טעם. שבע"פ אסור לעשות מלאכה מחצות ולמעלה. כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותקון מצה לצורך הלילה דמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר. רש"י פסחים דף נ' ע"א:
קונטרס אחרון
מחצות ואילך. להסתפר וכן לקצוץ הצפרנים צריכין קודם חצות ואם שכח יכול לקצוץ צפרניו גם לאחר חצות אבל להסתפר אסור. עי' חק יעקב סי' תס"ח סק"ד:
ותקון מצה. אמר מהרי"ל שצריך לומר בפה לשם מצת מצוה אנו עושין הן באפיית מצה של מצוה הן בשאיבת המים הן בנתינת המים לתוך הקמח:
עוד כתב מצוה לכל אדם שיעסוק בעצמו במצות וכן נהג האשר"י שעמד ועשאם בגופו משום שנאמר צרורות בשמלותם על שכמם והלא סוסים וחמורים הרבה הי' להם. אלא שחביבה היתה המצוה עליהם. ועוד טעם. דכל מצוה יעשה בעל הבית בעצמו כדאשכחן בפ' כל כתבי גבי אמוראים חד חריך רישא לשבתא וחד מלח שיבוטא. ועוד דמצה מתקרי לחם עוני ודרכו של עני הוא מסיק ואשתו לשה:
ובספר שפתי קדושים (תשא) כתב בשם הצדיק המפורסם מוהר"מ מליסק זצוק"ל. טעם סמיכות פ' אלהי מסכה לא תעשה לך לפ' את חג המצות תשמור. דהנה מנהג המון עם בשעת אפיית המצות לכעוס מאוד על העוזרים שאינם מהירין וזריזין ומורים היתר לכעס הזה באמרם שהוא צורך מצוה. לזה בא הפ' לומר אלהי מסכה. היינו הכועס כעובד ע"ז לא תעשה לך. ואעפ"כ את חג המצות תשמור.
כתב בספר דרך פקודיך וז"ל בעסק האפי' הנה חכמי האמת הגידו אשר שיעור חימוץ הוא ערך י"ז מנוטין כשתעמוד העיסה בלא עסק כשיעור הזה אבל תדע ששהיות מצטרפות וגם השיעור הזה הוא דוקא בבית שאין בו אש ולא נתחמם וגם כשהעיסה לא נתחממה מהעסק שעסקו בה בידים. אבל בבית שיש בו אש וכיוצא או שכבר עסקו בהעיסה אזי כרגע באפשר תקבל משהו חימוץ.*אסור להניח הבצק בלי עסק אפי' רגע א' וכל זמן שעוסקין אפי' כל היום אינו בא לידי חימוץ ואם הניחוהו בלא עסק כדי הילוך מיל הרי זה חמץ. ש"ע התניא סי' תנ"ט סעי' ט':
לכתחלה אסור להשהות הבצק בלא עסק אפי' פחות משיעור מיל לפיכך צריך לגרר כל הכלים יפה בין עיסה לעיסה מפירורי בצק הנדבקים בהם אע"פ שאין שוהין שיעור מיל בין כל עיסה ועיסה. ואם אין שוהין כלל בין עיסה לעיסה אלא לש מיד זו אחר זו בלא הפסק כלל א"צ לגורדם בין עיסה לעיסה. ואחר גמר לישת העיסות הנאפות בתנור א' כשחוזר ומסיקו לאפות בו פעם ב' ידיח כל הכלים וינגבם לחזור ולהשתמש בהם ולא די בגרידה בלבד. שם סעי' י"ח וסעי' כ':
ועי' פר"ח סי' תס"א סעי' ד' בשם הריב"ש שיש ללמוד זכות על מה שאין משנין המסרק שנוקבים בו המצות כי א' נוקב את כולם ומתעסק הוא בעיסה לעולם. ואם שהה בין עוגה לעוגה פשיטא ודאי שצריך לנקרו ע"ש:
ובהגהות מנהגים כ' וז"ל שמעתי דר"י הלבן לא הי' לש בפסת במים שהיו בכלי נחושת לפי שהנחושת מחמם ושמעתי שהי' מעשה ואסרו שאר רבנים כמו כן ע"ש: ע"כ כל החומרות שעושין המדקדקים אינם ממילי דחסידי רק מן הדין והמבזים והמלעיגים ודוברים עתק באמרם לא היתה כזאת בימי אבותינו עתידין ליתן את הדין והמדקדק בשמירה ישמרהו מכל צרה*כתב מהרי"ל מה שרגילין העולם לשפשף עם ידיהם על גבי המצות אחר שתיקנם קודם אפייתן ואומרים לא יהי' מונחים פנוים אין בו ממש דאין זה מתעסק אדרבא מחמת השפשוף יתחממו יותר ויתחמצו: :
ובספר אגרא דכלה כתב על מה שאמר אאע"ה לושי ועשי עגות. וכי לא ידעה שרה אמנו האיך לעשות עגות לא הל"ל רק ועשי עגות. רק מחמת שפסח הי' אמר לה לושי ותיכף עשי עגות שלא תעמוד העיסה בלא עסק כי תתחמץ ועי' ליקוטים סעי' קפ"ג: כתב שם והנה מצה הגם שרוב הפוסקים פסקו דדי השימור משעת טחינה. הרב הגדול הפר"ח. הביא ראיות עצומות דלמצה בלילה הראשונה אינו יוצא רק משעת קצירה. לכן בעל נפש יזהר בזה והמדקדקים במעשיהם אינם אוכלים שום מצה אחרת בכל ימות החג רק המשומרת משעת קצירה. וראיתי ושמעתי כמה מתחכמים שוחקים ומלעיגים על המנהג הכשר הלזה. ולדעתי המה כמקצצים רגלי המביאים דורונות למלך ודבר גדול דיבר מר"ן האריז"ל כל הנזהר ממשהו חמץ בפסח נשמר מחטא כל ימות השנה*בס' הגהות מהרצ"א שזה המקובל הוא ממש"כ בזוהר תצא דף רפ"ב ע"ב ומאן דנטיר לן מחמץ ושאור גופי' איהו נטיר מיצה"ר לתתא: ע"כ המחמיר בדבר ביותר שלא לאכול כל ימות החג רק מצה משומרת משעת קצירה אשרי חלקו ותבוא עליו ברכה*ובספר זכור לאברהם כתב וז"ל עוד יש מנהג בינינו שהאוכלים מצה שמירה משעת קצירה כששואלין הדפים ושאר כלים ממי שאין נזהרין לאכול שמירה משעת קצירה מגעילין אותם אפי' אם לא עברו ימים בנתיים רק שאתמול לשו בהם הבעלים באותן דפים והיום לוקחים אותם בשאלה עכ"ז מגעילין אותן. משום דחוששין דע"י ההתעסקות בלעו הכלים של הבעלים ועכשיו פולטים ע"י ההתעסקות בעיסתם ונמצא דמתערב טעם מצה שאינה שמירה משעת קצירה במצה שלהם שהוא שמירה מ"ק דלדידהו העיסה שאינה שמירה מ"ק הוי כחמץ ואינם רוצים שיתערב בעיסתם שום טעם וריח מעיסה שאינה שמירה מ"ק כו' ע"ש:
בספר זכרון טוב כתב שהרב הצדיק הקדוש מנעסכאיז זצוק"ל בסוף ימיו לא נהג חומרא בשרייה כי לא הי' יכול ללעוס בשום אופן מצה שאינה שרייה. והי' רגיל ליתן מהשירים אפי' למי שנזהר בשרייה. כי ממש כל האורחין הי' נזהרין בזה:
ובספר בני יששכר חדש תשרי מאמר י' כתב דלשון המורגל בדברי חז"ל מצות ומע"ט. מצות הם הנעשים בגבול. ומע"ט הם החומרות ומילי דחסידי מבלי גבול:
ובספר ארחות חיים סי' תמ"ז כתב בשם ספר ארחות יושר שקרא תגר לנשים שאוכלים מצה ברורה. דהיינו שהחטים שמורים משעת קצירה. שאין טומנין את החמין ממי שאוכל מצה שאינה ברורה שהפריזו על המדה שאין כאן שום חשש כלל שריתא לאו מילתא ע"ש:
ועי' ישועות יעקב חיו"ד סי' שכ"ו דאותן הנוהגים כהפוסקים דאין יוצאין למצת מצוה רק בחטים משומרים משעת קצירה ובשאר מצות אין מקפידים שיהי' משומרים נ"ל ברור דאין מצטרפין העיסות לחלה כיון שמקפיד על תערובתן ע"ש:
ועי' שו"ת יד יוסף סי' ע"ע ע"ד אחד ששלח לחבירו ע"י האפאסט מצות שמורים ובא האפאסט כערך שעה אחת בלילה הראשונה של יו"ט ויש ספק בדבר אכילתם אחד מחמת ספק תחומין והשני אם מותר להפריש חלה. וכתב שם דמותר להפריש חלה ולאוכלם עפ"י דברי המ"א בסי' תק"ו סק"י בשם המרדכי שאסור להפריש חלה ביו"ט משום קנס ובנ"ד לא הי' אפשר לו להפריש קודם שהגיעו לידו מן האפאסט ומותר להפריש ביו"ט ע"ש: :
עוד שם המחבבין מצות בוראם נוהגין לנשק המצה והמרור והארבע כוסות להורות חשקם ותשוקתם בדביקות לעשות רצון קונם בדביקות רוחא ברוחא כי חיות הנה המצות עבור שנשפע אליהם רצון אלקי אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות את כל החוקים האלה ומה גם עתה בלילה הזה שהוציאנו השי"ת מתחת עבדות העכו"ם ואלקי נכר הארץ להיות עבדים לו לעבוד עבודתו.