התרגומים והמפרשים בנושא: "ארמי אבד אבי"
נטפל כעת בשלוש מילים מתוך 'וידוי מעשר', וגם הן מפורסמות מאוד, משום היותן מופיעות ב"הגדה של פסח" שהיא הפופולארית יותר מכל דבר אחר בעולמה של הספרות, ואני מתכוון למילים - "ארמי אבד אבי" (דברים כו:ה).
ידועים דברי ה"הגדה" המספרת לנו כי לבן-הארמי היה גרוע מפרעה המרושע - 'שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לאבד את הכל, שנאמר: "ארמי אבד אבי".
מקורם של דברים אלה הוא ללא כל ספק מאמר המופיע ב"ספרי" על פסוק זה שלגמרי איננו חד-משמעי, וזו לשון "ספרי": 'מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד, ומעלה על לבן-הארמי כאילו אבדו'; כלומר, בעצם ירידתו-בריחתו של יעקב לארם מפני עשו אחיו, היתה משום סכנת אובדן. מדרש זה איננו אומר לנו באופן חד-משמעי אם אותו "ארמי" האמור בפסוק זה הוא דוקא לבן בן-בתואל, או שמא הכוונה היא ליעקב המכונה כאן "ארמי" משום ירידתו אנוס לארם.
אבן-עזרא סבור כי הפועל "אובד" איננו פועל-יוצא אלא פועל-עומד, ואילו היתה הכוונה לומר לנו כי לבן-הארמי התכוון לאבד את יעקב, צריך היה להיכתב 'ארמי איבד את אבי' או אפילו 'ארמי מאבד אבי', מה גם שאין צריך לומר שהוא לא איבדו כלל. כיוצא בו אין הדברים משתלבים יפה עם מה שכתוב בהמשך - "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט" (דברים כו:ה)', האמורים ללא כל ספק על יעקב שירד למצרים בעקבות התוודעות בנו יוסף. אולם בקוראנו ב"הגדה": "ארמי אובד אבי וירד מצרימה", אם נאמר כי ה"ארמי" האמור כאן חוזר אל לבן, משתמע מן ההמשך שכאילו לבן הוא זה שירד למצרים, מה שלא מתקבל כלל על הדעת באיזכור סיפור גלות מצרים.
מן הכתוב בתרגום ה"שבעים" היווני שהוא התרגום-פירוש העתיק ביותר המצוי בידינו, וקדם בהרבה דורות לתקופת חכמי המישנה, משתמע שה"שבעים" לא גרסו "ארמי" אלא גרסו 'ארם'; כלומר, מונח זה חוזר לאו דוקא לאדם כלשהו אלא לארץ-ארם.
אשר למונח "אובד", הם הבינו אותו במשמעות נטישה והזנחה, ומכאן שאם נחזור ונתרגם את דברי ה"שבעים" מיוונית לעברית, נקבל את ההיגד - 'את ארם נטש/עזב אבי', וכך גם משתלבים הדברים יפה מאוד עם ההמשך "וירד מצרימה", אולם הבעיה היא שאין זו הגירסה הנכונה, שהרי לא כך כתוב בתורה שבידינו.
'אונקלוס' שכידוע היה תלמידם של ר' אליעזר ור' יהושע, שלאחר ה"שבעים" הריהו התרגום הארמי שזכה להתקבל בישראל כמקור חשוב, הולך גם הוא בדרך מדרש-ההלכה הסובר כי "ארמי" הוא לבן-הארמי, ו"אובד" יש לו משמעות של פועל-יוצא, וכך הוא מתרגם: 'לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא'.
כאן הדברים מובנים אלא שהתרגום של "אובד" (רצה לאבד) הריהו שרירותי ואינו לפי רוח העברית, מה גם שאין זה מתישב עם ההמשך - "וירד מצרימה" שהרי לפי גישה זו יוצא שוב כי 'לבן ארמאה' הוא זה שירד מצרימה.
"תרגום יונתן" בו נקלטו המון דרשות, אגדות ומסורות עממיות, מתרגם: 'לארם נהריא נחתת אבונן יעקב מן שרויא ובעא לאובדותיה', כלומר, לארם-נהרים ירד אבינו יעקב, וביקש לאבדו. תרגום זה מעניין מאוד שהרי לפיו, נושאו של פסוק זה איננו לבן אלא יעקב, שנקרא "ארמי" משום ירידתו לארם, אלא שכאן חסר הנושא, מיהו אותו שביקש לאבדו?
רש"י הולך בדרך הדרש של "ספרי" וה"הגדה של פסח", הוי אומר, לבן-הארמי ביקש לעקור את הכל ברודפו אחר יעקב שעזב עם נשותיו, ילדיו וכל רכושו את בית-לבן חמיו בסתר וללא כל הודעה מוקדמת, וכפי שהתורה מנסחת זאת בחריפות - "ויגנב יעקב את-לב לבן הארמי על-בלי הגיד לו כי ברח הוא" (בראשית, לא:כ).
הדברים מובנים אלא שאין זה הולם את לשון הכתוב.
נכדו של רש"י - הרשב"ם מחדש בנושא זה חידוש גדול מאוד, וזו לשונו: 'אברהם ארמי, היה אובד וגולה מארץ-ארם'; כלומר אין מדובר כאן ביעקב כי אם באברהם-אבינו, שהיה גולה ממקום למקום כנאמר לו: "לך-לך מארצך". פירוש זה הוא כאמור חידוש גדול, שהרי לא מצינו לזה מקור בחז"ל.
'ספורנו' כמאתיים שנה לאחר מכן מפרש כיוצא בו: 'הנה אבי שהיה יעקב, היה זמן מה ארמי אובד, שלא היה לו בית-מושב, ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ'; אלא היה נע ונד.
'חזקוני' ההולך בדרך כלל אחרי רש"י ונוהג לפרשו ולהרחיב דבריו, סוטה במיקרה זה מדרכו ומפרש כאבן-עזרא: 'יעקב אבי הארמי כשהיה הוא בארם (שהיא סוריה של היום) היה אובד, פירוש - עני בלא ממון שלא היה מוחזק בארץ; "אובד" - לשון עוני כמו: "תנו שכר לאובד... ישתה וישכח רישו" (משלי, לא:ז,ח); ואין לתמוה איך נקרא יעקב "ארמי", שהרי דוגמתו מצינו: "יתר הישמעאלי" (דבה"י א, ב:יז) והוא היה ישראלי (שמואל ב, יז:כה).
ה'מלבי"ם' - ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (1879-1809), רב ופרשן מקרא מן האחרונים, אומר בהקשר זה דבר נועז ומעניין ביותר.
דבריו נבונים מאוד ואף מתקבלים על הדעת, והם מפתיעים בכך שהם באים מפי רב במאה ה-19 ואלה הם דבריו:
"ארמי אובד אבי", יעקב עבד את לבן, ואם כן הוה ליה למימר (צריך היה לומר) אבי עבד את הארמי, אך אם כן היה משמעו - יעקב הוה עבד לבן, וכנה הדבר בשם "אובד" שפירוש 'נודד'; כלומר שהתורה עצמה כאילו תיקנה את הדברים, ובמקום לומר לנו כי יעקב-אבינו רחמנא ליצלן היה עובד את לבן מה שאינו נאה, לכן החליפה התורה את האות-ע באות-א, ובמקום לומר לנו 'עובד' כתבה "אובד".
ה'מלבים' מוסיף במפורש: 'ויותר נכון היה לגרוס 'להעבד', ומעלה על לבן-הארמי כאילו אבדו'. כאן דרך אגב משתמע גם אותו ענין עליו מושתת הדרש ב"ספרי" - 'מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד'.
ר' דויד צבי הופמן פרשן הקרוב מאוד לדורנו, בפירושו לחומש "דברים" אותו כתב בגרמנית, ולאחרונה תורגם חיבור זה גם לעברית, אומר כי ההסבר על "ארמי" ביחס אל לבן אינו מתקבל כלל על הדעת, ושלכאורה קרוב יותר הסברו של הרשב"ם, שכאמור דברים אלה מוסבים על אברהם-אבינו שיצא בפועל מארם-נהריים, ומכאן שגם הוא ראוי להיקרא "ארמי".
לדעת הופמן, המילים בהן פותח 'וידוי המעשר' מביאות את סיפור נדודי אבותינו, עד שזכו בניהם ובני-בניהם לבוא אל הארץ, להתישב ולהתנחל בה ולעובדה, ואף להביא ממנה ביכורים, ודברים אלה מכוונים לאבותינו בכללם, כלומר לאברהם וגם ליעקב שהיו נודדים.
פירוש זה לראות בביטוי "אבי" משום שם-קיבוצי לאבות, ניראה אמנם ברגע הראשון כבלתי מתקבל על הדעת, אולם ראה זה פלא, דוקא אחד מן המתרגמים הלא-יהודיים של ימינו ממש, שבוודאי איננו מכיר את הופמן, אף הוא מסביר כך את הדברים, ואני מתכוון למחבר התרגום הקתולי המודרני האנגלי של התנ"ך רונלד נוקס הכותב כך: 'אבותי היו נודדים דחופים ומגורשים אנה ואנה בסוריה (שהיא כאמור ארם)'.
הירונימוס המתרגם הנוצרי הקדמון ביותר, בעל התנ"ך הלטיני ה"וולגטה", שהיה בן קיסרייה והכיר את חכמי ישראל, ואף ידע היטב עברית, מקבל את פירוש חז"ל לפיו "ארמי" חוזר אל לבן-הארמי, ו"אובד" הוא פועל-יוצא, ואם נשוב ונתרגם את תרגומו הלטיני בחזרה לעברית נקבל את הטקסט הבא: 'הארמי רדף את אבי אשר ירד למצרים'.
בתרגום זה נמצא תיקון לקושי שיש ב"ארמי" המכוון ללבן ואינו מתישב עם ההמשך - "וירד מצרימה", ולכן כורך המתרגם את שני הדברים יחד, על ידי כך שהוא מתרגם את "וירד" לניסוח 'אשר ירד'.
מכל מה שהבאנו רואים אנו כמה פנים יש לתורה, ולאו דוקא בכללותה, אלא אפילו לגבי כל מלה ומלה שבה.