"ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך-בה"
קרוב לסיומה של סדרת "מסעי" אנו קוראים על פרשת הרוצח וערי המיקלט. שפיכות-דמים היא כידוע אחת משלוש העבירות החמורות ביותר, והיא נימנית יחד עם עבודה-זרה וגילוי-עריות.
כאשר שפיכות-דמים נעשית בזדון אין לה כפרה כלל וכלל, אולם כאשר היא נעשית בשגגה, גוררת היא אחריה חובת גלות, אל אחת מערי-המיקלט שהוקצו לעוברי עבירה זו.
בדברים המפרטים את פרשת הרוצחים ואופני הרציחה (במדבר, לה:ט-לד), קיימת הכללה לגבי הפשעים והחטאים, ובסיומם באה ההכרזה הגדולה הבאה:
"ולארץ לא-יכפר לדם אשר שפך-בה כי-אם בדם שפכו; ולא תטמא את-הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה:לג,לד), ומשמעות דברים אלה היא חמורה ביותר.
בהקשר זה משתמשת התורה במושג 'חנף' המופיע בכל התורה כולה רק פעמיים ובאותו פסוק: "ולא-תחניפו את-הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את-הארץ" (במדבר לה:לג), ומכאן הקושי בהבנת משמעותו המדויקת של מונח זה.
סיוע בכיוון זה יכולים אנו לקבל מהתרגומים הארמיים, ואונקלוס מתרגם: 'ולא תחייבון' שהוא לשון חובה, ו'יונתן' מתרגם: 'ולא תטנפון'.