מה בין 'מתן תורה' לבין קבלת תורה
ההתגלות והניסים מתגלים כאמור ככשלון טוטאלי וחסרי כל כוח לגבי האמונה, והמסקנה המתבקשת היא נוקבת ביותר: לא מתן תורה הוא העיקר, אלא קבלתה היא העיקר, שהרי מתן התורה לא מנע בעד 'מקבליה' מלעשות את העגל, וכל אותם המוני ישראל להם ניתנה התורה, מסתבר שהם לא קיבלוה כי אם בפיהם ובלשונם, אולם כיזבוה בליבם.
קבלת התורה מותנית בהחלטתו של האדם ולא בשום השראה מן החוץ, ובהיסטוריה של עם-ישראל, קבלת התורה מתגלמת בתורה שבעל-פה, הוי אומר באמצעות ההלכה שעם-ישראל על-ידי מורי-ההוראה שלו, פיתחוה ועיבדוה בכוחות עצמם להורות על פיה.
יתכן שזוהי המשמעות העמוקה, בהקדמת הסיפור על מינוי השופטים והדיינים לסיפור על מתן-תורה עצמו, שהרי אלמלא אותו מנגנון אנושי להשלטת התורה בישראל, לא היה מתן-תורה מן השמים נעשה גורם בעם-ישראל.
מעיון זה למדנו שני דברים: אין קבלת התורה מותנית בזמן ואף לא במקום, אלא היא מותנית בהכרעתו והחלטתו של כל אדם ואדם, לקבלה עליו בכל שעה ובכל מקום.