מדוע נבראים עתה שנית החיות והעופות, למרות שבריאתם תוארָה117 נודעה, בישׂרוּ עליה. מ. קודם לכן בששת ימי (בראשית)118 בראשית א, כד-כה.?
אפשר, שאותם הברואים מששת הימים היו בלתי־גשמיים, והצביעו על סוגים אופייניים של חיות ועופות. ואילו עכשיו נוצרו דמויותיהם בפועל, כעין דיוקנים מוחשיים של הבלתי־נראים.*שו"ת בראשית א, יט
___________
שאלתו של פילון נשאלה גם בחז"ל, אלא שתשובתם שונה: "בעין קומיה ר' יוחנן בן זכיי, כבר כת' תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א, כד), ומה תלמוד לומר וייצר יי' אלהים מן האדמה? אמר להן, להלן לביריא וכאן לכינוש" וכו' (ב"ר יז, ד. וכן הובא במדרש אבכיר ב"דביר" שנה א, עמ' 131). ובמקום אחר, בשם ר' אחא: "אמר ר' אחא, והלא כבר נאמר ויעש אלהים את חית הארץ (בראשית א, כה), ומה תלמוד לומר וייצר? אלא להלן כתיב ויעש, וכאן כתיב ויצר, לשון כינוס" (מדרש תהלים ח, ב). ועי' ברש"י לפסוק זה שהביא שני תירוצים, האחד (על־פי הבבלי חולין כז, ב): "היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה, ויעש אלהים את חית הארץ וגו', אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו" וכו'. תירוצו השני של רש"י כאן, הוא כעין התירוץ המובא לעיל בחז"ל. בתשובתו, נוקט פילון בשיטה שכבר נקט לעיל על שתי יצירות: יצירה רוחנית ואחר כך יצירה גשמית119 וברש"י לבראשית א, כד: "ותוצא הארץ נפש חיה, הוא שפירשתי, שהכל נברא מיום ראשון, ולא הוצרכו אלא להוציאם". (ראה לעיל בראשית ב, ד שו"ת בראשית א, א ובתחילת הביאור שם). אבל לפי שיטתו, נברא העולם המוחשי בחמשת ימי השבוע הראשון, וכאן, בגלל הקושי שבפסוק, הוא מציע שייתכן שהאידיאה שלהם נבראה בשבוע ראשון, ובעלי החיים המוחשיים נבראו בשבוע שני של היצירה.
מדוע הביא (ה') את כל החיות אל האדם שיתן להן שֵמות?
(הכתוב) סילק את מבוכתם הגדולה של אֵלה העוסקים בפילוסופיה, בהראותו שהשמות קיימים מתוך נתינה ולא בדרך הטבע. כי לכל אחד הותאָם שמו ההולם והנכון באופן טִבעי, בזכות תחושתו120 אינטואיציה. מ. של אדם חכם, המצטיין בידיעתו. וקביעת השמות הולמת ביותר רק את שִׂכלו של החכם, אלא (שהוא) גם הנברא121 יציר אדמה. מ. הראשון122 בפרגמנט היוני, מבנה המשפט שונה מעט: שהוא לא רק חכם, אלא אף יציר האדמה הראשון. מ. וראה גם להלן בראשית ז, יא שו"ת בראשית ב, יז.. כי היה מן הראוי, שראש123 גם: שליט. מ. האנושות ומלך כל הנבראים121 יציר אדמה. מ. יזכה גם בכבוד גדול זה. כי כשם שהוא ראה ראשון את בעלי החי, כך גם היה ראוי לקבל ראשון את השילטון על כולם, ונעשה המספֵּר והמחבר הראשון לקביעת השמות. שכֵּן הבל ורעות־רוח היה להניחם בלי שמות, או שיקבלו שמות מאדם אחר צעיר, ויגרמו בושה והשפָּלָה לכבודו ויקרו של הזקן יותר. אך, בנוסף, שומה עלינו להניח, שמתן השמות היה כל כך מדוייק, עד שמיד כשניתן השם והחיה שמעה אותו, הוא נגע לה, כאילו שמעה את דמות שמָהּ המתאים והקרוב אליה.*שו"ת בראשית א, כ
___________
במקום אחר הוא כותב: "ויפה מאד יחס (משה) גם נתינת השמות ל(אדם) הראשון. אכן, זה מפעלה של החכמה ושל המלכות, והרי הלה חכם (היה), לומד מעצמו ומלומד מתוך עצמו, הן נוצר בידי אלוה, ונוסף על זה גם מלך, ונָאֶה לו להגמון לתת שמות לכל אחד מן הנכנעים לו. כוח־ממשלה יוצא מן הכלל היה לו, כמובן, לאדם הראשון הזה, שאותו יצר האלהים בשקידות, וזיכהו במקום השני, במַנותו אותו לאיפרכוס שלו ולהגמון על כל האחרים. שהרי, אפילו אֵלה שנולדו אחרי דורות כל כך רבים, אם גם המין כבר נחלש מחמת התקופות הגדולות של הזמנים, בכל זאת עודם מושלים (בבעלי החיים) הבלתי־נבונים, כאילו שומרים הם על לפיד הממשלה והשילטון שנמסר להם מן הראשון. ו(משה) אמר, כי אלהים הביא את כל החיות אל האדם לראות מה יקרא לכל אחד מהם, ולא מפני שהיה ספק לפניו124 ראה בשו"ת הבאה., כי אין נסתר מנגד ה', אבל משום שידע שיָצַר בבן תמותה תכונה שִׂכלית המתוקנת להתנועע מאֵלֶיהָ, ובאופן זה לא יהיה לו (לה') חלק במעשיו הגרועים. ועכשיו ניסהו כמורה את תלמידו, ועורר את כוחו הטִבעי והזמינו לגלות את כשרונותיו הוא, כדי שיקרא מעצמו בשמות... שיורו בבירור על אופי הניקָבים בהם. כי עדיין בלתי נאלח היה הטבע הנבון הנמצא בנפש, ולא חָדַר עוד בתוכו שום רפיון או חולי או רוגז... כי כל כך יפה הרגיש (אדם הראשון) בחין־ערכם של הברואים, עד שתיכף משקרא להם שמות נגלה עצם טִבעם" (על בריאת העולם, קמח-קנ)125 בשינויים מתירגומו של מַן.. "כי נותני השמות הם ללא־ספק חכמים, הואיל והם נותנים (שמות) המבטאים את העצמים, (שמות) בהם, כמו בראי, משתקפות ייחודן וצורותיהן" (להלן שו"ת בראשית ד, קצד).
הרעיון בפיסקאות אלה הוא, שנתינת שֵם בהתאם לטבע העצם הנקרא, הוא עניין של חכם מובהק, כאדם הראשון קודם החטא. ואדם הראשון, בחכמתו הגדולה, וכמלך כל הנבראים, קרא לכל הנבראים שמות שגילו את אופיים וטִבעם. וגם החיות בעצמן הבינו שהשמות שניתנו להם על־ידי אדם הראשון היו ראוים להן. מדרש זה הולך ונשנה גם בכמה מדרשי חז"ל, וכן במפרשי המקרא מימי הביניים:
במדרש תדשא נמצא ממש כדברי פילון, שמתוך חכמה גדולה שניתנה לאדם הוא קרא להם שמות: "שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא האדם שמות" (מדרש תדשא, ז). "כיון שברא אדם הראשון כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניו, א"ל מה שמותם של אלו? אמר, לזה נאה לקרותו שור, ולזה נאה לקרותו ארי, ולזה נאה לקרותו סוס וכו', וכן כולם, שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו"' (פסדר"כ לד, א; ת"ה חקת, ו). הלשון "לזה נאה", משמעו, שהשמות שאדם קרא לחיות היו ראויים לפי טִבעם. ורבינו בחיי מפרש מדרש זה: "אמרו במדרש, העביר הקב"ה לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות ואמר לזה נאה לקרא אריה וכו'. ונראה לי ביאור המדרש הזה, כי האדם הבין בחכמתו ושׂכלו טֶבע כל בהמה וחיה, וקרא לכל אחת ואחת שֵם מעין הטבע והמדה שהכיר בה".
רעיון זה מובא במה"ג, שמקור מאמרו זה נעלם: "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, מלמד שהעבירן כולן לפניו לקרוא להן שמות, וקרא לכל אחד ואחד מהם שם לפי מה שהוא, ולפי מה שהסתכל בהן, וידע סוד כולן. ואותן השמות עומדין לדורות, שנאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכו'. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה (בראשית ב, כ), כיון שקרא לכל אחד ואחד שם הראוי לו וכו"'.
גם בספר הבהיר (אות עט) נשתמר מעין מדרשו של פילון, וז"ל: "אמרינן, כל מה שהביא הקב"ה בעולמו שׂם שמו מעניינו, דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלומר הוא גופו הוי כך. ומנלן דשמו גופו הוי? דכתיב זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב (משלי י, ז), אטו שמו ירקב? אלא גופו, הכי נמי גופו".
אף רבי יהודה הלוי כותב: "וכל אשר יקראו לו אדם נפש חיה שמו, רצה לומר, שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו" (כוזרי ד, כה). והרמב"ן: "והענין כי הקב"ה הביא כל חיות השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעיהם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם". והרד"ק: "שיקרא להם שמות לפי טבעם הנתון בהם, כפי חכמתו שנתן האל בו יותר על כולם. וטעם לראות, שיהיו רואים ויודעים הבאים אחריו חכמתו, כי קרא להם שמות כמקובל בידם בן מפי אב, השמות שקרא לכל אחד לפי טבעו שידע בו בחכמתו. והנה אדם בשעה שראה אותם, ידע טבע כל אחד מהם ומנהגו, ראה חכמה יתירה שנתן ה' בלבו מה יקרא לו". ובמדרשי התורה לאשתרוק: "כל אשר יקרא לו האדם שם על כל מין ומין, כדי לעמוד על מהותו, הוא שמו, רוצה לומר, שהשיג אדם בו בשמו, שהוא מציאותו ומהותו, לא שיקרא להם שמות הסכמיים"126 והרמב"ם איננו בשיטה זו, כי ז"ל במורה נבוכים ב, ל: "ויקרא האדם שמות וגו', למדנו שהלשונות הסמכיות, לא טבעיות כמו שכבר חשבו זה". ועי' באברבנאל שמביא שיטת הרמב"ם, ומדבריו נראה, שאף הוא התנגד לשיטת הרמב"ם..
מדוע אומר (הכתוב): "הביא את החיות127 במסורה: "ויבא אל האדם", ובשבעים: καὶ ἤγαγεν αὐτὰ πρὸς τὸν Αδαμ, "ויבא אותם אל האדם", ובפשיטא: "ואייתי אינון". פילון הוסיף כאן מדעת עצמו את המלים "את החיות", וזה מוכח מ"דרשות אלגוריות" ב, ט, שם מביא פילון את הניב כמו שהוא בשבעים. אל האדם לראות מה יקרא להן", אם אין ספק לפני אלהים?
אכן, הכוח האלהי רחוק הוא מן הספק128 עי' השאלה והתשובה ב"על בריאת העולם", המובאים בביאור לשו"ת הקודמת.. אולם נראה שהוא לא פיקפק, כי הוא נתן לאדם דעת, וביחוד לנברא121 יציר אדמה. מ. הקדמון והאציל. אי לזאת, הוא נמלָא חכמה והיה רגיל לנהוג בתבונה, כראש ונגיד ולָמוּד להתהלך129 בפרגמנט היוני (ראה מרכוס שו"ת חלק ב', עמ' 182) מופיע פועל נטוי κινεῖ πρὸς ἐπίδειξιν, בעוד שבארמנית ישנם שני שמות פועל "להתהלך" "להציג". במבנה המשפט הארמני הם תלויים או בבטוי "היה רגיל" או בבטוי "למוד", לכן קשה המשפט לתרגום. מ. ולהציג את אשר לו, ומכיר את המקור הטוב של נשמתו. יתר על כן130 מילולי: שוב ברור. מ., על־ידי זה (הכתוב) מאפיין את כל "הרצונִי" שבתוכֵנוּ131 כלומר שניתן לנו לבחור מתוך רצוננו. מ., ובכך הוא מבלבל את אלה הטוענים, שכָּל דבר קיים מתוך הכרח. ושמא העניק (ה' לאדם) את מתן השמות, משום שבני האדם עתידים היו להשתמש בהם.*שו"ת בראשית א, כא
___________
יש לפרש את הפיסקה כולה כדלהלן: בשו"ת הקודמת קובע פילון, שנתינת השמות הולמת את שִכלוֹ של האדם שקרא אותם, ומכל שכן שהקב"ה, שחונן לאדם דעת, ידע שמות כל הברואים. נמצא, שאי אפשר לומר שהיה איזה ספק לפניו בנוגע לשמות, עד שיהא זקוק לאדם שיתן אותם. ואם כן, למה מסר תפקיד זה לאדם? ותשובתו היא, כדי שהאדם, בהשתמשו בשׂכלו, יכיר בו שהוא נובע מאותו המקור הרוחני, שהוא השֵׂכל העולמי. יתר על כן, במסירת תפקיד זה לאדם, יש משום רמז לבחירה החפשית שהקב"ה נטע בתוכֵנו. זאת אומרת, פירוש "לראות מה יקרא לו" הוא, שנתן הקב"ה לאדם את הבחירה לקרוא או לא לקרוא שמות לברואים, ולא הכריחהו לזה, ובזה רמז הקב"ה לבחירה החפשית של האנושות כולה. ולאחרונה מוסיף פילון, שגם ייתכן לפרש, שזיכה הקב"ה את האדם בנתינת השמות, משום שעתידה היתה האנושות להשתמש בהם כאמצעי מועיל לרדות בכל החי. ואשר לדבריו, שהאדם קרא שמות שעתידה היתה האנושות להשתמש בהן, מובא גם במאמר במה"ג, שמקורו נעלם: "ואותן השמות עומדים לדורות, שנאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". וכן בלקח טוב: "הוא שמו, שיעמוד לו לדורות". ובתולדות יצחק: "הוא שמו לעולם". ועי' ברש"י.
במקום אחר בכתביו דורש פילון את עניין נתינת השמות על־ידי אדם דווקא, כדלהלן: "הפירוש על דרך ההשאָלָה והפירוש המילולי, שניהם ראויים להתפעלות. המילולי בכך, שהמחוקק ייחס לנברא הראשון את מַתַּן השמות, הרי גם אחדים מן הפילוסופים היוונים אמרו, שאנשים אשר נתנו ראשונים שמות לחפצים הם חכמים. ואילו משה עדיף. תחילה הוא (מייחס זאת) לא לאחד מן הראשונים, אלא לנברא הראשון, וזאת על מנת שהאדם אשר נוצר כראשון לכל שאר הברואים יחָשֵׁב גם הוא כראשון לקריאה. שֶכֵּן, ללא שמות לא היתה השָׂפָה קיימת. ושוב, והיה אם רבים היו נותנים שמות, הם היו עלולים להיות צורמים וחורגים, וכן אנשים שונים היו נותנים (שמות) שונים, ואילו אדם אחד משתדל להתאים שֵם אֶל עניין, כך שהוא יהיה אותו הסֵמל, הן של החפץ והן במשמעותו לכולם" (דרשות אלגוריות ב, יד-טו).
ההדגשה: "שכן ללא שמות לא היתה השפה קיימת", מלמדת, שאדם הראשון שלט או המציא את הלשון. ועי' במדרש תנחומא ישן: "א"ל הקב"ה, והרי אדם הראשון שלא למדו בריה, מנין היה יודע בשבעים לשון? שנאמר ויקרא להם שמות, שֵם לכל הבהמה אין כתיב כאן אלא שמות, מי שָׂם פֶּה לאדם שהיה קורא שמות, שם לכל אחד ואחד משבעים לשון" (ת"ב דברים, הוספה א, עמ' ב ע"ב). וברד"ק: "והשמות שקרא אדם בלשון הקודש קרא אותם, כי הלשון הזה היה דיבורו, וכן דבור כל בני אדם, עד דור הפלגה".
מהו: "כל אשר יקרא לנפש חיה הוא שמו"?
יש להניח, שהוא נתן שֵמות לא רק לחיות, כי אם גם לצמחים וכל שאר מיני הדומֵם, והתחיל בסוג הגבוה, והחי הוא הגבוה... לכן קל היה לקרוא שמות לדוממים, שאין ביכולתם לשנות מקומם או להשתמש ברגשי הנפש. אולם, קשה יותר היה הדבר בנוגע לחיות, בשֶל תנועות גופן, וקיומם של דחיפות שונות בנפש בהתאֵם לחושים, וכן תאוות מהן (בא) נסיון המעשים. והשֵׂכל מסוגל היה לקרוא בשמם של סוגי החיות המטריחים132 מילולי: הקשים. ראה במשפט הקודם: "קשה יותר היה". מ. והמייגעים ביותר, נמצאנו למֵדִים133 מילולי: ומכך הגיוני היה לומר. מ., שהוא נתן שמות (גם) לפשוטים ולמובנים מאליהם134 מילולי: מזומנים ומוכנים. מ..*שו"ת בראשית א, כב
___________
לדבריו, קרא האדם שמות לא רק לבעלי חיים, כמפורש בפסוק, אלא גם לצמחים ולדוממים. יסודו של מדרש זה הוא בביטוי "וכל". ופה הרעיון, שהיה יותר קל לנקוב שמות לדוממים ולצמחים מאשר לבעלי החיים, שהרי הם בעלי חושים, והשמות היו צריכים לגלות את טִבעם, רחשי נשמתם ותנועות גופם.
גם במדרשי חז"ל מובא, שאדם קרא שמות לכל הנבראים, ובכללם הדוממים: "ויקרא אדם שמות. תשעה מלאים בתורה וזה אחד מהן. ולמה? מלמד שקרא אדם שמות לכל בהמות ולחיה ולעופות ולדגים ולשרצים וליתושים... ולארצות ולעפרות זהב וכסף ולמטלות נחשת וברזל ועופרת, וכל בריות שבעולם" (מדרש חסרות ויתירות, בתי מדרשות, כרך ב, עמ' רכז).
וכן במדרש הגדול, שמקור מאמרו זה נעלם: "ולא דיו שקרא שמות לחיות ולבהמות ולעופות, אלא אף לארצות ולמדברות, וכל מה שקרא ישוב הרי הוא ישוב, וכל מה שקרא לו מדבר הרי הוא מדבר". וכעין זה במדרש תדשא, ז: "ומנין קודם שאכל מן העץ שהיה יודע טוב ורע, שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן החכמה הגדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא אדם שמות". ובאברבנאל, בשאלה הי"ז, שואל על כך: "שאם בא הכתוב להגיד שאדם הניח שמות הדברים כפי הסכמתו, מדוע אמר בלבד חית השדה ועוף השמים, ולא זכר יסודות וצמחים דוממים ומתכות ושאר הנמצאים, עצמים ומקרים שהיה ראוי להניח להם גם כן שמות"?
במקום אחר שואל פילון על פסוק זה, למה לא קרא האדם שֵם לעצמו? ותשובתו היא, שהאדם אינו מכיר את עצמו ואינו יכול לקרוא לעצמו שֵם: "עלינו לחקור, מדוע כש(אדם) קָבַע שֵמות לכל האחרים, לא קָבַע (שֵם) לעצמו. מה יש לומר? השֵׂכל שבתוכנו יכול להשיג את האחרים, אך אין ביכלתו לדעת את עצמו. וכשם שהעין רואה את האחרים ואיננה רואה את עצמה, כך השֵׂכל מֵבין את האחרים אך אינו מכיר את עצמו. האם יש באפשרותו לומר מי הוא, ומה מהותו, האם הוא רוח או דם או אש או אוויר או חומר אחר, או אפילו אם הוא גוף, או שוב שמא בלתי־גופני? האם אין הם תמימים, אלה החוקרים את מהותו של אלהים? הרי אלה, אשר אינם יודעים את מהות נפשם שלהם, כיצד יוכלו לשַעֵר בדיוק את נשמת העולם? ולצורך הבנתינו, אלהים הוא כעין נשמת העולם" (דרשות אלגוריות א, צא).
ולשאלת פילון למה לא נתן האדם שם לעצמו, היא השיטה שהקב"ה נתן לו את שמו, וכן השיטה בתנחומא: "ואילו זכו הדורות, היה הקב"ה קורא שמותם כשם שקרא לאדם ולחוה, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (ת"ב בראשית, ל). אבל בב"ר, שהקב"ה שאל לאדם הראשון: "ואתה מה שמך? א"ל אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? א"ל לך נאה להקראות ה', שאתה אדון לכל בריותיך" (ב"ר יז, ד. ועל קריאת שמו של הקב"ה, ראה אבות דרבי נתן, נו"ב פרק יג ומדרש אגדה ויקרא יא, ב).