מדוע, למרות שתחילה שָׂם (הכתוב) את קין כראשון, הזכיר אותו במקום שני, כפי שנאמר: "אלהים שעה אל הבל ואל מנחתו, אך קין וקרבנו לא נשאו חן לפניו"?
ראשית, לא כל מי שמוחש לנו כראשון, הוא גם הראשון בטִבעו277 ראה לעיל פסוק ד, ב שו"ת בראשית א, נט ובביאור שם., אלא אם כן הוא בזמנו278 ראה בשו"ת הקודמת, שהבל הביא את קרבנו בזמנו ולא "מקץ ימים", ומבכורות צאנו ומחלביהן. ובעל מידות תרומיות. שנית, מכיוון שהיו (שם) שנַים, אחד טוב ואחד רע, שָעָה (אלהים) אל הטוב וקיבלו אליו, יען כי אוהב טוב וצדיק הוא... והוא מואס ברשע וסר מעליו לחלוטין278* ראה גם "על עבודת האדמה", קכז, המובא לבראשית ט, כ שו"ת בראשית ב, סו.. ויפה אומר (הכתוב), שאלהים ראה לא את הדורנות, אלא את מגישי המנחות עוד טרם (יראה) את המנחות עצמן. כי בני האדם שועים לכַמוּת המתנות ומשַבחים אותן, ואילו אלהים (יראה) לאמת בלבב279 השווה שמואל־א טז, ז: כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב., ומסתיר פניו מיהירות ומחנופה.*שו"ת בראשית א, סא
___________
שאלת פילון מתייחסת לסדר השמות שבפסוקים: קין הבל, ואחר כך הבל קין, דהיינו, ויבא קין מפרי האדמה וגו' והבל הביא גם הוא וגו', ואחר כך וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה. הדיוק בתשובתו מתייחס גם לסדר הניבים בפסוקים ד-ה: "אל הבל" ואח"כ "ואל מנחתו", "אל קין" ואח"כ "ואל מנחתו"280 הכתב והקבלה: "לא אמר אל מנחת הבל, כי יודיענו דלא חשיבות קרבנו משל קין לבד היה הגורם לקבל זה ולרחק זה, כי אם אמנם מעשיהם היה העיקר בזה. זה נתרצה מצד מעשיו המעולים, וזה נתרחק מצד מעשיו המגונים, ולכן לא אמר אל מנחת קין".. מכל זה מסיק פילון, שבהבאת הקרבן, לִבּוֹ ומחשבתו של המקריב הם העיקר.
במקום אחר כותב פילון על עניין זה: "האיש המקושָט באֵלה (=מעשים טובים), שיכנס בעוז למקדש, כאֶל ביתו שלו -מקום המגורים המשובָּח ביותר- על מנת להציג עצמו כקרבן. אך ב(איש) אשר צפונות ושוכנות תאוות ותשוקות של עוול, יִדּוֹם ויסתיר את טירוּפוֹ המביש ועזותו הרבָּה בדברים שהמתינות יפָה להם. הרי למקדָשוֹ של הקיים באמת אין כניסה לשאינם מקוּדָשים. והייתי אומר לו: ידידי, האֵל אינו שמח בקרבנות, אף לא במאה פרים, שכֵּן הכל קניינו. ולמרות שהוא קוֹנָם, אין הוא זקוק לדָבָר, אך הוא שמח ברחשי לב אוהביו, ובאנשים המתאַמנים בקדושה, ומהם הוא מקבל שְׂעוֹרָה ודגנים וקרבנות זולים ביותר, המקובלים עליו יותר מן הקרבנות היקרים ביותר. ואף אם אין הם מגישים דָבָר, אלא מכבדים את האל הטוב והמושיע בשירוֹת ותודות, הרי בהביאם את עצמם הם מקריבים את הקרבן המושלם והמעולה שופע כל טוב ויופי. פעמים (הם מכבדים אותו) בכלי הדיבור, ופעמים בלי לשון ושפה, כשבנפשם פנימה הם הוגים שיח או מביעים תהלה. את אלה רק אוזן אחת יכולה להבין, היא אזנו של האלהים, כי אוזן האדם אינה יכולה להגיעה לתפיסה כזאת" (על החוקים המיוחדים א, רע-רעב).
דברי פילון אלה נמצאים בסיגנונם במשנה מנחות יג, יא: "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח (ויקרא א, יג, יז, ושם ב, ב), ובעולת העוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". ועליהם אמר רבי שמעון בן עזאי: "ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? ת"ל (תהלים נ, י-יג) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה, ונאמר כי לי כל חיתו יער בהמות אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי וכו', לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר (ויקרא יט, ה) לרצונכם תזבחוהו" (מנחות קי, א). ואין כל ספק, שגם אצל פילון, כמו בדרושו של רבי שמעון בן עזאי, שימשו כיסוד הפסוקים שבתהלים פרק נ. "א"ר יצחק, מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה, מי דרכו להביא מנחה? - עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניו" (שם קד, ב).
מאמר פילון, שתפילות בפה או בלב מקובלות לפני המקום כמבחר קרבנות, ידוע גם בדברי התנאים. על הפסוק "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יא, יג), אמרו: "ולעבדו זו תפלה. או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם. וכי יש עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר ולעבדו בכל לבבכם? - זו תפלה" (ספרי עקב, מא). תפילה ועבודת הקרבנות על המזבח קרויות שתיהן עבודה: "וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה" (שם). והיו מחכמי התלמוד שנטו לדיעה, כי תפילה היא עוד יותר מקובלת לה' מאשר קרבנות: "ואמר ר' אלעזר, גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר (ישעיה א, יא) למה לי רוב זבחיכם, וכתיב (שם פסוק טו) ובפרִשכם כפיכם" (ברכות לב, ב).
כעין הטעם השני שבשו"ת, שבמקרה של שני אנשים, אחד טוב ואחד רע, ה' בוחר בטוב, נמצא במדרש: "לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפים מיד רודפים. הבל נרדף מפני קין, והאלהים יבקש את נרדף, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (ויק"ר כז, ה). וכעין פירושו הראשון של פילון, נמצא במדרש הנעלם: "א"ר יהודה, קין בא בגסות הרוח והבל בנמיכות הרוח, דכתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, מה כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע"ג).
מה הוא ההבדל בין דוֹרוֹן לקרבן?
השוחט קרבן, לאחר שמחַלקוֹ, הוא זורק את הדם סביב281 מילולי: באמצעות המזבח. המתרגם הארמני תרגם ביחסת instrumentalis את ה־διὰ ביונית. השווה לעיל ד, א שו"ת בראשית א, נח והע' 260 שם. למזבח ולוקח את הבשר לביתו. אך המגיש כדוֹרוֹן, כאילו מגישו כולו למקַבְּלוֹ. והאוהב את עצמו מפַצֵל282 מְחַלֵק. (את קרבנו) כקין, בעוד שהאוהב את אלהים מגיש דוֹרוֹן כהבל.*שו"ת בראשית א, סב
___________
השאלה מיוסדת על נוסח תרגום השבעים, שתירגמו "מנחתו" של הבל ב"דורון" δώροις, ו"מנחתו" של קין ב"קרבן" θυσίαις - "זבח".
תשובתו, המבררת את ההבדל בין "דורון" ל"קרבן", היא הנותנת טעם לתרגום השבעים. לפי בירור זה, תרגום השבעים יסודו בהנחה, שֶמַה שהביא קין "מפרי האדמה" היה מסוג קרבנו של "מְחַלֵק", "האוהב את עצמו". לעומת זה, הבל "האוהב את ה"', הביא "מבכורות צאנו ומחלביהן". ומכאן שתרגום השבעים יסודו במסורה מדרשית לעצם טיב הקרבן, הנמצאת גם בחז"ל: "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', מן הפסולת וכו', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וכו' מן שמניהון (מן השמֵנים שבהם)" (ב"ר כב, ה; זבחים קטז, א; ירושלמי מגילה א, יא). ומכאן בשבעים אצל קין סתם "קרבן -זבח", ואצל הבל - "דורון". ובאמת גם בשבעים מתורגם "ומחלביהן", במובן "מן השמֵנים שבהם"283 καὶ ἀπὸ τῶν στεάτων αὐτῶν, וראה לעיל ד, ג-ד המובא מ"על קרבנות הבל וקין", פח.. וכן גם במדרש אגדה: "מן המובחרין שבהן", וכן בת"א: "ומשמניהן"284 ברמב"ם הלכות איסורי המזבח ז, יא: "שהרוצה לזכות עצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידיו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וכו', והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב"..
במקום אחר מבאר פילון את טיב הקרבן בכלל, ומתברר, שבתשובתו כאן התכוון פילון לפרש את נוסח השבעים. ואלה הם דבריו: "הוא מחלק אותם (את הקרבנות) לשלושה חלקים. לחֵלק הראשון במעלה הוא קורא קרבן עולה, אחריו קרבן שלמים, ואחריו קרבן חטאת. לאחר מכן, הוא מתאמץ מאד לעַטֵר כל אחד מהם בדברים ההולמים אותו מן הכבוד וכן מן הטהרה. וחלוקה זו נאה ביותר, ויש לה קֶשֶר סמיכות ורֶצֶף במציאות. אמנם, מי שרוצה לבדוק בדיוק את הגורמים שהניעו את הקדמונים לצַרֵף תפילות והודיות לקרבנות, ימצא שתי (סיבות) עיקריות; האחת - כבוד האלהים - עניין נחוץ ונעלה, העומד בפני עצמו ללא כל עניין נוסף, והשנייה - התועלת אשר מפיק מקריב הקרבן. וזו כפולה: מחַד נטילת חֵלק בטוב, ומאידך השתחררות מֵרע. את קרבן העולה ייעדה התורה לסיבה המכוונת כלפי האל, ואליו לבדו. וראוי (לסיבה) האחת והמושלמת שלא תכיל כלל אהבה־עצמית, בת־תמותה, בהיותה אחת ומושלמת. אך (בַקרבן) לטובתם של בני האדם, כיון שנתקבל מושג החלוקה, (אזי) גם (התורה) חילקה וקָבעה את הקרבן של השתתפות בטוב, אותו קראה שלָמים, וייעדה לבריחה מן הרע את קרבן החטאת. וכן קיימים לפי הצורך שלושה (קרבנות) לשלוש (מטרות): העולה למען האֵל עצמו לבדו, אותו נאה לכבד, ולא איש מלבדו. והאחרים הם למעננו: קרבן השלָמים עבור שלומינו ולמען היטיב עינייני האדם285 "וזאת תורת זבח השלמים (ויקרא ז, יא), גדולה שלמים שהן עושין שלום בין ישראל לאביהן שבשמים" (ת"ה צו, י)., וקרבן החטאת לרפואת הנפש אשר שגתה. ויש לדון במצוות הבאות עם כל (קרבן). ונתחיל במעוּלה ביותר, והמעוּלה הוא קרבן העולה" (על החוקים המיוחדים א, קצד-קצח).
העוֹלָה היא אמנם המעוּלה שבקרבנות, אבל גם קרבנו של קין "המחַלֵק", סוף סוף גם היא קרבן לה'. וזהו נימוקו של פילון, כשהוא אומר: "כיון שנתקבל מושג החלוקה, (אזי) גם (התורה) חילקה אותו". היינו, שכשם שיש חלוקה במושג זבח השלמים שאינו כולו לה' כי הוא נקרב רק להנאת המקריב, כן יש חלוקה בקרבן עצמו, שחֵלק מן הקרבן נאכל לבעליו וחֵלק ממנו נשרף על גבי המזבח לכבודו של הקב"ה. ולזה מתכוון פילון, כשהוא אומר, שהתורה קבעה את זבח השלמים כ"השתתפות בטוב". נמצא, שבשו"ת זו מתכוון פילון רק לבאר את לשון השבעים, וכמו כן הוא מסביר שיטתם בקצת הרחבה בפיסקה מן "על החוקים המיוחדים".
הגדרת פילון על טיב העוֹלָה, יש לה מקבילה בחז"ל. בתשובתו הוא מגדיר את "דורון" שבשבעים, כדבַר־מה שהוא "כולו למקַבְּלוֹ", כלומר לה'. וכן בחז"ל: "ואמר רבא עוֹלָה דורון היא וכו'. אמר ר' שמעון חטאת למה באה, למה באה? לכפר! אלא למה באה לפני עולה? לפרקליט שנכנס, [ריצה פרקליט נכנס] דורון אחריו" (זבחים ז, ב). רבא ור' שמעון קוראים לעולה בשם היווני "דורון".
שיטת פילון, שהבל הקריב עולה לה' שהיא כליל, היא דעת ר' יוסי בחז"ל, הנשנית בבבלי ירושלמי ומדרשים: "ר' לעזר אמר, שלמים הקריבו בני נח, ור' יוסי בן חנינה אמר עולות הקריבו בני נח. התיב ר' ליעזר לר' יוסי בן חנינה, והכתיב והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן? מה עבד ליה רבי יוסי בן חנינה, מן שמניהון" (ירושלמי מגילה א, יג, עב ע"ב). ובפסק"ר, סימן ה (ט"ז, ב), ביתר ביאור: "רבי אליעזר בן פדת אמר, הקריבו בני נח שלמים, מנין? והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. מהו מחלביהן? דבר שחָלקו קרב לגבי מזבח. ורבי יוסי בר חנינא אמר, עולות הקריבו בני נח, ומה מקיים רבי יוסי ומחלביהן? - משמניהם". וכן בלקח טוב ביתר ביאור: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, שלמים הקריב, שנא' ומחלביהן, איזהו דבר שהחלבים קרבים ובשר נאכל? הוי אומר אלו שלמים. ואם תאמר בלשון התרגום ומשמניהון, עולות הקריב, וכן אמר ר' יוסי בר חנינא"286 ועי' ב"ר כב, ה, לד, ט; זבחים קטז, א; ויק"ר ט, ו; במ"ר יג, ב. וברד"ק: "וראיה לדברי האומר עולה, דכתיב (ויקרא ו, א) היא העולה, דבר שבני נח היו מקריבין, ויהיו מחלביהן כתרגומו ממשמניהן".
ודברים המזכירים את כל לשון פילון הנ"ל על הקרבנות, נמצאים במדרש: "זאת תורת העולה היא העולה (ויקרא ו, ב). שלא תזוז מן המזבח, מפני שהיא חביבה מכל הקרבנות. לה"ד, למלך שהיתה לו שמחה, והיו אריסין ובני ביתו ואוהביו מביאין לו דורונות והיה מקבלן, א"ל מי אתה? א"ל אריסו של מלך, וכן לשני וכן לשלישי. בא אחר טעון דורון, א"ל לכבד את המלך באתי, אמר המלך דורון שהביא זה לא יהא זז מן השלחן. א"ל, מרי, למה חבבת דורון זה מכל הדורונות? אמר, כל אלו שהביאו דורונות חייבין לי וחייבים בכבודי, אבל זה שאינו אריסי ולא בן ביתי אלא כבדני חנם, דורון זה חביב עלי מכל הדורונות. כך אם חטא אדם מביא קרבן חטאת, ואם אשם מביא קרבן אשם, אבל העולה נדבה היא, לפיכך חביבה היא לפני" (ילמדנו שבסוף הילקוט דפוס סאלוניקי, וביהמ"ד של יעללינעק, ו, עמ' 85).
אבל לדעתי, המאמרים האלה, שקרבן העולה באה כולה "דורון" (נדבה) לה', נובעים ממקור אחד שאיננו ידוע לנו בספרות ההלכה, והם מתנגדים להמקובל בתוספתא, ספרא ובבלי, שהעולה באה בעד כפרת עוון: "כיצד סומך זבח? עומד בצפון ופניו במערב, סומך במערב ופניו במערב, מניח שתי ידיו על קרניו של זבח, ולא היה מניח ידיו על גבי זבח, ולא היה מניח ידיו זו על גבי זו, ולא היה דבר חוצץ בין ידים לקרנות. מתוודה עליו עוון עברה, על חטאת עוון חטא, על אשם עוון אשמה, על עולה עוון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי - דברי ר' יוסי הגלילי. אמר לו ר' עקיבא, על מה עולה מכפרת, על דברים שיש בהן עונש הרי עונש אמור, הרי לא תעשה שהן אמורה, על מה עולה מכפרת? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בו קום ועשה" (תוספתא מנחות י, יב. וראה גם ספרא ויקרא א, ד; יומא לו, א). ומדברי התוספתא אנו למדין, שבין לר' יוסי הגלילי ובין לר' עקיבא קרבן העולה באה בעד כפרת עוון, וכן פסק הרמב"ם: "ועל עולה מתוודה עוון עשה ועוון לא תעשה שניתק לעשה" (הלכות מעשה הקרבנות ג, יד).
שיטתו של פילון ב"על החוקים המיוחדים" בנוגע לקרבנות עולה שלמים וחטאת ומטרתם, לא נמצאת בחז"ל, אלא במדרש תדשא, שם מובא ממש כדברי פילון, וזה לשון התדשא: "ג' טכסים הן הקרבנות: עולה, שלמים וחטאת. וג' כיתות הן של צדיקים: אהבה, בקשה ויראה. העולה כנגד אהבה, והשלמים כנגד הבקשה, והחטאת כנגד היראה. העולה נקרבת לכבוד הב"ה בלבד, אבל השלמים והחטאת בעד עצמינו. יקָרָה היא האהבה מן הבקשה והבקשה מן היראה. ואיזו היא האהבה? אלא שיש צדיקים שעובדים [את המקום] באהבה, ונותנים כבוד ויקר למלכותו, מפני שהוא לבדו קידם את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל, והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחום וסובל את הכל ומלא את העליונים ואת התחתונים, ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו, ויהיו על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום, ונותנים לו הילול ושבח על כל מעשיו הגדולים - על זה העולה נקרבת. ואיזו היא הבקשה? אלא שיש עובדים את המקום, ומפילים תחנות ובקשות, ושואלים ממנו כל מדה ומדה בשביל הנאתן, כמו חכמה בינה ודעת ואורך ימים ורפואה ואשה משכלת ובנים ישרי לבב והצלחת מעשים ועושר וכל שהוא קנין טוב - זו היא הבקשה ועליה שלמים נקרבים. ואיזה היא היראה? [אלא] שיש עובדים את המקום ביראה גדולה ובפחד מרובה, והן מתפללין להנצל מן הקללות הכתובות על המועלים במצותיו, ועל העוברין פקודיו של מקום בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, וכו', - זו היא היראה, ועליה החטאת נקרבת. אבל אלו הקרבנות עולה ושלמים וחטאת מקריבין בבית אחד, על־ידי כהן אחד, לשם אלוה אחד, ושלשתן שווין. כן הצדיקים בין באהבה, ובין בבקשה, ובין ביראה שוין אלו לאלו, שכלם בצל הקב"ה חסים. והאוהב אותו אוהב, והמבקש ממנו הוא מבקש, והמתירא ממנו הוא מתירא" (מדרש תדשא, יב).
וכפי שאני מוכיח במאמרי על המדרש תדשא, הרי מדרש זה בנוי על ליקוטים שמחברו עשה מתוך מקומות שונים בכתבי פילון, או שהיה להם מקור משותף. דברי התדשא שהקרבנות הם סמָלים בעד שלש כיתות של צדיקים, העובדים מתוך אהבה, בקשה ויראה, נמצאים אף הם אצל פילון במקום אחר בכתביו, ולדבריו: "וכמעט אפשרי, שלאנשים אשר אזנים בנפשותם מוֹסֵר אלהים זאת: הראשון בפרָסים נתון לאלה אשר יעבדוני למעני עצמי, והשני לאֵלה (אשר יכבדוני) לטובת עצמם, כשהם מקווים לזכות בטובות או מצפים למצוא שיחרור מעונש. ואף על פי שעבודתם על מנת לקבל פרס ואין היא נקייה מפניות, בכל זאת שטחה משתרע בגבולות האלהיים ואיננה תועה מחוצה להם. כי הפרָסים למכבדים אותי למעני אני בלבד, קבועים כמתנות ידידות, ואילו לאשר כוונתם טובת עצמם, אין הפרָסים מתנת ידידות, אף אם אינני רואה בהם זָרים. ואמנם אני מקבל גם את הרוצה ליהנות מכוחי המועיל, ובכך לזכות כשותף בברכותי, וגם את המפייס בפחדו את ההנהגה ומָרות השילטון כדי להימלט מעונש. הרי ידעתי היטב, כי לא רק שלא ילכו הלוך ורע, אלא אף ייטיבו דרכם, ובעבודתם המתמידה דבקים ביראה תמימה וצרופה. כי גם אם התכונות הדוחפות בהם לעשות רצוני מגוונות ביותר, לא יאשמו, כי מטרה ותכלית אחת להם - לעבדני!" (על אברהם, קכז-קל).
על ההבדל שבין קרבן תודה ושלמים, ראה להלן שמות כד, ה שו"ת שמות ב, לב.