1
טעם. שלוקחין שני תבשילין זרוע וביצה. אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה וזרוע ע"ש זרוע נטוי' והוא זכר לפסח שהי' נצלה בשפוד ע"ג גחלים וביצה זכר לחגיגה שהי' מקריבים בי"ד ונאכל עם הפסח וביצה הוא לשון ביעא בלשון ארמי כלומר בעי רחמנא לפרקינן. והזרוע אין אוכלין בלילה וביצה אוכלין. דבלאו זכר לחגיגה יש בה טעם משום אבילות בית המקדש. כמ"ש הרמ"א סי' תע"ו שליל ט"ב נקבע באותו לילה של חג הפסח. ט"ז סי' תע"ג סק"ד: