טעם. שתקנו לומר ברוך שאמר. משום דאיתא בפרק כל כתבי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום ומסקינן כי קאמר בפסוקי דזמרה ומאי ניהו תהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה כו' וכן דרש ר' שמלאי ברכות דף ל"ב ע"א לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחרי כן יתפלל לכן תקנו לאומרם קודם תפלה וקבעו ברכה זו לפניהם ואחת לאחריהם והוא ישתבח ואומרים מזמור לתודה. ובשבת וי"ט א"א מזמור לתודה. לפי שאין תודה קרבה בהן. טור סי' נ"א:
קונטרס אחרון
ברוך שאמר. בספר אשל אברהם סי' נ"א כתב כשסיים החזן ברוך שאמר והוא עומד באמצע ב"ש יכול לענות גם ב"ה וב"ש. כיון שאמן חיוב לענות. וכדי שלא יהי' כעין מספר פ"ח ח"ו. ע"י מה שעונים גם בהוב"ש עדיף טפי. אך כל זה קודם אמירת הזכרת שם הק' שבב"ש. אז ודאי אין שום קפידא לענות גם בהוב"ש. משא"כ אחר אמירת בא"י כו' שבב"ש דם סיים בא"י כו' דלסוף ב"ש אז אין לענות בהוב"ש רק יסמוך עצמו על ההרהור ע"ש.
ובספר עבוה"ק כתב דגם אמן דברכות לא יענה באמצע. דב"ש נתקן קודם התלמוד. אבל יוכל לענות קדושה וברכו וקדיש כמו בק"ש באמצע הפרק.
ואומרים מזמור לתודה. בפסוק ולא אנחנו עמו כתיב לא וקרינין לו היינו אם אנו מחזיקם את עצמינו ללא בא' אזי לו אנחנו בו'. ואם אנו מחזיקים את עצמינו ללו בו' אזי לא בא' אנחנו אינו נחשב כלום. בוצינא דנהורא.