הרמב"ם על הגאולה המשיחית
בסיום הנהדר של 'הלכות מלכים ומלחמותיהם' ב"ספר שופטים", שהן למעשה 'הלכות משיח' בהן מסיים הרמב"ם את "מישנה תורה", אין הוא מיחס לגאולה המשיחית משמעות תכליתית אלא מיכשורית בלבד, וגאולה זו עשויה רק להקל על האדם לממש את מאמציו בחתירתו להגיע לדעת את-ה'.
את התפיסה בדבר היות השלום-המשיחי כרוך בדעת את-ה', מבטא הרמב"ם בצורה מעמיקה בפרק קצר ב-"מורה נבוכים" (חלק-ג, פרק-יא), בו אין המשיח נזכר כלל במפורש, ופרק זה ממצה את האמונה המשיחית שלו.
השלום אליו מכוונות נבואות הגאולה המשיחית, אינו בבחינת ארוע ניסי הפורץ מן החוץ לתוך מציאות האדם, אלא הוא תיקון האדם והמציאות האנושית הזקוקה לתיקון משום היותה רעה ביותר, וכך כותב הרמב"ם:
אלו הרעות הנופלות בין בני האדם מקצתם אל קצתם, לפי הכוונות והתאוות והדעות והאמונות, הן כולן מחויבות לסכלות, רצוני לומר מהעדר החוכמה ('חוכמה' במשמעות דעת-ה'), כמו שהסומא (העיור) מפני שהוא חסר הראות נכשל תמיד, מחבל בעצמו ועושה חבורות לזולתו גם כן, מפני שאין אצלו מי שיורהו הדרך, כן כיתות בני אדם כל איש לפי סכלותו יעשה בעצמו ובזולתו רעות גדולות; ואילו היתה שם חוכמה, היו נפסקין נזקיו כולם לעצמו ולזולתו, כי בידיעת האמת (המושג 'אמת' אצל הרמב"ם זהה עם אלוהים), תסור השינאה והקטטה ויבטל היזק בני אדם קצתם אל קצתם, וכבר יעד אותו הנביא ואמר: "וגר זאב עם-כבש ונמר עם-גדי ירבץ... ופרה ודב תרעינה יחדו... ושעשע יונק על-חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הָדָה" (ישעיה, יא:ו-ח), ואחר כך נתן סיבתו ואמר, כי הסיבה בהסתלק השנאות והקטטות וההתגברות, הוא ידיעת בני אדם בעת ההיא באמיתת-ה', ואמר: "לא-ירעו ולא-ישחיתו בכל-הר קדשי כי-מלאה הארץ דעה את-ה' כמים לים מכסים" (שם, יא:ט), ודעהו'.
כלומר, שום ארוע מן החוץ לא יסלק את הרעה שבמציאות האנושית. הרע איננו רע קוסמי אשר גאולה ניסית היא תקנתו, אלא רע זה קשור בסכלות האדם שאיננו מכיר את-ה', ורק השגת ידיעת אמת זו, היא התקנה היחידה.
הקשר בין הגאולה המשיחית לבין ידיעת בני אדם את אמיתת-ה' איננו בכך שהראשונה גוררת כביכול את השנייה, ואף לא שהשנייה גוררת את הראשונה, וכאן אין בכלל שני דברים, משום שדעת את-ה' היא-היא הגאולה המשיחית. יתכן כי דבר זה קשור בביאת המשיח, אולם לדעת הרמב"ם יתכן שתיקון זה עצמו הוא-הוא הגאולה המשיחית.
מה שראוי במיוחד לציון היא מילת הסיום 'ודעהו', שהרמב"ם רואה לנכון לחתום בה את פרקו הקצר והעמוק זה, והיא מעידה על כך שהרמב"ם היה מודע למהפיכה הקופרניקאית שהוא חולל לגבי המושג 'משיח'.
ברוח זו נוכל גם להבין את סיום ברכת הכוהנים "וישם לך שלום"; שאותה ההארה שהאדם מקבל מאת ה', כפי שנאמר: "יאר ה' פניו אליך" - איננה אלא קבלת התורה על-ידי האדם. אם אין דעת-ה' אין גם שלום, ולכן גם לא נוכל למצוא בתורה גישה פציפיסטית לאותה מציאות אנושית המוכרת לנו היטב בשפיכויות הדמים שבה. "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה, מח:כב), ולכן כלולות בתורה הלכות מלחמה, וזהו הריאליזם האכזרי של התורה ושל ההלכה.