טעם. למה תקנו ז"ל גבורות גשמים מיו"ט האחרון של חג ויום השאלה אינו רק בז' במרחשון לבני ארץ ישראל או לס' בתקופה במדינות אלו. מפני שמיו"ט האחרון ואילך זמן גשמים אע"פ שאינן צריכין כיון שחג זמן גשמי שנה ושנוי העתים חורף מן הקיץ צריכין אנו להודות לפני השי"ת בעת השינוי אבל השאלה לא נעשה עד עת הצורך*ועי' פרי חדש סי' קי"ז סק"א דכתב וז"ל שאם לא שאל ביום ס' ואם נמנה מעל"ע אין הס' נשלמים בעת שהתפלל אין מחזירין אותו אלא אם נשלמו כבר הס' מעת התקופ' עכ"ל. ועיין טור שם מ"ש בשם אבי העזרי. ועיין מחצית השקל סימן תי"ט. ועיין תשב"ץ אות רט"ו:
ולעולם מתחילים כ"ב נאוועמבער (לחדשי רוסיא). והיינו בתנאי שחודש פעברואר הוא לפעמים כ"ח יום ולפעמים כ"ט יום. ולכן אם יהי' אותו פעברואר שאחר נאוועמבער כ"ח יום אז השאל' כ"ב נאוועמבער. אבל אם יהי' החודש פעברואר שאחר נאוועמבער כ"ט יום אז השאל' כ"ג נאוועמבער. כי תקופת תשרי לעולם שבעה ימים קודם אקטאבער. ותלוי הדבר בחדשיהם להיות או"ה מונים לחמה. והתקופ' ג"כ לפי הילוך החמה. עיין ב"י סימן קי"ז ומחצית השקל שם:
והסימן לידע השנה שחודש פעברואר יהי' כ"ט יום הוא השנה שנחלק בארבע' מתחלת שנת המאה למספרם. למשל שנת ד'. ח'. י"ב. ט"ז. וכו' עד ק':
וזאת לדעת כי בשנת שמ"ג לאלף הששי קם האפיפיור בעיר רומי עם חברת חכמים ידועים אשר הי' בזמנו וצוה לשנות סדר חשבון השנים. וביום ד' לחודש אקטאבער משנת שמ"ג ניתן צו שביום המחרת שהי' לפי חשבון הישן ה' ימים בחודש אקטאבער לחשוב אותו ט"ו לחודש אקטאבער ולדלג בחשבון עשרה ימים. ועל הימים הבאים גזרו להיות כל שנה במדה פחותה מעט. היינו לפחות ג' ימים בכל ד' מאות שנה. שבתשלום המאה עצמ' הראוי' להיות מעוברת (לפי שכל מאה מתחלקת לד' בשוה) יגרעו יום העיבור ההוא ולעשותה פשוטה. היינו שחודש פעברואר יהי' ג"כ רק כ"ח ימים. רק אם המאות גם המה יתחלקו לד' ד'. היינו ארבע מאות. שמונה מאות. שנים עשר. ששה עשר מאות וכו'. אז לעבר אותה שנה שחודש פעברואר יהי' אז כ"ט ימים. והיוונים והרוסין נשארו בחשבונם ועושים עיבור מיום א' אף בשנת המאה שאינה מתחלקת בארבע':
ולפ"ז עד שנת המא' התשע' עשר הי' ההפרש ביניהם י"ב ימים. כי לבד העשרה ימים שנגרעו אז בשנת התיקון אשר הי' בשנת שמ"ג נתוספו עוד ב' ימים. היינו בשנת מאה השבע' עשר יום אחד. ובשנת מאה השמונ' עשר יום א'. אמנם בשנת מאה הששה עשר לא נוסף מטעם שהמאות מתחלקות. לד'. ד'. וכמו שעשו היוונים באותו שנה עיבור יום א'. כן גם הם עשו אותו עיבור. ומשנת מאה התשעה עשר למספרם הגיע ההבדל לי"ג ימים:
והנה עד מאה התשעה עשר הי' השאלה כ"ב נאוועמבער (לחדשי רוסיא) ובחדשי שלנו ג' דעצעמבער. היינו בליל' אחר ג' דעצעמבער. ובשנה שחודש פעברואר כ"ט יום אז הי' השאל' בשנה הקודמת כ"ג נאוועמבער (בליל' אחר ד' דעצעמבער). ומתחלת שנת מאה התשע' עשר הוא כך אם יהי' אותו פעברואר בשנ' השנית כ"ח יום אז השאל' בשנה הקודמת כ"ב נאוועמבער (בליל' אחר ד' דעצעמבער) אבל אם יהי' החודש פעברואר בשנה השנית כ"ט יום אז השאל' כ"ג נאוועמבער (בליל' אחר ה' דעצעמבער) וכן יהי' עד תשלום המאה השנית. יהי רצון שיבנה ביהמ"ק בב"א. . כל בו:
קונטרס אחרון
שמיו"ט האחרון ואילך זמן גשמים.*בספר ארחות חיים סי' תרס"ח אות ד' כתב בשם ספר אוצר החיים פנחס מצוה שכ"ו דבשמיני עצרת שרוב פעמים קר ורוחות שאינם טובים במדינות אלו ומוכח דיושב לשם מצוה אסור לישב בסוכה בעת הזה דעובר על בל תוסיף אם לא שאויר צח וזך דנהנה בישיבתו מצוה לקיים דברי חכמים ויכוון שיושב לשם תענוג ע"ש:
ובשם שו"ת מהר"ם מרוטינבורג סי' ז' כתב בשמיני עצרת שחל בשבת ושכחה האשה דצריכין לאכול בסוכה והדליקה הנרות בבית דאסור לטלטל הנרות ע"י עכו"ם לסוכה. אמנם בשבעת ימי החג יש להתיר: כי בא"י מן הפסח ועד חג הסוכות לא ירד אף טפה מטר. רק בלילה ירד טל רב מאד. ומזה יתגדלו הפירות וכל הירקות הנחמדים למראה. ואם ירד גשם בחג הסוכות לפלא גדול יחשב ואינו סימן טוב. גם יורה על איחור. הגשם כמאמר רז"ל משל לעבד שמזג כוס לרבו וכו'. לרוב יתחיל הגשם לירד מז' מרחשוון שהיא רביעה ראשונה. ונקרא בתורה יורה. וז' בו מתחילין לומר טל ומטר. ומז' בו ואילך אם עוד מטר לא ניתך ארצה יקראו צום בכל דיני תענית הנזכר (תענית דף י' ודף י"ב) כי שם הגשם הוא פקוח נפשות הן לשדות וכרמים החרבים כל ימי הקיץ. והן למי בורות המסתפקים מהם כל ימי הקיץ. כי מעיינות שם מועטים. ומי המטר טובים ומתוקים מאד לשתי' ובישול ובכל חצר יש בור מתחת לארץ בור סיד שאינו מאבד טפה. ויזוב המים מהגנות ע"י מרזיבות. וגם אם יעמדו ימים רבים יותר הם צלולים וקרים. ומה גם בימי הקיץ כששואבים מהבור דלי מים הוא צלול וקר מאד: