"הירושלמי" על: "כל נדיב לב הביאו"
בתחילת מסכת "שקלים" ב"תלמוד ירושלמי" שהוא המקור הראשוני, נאמר בנושא נדיבות הלב דבר נוקב ביותר, שיש לו משמעות לא רק לגבי עם-ישראל והקמת המישכן, אלא לענין כלל-אנושי עמוק מאוד, המתיחס לפסיכולוגיה של האדם בכלל, וזאת בהקשר ללשון הפסוק: "כל נדיב לב הביאו" (שמות לה:כב):
הן נקרא ולא ניבעת?'; כלומר, כיצד נוכל לקרוא פסוק זה ולא להזדעזע ולהיבהל מן האמור בו; וכאן המדרש עורך השוואה, בין דברים הנעשים לטובה לבין אותם הנעשים לרעה, תוך ציטוט פסוקים כאסמכתא לכאן ולכאן.
כאשר נקרא העם לטובה, כגון מלאכת המישכן לצורך עבודת-ה', נאמר בו: "כל נדיב לב הביאו" שאין משמעו כל אדם, אלא נענו רק נדיבי הלב, משום שאילו מדובר היה בכל אדם, יכולה היתה התורה לומר בפשטות: 'כל בני ישראל הביאו' או 'ויביאו בני ישראל'; ואילו לרעה, כלומר כאשר נקרא העם לתרום זהב לעשיית תועבת העגל, אנו קוראים: "ויתפרקו כל-העם את-נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל-אהרן" (שמות לב:ג)'; לכך - נמצאו המונים, כנאמר: "כל-העם".
מאמר מדרשי זה מצביע גם על ההשוואה בין מעמד הר-סיני לבין פרשת המרגלים: 'לטובה - "ויוצא משה את-העם לקראת האלהים" (שמות יט:יז)'; כלומר, לקבלת התורה הוצרך משה להוציאם שהיא לשון כפייה; 'אבל לרעה - "ותקרבון אלי כלכם" (מעצמם) (דברים, א:כב).
ועוד: לטובה - "אז ישיר-משה ובני ישראל" (טו:א), אבל לרעה - "ותשא כל-העדה ויתנו את-קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, יד:א)'; וזה נאמר על תגובת העם לשמע סיפור המרגלים על שליחותם.