מהו: "נפקחו עיני שניהם"?
מן העובדה שכָּל האחרים -הן החיות והן הצמחים - נבראו תמימים194 ראה לעיל ב, כה שו"ת בראשית א, ל., ברור שהם (האדם ואשתו) לא נבראו עוורים. והאם לא יעוטָר האדם באיברים מעולים כמו העינים? יתר על כן, מעט קודם לכן הוא נתן שֵמות ארציים לכל החיות, וברור שראהּ אותן תחילה. או ייתכן, שב"עינים" מרמז (הכתוב) על סמל לחָזוּת הנשמה, שעל־ידי זכותה בלבד קיימות ההבחנות בין טובים ורעים, נשגבים ומתועבים, וכל (שאר) הניגודים. אך אם העין היא שֵׂכל נכדָל הנקרא "יועץ דעת", יש גם עין מיוחדת בלתי־שִׂכלית הנקראת "סבָרָה".*שו"ת בראשית א, לט
___________
מהו: "הם ידעו שהם עירומים"?
את הידיעה הראשונה בדבר העירום שלהם, הם קיבלו בשעה שאכלו מן הפרי האסור. וזאת היתה ראשית הסבָרָה הרעה, כי עדיין לא השתמשו בכיסוי, שכן כל חלקי התבל נצחיים195 מילולי: בן אלמוות. מ. ובלתי־נפסדים הם194 ראה לעיל ב, כה שו"ת בראשית א, ל.. אך (עתה) הם (אדם ואשתו) היו זקוקים למלאכת כַּפַּים שהיא גם נפסדת196 כוונתו, שהכיסוי הוא נפסד, וגם המלאכה עצמה, של "ויעשו להם חגורות", היא נפסדת.. וידיעה זו טמונה בעירום, ולא שהיא כשלעצמה היתה הסיבה להשתַּנוּת, אלא עתה חשה הנפש ניכּוּר מן העולם כולו.*שו"ת בראשית א, מ
___________
בשני שו"ת אלה מדגיש פילון, שהראייה כאן היתה רוחנית, וכן שפקיחת העין היתה להבחין בין טוב לרע. שאלתו של פילון, וכי עורים היו? נמצאת גם בחז"ל, אלא שתירוצם אחר: "ותפקחנה עיני שניהם, וכי סומין היו? אתמהה! וכו', הראה להן כמה דורות איבדו" (ב"ר יט, ו). וכן באבן עזרא, שיטה אחרת, כעין שאלתו של פילון: "ואמר שאדם קרא שמות לבהמה לחיה ולעוף, לא יתכן שהיה עִוֵר, על כן פירש ותפקחנה עיני שניהם, כי ראו ערותם, וכאלו היו עורים קודם אכילת הפרי".
פילון רואה בביטוי "וידעו" ענין "דעת" ולא "ראִייה" בעלמא. ומכאן תשובתו, שהמכוון הוא באמת לדעת ולהכיר בשִׂכלם שהם היו עירומים. והכרה זו באה להם אחר החטא, כי לפני כן היו חלק מן העולם הנצחי, וכשאר חלקי הטבע לא היו זקוקים ללבוּש.
כדאי לציין, ששאלה זו העסיקה גם את הרמב"ם, ואף הוא בא בנדון זה למסקנה מעין זו של פילון. וז"ל הרמב"ם: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן, לא היו שם סנוֵרִים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו ענין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. ודע, כי זאת המלה, רצוני לומר פָּקֹחַ, לא תפול בשום פנים אלא על ענין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש" (מורה נבוכים א, ב). הנה גם מדברי הרמב"ם אנו למדים, שהמכוון איננו ראיית העין, כי אם הכרה שִׂכלית. וברש"י כאן דייק: "ותפקחנה וגו', לענין החכמה דבר הכתוב, ולא לענין ראיה ממש" וכו'. וברד"ק: "עיני לבבם".
מדוע תפרו חגורות מעלי התאנה?
ראשית, משום שפרי התאנה מתוק ביותר ונעים לחֵיך. אי לזאת, הוא מרַמֵז כסֵמל לאלה המְאַחִים ושוזרים תענוגות רבים זה על גבי זה, לכן הם (העָלים) נתפרו סביב מקום ההולדה, הכלי לעניינים גדולים. ושנית, משום שפרי התאנה, כפי שהערתי, מתוק מאחרים, והעָלים גסים ביותר. אי לזאת, מתכוון (הכתוב) להבהיר בסמל, שאף על פי שלתענוגות יש הליכות מהוּקצעות וחלקלקות, לאמיתו של דבר הן מתגַלות כמחוספסות. ומן הנמנע לעלוז או לחוש קורת־רוח מבלי לכאוב תחילה, ושוב להרגיש כאֵב נוסף. אכן, תמיד מכאיב בין השנַים - הכאב והצרות, האחד (שקיים) מראש, והאחר שנוסף עליו.*שו"ת בראשית א, מא
___________
כפירושו של פילון, שהאדם ואשתו חגרו את החגורות סביב איברי ההולדה, פירשו גם אבן עזרא (שיטה אחרת) והרד"ק. ובחזקוני: "ויעשו להם חגורות לחגור את המלבוש. דבר אחר, חגורות לכסות בשר ערוה". ובמה"ג: "לכסות אותו אבר". וכן בקדמוניות היהודים א א, ד: "מיד נסתבר להם שהם ערומים ומהלכים בגלוי ערוה, והמציאו לעצמם כיסוי וכו', וכך התכסו עלי תאנה וחגרו אותם על ערותם".
הסיבה שהיו אלה עלי תאנה דווקא, מוסברת בברייתא שבחז"ל, כי בדבר שנתקלקלו בו ניתקנו: "אילן שאכל ממנו אדם הראשון וכו', רבי נחמיה אומר תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלי תאנה" (ברכות מ, א ועוד). ובדברי פילון נרמז כאן, שאריגת העלים מסמלת תענוגות חושניות, ועל עצם אכילת הפרי שהוא מסומל על־ ידי החושניות כותב ב"על בריאת העולם", קסה (מובא לעיל בקשר לפסוק ג, ו). וראה באבן עזרא כאן, ש"עץ הדעת הוא יוליד תאות המשגל, ועל כן כסו האדם ואשתו את ערותם". וברד"ק פסוק ו: "אבל אחרי אכלו מן הפרי נתחדש בתאוה אחרת ונתלבש בה, והיא תאות המשגל, שגרמה לו אכילתו".
את "וידעו כי עירומים הם" מפרש פילון בדרך אלגורית: "מכל מקום אדם איננו עירום עכשיו, (שכּן) נאמר מעט קודם לכן: "הם עשו לעצמם חגורות". אך גם כאן רוצה (הכתוב) ללמדך שהוא מֵבין עירום, לא כעירום גופני, אלא (עירום) אשר בו מתגלֶה השֵׂכל כעירום בלי חֵלק ונחלה במידה הטובה" (דרשות אלגוריות ג, נה).
לדבריו, אף לאחרי כיסוי הערוה עדיין נשאר האדם עירום, והכוונה שנשאר עירום מן המידה הטובה, שהן המצוות. וכן בחז"ל: "וידעו כי עירומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בידן נתערטלו הימנה" (ב"ר יט, ח). "עירומים מן המצוות שנצטוו" (לקח טוב). "עירום אנכי מצווי, שנאמר כי עירום אנכי" (פרקי דרבי אליעזר, יד).