שמיטה והבטחת הארץ
המיצוה האמורה בפתיחת "בהר" קשורה בהבטחת הארץ, ואכן הכתוב אומר במפורש: "כי תבאו אל-הארץ אשר אני נתן לכם" (ויקרא כה:ב), ובעולם ההגות האמונית נעשה נושא זה חשוב מאוד, ובהקשר זה ניתן לומר כי ההטעמה 'מה שמיטה נאמרה כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן (המיצוות) נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני', ופרדיגמה זו ניתנת דוקא בקשר להבטחת הארץ, משום הכונה להוציא מלבם של נביאי-שקר המכונים דתיים-לאומיים הקיימים בתוכנו גם כיום, הטוענים כי הבטחת הארץ לעם-ישראל הוא הנתון הדתי הראשוני הבלתי מותנה, וממנו כביכול נובעות המיצוות התלויות בארץ.
ניסוח מיוחד זה של הפסוק, לרבות הפירוש שנותנים לו חז"ל, בא ללמדנו את הלימוד הגדול, כי כל ההבטחות שבתורה אינן אלא דרישות ומשימות המוצגות ומוטלות על ישראל, מתוך המגמה והכוונה שיהיו ראויים להבטחות אלה.
הבטחת הארץ מותנית בדרישה אדירה וקשה עד מאוד, ואת מידת הקושי העצום הכרוך בה נציג בהמשך עיוננו מתוך המקורות המדרשיים, אולם ראש לכל נחזור ונדגיש, כי הכוונה בכל נושא זה היא להבין, כי הבטחות התורה אינן בגדר מענק או מתנת-חינם לעם-ישראל, וכלשון המדרש: 'אף הבטחת הארץ לא ניתנה אלא לשם המיצוות התלויות בה'; כלומר, לא ניתנו מיצוות בקשר לארץ משום שהארץ מובטחת, אלא היפוכו של דבר, הארץ הובטחה כדי לחייב את עם-ישראל במיצוות.
הדבר מקבל ביטויו בלשון הכתובים, ומיד לאחר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" בה ההמשך שהוא האופרטיבי - "ושבתה הארץ שבת לה"' (ויקרא כה:ב), ומכאן ואילך באות מיצוות שבין אדם למקום, וראשיתן - מיצות 'שמיטת קרקעות' הקשה מכל, ולאחריה מיצוות שבין אדם לחברו, וכל חלקה השני של סדרת "בהר" עוסק במה שנוהגים לכנותה 'החוקה הסוציאלית'.
כבר הנביאים ולאחר מכן חז"ל מחמירים מאוד בענין השמיטה, והתורה עצמה חוזרת בהתראה כמה וכמה פעמים, כי בעלות עם-ישראל על אדמת ארץ-ישראל מותנית בקיום השמיטה, וגם עונש הגלות מנומק בתורה כמה פעמים כעונש על הפרת מיצות שמיטה.
נחזור ונסכם: "וידבר ה' אל-משה במדבר סיני", ולאחר מכן באים החוקה הסוציאלית, דיני קרקעות ופרשיות במשפט האזרחי, וכל זה בא לומר לנו את האמירה הגדולה, שמבחינת התורה גם הבסיס ליחסים שבין אדם לחברו, ושל ארגון המציאות החברתית כולה, איננו בערכים אנושיים, אלא הוא כאמור בעבודת-ה'.