בנושא הצרעת לצורותיה
לאחר הפרשה הקשה של נגעי האדם הלוקה בגופו בצרעת, עוברת סדרת "מצורע" לעסוק בנגעי הבגד והבית, שהם מאוד מוזרים מבחינה מציאותית, וכאמור יש מן המפרשים הסוברים שאין מדובר כאן בארועים טבעיים, אלא הדברים מכוונים לאותות ומופתים שהקדוש ברוך-הוא מחולל בעם-ישראל, באמצעות שלוש תופעות של צרעת: בגוף האדם, בבגדים וגם בבתים, וכל זאת כדי לעורר לבם של החוטאים שנענשו בנגע זה.
הענינים הקשורים בנגעי הצרעת הממארת וטהרת המצורע, וכן בענין 'הבית הטמא' בפרשת נגעי הבתים, שלאחר כשלון כל הנסיונות להעמידו על תיקונו, באה ההוראה להורסו ולבנות תחתיו מבנה חדש. הפרטים בנושאים אלה הם כולם עניני הלכה לגופם, ומובאים במפורט ב"סדר טהרות" במישנה, אולם עם היות פרטים אלה הלכות לגופם, הריהם מוצגים כסמלים ומשלים למציאות האנושית הקשורה בתוכני התודעה, המגמה, הרצון וההכרה של האדם, וזאת בשני כיוונים: האחד: לתקנתו המוסרית, ובמיקרה השני: לתקנת עם-ישראל מבחינה היסטורית.
באגדה, במדרשים ואפילו מן הגמרא עצמה משתמע, שלא ידוע כלל אם אי פעם ארע דבר זה בפועל, כפי שהדברים מפורטים ב"תזריע" בדבר כתמים על הבגד בצבע ירקרק או אדמדם, או בסדרת "מצורע" על כגון צמיחת שקערוריות אדמדמות או ירקרקות המתפשטות בקירות הבית וכו'.
צרעת-הבית היא מאותם דברים המפורטים בתורה ללא התיחסות לכך במציאות הריאלית, ודוקא מפני זה שנגעי הבתים הם דבר מוזר ביותר וניתן אף לומר תופעה על-טבעית, משמשים הפרטים המוזכרים בנגעי הבית סמלים, ופרשה זו מהווה עילה לאלגוריזציה, ולהצגתה כדבר המתיחס למציאות האנושית הטבעית ואף ההיסטורית.
יש גם הפירוש כי לכן נקראות תופעות אלה בכינוי 'נגעים' ולאו דוקא 'מחלות', אף שהתורה מכירה במושג 'מחלה' כנאמר: "כל-המחלה אשר-שמתי במצרים לא-אשים עליך כי אני ה' רפאך" (שמות, טו:כו).
במדרש קוראים אנו על כך: 'אומר אדם לחברו: השאילני קב חיטין; ואמר לו: אין לי; קב שעורין - ואומר לו: אין לי; קב תמרים - והוא אומר אין לי; וכן אישה אומרת לחברתה: 'השאיליני נפה אחת, והיא אומרת: אין לי; השאיליני כברה - והיא אומרת: אין לי'; כלומר, בני אדם מתוך רוע לב נמנעים מלעשות גמילות-חסד עם חבריהם, והמדרש ממשיך: 'מה הקדוש ברוך-הוא עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו, ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריות רואות ואומרות: הרי היה אומר אין לי כלום, ראו כמה חיטין יש כאן, כמה שעורין יש כאן, כמה תמרים יש כאן; ארור הבית הזה בגלל קללתו של האיש הזה ורוע לבו'; בדומה לנאמר: "וצוה הכהן ופנו את-הבית בטרם יבא הכהן לראות את-הנגע" (ויקרא יד:לו), והבעלים נאלצים להוציא את תכולת ביתם החוצה וקלונם מתגלה לעיני הרבים.
אומר הרמב"ן: 'אמר הכתוב בנגעי הבתים: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד:לד), לרמוז כי יד ה' תעשה זאת לא טבע כלל, ועם כל ישראל ידבר'; כלומר, הצרעת איננה בכלל נגע טבעי.
'ספורנו': קיימת גם פרשנות אחרת לצרעת הבית, והיא מתיחסת להיסטוריה של עם-ישראל, כפי שמציין זאת רבנו עובדיה 'ספורנו' היוצא בעקבות המדרש בציינו: 'ובאגדה אמרו בכל זה, רמז לחורבן הראשון ותיקונו בשני, וסתירתו בחורבן השני וטהרתו בבנין שלישי שייבנה במהרה בימינו'.
ר' חיים בן-עטר בעל "אור החיים" מוסיף: 'פרשה זו רמזה מפעלות ה' בהנהגתו עם הרשעים אשר יבחרו במטעמי יצר-הרע שהוא נקרא 'נגעי בני אדם'; כלומר על אף היות פרשה זו דנה בנגעי-הגוף, היא רומזת למעשה לנגעי הנפש; 'הוא מה שרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם שהוא בית-הנפש, והכוהן הרמוז כאן הוא הבורא'.
ראוי לציין כי הרעיון בדבר היות 'הכוהן' האמור בפרשה זו סמל ורמז לשם-יתברך לקוח מ"ספר-הזוהר", וכידוע בעל "אור החיים" היה בכל אישיותו מהותו והגותו קשור ב'קבלה', ואנו כאן נתיחס לא ל"זוהר" אלא לפרשנות האליגוריסטית לפיה ה'בית' האמור כאן רומז ל'בית הנפש' כלומר גוף האדם; והרב מוסיף: 'ואמר כי כשיראה הקדוש-ברוך-הוא כי הנגע בקירות הבית, פירוש, נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית והוא מה שרמז באומרו - "שקערורות" (ויקרא יד:לז), תיבה זו (כלומר המלה 'שקערורות') מורכבת משתי מילים, וכאילו אמר - 'שקע-ארורות' והאות א' נבלעה במיבטא, שנתקע בו בחינת היצר-הרע שנקרא 'ארור'; ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר 'ארורות', ואומרו: "ירקרקות" (ויקרא יד:לז), רמז לסימן העבירה על דרך אומרם ז"ל: 'סימן לעבירה הדרוקן', וגם אמר: "אדמדמות" (ויקרא יד:לז), רומז לשפיכת דמים המיחס לבחינת הרע, יצו ה' לסגור את הבית, שלא יושפע מן השפע האלוהי, והוא סוד נידוי הרשעים'; וכאשר נטמא האדם על-ידי יצר-הרע המשתלט עליו, דומה הדבר כאילו הוטל הסגר על הבית, והשפע האלוהי שהוא המחייה, המקיים והמרענן את האדם נפסק ממנו; 'ואם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא, יצו ה' להביא עליו יסורין לרחוץ כתמיו ונגעיו, והוא סוד "וחלצו את-האבנים אשר בהן הנגע" (ויקרא יד:מ); ואם עדיין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אומרו: "ונתץ את-הבית את-אבניו" (ויקרא יד:מה).
צרעת הבית - טובה לישראל: לעומת מה שהבאנו עד כה מוצאים אנו במדרש גם הסבר אחר לגמרי, המסתמך גם הוא על אותו פסוק עצמו: "כי תבאו אל-ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד:לד), אולם מציג את צרעת-הבית כטובה לעם-ישראל.
במדרש זה משה-רבנו מדבר אל ישראל דור-המידבר על ביאתם אל הארץ, והמדרש שואל: 'וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם? אלא כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו כל ממונם בבתים ובשדות'; כלומר, הם קברו וטמנו את ממונם במרתפים וביסודות בתיהם, שאם יבואו ישראל ויכבשו את ארצם לא ימצאו את נכסיהם; 'אמר הקדוש ברוך-הוא: לא הבטחתי לאבותיהן (של ישראל) שאני מכניס את בניהם לארץ חרבה, אלא לארץ מלאה כל טוב, שנאמר: "ובתים מלאים כל-טוב" (דברים, ו:יא); מה הקדוש ברוך-הוא עושה? מגרה בתוך ביתו (של איש ישראל) נגעים והוא סותרו ומוצא בו מטמון; שדהו נשדפת ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתיה מטמון'; כלומר ה' מגרה נגעים בביתו של היהודי שהתישב בבית שהיה לפנים יושב בו הכנעני, וכמובן שהיהודי איננו יודע מה קבור מתחת לאותו בית, אולם כאשר פוקדים נגעים את הבית והכוהן מצווה לנתצו, הרי שמתגלה בו המטמון.
פרשנויות שונות אלה שנערמו בקשר לנגעי-הבית נובעות מן העובדה, כי פרשה זו כולה קשה ומוזרה מבחינת הפשט, משום הרושם שאין היא מתיחסת כלל למציאות הריאלית, אלא באה כאמור לרמז על בעיות אנושיות כלליות, ורבנו עובדיה 'ספורנו' המאריך בענין זה מאוד, מסכם זאת בצורה מפורשת: 'וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים, עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם'.
משמע, פרשה זו כולה עוסקת בדברים שלא התרחשו כלל במציאות הריאלית, ולא נאמרה אלא לגבי הרמזים השונים והמגוונים שניסינו להציגם בעיונינו.
ב"ויקרא רבה" מתפרשת סמליות 'צרעת הבתים' בצורה ספרותית מופלאה על בית-המיקדש, תולדות ישראל, חטאיהם, החורבן, הגולה והגאולה לעתיד לבוא.
פרשת צרעת-הבתים פותחת בפסוק: "כי תבאו אל-ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד:לד); ומדובר כאן בפגמים וכתמים פיסיים וכימיים, החלים בבגדים, בעצים ובקירות-הבתים, וכך מוצגים הדברים במדרש.
כביטוי לחורבן ולגלות: "בבית ארץ אחוזתכם" - זה בית-המיקדש, שנאמר: "הנני מחלל את-מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם" (יחזקאל, כד:כא); ואנו מבינים יפה מאוד מה משמעות המושג נגע בבית מתוך דברי נביא-החורבן הזועק: "המערת פרצים היה הבית הזה אשר-נקרא-שמי עליו בעיניכם?" (ירמיה, ז:יא), והמדרש מביא את הפסוקים העוקבים: "ובא אשר-לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (ויקרא, יד:לה); יצוין כי ה'נגע' האמור כאן איננו ענין של ביולוגיה או כגון מיקרואורגניסמים הצומחים בקירות הבית, אלא כוונת המדרש לטינופת של עבודה-זרה; "ובא אשר לו הבית" - זה הקדוש ברוך-הוא, שנאמר: "יען ביתי אשר-הוא חרב" (חגי, א:ט); "והגיד לכהן" - זה ירמיה, שנאמר: "מן-הכוהנים אשר בענתות" (ירמיה, א:א); וכידוע ירמיהו נביא החורבן היה כוהן; "כנגע נראה לי בבית" - זה טינופת אלילים, ויש אומרים צלמו של מנשה; "וצוה הכהן ופנו את הבית" - שנאמר: "ויקח (שישק מלך מצרים) את אוצרות בית-ה"' (מלכים א, יד:כו)'; וברור לנו כי פינוי הבית הוא ביטוי סמלי של היציאה לגלות; "ונתץ את-הבית" - כנאמר: "וביתה דנה סתרה" (עזרא, ה:יב); "וחלצו את האבנים... והשליכו אתהן אל-מחוץ לעיר" (ויקרא יד:מ); והמבין יבין כי ביטויים כגון 'להשליך' או 'מחוץ לעיר', משמשים ביטויים סמליים לחורבן הגדול; "ונתץ את-הבית את-אבניו ואת-עציו" (ויקרא יד:מה) - זה חורבן בית המיקדש; "והוציא אל-מחוץ לעיר אל-מקום טמא" (ויקרא יד:מה), זו בבל', המסמלת את גלות ישראל מעל אדמתו.
כביטוי לגאולה: לבסוף שואל המדרש: 'יכול לעולם?'; כלומר, שמא זהו החורבן הסופי שאין עמו גאולה? אולם המדרש מוצא כי גם הגאולה העתידה מרומזת בפרשת נגעי הבתים, והמיקדש יחזור ויוקם מחדש, כנאמר: "ולקחו אבנים אחרות והביאו אל-תחת האבנים" (ויקרא יד:מב), שנאמר: "לכן כה אמר ה' אלהים הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש" (ישעיה, כח:טז)',
פסוק אופטימי זה מורה על חידוש המיקדש ועל החזרה אל הטהרה, והמדרש מביאו כמשקל-נגד לטומאה המסואבת, אשר מפניה מזהירות אותנו שתי הסדרות "תזריע" ו"מצורע".