מדוע מופיע חָם תמיד באמצע בין שלשת בני נֹח, בעוד שהקצוות מתחלפות? כשהם נולדו נזכר שֵם תחילה, דהיינו "שם חם ויפת"346 בראשית ה, לב; ו, י., וכשהם מולידים נזכר יפת ראשון, ומִנְיַין המשפחה מתחיל ביפת?
החוקרים ודורשים את הפשַט של הכתבים האלהיים, מעמידים פנים כמאמינים בענין הסדר, שהנזכר ראשון בתחילה -שֵם- הוא הצעיר מכולם, בעוד שהאחרון -הבכור- הלא הוא יפת. הרשות בידם לסבור איש איש כחפצו, ולהאמין בכל הישר בעיניהם. אך אנו, החוקרים את הטבע השִׂכלי של האחרים, עלינו לומר כי בין שלשה; הטוב הרע והבינוני347 ראה לעיל בראשית ה, לב שו"ת בראשית א, פח., המכונים "נכָסים מִשְנִיים", לעולם נמנה הרע באמצע, למען ייתָפס בתווך וינוצח על־ידי שני הצדדים, ייזרק מאחד אל השני ומן השני שוב ייזרק לראשון348 מילולי: לאחר. מ., ו(דבר) זה יתפוס ויאסור וילחץ אותו. אך הטוב והבינוני, שהם "נכָסים מִשְנִיים", מחליפים את סידרם.*שו"ת בראשית ב, עט
___________
שתי הדיעות, ובהכרעה של הדיעה השנייה כעין זו של פילון, שאין כאן סדר הולדתם אלא סדר אחר, והוא סדר של תכונות, נמצאות גם בדרש ארץ־ישראלי שבחז"ל: "תדע דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן, דכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת (בראשית ה, לב), שם גדול מחם שנה, וחם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים, וכתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ (שם ז, ו), וכתיב ואלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (שם יא, י). בן מאת שנה, בר מאה ותרתין שנין הוה?! אלא דרך חכמתן קא חשיב להו" (סנהדרין סט, ב). עוד ראיה מן הפסוק שיפת הוא הגדול שבאחיו, מובאת בגמרא שם: "אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא (הדרש שהובא לעיל) קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר לי אתון מהכא מתניתו ואנן מהכא מתנינן לה, ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול (בראשית י, כא), יפת הגדול שבאחיו היה" (ועי' ב"ר לז, ז; במ"ר ד, ח).
ובמדרש: "את שם את חם ואת יפת (בראשית ה, לב). והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק" (ב"ר כו, ג). "ויהיו בני נח היוצאים מן התבה [שם וחם ויפת] (בראשית ט, יח), וכי שם היה גדול שהוא מקדימו, והלא כתוב אחי יפת הגדול (שם י, כא), למה הקדים שם ליפת? שהיה כשׁר ומושלם לבוראו" (ת"ב נח, יט; ת"ה שם, יב). והרכָּבה של המקור בסנהדרין ובב"ר נמצאת במדרש לקח טוב לבראשית ה, לב: "ויולד נח את שם, שם קטן שבכולם היה, שנאמר ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (בראשית יא, י), אלא יפת גדול שבהם היה, וגדול משם שתי שנים, וכשהיה יפת בן ק"ב שנה היה שם בן מאה שנה, לכך נאמר שם בן מאת שנה (שם), ולמה הקדים את שם? על שם ייחוס, שיצא ממנו אברהם". "בניו של נח יפת הוא היה הגדול, ומפני שהיה שֵם צדיק הוא מונה אותו ראשון בכל מקום, שנאמר ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם חם ויפת (בראשית ט, יח), אבל ביחוס מזכיר ליפת שהוא גדול, שנאמר (שם י, כא) ולשם יולד וכו' אחי יפת הגדול" (ת"ב תולדות, כג).
לשאלה למה חם הוא תמיד באמצע, אין תשובה במקורות הנ"ל (וראה דברי התוספות בסנהדרין שם, ד"ה אלא, שנשארו בתימה: "אלו דרך חכמתן קא חשיב, תימה, א"כ ליחשוב חם לבסוף, וקרא קא חשיב שם חם ויפת?"). אולם תשובה לזה, וכעין רעיון פילון על הרע המנוצח משני הצדדים, מובא במדרש הגדול לבראשית ו, י: "את שם את חם ואת יפת, והלא יפת הוא הגדול, שנאמר אחי יפת הגדול, ולמה איחרו והקדים שם? מפני שיצא ממנו אברהם יצחק ויעקב, ונמסרה לו הכהונה והנבואה, ללמדך שאין הגדוּלה בייחוס אלא בחכמה. והניח חם באמצע, והוא הקטן, שנאמר את אשר עשה לו בנו הקטן (בראשית ט, כד), שגלוי וידוע לפני הקב"ה מה שהוא עתיד לעשות, לכך הקדימו על הגדול, כדי להשפילו, כענין שנאמר (איוב יב, יג) משגיא לגויים ויאבדם". ועוד שם לפרק ט, פסוק כד: "וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. מכאן שחם הוא הקטן, אלא שהקדימו, כדי להרבות מפלתו".
חלוקה זו של פילון לשלשת בני נח, לטוב ולרע ולבינוני, נמצאת גם בשו"ת לעיל ובספרו "על הפכחון", ששֵם הוא סמל לאיש העומד במדריגה הגבוהה ביותר, ושאין לו שום חלק ונחלה בעסקי הגוף והחומר, ושכָּל חייו מוקדשים לענייני אלהות (על הפכחון, נח; סו). ויפת הוא הבינוני, יש לו מטוב העולם הזה, אבל עליו לשַכְלֵל מעשיו ולשכון באהלי שם (שו"ת ב, עו; על הפכחון, סז), וחָם הוא סמל הרע, שהוא "חום" הרע המפתה לחטא (על הפכחון, מד-מט).
לדברי פילון על טִבעם של בני נח, ישנה מקבילה במדרש הנעלם (כא, ע"ב): "ויולד נח שלשה בנים. תאני רב כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה להיות לו לעזר בעבודת בוראו, והיא הנקראת שֵם. והנהגת התאוה והיצר הרע, המנהג והמחמם את הגוף בדבר עבירות והיא הנקראת חם. והנהגת היצר טוב, המנהיג את האדם בכל טוב וליַפות מעשיו בתורה וביראת השם, והיא הנקראת יפת"
וחלוקה כעין זו גם באברבנאל: "לפי שחיי האדם כמו שכתבו החכמים, הם ג': אם חיים בהמיים, הנוטים אל התאוות הגשמיות ממאכל ומשתה ומשגל, כדרך הבהמות ועובדי אדמה; ואם חיים מדיניים, שהם כפי הנאה והמעלה בהנהגת האדם עצמו וביתו ומדינתו בהסתפקות וביושר המשפט; ואם חיים שכליים, אשר הם כפי העיון השכלי והחקירה המדעית. והנה חם הוא המורה על החיים הבהמיים, ולכן ראה את ערות אביו וכו'; והיה יפת מורה על החיים הנאים כפי המעלה והמוסר והכבוד, ולכן התעורר לכסות ערות אביו וכו'; ואמנם שם מורה על החיים המדעיים, כי היתה מלאכתו דרישת החכמות וחקירתה וכו'. ואתה תראה, איך נמצאים סגולות שלשת האבות האלה באומות הבאות מהם, והם: כי מחם בא כוש ומצרים ופוט וכנען, שהם כלם עד היום וכו' שטופים בזמה ונמשכים אחרי התאות הבהמיות וכו'; ואמנם בני יפת, שמהם באו היונים והרומים, מה נאים מעשיהם של אומה זו ומנהגם ומדיניותם ואופני הנהגתם ובגבורותיהם, וכלם יפי תאר ויפי מראה וכו'; ועל כלם כגבוה שמים על הארץ גבהה חכמת בני ישראל ואשר כבוד ה' עליהם וכו"' (אברבנאל בראשית י, א).