שלום - ושפיכות-דמים
לכאורה יש בדבר זה פרדוקס גדול מאוד, ששני קנאים מקראיים גדולים אלה, אשר קנאותם מתבטאת בעשיית דין במפרי-ברית ובפושעי ישראל, דין שיש בו משום שפיכות דמים, דוקא הם מוצגים כאנשי השלום הגדולים.
יתכן גם כי שלום זה מופיע כאן כניגוד לקנאות הדתית, ואנו מוצאים במדרש גישות המערערות על מידת קנאות זו, ודבר זה מרומז במקרא עצמו בסיפור אליהו-הנביא ועל מה שעשה בהר הכרמל, כאשר בקנאו את קינאת-ה' צבאות, הרג את נביאי הבעל והאשרה, ומן ההתגלות שהיתה לאליהו לאחר מכן בהר-חורב משתמע, כי דוקא בגלל היותו קנאי, נפסל הוא מלהיות נביא בישראל, והוא מסולק מתפקידו ושליחותו כנביא, והמשימה שהוטלה עליו להציג לעם-ישראל את התביעה לחזור בתשובה ניטלת ממנו, ובדבר-ה' הועברה ממנו לתלמידו אלישע שנתמנה תחתיו, משום היותו כניראה בעל אופי נוח יותר מרבו. עצם הצמדה זו של קנאות מצד אחד ושלום מצד שני, מעוררת הרבה מאוד מחשבות, והמדרש וגם פרשני המקרא עומדים על הדו-משמעות בהקשר זה, בהדגישם כי מצד אחד 'קינאת ה' צבאות' היא אחת המעלות הגדולות והנעלות ביותר, אולם יחד עם זאת היא מאותם דחפים אנושיים טבעיים עזים ביותר שיש להיזהר בהם משום סכנתם המרובה, ואנו נראה להלן כיצד חז"ל אינם נמנעים מלמתוח ביקורת חריפה וקשה ביותר על אליהו-הנביא, ועל אי התאמתו לחברה האנושית.