מהו: "אני ה' אלהים1 במסורה, וכן ב"מי היורש" דלהלן, רק "ה'", ועי' מרקוס הע' a. אשר הוצאתיך מארץ2 כן בשבעים, ובמסורה: "מאוּר". כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה"?
פשוטו (של מקרא) ברור. אך כדי לשַעֵר את מובנו (של הפסוק), יש לפרש זאת כדלהלן: "ארץ כשדים" מסמלת שיטה מתימטית, שהאיצטגנינות מהווה חֵלק ממנה, ולא לשוא עמֵלים הכשדים במדע זה ללא־הרף. אי לזאת, הוא (ה') מעניק לחכם שתי מתנות: האחת, הוא מוציאו מדיעותיהם הכוזבות של הכשדים, שקשה לתפסן ולהבינן, ובנוסף הן הן הגורמות לרעות הגדולות וחוסר יראת שמים, היות והן מייחסות לברואים את כוחות היוצר, ומפַתות לכַבֵּד ולעבוד את יצורי העולם, תחת אלהים - בורא העולם. ועוד, הוא (ה') מעניק לו חכמה נושאת פרי, לה הוא קורא בשמה הסמלי "ארץ". והאב מראֶה, שהחכמה והמוסריות הן קבועות ללא־שינוי או פנייה, כי לא יאה לאלהים להראות את אשר באפשרותו לקלוט זעזועים ושינויים, שכֵּן חובה על הנגלָה להישאר ביציבות וללא־שינוי, ואילו זה אשר ניתן לשינוי, ודרכו לפרוץ ולצאת, - לא יזכה לגילוי אלהי אמיתי.*שו"ת בראשית ג, א
___________
הכתוב מונה כאן שתי פעולות: האחת, שה' מוציא את אברהם מאור כשדים: והשנית, שהוא נותן לו את הארץ, שמבחינה אלגורית היא החכמה, הנקראת בשם הסמלי "ארץ", מפני שהיא קבועה וללא־שינוי, כשם שהארץ קבועה.
ארץ כשדים מסמלת את האיצטגנינות, ולכן, הוצאתו של אברהם מארץ כשדים היא למעשה הוצאתו מחכמות הכשדים, שהן מקור הרעות, שהאחת מהן היא האיצטגנינות.
פירוש כעין זה, שהקב"ה הוציא את אברהם מן האיצטגנינות שלו, נמצא בחז"ל על פסוק טו, ה: "אמר ר' יהודה אמר רב, מנין שאין מזל לישראל? שנאמר ויוצא אותו החוצה. אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בן ביתי יורש אותי? אמר לו לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו, רבש"ע, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר לו, צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל" (שבת קנו, א; נדרים לב, א). "ויוצא אותו החוצה וכו'. רבנין אמרי, נביא אתה, ואין את אסטרולוג, שנאמר ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ, ז), בימי ירמיהו בקשו ישראל לבא לידי מידה זו ולא הניח להם הקב"ה, הה"ד כה אמר ה' וגו' ומאותות השמים לא תחתו וגו' (ירמיה י, ב), כבר אברהם אביכם ביקש לבא לידי מדה זו ולא הנחתי אותו" (ב"ר מד, יב). ועיין יומא כח, ב. וראה גם להלן בביאור לבראשית יז, ה שו"ת בראשית ג, מג מ"על שינוי השמות", סו, על מידת האיצטגנינות שהיתה באברהם.
גם הרמב"ם כותב, שאלהי הכשדים היו הכוכבים והמזלות: "ידוע שאברהם אבינו ע"ה גדל באמונת הצאב"ה ודעתם, שאין אלוה רק הכוכבים. וכשאודיעך בפרק הזה ספריהם הנמצאים עתה בידינו, אשר נעתקו ללשון העֲרָב, ודברי הימים שלהם הקדומים, ואגלה לך דעתם מהם ועניניהם, יתבאר לך אמרם בביאור, שהכוכבים הם האלוֹהוֹת ושהשמש הוא האלוה הגדול, וכן אמרו עוד ששאר הכוכבים החמשה אלוֹהוֹת" (מורה נבוכים ג, כט). ובמקום אחר: "לפי שעובדי עבודת כוכבים נחלקים לב' חלקים, האחד מהן היודעין לעשות אותה, ר"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהן, ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל, כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא, וזאת עבודת כוכבים ממש. והחלק השני הן שעובדין לאותן הצורות הידועות, כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, וכן הן רוב עובדי כוכבים" (פירוש המשניות להרמב"ם, חולין, פרק א).
יציאתו של אברהם מאור כשדים ומחכמת האיצטגנינות, ללכת אל הארץ, מתפרשת על־ידי פילון באלגוריות שונות:
"הצאצא הקדום ביותר של העם הישראלי, היה כשדי בנו של איצטגנין, מן המבַלים את חייהם במדע זה, הסוברים שהכוכבים וכל השמים והעולם אֵלים הם, ואומרים שמאֵלה יוצאים הרע והטוב לכל אחד ואחד, ומניחים שלא קיימת עילה כלשהיא מחוץ לעניינים המוחשיים. מה יכול להיות נורא יותר, ומה ראוי להצביע ביֶתֶר בהירות על שיפלות בַּנפש, אשר מתוך ידיעתם של העצָמים הרבים, המשניים והנבראים, מגיעה הנפש לידי חוסר־ ידיעה של האחד, הקדמון, הבלתי־נברא ובורא הכל, על כל מעלותיו אלו ורבבות נוספות. והוא (אברהם) שָׂם לבו לכל אלה, נחה עליו הרוח ועזב את ארצו ומולדתו ובית אביו, כי הוא ידע, שאם יתעַכֵּב, יִשהוּ בקרבו מדוחי אמונת האלילות, ולא יוכל להתקין עצמו לגילוי ה"אחד", שהוא לבדו צור עולמים ואבי־הכל, בין שהוא שִׂכלי ובין שהוא חושני. אך אם יעקור (ממקומו), אזי גם המדוּחים ייעקרו ממוחו, והאמונה האמיתית תמַלֵא את מקום (האמונה) הכוזבת. ועם זאת, דברי האלהים הבעירו את התשוקה אשר השתוקק לדעת את ה"אחד", וכשהם מדריכים אותו, הוא יָצָא לדרוש את האלהים בהתלהבות ללא מעצור, ולא הירפּה עד שבָּא לידי הכָּרה ברורה יותר, לא של המהות -שהרי אין הדברי אפשרי- אלא את מציאותו והשגחתו" (על המידות הטובות, ריב-רטו).
הכָּרָה זו בבוראו לא באה מאליה, אלא שהיא תלויה בדרך החקירה, שעל האדם לחקור את מה שקרוב אליו, ואַל לו לעסוק בחקירת גרמי השמים הגבוהים ממנו: "ולפיכך, לאחר שתרח עזב את ארץ כשדים, נאמר שהיגר לחרן ולקח עמו את בנו אברהם ובני ביתו (בראשית יא, לא). (העניין נאמר) לא על מנת שנלמד, כמו מהיסטוריון, שמספר אנשים היגרו, עזבו את ארץ מולדתם, והשתקעו באדמת נֵכר כבמולדת, - אלא על מנת שלא יוזנח לֶקח מועיל ביותר לחיים והולם ביותר לאנושות. ומהו? - הכשדים מחַד חוזים בכוכבים, ויושבי חרן מאידך מתעסקים במקום החושים3 פילון דורש כאן מדרש־שֵמות, ש"חרן" פירושו "חושים"., לפיכך דבַר הקודש אומר לחוקר ענייני הטבע: מדוע תדרוש בשמש אם רחבה אמה, או שהיא גדולה מן הארץ כולה, או אף גדולה הימנה? ומה (תחקור) באור הירח, אם נגהו מושאָל או שמא הוא זוהֵר באורו העצמי? ומה (תחקור) בטיבם של שאר הכוכבים וסיבוביהם, או השפעתם זה על זה, וכן גם (השפעתם) על אשר בארץ? מדוע תקַפֵּץ מֵעַל לעננים אף על פי שאתה מהלך עֲלי־ אדמוֹת? ומדוע כשאתה משריש בקרקע, אתה אומר שביכולתך להשיג את אשר באוויר העליון?4 האתר. מ. וכיצד תעיז לקבוע את הבלתי־קבוע? ומדוע אתה טרוד בעיסקי־עליון שאינם חובתך? ומדוע תצפה בכוכבים ותעסוק בתורתם?5 אסטרונומיה. מ. ידידי, אל תסתכל במה שהוא גבוה ונישא ממך, אלא בקרוב אליך. ומוטב אף שתבדוק עצמך בלי משוא פנים" (על החלומות א, נב-נד).
את המדריגות השונות, בהם הלך אברהם עד שהגיע להכָּרַת הבורא, מחלק פילון לשלשה: יציאתו מן האיצטגנינות; חקירתו העצמית הפנימית ויציאתו מחוץ לעניינים החושניים והגופניים, ואחר כך ההליכה לקראת ההכָּרָה האלקית:
"וכך, השֵׂכל, עובר תוך זמן קצר ומגיע אל אבי היראה והקדוּשה, לאחר שהתרחק תחילה מהאיצטגנינות, שהשיאתו לראות בעולם - אלהים קדמון, תחת (לראותו) יצירה של האלהים הקדמון, ובמסילות הכוכבים ותנועותיהם - סיבות למזלם הרע של בני אדם והיפוכו מזלם הטוב. ולאחר מכן, יִפנֶה לבחינת עצמו, ויתפלסף בנוגע לענייניו הוא; ענייני הגוף, החושים והדיבור, וכפי שאומר המשורר, יבוא לידי הכָּרָה ש"הטוב והרע קיימים באולמיך"6 הומירוס, אודיסייה, ד שצב.. ולאחר מכן יפלס דרך (המתחילה) מעצמו, תוך תקווה להכיר דרכָּהּ את אבי־ הכל, שאין לשערו ולהגיע לחקרו. ולאחר שלמד בקפדנות את עצמו, יזכה במהרה (להכיר) את האֵל, ואז לא ישהה עוד ב"חרן", באיברי החושים, אלא יִפנֶה לעצמיותו. אמנם, אי־ אפשר לַשָרוּי בחושניות יותר מאשר ברוחניות, להגיע לידי התבוננות ב"קיים" (באמת)" (על הגירת אברהם, קצד-קצה).
"וביניהם היה אברהם, שהתקדם והשתכלל בתפיסת ההכָּרָה הנשגבה, וככל שהוסיף דעת כן נואש מעצמו יותר, למען יגיע לידיעה מדוייקת בנוגע ל"קיים" באמת. וזה טִבעו של עניין: כל המרבה להבין את עצמו יִרבה להתייאש, היות והולכים ונגלים לפניו אפסותה המוחלטת של הבריאה, וכל הנואש מעצמו יודע את ה"קיים" (באמת)" (על החלומות א, ס).
"ביושר נאמר: "והוציא אותו החוצה" (בראשית טו, ה), מְאֲסורים גופניים, ממאוּרות החושים, ומהתחכמויות דבר שקר. ומעל לכל (הוציאו) מרשות עצמו, ומן ההנחה שהוא הוגה ומתבונן מכוחו וסמכותו שלו" (מי היורש דברי אלקים, פה).
"ויפה נאמר: "והאמונה נחשבה לו לצדקה" (בראשית טו, ו). אין דבר צדיק יותר מאשר לתת אימון מָלֵא ומושלם באֵל לבדו. אך מפני חוסר האמונה של מרביתינו, נחשב מעשה צודק זה על־פי דרך הטבע, כיוצא דופן. ודבר־הקודש נוזף בנו ואומר, שבין בני האדם, מעשה מופלא הוא להשָעֵן בחָזקה וללא פנייה על ה"קיים" לבדו, שכֵּן אין להם נחלה בטובות שאין עמן זיוף, אך באמת המשפט, אין זה מעשה מופלא, אלא רק מעשה צדקה. "ואמר אליו" -אומר הכתוב- "אני ה' אשר הוצאתיך מארץ כשדים כדי לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", ומשפט זה אינו מציג רק הבטחה, אלא גם אישור להבטחות קודמות, הטוב שהוענק בעָבַר היה אם כן היציאה מתורת השמים7 מטאורולוגיה. מ. הכשדית, המורָה שהעולם מוּשָׂג לא כמעשה אלהים אלא כאלהים; שניתן לחַשֵב (מראש) את החיובי והשלילי לכל בני־קיימא, לפי מערך־הכוכבים ומהלכם, ובזה גם תלויה לידת הטוב והרע. - ותנועה מאוזנת וערוכה זו של גרמי השמים, הוכיחה לקהֵי־החושים לדַבֵּר דברי הבאי, והרי השם "כשדים" מתאים בתרגומו ל"איזוּן". הטוב החדש הוא לרשת חכמה שאינה מושגת בחושים, הנתפשת בשֵׂכל הטהור ביותר, ובאמצעותה מתחזקת הטובה שבהתנחלויות, לאחר שהנפש היגרה מתורת הכוכבים5 אסטרונומיה. מ. לתורת הטבע8 פיסיולוגיה. מ., מן ההשערה המפקפקת לתפיסה מובטחת, ואם לומר במדוייק, מן הנוצר - אל הבלתי־נוצר; מן העולם - אל יוצרו ואביו. הנבואות אומרות אם כן, שדיעות הכשדים נתנו אימונם בשמים, ואילו המהגר משׁם (שָׂם מבטחו) ברוכב השמים הנוהג בכל העולם - בָּאֵל8* זֹהר לך לך צ, ב: "והאמין בה' - אתדבק לעילא ולא אתדבק לתתא; והאמין בה' - ולא בככביא ומזלי".. אכן, יפה היא הנחלה. ייתכן שהיא גדולה מיכולתו של המקבל, אך ראוייה ביותר לגדולתו של המעניק" (מי היורש דברי אלקים, צד-צט).