מדוע אומר (הכתוב): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו השנים156 כן בשבעים: οἱ δύο וכן בת"י: "ויהון תרוויהן", ובפשיטא: "ונהוון תריהון", ועי' הע' 10 שם, אבל במסורה ליתא: "השנים". לבשר אחד"?
(הכתוב) מצַווה, שהאדם ינהג בהפלָגָה יתירה בכל הנוגע לשותפות עם אשתו157 ראה לעיל פסוק ב, יח שו"ת בראשית א, יז; ב, כ שו"ת בראשית א, כג., על מנת שיוּכל לשאת את (צער) הניתוק מהוריו. ולא משום שכך הגון (לעוזבם), אלא שמא יהיו (הוריו) גורם (מעכב) ביחס הקירבה158 אהבה, שותפות טובה. ראה לעיל הע' 147. מ. שלו כלפי אשתו159 וראה בנתינה לגר לתרגום אונקלוס, שמתרגם "בית משכבי אבוהי ואמיה", באותו הרעיון של פילון, ואומר: "לא שיעזוב אותו לגמרי, רק אהלם ובית משכבם, וגם זה איננו צווי רק דרך הטבע, וזה ימעט ריב ומצה כמו כלה בחמותה".. ונאה ביותר ונבון, שאין (הכתוב) אומר לאשה לעזוב את הוריה ולהתאחד עם בעלה, כי טֶבע אומץ לבו (של האיש) עַז יותר מהאשה, על כן על האיש לעשות זאת למען האשה. ומכיון שהוא נוהג מתוך נכונות רבה ודַחַף חזק לאַחדות־הידיעה (של האשה), כשחוא מאוהב ומלא חיבה, הוא גובר על יצרו ומרַסנו160 מילולי: ירַסֵן ויגביל את תאוותיו. מ. כשהוא מתאחד, כביכול בדֶבק, עם אשתו בלבד, ובמיוחד מאחר והוא קיבל סמכות אדונים, ניתן להחשידו ביהירות. ואילו האשה קיבלה את מעמד השֵרוּת, והיא מתגלה כמצייתת לבעלה. אך הכתוב "(והיו) השנַים לבשר אחד", הוא ענין מוחשי וממשי ביותר, אשר בו ניתן לסבול כאֵב ולהתענג בתענוגות, כדי שישמחו ויצטערו ויחושו את אותם הדברים, ויותר מכל יחשבו (בשווה).*שו"ת בראשית א, כט
___________
תחילה מפרש פילון, שסוף הפסוק מלמד על תחילתו, שידבק האיש באשתו באופן שכזה עד שיעזוב את אביו ואת אמו. ומה שכתב, שנָאֶה והגון שהאיש יעזוב את בית הוריו לילך אחרי האשה, מפני שאומץ לבו עַז יותר מהאשה, הגדירו אותו חז"ל במאמר ר' שמעון: "מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה (דברים כב, יג), ולא כתב כי תלָקַח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש" (קדושין ב, ב; נדה לא, ב).
בחז"ל פירשו, שהעזיבה היא לעניין עריות (סנהדרין נח, א; ירושלמי קדושין א, א ועוד). ורק במקום אחד מפרשים חז"ל, כפילון, שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו: "עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. וכי יעזב איש את אביו ואת אמו ממצות כיבוד? אלא, שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו, שנאמר ודבק באשתו" (פרקי דרבי אליעזר, לג).
האברבנאל (פסוק כד), מדגיש שתי שיטות אלה, ונוטה כדעת פילון: "על כן יעזב וגו', חכמי האומות פירשו, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו בענין הנשואין, שתעזוב האשה את אביה מהנשא לו, ויעזוב האיש את אמו מלהדבק אליה, אבל ידבק באשתו ויתאחדו כאלו הוא בשר אחד. כי הנה בדורות הראשונים לא נאסרו האחיות לאחים, ולא שאר העריות, כי אם האם לבן והאב לבת וכו', וכן אמרו בפרק ד' מיתות, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, אחות אביו ואחות אמו, רבי עקיבא אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש, ובאו שם על זה דעות. וכפי פשט הכתוב כלם רחוקים מענינו, שהוא אינו מדבר אלא באהבת האדם וחשקו לאשתו שיהיה כ"כ עד שיעזוב את המולידים אותו כדי להתחבר עמה, והכתוב א"כ באיש ידבר, שיעזוב את אביו ואת אמו, ולא באשה שתעזוב את אביה מהנשא אליו".
גם פירושו של פילון ל"והיו לבשר אחד", הוא לשותפותם בחיים. וזה שלא כפירוש רש"י, ש"הולד נוצר על ידי שניהם, והם נעשים בשר אחד". וכבר חָלַק הרמב"ן על פירוש רש"י, באמרו: "ואין בזה טעם", ופירושו הוא כבפילון: "ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עימו, וכאשר היה זה באדם הושַם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם". וכן בראב"ע. אבל במקום אחר כותב פילון כשיטת רש"י: "והאהבה שנתוספה אחר כך מביאה אותם יחד, כאלו שני חצאים נבדלים של בעל חיים אחד, ומחַבֶרֶת אותם לאחד, וקובעת בתוך כל אחד מהם את התשוקה להתחברות זה עם זו לשם הולדת (יצור) הדומה להם" (על בריאת העולם, קנב).