וששאלת על יהודי שיש לו כרם אם יכול ליטע זמורות שלא נשאו פרי. אין חילוק בין נשאו פרי בין לא נשאו פרי דאפי' נשאו פרי ונטען במקום אחר חייבים בערלה ומונים להם משעת נטיעה. וכל פירות שגדלו בהם בתוך שלש שנים משעת נטיעה אסורין עולמית. וכשגדלין בו בכרם רבעי בשנה רביעית מחלל על פרוטה ושוחק הפרוטה ומשליכה לנהר והפירות מותרים מיד אחר החילול. ודלא כהלכות גדולות שכתבו שאיסור הפירות משנה רביעית עד שנה חמישית. מההיא דכל הנלקט מזה היום מחולל על המעות משמע דשרי לאלתר בתר חלולו. ומ"מ ליטע מותר אפילו יחור של ערלה שלא נשא פרי מעולם כדתנן במס' ערלה (פ"א מ"ט) ומייתי לה בפרק כל הצלמים (דף מ"ח) נוטעין יחור של ערלה וכו'. [ומיהו יש ליתן בו סימן שהוא של ערלה שלא יטעו ויאכלו מערלה כדתנן במסכת מעשר שני פרק ה' ומייתי לה בפרק מרובה (דף ס"ט) כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות של אדמה ושל ערלה בחרסית וכו'. ואם לא נטע זמורות נטיעה גמורה אלא הבריך מן הזקנים בארץ ולא הפסיקה ועדיין היא מעורה בזקנים. אין פירות הבריכה אסורין משום ערלה דמזקנה ינקי ובתר זקנה גרירא. אבל אם הפסיק הבריכה מן הזקנה מונה לבריכה שני ערלה משעה שהפסיקה. כדתנן בסוף פ"ק דערלה (דף ע"א) אילן שנעקר ובו בריכה והוא חי ממנה חזרה הזקנה להיות כבריכה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה. ע"כ]: