה היתירה האבודה במוצאי שבת שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש. וכשחל יו"ט במוצ"ש אינו צריך לבשמים שעונג יו"ט עולה כבשמים. אבודרהם. ועיין תוס' פסחים דף ק"ב ע"ב בד"ה רב:
קונטרס אחרון
נחת רוח לאדם. עי' הלק"ט ח"ב סי' קפ"ג כיון דטעם הבשמים במו"ש בשביל נפש יתירה הם באים. א"כ אפי' אינו נהנה מטעם הריח מברך ע"ש. ועי' מ"א סי' רצ"ז סק"ה. על קליפת מראנצין. לימונים מברך במ"ב. יד אפרים סי' רט"ז בשם מח"ב:
וי אבדה נפש. בספר דברי אמת (פ' מטות) פי' מה שאמרו רז"ל כיון ששבת וי אבדה נפש. היינו כיון ששבת וי אבדה נפש. הנפש אבדה את הוי שאין עוד וי לנפש כי נמחלו כל עונותיו וע"ד שאמרו ז"ל המתפלל ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר. לפ"ז ניחא שאנו אומרים זה בתחלת שבת:
ובספר ליקוטי עצות כתב שתיכף בשעת כניסת שבת אזי מחמת גודל התענוג של הנפש יתירה שבא בשבת ע"כ מתחילין תיכף להתגעגע ולהצטער על אבידת הנפש במוצ"ש וזה כיון ששבת וי אבדה נפש. וי אבדה נפש. וזה כעין שמובא בזוה"ק שבעת שהתענגו החברייא מאד מקדושת התגלות של רשב"י התחילו להתגעגע מאד ואמרו וי לדרא כד תסתלק וזה כעין הנ"ל ממש: