'חזקוני' על שמיטת כספים
הפרשן 'חזקוני' מסביר מדוע קיימת גם שמיטת כספים בשנת השמיטה, ונותן בנושא זה טעם נפלא ומקורי, שאיננו מוכר לי במקורותינו וגם לא מצאתי לכך אסמכתא בין הפרשנים.
תוך דיוק ודקדוק בלשון הכתוב הוא מגלה כי קיימת סמיכות בין הדברים האמורים על שמיטת כספים לבין שמיטת קרקעות, וסובר כי הקשר בין שני נושאים אלה איננו מיקרי אלא הוא סיבתי, שהרי התורה אומרת: "לא-יגש את-רעהו ואת-אחיו כי-קרא שמטה לה"' (דברים טו:ב).
את הניסוח "כי קרא שמטה לה"' מפרש הרב, כמשפט החוזר אל הלווה באשר הוא שומר שביעית במובן של שמיטת קרקעות, שאיננה ענין של יחסים בין אדם לחברו, וזאת היא הסיבה גם לשמיטת כספים באותה שנה שביעית.
יש לזכור שכאן עוסקים אנו בחברה שאיננה מושתתת על מיסחר ועסקי נדל"ן, אלא בבני אדם שהכנסתם באה להם אך ורק מן החקלאות, והם מוציאים לחמם מן הארץ פשוטו כמשמעו, ובשנה בה אין יבול אין גם הכנסה, והלווה איננו יכול לפרוע חובו, ולכן בדין התורה זכאי שומר השביעית לשמיטת חובו, מה שאין לעשותו כן לגבי הנוכרי הגוי שאינו מקיים שביעית והכנסתו איננה נפגעת כלל והיא ככל שנה אחרת, ואין כל סיבה והצדקה לשחררו מחובתו הפשוטה והאלמנטרית לתשלום חובותיו כדין, ולתת לו ליהנות מן הפריבילגיה הניתנת לשומר השביעית מישראל.
לשון 'חזקוני': 'לא יגוש המשה (המלווה) את רעהו את אחיו, למה, כי קרא הלווה שמיטה לשדותיו לשם-שמים, ואין לו במה יפרע, ואינו זורע ואינו קוצר, אבל בשאר שנים אדם זורע וקוצר, ואם המלווה דוחקו, אומר לו: המתן לי עד שאמכור את תבואתי'. "כי קרא שמיטה", כי פגע זמן שמיטה, לשון "מקרא קודש"... כשם שמועדי ישראל נקראים "מקראי קודש" (ויקרא, כג:ד) ואין בהם כל מלאכה; ומוסיף 'חזקוני': "את הנכרי תגוש", שזורע וקוצר ובוצר, ויכול למכור ולשלם, אותו - תגוש'.
בעיונו הדק מוצא 'חזקוני' כי שמיטת-קרקעות איננה להנאתו של אדם-אחר, אלא זוהי קבלת עול מלכות-שמים, ובעשייתה האדם שומר-המיצוות מוותר על שלו בשנה השביעית, מתוך ההכרה כי "לה' הארץ ומלואה", ומכאן המסקנה כי רק לגבי שמיטת-קרקעות ראוי לומר שהיא "שמיטה לה'", ואילו שמיטת-כספים איננה שמיטה לה' אלא היא שמיטה לאדם.
נמצא שאין כאן הפלייה מכוונת בין יהודי לנוכרי, אלא יש כאן התיחסות למציאות כמות שהיא, הוי אומר איזון צודק של חיובים וזכויות.