טעם. שכיוונו רז"ל שהתענית יהי' דוקא יום שלם. משום שדם הנפש של אדם הוא משקל ח"י דינרין וכשיוצא מאדם משקל איסר אז טועם טעם מיתה. אבל לא פחות מזה וכשמתענה יום שלם אז נתמעט ממנו דם שיעור איסור וטועם טעם מיתה ואז מיתה ממרקת עונו אבל אם מתענה יום פחות שעה או ב' אינו מתמעט דמו שיעור איסר שלם ואינו טועם טעם מיתה להתכפר על עונו. כתונת פסים. ועי' בספר חסד לאברהם:
קונטרס אחרון
להתכפר על עונו. ומי שהוא שרי בתענית ושכח ולקח מאכל ובירך עליו ונזכר מהתענית יפלוט ולא יאכל כלום ויאמר בשכמל"ו. זכור לאברהם בשם הרב שבט יהודה וכ"כ ג"כ הרב טל אורות ע"ש. ובספר ברכי יוסף סי' תקס"ח אות א' כתב דיאכל פחות מכזית מפני הברכה ועולה לו התענית ע"כ. אחד שכח ואכל בי' בטבת יש לו להתענות בה"ב. מהרי"ל. וכתב בא"ר דפשוט דיו"ד בטבת עצמו צריך להשלים אחר שנזכר. ועי' הלקט ח"ב סי' צ"ז דכתב להתיר ליקח תרופה מרה ביום התענית:
כתב בספר מגדל עז להגאון יעב"ץ חזירים דמו מעייהו להאדם לפיכך אם נפל בהו מותנא גוזרין תענית. ועי' או"ח סי' תקע"ו סעי' ג':
ועי' במש"ז סי' תרי"ב סק"ח דאסור ליגע באוכלין שלא לצורך בד' צומות אף שהצומות רק מדרבנן ע"ש: