מדוע יבשה הארץ בחודש השביעי185 במסורה: "בחדש השני"., ביום העשרים ושבעה?
...כי כפי שאמרתי, השחיתו יושבי הארץ הללו כשמָלאו פרי185* עיקר כוונתו, שהמבול החל בחודש ניסן, ראה לעיל ז, יא שו"ת בראשית ב, יז. ואפשר, שכוונתו שחטאוּ מרוב טובה, כדאיתא בתוספתא: "אנשי דור המבול לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם וכו', אמר להן המקום, בטובה שהטלתי לכם בה אתם מתגאין לפני" (תוספתא סוטה ג, ו; ח. בבלי סנהדרין קח, א), ובספרי דברים, מג, על הפסוק ואכלת ושבעת. ועוד שם: "וישמן ישורון ויבעט. לפי שובע מרדים, וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו בהקב"ה אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה" (ספרי דברים, שיח). ועי' בבלי עירובין כא, ב. וראה לעיל ו, א שו"ת בראשית א, פט., ולאחר שנכרתו אלו שהשתמשו בהם, (והארץ) השמידה את הרע והתנערָה (ממנו), שוב נמצאה הארץ מלֵאה בזרעים ועץ עושה פרי, אותו מביא האביב186 ראה גם להלן בראשית ט, כ שו"ת בראשית ב, סז.. כי משנתייבשה הארץ, חָשב (ה') לנכון, ששוב תֵירָאֶה (הארץ) כשם שהיתה בזמן המבול187 הכוונה לפני רדת המבול. ולעניין הבריאה ראה בראשית א, ט: "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה". ראה להלן ט, כ שו"ת בראשית ב, סו, בביאור שם., ושוב תתן יבול. ואל תתפלא כי ביום אחד חזרה הארץ להצמיח הכל בעוז האלהים: זרעים, עצים, עשב למכביר, שפע שבלים, נטיעות ופירות, ולפתע נתמלאה בַּכֹּל, - כי גם בבריאת העולם השלים (ה') ושיכלל את יצירת הצמחים ביום אחד מששת הימים188 ראה לעיל ב, ה שו"ת בראשית א, ב.. ואֵלה (הצמחים) היו מושלמים מתחילת בריאתם, ונשאו פרי היאות לשפע תנובה בתקופת האביב. כי אלהים הוא כל־יכול, ואינו זקוק כל עיקר לזמן "לעשות".*שו"ת בראשית ב, מז
___________
גם במקומות אחרים כותב פילון, שבבריאת העולם הצמיחה הארץ פירות וגידולים מעצמה ובבת־אחת: "ואז הוא מתחיל לקַשֵט את הארץ, כי הוא מצַווה שתדשא דשא ותוציא שבלים ותצמיח כל מיני צמחים ושדות ירק, וכל מה שעתיד להיות מספוא לחַיות ומזון לבני אדם. מלבד זה, הצמיח את כל המינים של האילנות, ולא השמיט כל־שהוא, לא מאלה המכוּנים עצי־בר, ולא מאלה המכוּנים עצי־תרבות. אולם מיד עם יצירתם הראשונה, היו כולם טעונים פירות189 "עץ עושה פרי, אפילו אילני סרק עשו פרי" (ב"ר ה, ט)., באופן המתנגד למצוי כעת, שכֵּן כעת גדלים המתהוים חלקים חלקים, ובזמנים שונים, ולא הכל יחד בבת אחת" (על בריאת העולם, מ-מא). "אבל בשעת היצירה הראשונה של כל היקום, כפי שאמרתי, הצמיח אלהים מן האדמה את כל עולם הצמחים בשלימותו, נושא פירות, ולא בוסר, אלא בשֵלים לגמרי, לשימושם ולהנאתם, מיד ובלי איחור, של בעלי החיים העתידים להיברא במהרה" (שם, מב). "זוהי הסבה הראשונה, שעל־ידיה נראה, כי האדם נברא אחרי הכל. ברם, עלי לתת עוד סבה שניה, ולא בלתי־קולעת. מיד בתחלת התהוותו מצא האדם את כל ההכנות לחיים, לשם לֶקַח לדורות הבאים, על־ידי שהטבע הכריז -אמנם לא באופן ישר- שאם (בני אדם) יחַקוּ את אביהם הראשון במינם, יחיו בלי עמל ובלי דאגה בשפע רב מאד של הדברים הנחוצים190 בלקח טוב לדברים ה, ו: "זכור, כנגד תדשא הארץ, מה הארץ מוציאה דשאים שלא נזרעו, כך אם תשמרו השבת כתיקונה, הקב"ה מזַמֵן לך טובות בלי עמל".. ודבר זה יבוא, אם לא תמשולנה בנשמות התאוות הבלתי־שכליות, המבַצרות את הזוללות והניאוף; ואם התשוקות אחרי הכבוד או הבצע או השררה, לא תמשוכנה אליהן את השלטון על החיים; ואם הצרות לא תצֹרנה ותעקמנה את הדעת; והיועץ הרע, הפחד, לא יעצור בעד הנטיות למעשים הגונים, ולא יתקיפוהו הסיכלות, הפחדנות, העוול וכל המון יתר הרעות, שאין לפרטן. אכן, כעת, כיון שגָברו כל הדברים הנאמרים, ובני אדם התמַכרו ללא־מניעה לתשוקותיהם ולתאוותיהם הבלתי־בלומות, שלא נאה אפילו להזכירן - בא עליהם (העונש) הראוי (של חוק) היושר, הנוקם את מעשי הבליעל שלהם. והעונש הוא: הקושי להמציא את צרכי החיים. כי אחרי שחורשים בעמל את הככר, ומשקים אותו מים מתוך מעינות ונהרות, זורעים ונוטעים ומקבלים עליהם את יגיעתם של עובדי אדמה, ביום ובלילה בלי לֵאוּת, במשך כל השנה - הם אוספים את צרכיהם191 במדרש הנעלם: "ואמר ריב"ל, בימי דור המבול עשה הקב"ה קנה החטים כקנה ארזי הלבנון, ולא היו זורעין וקוצרין, אלא הרוח מנשבת ומנַשֵר החטים למטה ואוספין אותן, וכן בכל שנה ושנה. לאחר שחטאו אמר (בראשית ח, כב) עוד כל ימי הארץ קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש לנח, כא ע"ד).. ויש שהם (הצרָכים) דלים, ואינם מספיקים למדַי, מפני שניזוקו מחמת סיבות רעות, מפני שהחריבו אותם שטפי גשמים רצופים או ששברם מלֹא הברד שניתך בלי חשׂך, או שהשלג הקפיאם, או שהרוחות הזועמות הפכום עם שרשיהם. שכֵּן, המים והרוח מביאים הרבה שינויים (מזיקים), הגורמים לידי עקרות הפירות. אך אלמלי יצרי התשוקות מחוסרי־מדה הוקלו בעזרת המתינות, ובעזרת הצדק - השאיפות והמאמצים לעשות רשע, וכדי לומר בקיצור: בעזרת המדות הטובות והפעולות המתאימות למדות הטובות - (אלמלי הוקלו) המדות הרעות ופעולות השוא המתאימות להן; ופסקה המלחמה שבתוך הנשמה, שהיא באמת המציקה ביותר והכבדה ביותר שבמלחמות; והתקיים השלום, והוא היה מתקין שלטון טוב לכוחות שבתוכֵנו במנוחה ובשלוה - כי אז היתה התקוה, שהאלהים, בהיותו חובב המידה הטובה, וחובב היופי, ונוסף על אלה גם חובב האדם, יספיק למין (בני האדם) את הנכסים מעצמם, מן המוכן. שהרי ברור, כי קל יותר להוציא בשפע יבול מתוך הנמצאים, בלי מלאכת עבודת האדמה, מאשר להביא את הבלתי־נמצאים לתוך הישות" (על בריאת העולם, עט-פא)192 הלכתי בעיקר בעקבות תרגומו של מַן..
מאמרו זה של פילון, דומה בעיקרו למאמרם בספרא: "ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעושה בימי אדם הראשון. ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? ת"ל זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), וכן הוא אומר תדשא הארץ דשא עשב (בראשית א, יא), מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת בו ביום עושה פירות. ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהוא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומה? ת"ל זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א, יא), מלמד שבו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות. מנין שהעץ עתיד להיות נאכל? ת"ל עץ פרי (שם). אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר עושה פרי, א"כ למה נאמר עץ פרי? אלא מה פרי נאכל, אף העץ נאכל. ומנין שאפילו אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? ת"ל ועץ השדה יתן פריו" (ספרא בחוקותי פרק א, ג-ד).
הננו רואים, שפילון והספרא א) שניהם דנים על חיי האושר של אדם הראשון קודם שגורש מגן עדן, ועל שנהנה מפרי האדמה בלי עמל ויגיעה, שבוֹ־ביום שהיתה נזרעת בו־ ביום היתה מוציאה פירות; ב) שניהם דנים על צערו של עובד האדמה עכשיו, האוכל אותה בעצבון; ג) ושניהם מביעים תקותם, שבעתיד לבוא, כשיהיה הדור זכאי, שוב תתן הארץ את יבולה למכביר ויושביה יאכלו לחמם לשובע. החוט המשולש הזה, מעיד שיש קשר אמיץ בין מסורת פילון והספרא, וששניהם שאבו בודאי ממקור ארץ־ישראלי קדום. אלא שפילון, כדרכו בדרשותיו, נתן גם בדרשה זו סממנים ריטוריים משֶלוֹ.
דעתו של פילון, שאף לאחר המבול הצמיחה הארץ פירות ביום אחד, אינה מפורשת בחז"ל, אבל יש להסיקה שם באופן ברור: "וישת מן היין (בראשית ט, כא), אמרו חכמים, בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו" (ת"ה נח, יג). "וישת מן היין וכו', אמר ר' חייא בר אבא, בו ביום שנטעה, בו ביום הפריחה, בו ביום עשתה פרי, בו ביום קטפה ובצרה ודרכה ושתה" (ת"ב נח, כ וזֹהר בראשית עג ע"א). וכן במדרש הנעלם בזֹהר חדש, נֹח כב, ע"ב: "ויטע כרם, גפן גרושה מצא, שנתגרשה מג"ע, וביומו נטעה ונשתגשגה". אם כי דברי חז"ל מכוונים רק לגפנו של נח, שהצמיחה ביום אחד, ופילון מדבר על כל הצמחים, - בכל זאת שורש רעיונו נמצא גם בחז"ל.
ובחז"ל, גם על תופעה שכזו שאירעה בזמן יציאתם של בני ישראל ממצרים: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא יט, כג). כיון שיצאו ישראל ממצרים וכו', והיה כל אחד ואחד נוטע תאנים וגפנים ורמונים, ועושין פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ עושה פרי למינו (בראשית א, יא)" (ת"ב קדושים, ז).
וראה מה שכתבתי על המדרש הגדול, פסוק תדשא הארץ.