מדוע בתפילתו על יפת אמר (נח): "יגדיל332 בתרגום יב"ע: ישפר ה' תחומיה דיפת. אלהים ליפת וישכן בבית333 כך בארמיני. ובשבעים ἐν τοῖς οἴκοις =בבתי. וראה להלן מ"על הפכחון", שגורס "בבתי". וראה גם לעיל בראשית ט, כא שו"ת בראשית ב, סט, שגורס "ביתו" במקום "אהלה". שֵם, וכנען יהיה עבדו"?
(הבה נוותר על) הפשַט, כי ברור הוא, אך יש לבחון (את הדברים) לפי השֵׂכל. וכך, טובה, שהיא שנייה ושלישית במעלה, גדֵלָה ומתרחבת, (לדוגמא): בריאות, חושים חדים, יופי, גבורה, עושר, כבוד, אצילות, ידידים, שׂררה ורבים בדומה להם. לפיכך הוא אומר: "יגדיל". אך כיון שיתרון נכסים מעין אלה לפרטיהם, עשוי להזיק לרבים אשר אינם חיים לפי הצדק החכמה ושאר מידות טובות, - (אדם) היורש אותן (את הצדק וכו') בשֶפַע, מנַהֵל עניינים גופניים וחיצוניים כאחד. ואילו ריחוק וחוסר־קירבה להן, נוטש (את הטוב שבאדם) ללא הַנהָלָה ושימוש (מועיל), וכאשר משגיחים הגונים עוזבים וזונחים אותם, הם מזיקים במְקום שבו היו עשויים להביא תועלת. לפיכך הוא מתפלל על מי שקנה נכסים גופניים וחיצוניים, ש"ישכן בבית החכם"334 כלומר, שֵם, שהוא סמל החכמה אצל פילון (ראה בשו"ת הקודמת)., שיְיַשֵר דרכּוֹ כשהוא רואה ומתבונן בדוגמת הטוב המושלם.*שו"ת בראשית ב, עו
___________
פירוש אלגורי זה נמצא גם במקום אחר בכתביו, ושם הוא מברר את מובן המלים "וישכן באהלי שם", ובבירור השאלה למי מכוונים הדברים: "יש לבדוק, על מי מתפלל (נח) שישכן בבתי שֵם? כי הדבר לא נזכר במפורש. מיד ניתן לומר, שהוא (האל) המושל בַּכֹּל. הרי איזה בית הולם יותר לָאֵל וניתן למצוא, מֵאֲשֶר נפש תמימה וטהורה, המעריכה רק את הטוב והיפה, וקובעת את כל שאר הדברים הנחשבים כ(טובים), כשומרים על העומדים לרשות הטוב335 ראה בשו"ת הקודמת, ש"שֵם" פירושו "טוב".. נאמר, שהאֵל שוכן בבית, אך לא כאילו (הוא שוכן) במקום מסויים, שהרי הוא מכיל את הכל, ודבר לא יוכל להכילו336 "שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו" (ב"ר סח, ט). ראה לעיל בראשית ב, ח הע' 56.. אלא הוא שומר בתשומת־לב ומתוך דאגה על אותו המקום... כל אחד עליו ניתך טוּב אהבת האל, חייב להתפלל שמושֵל־הכל יזדמן כדַיָיר (בביתו) וינשֵׂא את אותו הבית השָפֵל, מעל האדמה, ויצטרף לקצווי שמים. ונראה, שהפסוק מאַשֵר זאת. כי "שֵם", כביכול היסוד, משוּקָע בו הטוב והיפה, ומשורש זה יצא אברהם החכם, עץ עושה פרי... ופריו היה יצחק... וממנו יצא יעקב... מקור שנים־עשר השבטים, הנבואות אומרות שהם "ממלכת כהונה לאל" (שמות יט, ו), בעקבות (מה שנאמר) על שֵם, הראשון אשר באהלו התפלל "ישכון האל", הרי ממלכה היא ללא־ספק בית המלך - המשכן המקודָש היחידי. אך ייתכן שמילות התפילה מתיחסות אף אֶל יפת, שיבַלה את זמנו בבתי שֵם. הרי נאה להתפלל עבור בעליהן של נכסים טובים, גופניים כחיצוניים, שיחזור אֶל הדבר היחידי של הנפש, לבל יסטֶה לנצח ממחשבת האמת, ולבל יחשוב כטובות את אותן המחשבות המשותפות למקוללים ולרעים, בריאות עושר וכדומיהן, שעה שאותו חֵלק האמיתי בין הטוב, לעולם אינו מצטרף לשום רע, שהרי אין כל שותפות בין הרע והטוב" (על הפכחון, סב-סז).
לפי פילון, ישנם שני פירושים לתיבת "וישכן באהלי שם". האחד שהשכינה תשכון באהליו של שֵם, שבאופן אלגורי מובנו גם בתוך האדם, ופירושו השני שווה לזה של השו"ת כאן, שיפת ישכון באהלו של שֵם, שהוא דוגמת הטוב.
שני פירושים אלה נמצאים גם בחז"ל ובתרגומים: "וישרי שכינתיה במשכני שם" (אונקלוס), "וישכן יקר שכינתיה בגו משכוני דשם" (תרגום ירושלמי השלם), "וישכון באהלי שם, שישכון אלקים באהלי שם" (ראב"ע). והפירוש השני: "ויתגיירון בנוי וישרון במדרשא דשם" (יב"ע). וכעי"ז בגמרא:" וא"ר יוחנן, יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם, דבריו של יפת יהיו באהלי שם וכו'. א"ר חייא בר אבא, היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת, יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט, ב).
דברי פילון, ששֵם הוא שרשו של אברהם, נמצאים גם במדרש: "את שם ואת חם ואת יפת, והלא יפת הוא הגדול? אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק ושנולד מהול ושייחד הקב"ה שמו עליו, ושאברהם עומד ממנו" (ב"ר כו, ג). וכעי"ז במה"ג: "מפני שיצא ממנו אברהם יצחק ויעקב" (מה"ג בראשית ו, יא). וברד"ק: "וזָכַר שם המיוחד עם שֵם, כי ראה בזרע שֵם יהיו עַם מיוחד, עובדים השם מיוחד, ויקרא אלהים להם, כמו שאמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב".
פירושו של פילון, שהפסוק מתכוון גם להשראת השכינה במשכָּן, נמצא ומבואר בחז"ל, בפירושו של ר' יוחנן: "לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם" (יומא ט, ב - י, א). "יפת אלהים ליפת, זה כורש, שגזר שיבנה בית המקדש, ואף על פי כן וישכן באהלי שם, אין שכינה שורה אלא באהלי שם" (ב"ר לו, ח).
מדוע, כשחָטָא חָם, מציג (הכתוב) את בנו, את כנען, כעבדם של שם ויפת?
ראשית, משום ששניהם, האב ובנו, השתתפו באותו מעשה רֶשע, ושניהם היו מעורבים בו ללא הבדל, וכביכול השתמשו בגוף אחד ובנפש אחת337 ראה גם לעיל בראשית ט, יח-יט שו"ת בראשית ב, סה; ט, כב שו"ת בראשית ב, ע.. שנית, גם משום שהאב עתיד היה להצטער באופן חמוּר על קללת בנו, מדעתו שהוא (כנען) נתייסר ב(חטאי) אביו יותר מאשר בחטאי עצמו, כי הגורם והמורֶה של מחשבות אימרות ומעשים רעים (ראוי) למלקות. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, הם שנַים בכוֹח, יותר נוהֲגים (=דרכים) מֵאֲשֶר אנשים בפועל. ו(הכתוב) מצביע על כך בבירור בדמות השמות, כשהוא מצביע על טיבם של דברים. כי "חָם" תירגומו "חוֹם" או "חמים", ואילו "כנען" - "סוחרים" או "מתווכים"338 סרסורים..*שו"ת בראשית ב, עז
___________
השאלה והתשובה הראשונה שנותן לה פילון, נמצאים גם בחז"ל: "ויאמר ארור כנען וכו', חָם חטא וכנען נתקלל? אתמהה! וכו'. רבי נחמיה אמר, כנען ראה והגיד לחָם339 "ויתגל (נח) בתוך האהל, ונכנס כנען וראה וכו', ויצא והגיד לאחיו, נכנס חם ומצא ערות אביו ולא שָׂם על לב מצות כבוד אב, יצא והגיד לשני אחיו בשוק כמשחק באביו" (פרקי דרבי אליעזר, כג)., לפיכך תולין את הקללה במקולל" (ב"ר לו, ז). וכעין זה בת"ה נח, טו, ובת"ב שם, כא, ושם מסיים: "כנען ראה והגיד לאביו, וחזרה קללה לעיקרה, לפיכך ויאמר ארור כנען". ויש לציין, שעל דברי ר' נחמיה מעיר הר"ן בפירושו על התורה, שבאמרו "וירא חם אבי כנען" (שם ט, כב), נרמז שהוא עצמו היה שותף בעבירה, ונימוק זה קרוב מאד לנימוקו של פילון. ובר"ן: "נבוכו המפרשים למה נתקלל כנען בחטא חם, כי היה ראוי שיקולל חם עצמו וכו'. ועל דעתי, אין בזה מן הקושי וכו', כי אחרי שכנען היה מוטבע על תכונת אביו ואוחז מעשיו בידיו, כמו שמורה תארו שני פעמים בפרשה זו, "חם אבי כנען", ראוי שיקולל כנען". ובאברבנאל: "והנראה אלי וכו', והנה בהכנס חם באהל אביו נכנס כנען עמו, ואפשר שכנען הוא אשר גלה את נח, ושניהם ראו אותו מגולה בתוך אהלו, והנה היה מחטאת חם שלא חשש לכבוד אביו ולא כסהו, והיה מחטאת כנען שהוא גלהו וילך ויגד בחוץ כמצחק בעיני אחיו, ר"ל בני חם. ויהיה אם כן אמרו וירא חם אבי כנען את ערות אביו, מסַפֵּר בגנותו שלא כסהו, ויגד לשני אחיו בחוץ חוזר לכנען הנזכר" (תשובה לשאלה ב, שם).
תשובתו השנייה של פילון, וכן פירושו האלגורי, מתבהרים על פי דבריו בספרו "על הפכחון", שבחלקו מוקדש לשאלת שיכרותו ופיכחותו של נח. שָם הוא מקַשֵר את פירושו השני ואת הפירוש האלגורי, שיסודו במדרש השֵמות. חָם היה יוזם המחשבות, וכנען בתור תַּגָר וסרסור, מוציא אל־הפועל את המחשבות הללו. פילון נעזר בפסוק "פוקד עון אבות על בנים", מפני שהאב היה יוזם המחשבה והבן הפך אותה למעשה:
"יש לבדוק, מי אם כן נתקלל? זה אחד הנושאים הראויים לחקירה, כי הרי לא הבן (של נֹח), שנחשב לחוטא, נפגע, אלא בנו של זה (חם) ונכדו של הלה (נֹח), אף על פי שעד אותה שעה לא נראה שעשה (כנען) כל עוולה לא קטנה ולא גדולה. האיש אשר חָשַק לראות את אביו בעירומו מתוך חטטנות, ולָעג על אשר ראה, והכריז על אשר היה צריך לשתוק, היה בנו של נֹח - חָם. ואילו הנאשם בחטא לא־לו וקולֵט הקללות - אינו אלא כנען, שנאמר: "ארור כנען עבד ומשרת יהיה לאחיו" (בראשית ט, כה). ובמה חטא? כפי שאמרתי, יתכן שכבר בחנו זאת אי־אֵלה מן המדקדקים במילים על־פי דרכם, ומגבבים340 לא ברור אם נתכוון בזה לכינוי של שלילה. פירושים על התורה. אך אנו הבה ונציית בהגיון ישר לנרמז, ונפתור את הפירוש הטמון (בדברים). אך קודם לכך, עלינו להבהיר נקודות נוספות. יציבות ותנועה הן שונות זו מזו: מחד, האחת נינוחה, ומאידך (השנייה היא) תנועה שיש לה שתי פנים, האחד נע ונד והשני סובב סביב לאותה הנקודה. אם כך, היציבה היא אחות לנוהג קבוע (ועומד), ואילו התנועה (אחות) לפעילות... אמנם לא אמרתי זאת341 מה שפירש באריכות ב"על הפכחון", לה-מג. אלא כדי להורות, שבנו של נֹח, חָם, הוא שֵם לרישעה כשהיא נינוחה, בעוד שהנכד (כנען, הוא שֵם לרישעה) המתנועעת. כי "חָם" פירושו "חוֹם", ו"כנען" (פירושו) "טילטול"342 "נוע".. והחום מַראה על קדחת בגוף, ועל רישעה שבנפש. ונדמה לי, כשם שהתקפת קדחה היא מחלה בגוף כולו ולא רק בחֶלקו, כך הרישעה היא חולי בנשמה כולה. ולפעמים היא נחה ולפעמים היא נעה. את תנועתה מכנֶה (הכתוב) "טילטול"342 "נוע"., שבלשון העברים נקרא "כנען". ואין מחוקק שיטיל קנס על הרשעים כשהם נינוחים (מרישעתם), אלא רק כשהם נָעים ועוסקים במעשי עוולה343 ראה השאלה הב' של האברבנאל על דברי הר"ן הנ"ל, שהרי הקללה נמשכת אחר פועל החטא (חָם), ולא אחר ההדמות (כנען)? ותירוצו (על יסוד פירושו הנ"ל): "ולכן לא קלל את חם, לפי שהיה חטאו בלבד בשב ואל תעשה". וראה הסברו של פילון להלן בהמשך הדברים.. וכמו כן אין אדם שקול שירצה להרוג חיה נושכת, אלא אם כן היא עתידה לנשכו. אכן, עלינו להשמיט מדיוננו את ענין אכזריות הנפש, שמטִבעה שואפת לרֶצח בעלמא. וטִבעי הוא אפוא, שהאיש הצדיק נראה כמטיל קללותיו על נכדו כנען. ואני אומר "נראה", כי בכוח הוא מקלל את בנו חָם דַרְכּוֹ (=דרך כנען). כי חָם, כשנטה לבו לחטוא, הפך את עצמו לכנען344 כוונתו, שמחשבת הרשעה היא כמעשה. ראה "על הרע האורב לטוב", צז (מובא לעיל בביאור לבראשית ד, יא שו"ת בראשית א, עא).. הרי הדיון שלפנינו הוא בנושא אחד - הרָעָה. וזו מתגלית פעם ביציבות (=נחה), ופעם בתנועה (=נעה). אך היציבות קודמת לתנועה, כביכול עניין התנועה מתייחס ל(עניין) השוקט כיוצא חלציו. אי לזאת, מתואר כנען בטִבעיות כבנו של חָם, הטילטול כבנו של המנוחה, כדי שיתְאַמֵּת מה שנאמר במקום אחר: "פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות כ, ה). כי העונשים באים על תכלית וסוף, שיש לכנות אותן ילדי המחשבה345 תכלית וסוף של המחשבה., בעוד שהן, (המחשבות) כשלעצמן, משתמטות מאָשָם אם לא מצטרף אליהן מעשה מחַייב" (על הפכחון, לא-לד; מד-מט).