The War of the Jews 3:7

אספסינוס כבש את עיר גדר (נ״א: גברה) ועלה על יודפת ואחרי מצור ממֻשך נפלה העיר בידו באשמת בוגד אחד.

א. ואספסינוס עלה על עיר גברה^א)נ״א: גדרה, גם ערבה. וכבש אותה מיד, כי מצא אותה עזובה מאנשי־מלחמה, ובבואו בשעריה צוה להמית את כל בחוריה, אולם הרומאים לא שׂמו פדות בין זקן ונער, בשנאתם הגדולה ליהודים ובזכרם את התועבה אשר נעשתה לצסטיוס. ולא את העיר לבד שלח אספסינוס באש, כי־אם גם את כל הכפרים והערים הקטנות אשר מסביב; את אלה מצא ריקות מאדם, ובאלה מכר את היושבים לעבדים. Vespasian, When He Had Taken The City Gadara Marches To Jotapata. After A Long Siege The City Is Betrayed By A Deserter, And Taken By Vespasian.

1. So Vespasian marched to the city Gadara, and took it upon the first onset, because he found it destitute of any considerable number of men grown up and fit for war. He came then into it, and slew all the youth, the Romans having no mercy on any age whatsoever; and this was done out of the hatred they bore the nation, and because of the iniquity they had been guilty of in the affair of Cestius. He also set fire not only to the city itself, but to all the villas and small cities that were round about it; some of them were quite destitute of inhabitants, and out of some of them he carried the inhabitants as slaves into captivity.

ב. ובבוא יוסף אל העיר, אשר בקש להִשָּׂגב שם מפני האויב, חרדו יושביה חרדה גדולה, כי אמרו אנשי טבריה אל לבם, אשר לא נמלט יוסף על נפשו לולא נואש כלה מתקות הנצחון במלחמה. ואמנם לא שגו האנשים במחשבתם על יוסף, כי כבר צפה את אחרית היהודים הרעה והבין, כי רק באחת יִוָּשעו, אם יִנָּחמו על מעשיהם. ואף כי האמין יוסף, אשר יסלחו הרומאים לחטאתו, בכל־זאת נקל היה לו למות שבעתים^ב)ביונית ״הרבה פעמים״. ויש מי שתרגם ״מאה״ וגם ״אלף״ פעמים. מבּגֹד בארץ אבותיו ומִנַּבּל את משרת שר־הצבא, אשר הפקיד העם בידו, כדי למצֹא רֶוח והצלה בידי העם, אשר נשלח להלחם בו. על־כן גמר אֹמר לכתוב אל ראשי הממשלה בירושלים ולהודיעם את הדברים לאשורם, מבלי להפריז במדת כח השונאים — פן יֵצא עליו שם רע, כי הוא רך־לבב — וגם מבלי להקטין את הסכנה — פן יבואו ראשי העם להתחזק במרדם, אחרי החִלם להנחם על מעשיהם. ועם המכתב הזה דרש יוסף מהם לענות אותו במהרה, אולי הם בוחרים לכרות ברית שלום עם הרומאים, או לשלוח לו צבא, אשר כח בידו לעמוד בפני השונאים, אם יגזרו משפטם להלחם ברומאים. ואת המכתב הזה נתן יוסף בידי רצים ממהרים להביאו אל ירושלים. 2. As to Josephus, his retiring to that city which he chose as the most fit for his security, put it into great fear; for the people of Tiberias did not imagine that he would have run away, unless he had entirely despaired of the success of the war. And indeed, as to that point, they were not mistaken about his opinion; for he saw whither the affairs of the Jews would tend at last, and was sensible that they had but one way of escaping, and that was by repentance. However, although he expected that the Romans would forgive him, yet did he chose to die many times over, rather than to betray his country, and to dishonor that supreme command of the army which had been intrusted with him, or to live happily under those against whom he was sent to fight. He determined, therefore, to give an exact account of affairs to the principal men at Jerusalem by a letter, that he might not, by too much aggrandizing the power of the enemy, make them too timorous; nor, by relating that their power beneath the truth, might encourage them to stand out when they were perhaps disposed to repentance. He also sent them word, that if they thought of coming to terms, they must suddenly write him an answer; or if they resolved upon war, they must send him an army sufficient to fight the Romans. Accordingly, he wrote these things, and sent messengers immediately to carry his letter to Jerusalem.

ג. ואספסינוס גמר לעלות על יודפת להשחיתה, בשמעו כי נמלטו לתוכה רבים מאויביו ובדעתו כי המקום הוא משגב חזק לבני הגליל. הוא שלח לפניו חיל רגלים ורוכבים ליַשר את הדרך העולה שמה, כי היתה דרך מלאה אבנים וקשה היה ללכת בה ברגל ורוכבי הסוסים לא יכלו לעבור בה כלל. לקץ ארבעה ימים כלו האנשים את עבודתם ובקעו מסלה רחבה למעבר אנשי־הצבא, וביום החמישי, בעשרים ואחד לחדש ארטמיסיוס (אִיָּר)^א)שנת ג״א תתכ״ז — 67 למנין הנהוג., מהר יוסף לבוא מטבריה אל יודפת ולחזק את לב היהודים אשר נפל עליהם. ואחד הפליטים הנופלים אל הרומאים הביא לאספסינוס את הבשורה הטובה, כי בא האיש הזה אל המבצר, ועל־כן החיש אספסינוס ועלה להלחם בעיר, כי אמר בלבו להכניע את כל ארץ יהודה בכבשו את המבצר הזה, אם יעלה בידו לתפוש את יוסף בכפו. הוא שמח לבשורה הזאת כמוצא אֹשר רב, בהאמינו, כי בגזרת האלהים נפל האיש הזה — אשר נחשב לגדול בחכמתו מכל שונאיו — בפחת אשר כרה לו בידיו, — ומיד שלח אלף רוכבים תחת פקדת פלצידוס ושר־העשרה אֵיבּוּטִיּוּס, איש גבור־חיל וחכם־לב, וצוה אותם לסגור על העיר, פן ימָלט יוסף ממנה. 3. Now Vespasian was very desirous of demolishing Jotapata, for he had gotten intelligence that the greatest part of the enemy had retired thither, and that it was, on other accounts, a place of great security to them. Accordingly, he sent both foot-men and horsemen to level the road, which was mountainous and rocky, not without difficulty to be traveled over by footmen, but absolutely impracticable for horsemen. Now these workmen accomplished what they were about in four days' time, and opened a broad way for the army. On the fifth day, which was the twenty-first of the month Artemisius, (Jyar,) Josephus prevented him, and came from Tiberias, and went into Jotapata, and raised the drooping spirits of the Jews. And a certain deserter told this good news to Vespasian, that Josephus had removed himself thither, which made him make haste to the city, as supposing that with taking that he should take all Judea, in case he could but withal get Josephus under his power. So he took this news to be of the vastest advantage to him, and believed it to be brought about by the providence of God, that he who appeared to be the most prudent man of all their enemies, had, of his own accord, shut himself up in a place of sure custody. Accordingly, he sent Placidus with a thousand horsemen, and Ebutius a decurion, a person that was of eminency both in council and in action, to encompass the city round, that Josephus might not escape away privately.

ד. ולמחרת היום לקח אספסינוס את כל צבאו ונסע גם הוא אחרי הרוכבים עד בואו לעת ערב לפני חומת יודפת. הוא חנה עם צבאו מצפון לעיר על גבעה רחוקה ממנה שבע פרסאות, כי בקש להראות לאויביו עין בעין את כל חילו העצום ולהפיל עליהם את פחדו. וכן היה, אימה חשכה נפלה על היהודים, עד אשר לא מצא איש כח בנפשו לצאת משערי החומה. אולם הרומאים לא רצו להשתער על העיר בלילה ההוא, כי קצרה נפשם מעמל הדרך כל היום, על־כן הקיפו את העיר במערכה כפולה ועליה הציגו בשורה שלישית את הרוכבים לסגור על כל מוצאי העיר. אבל הדבר הזה הפיח בלב היהודים עֹז וגבורה למלחמה, כי ראו אשר אבד מהם מנוס. כי אמנם האֹנס מפליא לגַבּר חילים במלחמה! 4. Vespasian also, the very next day, took his whole army and followed them, and by marching till late in the evening, arrived then at Jotapata; and bringing his army to the northern side of the city, he pitched his camp on a certain small hill which was seven furlongs from the city, and still greatly endeavored to be well seen by the enemy, to put them into a consternation; which was indeed so terrible to the Jews immediately, that no one of them durst go out beyond the wall. Yet did the Romans put off the attack at that time, because they had marched all the day, although they placed a double row of battalions round the city, with a third row beyond them round the whole, which consisted of cavalry, in order to stop up every way for an exit; which thing making the Jews despair of escaping, excited them to act more boldly; for nothing makes men fight so desperately in war as necessity.

ה. וכעלות הבֹּקר התנפלו הרומאים על העיר. והיהודים החונים בשדה (לפני שערי העיר) החזיקו מעמד בראשונה לפני הרומאים. אך כאשר שלח אספסינוס את רובי־הקשת ואת הקלעים ואת כל היורים למיניהם וצוה עליהם לירות ביהודים, והוא העפיל לעלות עם חיל הרגלים על ראש הסלע התלול, אשר משם היה קל לתפוש את החומה, חרד יוסף לגורל העיר ויצא להלחם ברומאים בראש כל חיל היהודים. הם התנפלו בהמון על הרומאים וגרשו אותם מן החומה והגדילו להראות את גבורת ימינם ועֹצם רוחם. אולם מספר הנופלים מקרב היהודים לא קטן ממספר חללי שונאיהם. כי במדה שהוסיף היאוש גבורה ליהודים, ככה חזקה הבֹּשת (פן יִנָּגפו לפני שונאיהם) את רוח הרומאים, ואלה נלחמו בדעת הקרב ובכח ימינם ואלה באֹמץ לב ובחמת עֶברה, וכל היום ערכו מלחמה, ובלילה שקטו. והיהודים פצעו רבים מן הרומאים והמיתו בהם שלשה־עשר איש, ומהם נפלו שבעה־עשר חללים ושש מאות איש נפצעו. 5. Now when the next day an assault was made by the Romans, the Jews at first staid out of the walls and opposed them, and met them, as having formed themselves a camp before the city walls. But when Vespasian had set against them the archers and slingers, and the whole multitude that could throw to a great distance, he permitted them to go to work, while he himself, with the footmen, got upon an acclivity, whence the city might easily be taken. Josephus was then in fear for the city, and leaped out, and all the Jewish multitude with him; these fell together upon the Romans in great numbers, and drove them away from the wall, and performed a great many glorious and bold actions. Yet did they suffer as much as they made the enemy suffer; for as despair of deliverance encouraged the Jews, so did a sense of shame equally encourage the Romans. These last had skill as well as strength; the other had only courage, which armed them, and made them fight furiously. And when the fight had lasted all day, it was put an end to by the coming on of the night. They had wounded a great many of the Romans, and killed of them thirteen men; of the Jews' side seventeen were slain, and six hundred wounded.

ו. וביום המחרת יצאו היהודים עוד הפעם מן העיר לקראת הרומאים הנלחמים עליה והתנגחו אתם ביתר עֹז, כי החיל אשר עשו ביום אתמול, בעוד אשר לא קוו להחזיק מעמד — הוסיף להם כח ועצמה לעמוד אף הפעם על נפשם בפני הרומאים, אשר גם הם נלחמו בשארית גבורה, יען אשר בושו, כי לא עלה בידם לנצח את אויביהם חיש מהר ולמפלה נחשב הדבר בעיניהם, וחמתם בערת מאד. ועד היום החמישי השתערו הרומאים על החומה בלי־הרף, ובני יודפת יצאו לקראתם ונלחמו אתם לפני השערים. והיהודים לא חתו מעֹצם כח שונאיהם וגם הרומאים לא עיפו ממצור העיר הקשה. 6. On the next day the Jews made another attack upon the Romans, and went out of the walls and fought a much more desperate battle with them titan before. For they were now become more courageous than formerly, and that on account of the unexpected good opposition they had made the day before, as they found the Romans also to fight more desperately; for a sense of shame inflamed these into a passion, as esteeming their failure of a sudden victory to be a kind of defeat. Thus did the Romans try to make an impression upon the Jews till the fifth day continually, while the people of Jotapata made sallies out, and fought at the walls most desperately; nor were the Jews affrighted at the strength of the enemy, nor were the Romans discouraged at the difficulties they met with in taking the city.

ז. והעיר יודפת נמצאה כמעט כֻּלה בראש סלע תלול, המֻקף מעברים תהומות אין־חֵקר, ובנסות איש להשקיף למטה תחשכנה עיניו מעֹמק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר, כי שם נבנתה בצלע ההר, ואת המקום הזה בִּצר יוסף בהקימו את חומת העיר, לבל יוכלו האויבים להגיע משם אל ראש ההר, המתנשא למעלה. ועוד הרים הקיפו את העיר מסביב, ועל־כן נסתרה מכל עבריה מעיני אדם טרם הגיע אליה. זאת היתה תכונת יודפת הבצורה. 7. Now Jotapata is almost all of it built on a precipice, having on all the other sides of it every way valleys immensely deep and steep, insomuch that those who would look down would have their sight fail them before it reaches to the bottom. It is only to be come at on the north side, where the utmost part of the city is built on the mountain, as it ends obliquely at a plain. This mountain Josephus had encompassed with a wall when he fortified the city, that its top might not be capable of being seized upon by the enemies. The city is covered all round with other mountains, and can no way be seen till a man comes just upon it. And this was the strong situation of Jotapata.

ח. אספסינוס אמר להתגבר על טבע המקום וגם על אֹמץ־לב היהודים המגִנים עליו וגמר לחזק את עבודת המצור. הוא קרא את שרי צבאותיו להוָּעץ אִתּם בדבר מלחמת התנופה במבצר, והם יעצו עצה לשפוך סוללה במקום אשר משם יוכלו לגשת אל החומה. על־כן שלח את כל הצבא להביא את החֹמר הדרוש, והם חצבו בהרים אשר מסביב לעיר ויחד עם העצים הביאו אבנים לאין־מספר. ולמחסה מן החצים העפים ממעלה מתח חלק הצבא מקלעת ענפים על משוכות עצים, ותחת הצפוי לא נזקו אנשי־הצבא כמעט ממטר אבני הבליסטראות, אשר נתך עליהם מן החומה, ושפכו את הסוללה במנוחה, וחבריהם עדרו את התללים הקרובים והספיקו להם עפר לעבודה. ככה נחלק הצבא לשלשת משמרות בעבודה הזאת, ואיש לא הלך בטל. והיהודים השליכו מן החומה צורי־אבנים גדולים וכל מיני קלעים על צפוי אנשי המלחמה, ואף כי לא הצליחו לפלח אותו, החרידו בקול המֻלת מַפּצם את עושי המלאכה. 8. Vespasian, therefore, in order to try how he might overcome the natural strength of the place, as well as the bold defense of the Jews, made a resolution to prosecute the siege with vigor. To that end he called the commanders that were under him to a council of war, and consulted with them which way the assault might be managed to the best advantage. And when the resolution was there taken to raise a bank against that part of the wall which was practicable, he sent his whole army abroad to get the materials together. So when they had cut down all the trees on the mountains that adjoined to the city, and had gotten together a vast heap of stones, besides the wood they had cut down, some of them brought hurdles, in order to avoid the effects of the darts that were shot from above them. These hurdles they spread over their banks, under cover whereof they formed their bank, and so were little or nothing hurt by the darts that were thrown upon them from the wall, while others pulled the neighboring hillocks to pieces, and perpetually brought earth to them; so that while they were busy three sorts of ways, nobody was idle. However, the Jews cast great stones from the walls upon the hurdles which protected the men, with all sorts of darts also; and the noise of what could not reach them was yet so terrible, that it was some impediment to the workmen.

ט. אחרי־כן הציג אספסינוס מסביב את מכונות הקלע, ומספר הכלים היה מאה וששים, וצוה לנגח בהם את היהודים העומדים על החומה. זורקי החצים (הקטפולטות) הקיאו להבי־ברזל^א)לונכות (לונכיאות). ואבנים גדולות בנות משקל ככר עפו מן הבליסטראות ולפידי אש וחצים נגרו בהמון ולא נתנו ליהודים לדרוך ברגליהם על החומה, ואף לצאת ולבוא בחוצות העיר. כי גם המון דורכי־הקשת הערבים וכל הרובים והקַלָּעים ירו על העיר עם המכונות יחד. וכאשר נבצר מהיהודים להשיב מלחמה לאויביהם מראש החומה, לא חבקו את ידיהם, רק עשו כמעשה שודדים והגיחו מן העיר חבורות חבורות וקרעו את צפוי בעלי־המלאכה והכו בהם, ומדי הניסם אותם הרסו את הסוללה ושלחו את המשוכה עם כל הקורות באש. לאחרונה הבין אספסינוס, כי סבת הנזק היא פרוד חלקי הסוללה, כי הרוָחים אשר בין החלקים נותנים ליהודים מקום לפרוץ בו, ועל־כן צוה לחבר את כל המשוכות לאחת, ובזה התלכדו גם חלקי הצבא העובד במלאכה ולא יכלו עוד היהודים להבקיעם. 9. Vespasian then set the engines for throwing stones and darts round about the city. The number of the engines was in all a hundred and sixty, and bid them fall to work, and dislodge those that were upon the wall. At the same time such engines as were intended for that purpose threw at once lances upon them with a great noise, and stones of the weight of a talent were thrown by the engines that were prepared for that purpose, together with fire, and a vast multitude of arrows, which made the wall so dangerous, that the Jews durst not only not come upon it, but durst not come to those parts within the walls which were reached by the engines; for the multitude of the Arabian archers, as well also as all those that threw darts and slung stones, fell to work at the same time with the engines. Yet did not the others lie still, when they could not throw at the Romans from a higher place; for they then made sallies out of the city, like private robbers, by parties, and pulled away the hurdles that covered the workmen, and killed them when they were thus naked; and when those workmen gave way, these cast away the earth that composed the bank, and burnt the wooden parts of it, together with the hurdles, till at length Vespasian perceived that the intervals there were between the works were of disadvantage to him; for those spaces of ground afforded the Jews a place for assaulting the Romans. So he united the hurdles, and at the same time joined one part of the army to the other, which prevented the private excursions of the Jews.

י. והסוללה הלכה הלוך וגדול וכמעט הגיעה עד מרום צנות החומה. ויוסף הבין, כי רעה נגד פניו, אם לא ימצא תחבולה לסַכּל את עצת הרומאים. ועל־כן אסף את הבונים וצוה אותם להוסיף על גֹבה החומה, וכאשר ענוהו האנשים, כי אין לאֵל־ידם לעשות את המלאכה תחת מטר־החצים ואבני־הקלע, מצא תחבולה להגן עליהם. הוא צוה להקים מחיצת עצים [על החומה] ולשטוח עליה עורות בקר חדשים (לחים), אשר התכנסו בפני אבני־הקלע ועצרו אותן ויתר החצים והחניתות צנחו מעליהם ושבו אחור. וגם לפידי האש דעכו בלֵחָם. ותחת המחסה הזה עבדו הבונים במנוחה יומם ולילה והרימו את חומת העיר עשרים אמה. וגם הקימו עליה מגדלים רבים ושׂמו עליה צנה חזקה. והרומאים, אשר האמינו, כי עוד מעט תעמודנה רגליהם בקרב העיר, התעצבו אל לבם מאד על הדבר הזה, כי נבהלו מתחבולת יוסף ומאֹמץ לב בני העיר. 10. And when the bank was now raised, and brought nearer than ever to the battlements that belonged to the walls, Josephus thought it would be entirely wrong in him if he could make no contrivances in opposition to theirs, and that might be for the city's preservation; so he got together his workmen, and ordered them to build the wall higher; and while they said that this was impossible to be done while so many darts were thrown at them, he invented this sort of cover for them: He bid them fix piles, and expand before them the raw hides of oxen newly killed, that these hides by yielding and hollowing themselves when the stones were thrown at them might receive them, for that the other darts would slide off them, and the fire that was thrown would be quenched by the moisture that was in them. And these he set before the workmen, and under them these workmen went on with their works in safety, and raised the wall higher, and that both by day and by night, fill it was twenty cubits high. He also built a good number of towers upon the wall, and fitted it to strong battlements. This greatly discouraged the Romans, who in their own opinions were already gotten within the walls, while they were now at once astonished at Josephus's contrivance, and at the fortitude of the citizens that were in the city.

יא. וגם אספסינוס התרגז לתחבולת יוסף המחֻכּמה ולעֹז רוח אנשי יודפת, אשר החליפו כֹח למראה החומה הבנויה והגיחו משערי העיר על הרומאים, ומדי יום ביומו התנגשו אִתּם בגדודים קטנים וחבלו עליהם מזִמות ערמה כמעשה השודדים וגזלו כל אשר בא לידם, ואת יתר מלאכת הרומאים שלחו באש, עד אשר עצר אספסינוס את צבאו מהלחם וגמר לחנות מסביב לעיר ולכבשה בהכריתו לה משען לחם. הוא חשב, כי בבוא מחסור ומצוק יפנו אליו אנשי העיר לבקש חנינה, ואם יקשו את ערפם, יסופו ברעב. ועוד אמר בלבו, כי גם במלחמה יקל לו להכניעם, אם ירפה מהם הפעם ויתנפל עליהם לקץ ימים, כאשר יכשל כֹּחם. על־כן צוה לשמור על כל מוצאי העיר ומבואיה. 11. And now Vespasian was plainly irritated at the great subtlety of this stratagem, and at the boldness of the citizens of Jotapata; for taking heart again upon the building of this wall, they made fresh sallies upon the Romans, and had every day conflicts with them by parties, together with all such contrivances, as robbers make use of, and with the plundering of all that came to hand, as also with the setting fire to all the other works; and this till Vespasian made his army leave off fighting them, and resolved to lie round the city, and to starve them into a surrender, as supposing that either they would be forced to petition him for mercy by want of provisions, or if they should have the courage to hold out till the last, they should perish by famine: and he concluded he should conquer them the more easily in fighting, if he gave them an interval, and then fell upon them when they were weakened by famine; but still he gave orders that they should guard against their coming out of the city.

יב. ולחם נמצא בעיר לרֹב וגם יתר מיני מזונות, מלבד מלח. אולם מים חסרו שם, כי לא היו מעינות בקרב העיר ויושביה מצאו ספוקם במי־גשמים, ואין הגשמים מצוים בה בימות הקיץ, ויען אשר החל המצור בעצם הימים ההם, תקפה עצבת נוראה את לב האנשים, ביראם פן יגועו בצמא, וצערם גדל מאד, כאִלו כבר אזלו כל המים מכליהם. אך יוסף ראה, כי העיר עשירה בכל מיני אֹכל והאנשים אשר בה גבורי חיל ורצה להאריך את זמן המצור, למען הכזיב את תקות הרומאים, ועל־כן חלק את המים במשורה לכל יושבי העיר. אולם הזהירות הזאת היתה קשה ליושבי העיר ממחסור, ובמדה אשר לא יכלו לשתות לרויה ככל אַוַּת־נפשם הלך צמאונם הלוך וגדול ונפשם היתה שוקקה כאלו כבר התעלפה בצמא. ואמנם מחסור המים הזה לא נעלם מעיני הרומאים, כי בהשקיפם ממעל בעד חומת העיר ראו את האנשים נאספים אל מקום אחד ומחלקים את המים במדה, וכוננו אל המקום ההוא את כלי־הקלע המהירים והמיתו יהודים רבים. 12. Now the besieged had plenty of corn within the city, and indeed of all necessaries, but they wanted water, because there was no fountain in the city, the people being there usually satisfied with rain water; yet is it a rare thing in that country to have rain in summer, and at this season, during the siege, they were in great distress for some contrivance to satisfy their thirst; and they were very sad at this time particularly, as if they were already in want of water entirely, for Josephus seeing that the city abounded with other necessaries, and that the men were of good courage, and being desirous to protract the siege to the Romans longer than they expected, ordered their drink to be given them by measure; but this scanty distribution of water by measure was deemed by them as a thing more hard upon them than the want of it; and their not being able to drink as much as they would made them more desirous of drinking than they otherwise had been; nay, they were as much disheartened hereby as if they were come to the last degree of thirst. Nor were the Romans unacquainted with the state they were in, for when they stood over against them, beyond the wall, they could see them running together, and taking their water by measure, which made them throw their javelins thither the place being within their reach, and kill a great many of them.

יג. ואספסינוס האמין, כי לא ימשכו עוד הימים, עד אשר יאזלו כל מי הבארות והנצורים יסגירו בידו את עירם בעל־כרחם. אולם יוסף אמר להכזיב את תקותו זאת וצוה רבים מאנשי העיר לטבול בגדיהם במים ולתלות אותם מסביב לצנות החומה, עד אשר נטפה כל החומה מים. לדבר הזה נפלה רוח הרומאים, כי נבהלו בראותם את היהודים — אשר אמרו עליהם בלבם, כי אין להם מים לשתות — מפזרים מים רבים למעשי תעתועים. על־כן נואש ראש־הצבא מתקותו לכבוש את העיר במחסור ובמצוק ופנה עוד הפעם להִלחם בה בחֹזק־יד, ולדבר הזה נשאו היהודים את נפשם, אחרי אשר אפסה כל תקותם להושיע את עירם ולהציל את נפשותיהם, כי בחרו למות בחרב מלגוע ברעב ובצמא. 13. Hereupon Vespasian hoped that their receptacles of water would in no long time be emptied, and that they would be forced to deliver up the city to him; but Josephus being minded to break such his hope, gave command that they should wet a great many of their clothes, and hang them out about the battlements, till the entire wall was of a sudden all wet with the running down of the water. At this sight the Romans were discouraged, and under consternation, when they saw them able to throw away in sport so much water, when they supposed them not to have enough to drink themselves. This made the Roman general despair of taking the city by their want of necessaries, and to betake himself again to arms, and to try to force them to surrender, which was what the Jews greatly desired; for as they despaired of either themselves or their city being able to escape, they preferred a death in battle before one by hunger and thirst.

יד. ואחרי התחבולה הזאת מצא יוסף עוד עצה טובה לעצמו. דרך נִקרה צרה וקשה למדרך רגל, אשר לא שוטטו בה עיני הרומאים, בחלק העמק ממערב, שלח מכתבים בידי אנשיו אל היהודים הרחוקים כטוב בעיניו וקבל מהם מתנות, עד כי נמצאו לו מיני אֹכל רבים, אשר כבר חסרו ליושבי העיר. הוא צוה את שלוחיו לזחול על ארבע, בעברם על צופי הרומאים ולכסות את בשרם בעורות למען ידמו לכלבים בעיניהם. אבל לאחרונה גלו הצופים את ערמת יוסף וחנו סביב על הנקרה. 14. However, Josephus contrived another stratagem besides the foregoing, to get plenty of what they wanted. There was a certain rough and uneven place that could hardly be ascended, and on that account was not guarded by the soldiers; so Josephus sent out certain persons along the western parts of the valley, and by them sent letters to whom he pleased of the Jews that were out of the city, and procured from them what necessaries soever they wanted in the city in abundance; he enjoined them also to creep generally along by the watch as they came into the city, and to cover their backs with such sheep-skins as had their wool upon them, that if any one should spy them out in the night time, they might be believed to be dogs. This was done till the watch perceived their contrivance, and encompassed that rough place about themselves.

טו. יוסף נוכח עתה לראות, כי לא תוכל העיר להחזיק מעמד לאֹרך־ימים וכי קשה יהיה לו להציל את נפשו, אם ישאר בעיר. ועל־כן נועץ עם טובי־העיר לברוח ממנה. אולם הדבר נודע לכל בני העיר והם נבהלו אליו והקיפוהו בהמון וחִלו את פניו לבל יעזוב אותם, כי אליו לבדו נשואות עיניהם. הן אם ישאר בעיר, לא יחדלו מקוות לישועה, כי כל איש יֵצא למלחמה תחת פקֻודתו ברוח נכונה. וגם לא יאות לו לברוח מפני האויבים ולעזוב את אוהביו לנפשם, כי בזה יעשה כמעשה החובל הקופץ בעת הסערה מתוך האניה, אשר ירד אליה בעת מנוחת הים, ויפיל את עירם אל התהום, כי איש מהם לא יעצור כח לצאת לקראת האויב אחרי עזוב אותם האיש, אשר בו עשו חיל. 15. And now it was that Josephus perceived that the city could not hold out long, and that his own life would be in doubt if he continued in it; so he consulted how he and the most potent men of the city might fly out of it. When the multitude understood this, they came all round about him, and begged of him not to overlook them while they entirely depended on him, and him alone; for that there was still hope of the city's deliverance, if he would stay with them, because every body would undertake any pains with great cheerfulness on his account, and in that case there would be some comfort for them also, though they should be taken: that it became him neither to fly from his enemies, nor to desert his friends, nor to leap out of that city, as out of a ship that was sinking in a storm, into which he came when it was quiet and in a calm; for that by going away he would be the cause of drowning the city, because nobody would then venture to oppose the enemy when he was once gone, upon whom they wholly confided.

טז. ויוסף כסה מהם, כי הוא אומר לשים לדרך פעמיו, למען מַלֵּט את נפשו, והודיע אותם, כי רק לטובתם הוא מבקש לעשות את הדבר, כי בהשארו בעיר לא יועיל להם הרבה, אם יעלה בידם להחלץ מן המצר, ואם יפלו בנופלים, יאבד אִתּם יחד חנם. אולם אם יצליח בידו להמלט מן המצור, הנה יוכל לעשות להם ישועה גדולה, כי יאסוף את יושבי ארץ הגליל במהרה ויביא מלחמה חדשה על הרומאים וימשוך אותם לסור מעל העיר. והן גם אינו רואה, במה יוכל להועילם, אם ישאר אצלם — הלא נהפוך הוא, כי בזה הוא מעורר את חמת הרומאים לחזק את המצור, כי חשוב בעיניהם מאד לתפוש אותו בכפם, אולם כאשר ישמעו הרומאים, כי ברח מן המבצר, יונח לעיר הרבה מחרון־אפם. אבל בדברים האלה לא הניח יוסף את דעת האנשים ועוד הלהיב את רוחם להחזיק בו. הנערים והזקנים והנשים עם עולליהן השתטחו לפניו ביללה וחבקו את רגליו וכלם החזיקו בו וגעו לפניו בבכיה והתחננו אליו להשאר אתם יחד בצרה. ואין אני חושב, כי עשו זאת מקנאתם בו פן יִמָּלט מצרה, כי־אם בהאמינם אשר ממנו תבוא ישועתם. הם בטחו, כי לא תאֻנה להם רעה, אם ישאר יוסף בקרבם! 16. Hereupon Josephus avoided letting them know that he was to go away to provide for his own safety, but told them that he would go out of the city for their sakes; for that if he staid with them, he should be able to do them little good while they were in a safe condition; and that if they were once taken, he should only perish with them to no purpose; but that if he were once gotten free from this siege, he should be able to bring them very great relief; for that he would then immediately get the Galileans together, out of the country, in great multitudes, and draw the Romans off their city by another war. That he did not see what advantge he could bring to them now, by staying among them, but only provoke the Romans to besiege them more closely, as esteeming it a most valuable thing to take him; but that if they were once informed that he was fled out of the city, they would greatly remit of their eagerness against it. Yet did not this plea move the people, but inflamed them the more to hang about him. Accordingly, both the children and the old men, and the women with their infants, came mourning to him, and fell down before him, and all of them caught hold of his feet, and held him fast, and besought him, with great lamentations, that he would take his share with them in their fortune; and I think they did this, not that they envied his deliverance, but that they hoped for their own; for they could not think they should suffer any great misfortune, provided Josephus would but stay with them.

יז. ויוסף הבין, כי רק אם תהיינה אזניו קשובות לדברי האנשים, ידברו אליו תחנונים, ואולם אם יתחזק בדעתו — יתנו עליו משמר; וגם תשוקתו לעזוב את העיר רפתה מאד לשמע בכי העם — על־כן גמר בלבו להשאר בעיר, והתאזר בגבורת היאוש אשר תקפה את כל העיר וקרא אל העם: ״הנה הגיעה השעה לצאת לקרָב, כי אין לנו עוד תקוה להמלט; וטוב יהיה, כי נקנה לנו שם טוב במחיר חיינו ולפני מותנו במלחמה נפליא לעשות גבורות לזכרון לדור אחרון״. ובדבּרו זאת פנה למלא אחרי דברו. הוא יצא עם גבורי המלחמה והפיץ את שומרי הרומאים והבקיע אל מקום מחנם ונתק את העורות אשר התכסו בהם שופכי הסוללה ושלח אש במעשה ידם. וגם ביום השני עשה כדבר הזה, וככה עשה גם ביום השלישי ועוד ימים רבים ולילות רצופים לא נלאה להלחם באויב. 17. Now Josephus thought, that if he resolved to stay, it would be ascribed to their entreaties; and if he resolved to go away by force, he should be put into custody. His commiseration also of the people under their lamentations had much broken that his eagerness to leave them; so he resolved to stay, and arming himself with the common despair of the citizens, he said to them, "Now is the time to begin to fight in earnest, when there is no hope of deliverance left. It is a brave thing to prefer glory before life, and to set about some such noble undertaking as may be remembered by late posterity." Having said this, he fell to work immediately, and made a sally, and dispersed the enemies' out-guards, and ran as far as the Roman camp itself, and pulled the coverings of their tents to pieces, that were upon their banks, and set fire to their works. And this was the manner in which he never left off fighting, neither the next day, nor the day after it, but went on with it for a considerable number of both days and nights.

יח. והרומאים נמצאו בצרה מדי הגיחו היהודים מן העיר, כי בושו להסוג אחור מפניהם, וכאשר נטו היהודים מהם לא יכלו לרדוף אחריהם, כי פגרו מלכת תחת משא כלי־נשקם. והיהודים היו מחישים את מעשיהם כפעם בפעם ונמלטים אל העיר טרם מצאה אותם רעה. עליכן צוה אספסינוס על אנשי־חילו לכבוש את כעסם ולבלי הלחם באנשים ההולכים למות, כי יאוש מפיח שארית גבורה בקרבם, אולם חמתם תשקע בהחטיאם את המטרה כדעוך אש קוצים, ולרומאים יאות לנצח בהשקט ובבטחה, כי אינם עושים מלחמה באֹנס, רק למען הרחיב את גבולם. ואת מושכי־הקשת הערבים והקלעים הסורים ורובי־האבנים שלח להרגיע את היהודים, גם המון כלי־הקלע הגדולים לא נח ולא שקט. והיהודים נטו מעל כלי־המשחית האלה, אולם לעת הצליחו לגשת אל שונאיהם מקרוב והחצים העפים למרחוק העבירו אותם, קשתה ידם על הרומאים, כי נלחמו ברוח עזה ושמו את נפשם בכפם; וכאשר עיפו הלוחמים בשתי המערכות, מהרו חבריהם לבוא תמורתם. 18. Upon this, Vespasian, when he saw the Romans distressed by these sallies, (though they were ashamed to be made to run away by the Jews; and when at any time they made the Jews run away, their heavy armor would not let them pursue them far; while the Jews, when they had performed any action, and before they could be hurt themselves, still retired into the city,) ordered his armed men to avoid their onset, and not fight it out with men under desperation, while nothing is more courageous than despair; but that their violence would be quenched when they saw they failed of their purposes, as fire is quenched when it wants fuel; and that it was proper for the Romans to gain their victories as cheap as they could, since they are not forced to fight, but only to enlarge their own dominions. So he repelled the Jews in great measure by the Arabian archers, and the Syrian slingers, and by those that threw stones at them, nor was there any intermission of the great number of their offensive engines. Now the Jews suffered greatly by these engines, without being able to escape from them; and when these engines threw their stones or javelins a great way, and the Jews were within their reach, they pressed hard upon the Romans, and fought desperately, without sparing either soul or body, one part succoring another by turns, when it was tired down.

יט. ככה ארך זמן המצור והנצורים הוסיפו להגיח משערי העיר, ואספסינוס האמין כמעט, כי היהודים שמו עליו מצור תחת מצור; וכאשר קרבו הסוללות אל מרום החומה, צוה להביא את האיל (איל־הברזל). האיל הוא קורה ארֻכּה כדמות תֹּרן [של אניה] ובקצה נמצא מטיל־ברזל כתבנית איל, ועל־כן נקראה בשם הזה. ובתוֶך היא תלויה בחבלים — כעל מוט עגלה — על קורה שניה הנטועה משתי קצותיה על עמודים חזקים. ואנשים רבים מושכים את הקורה לאחור ואחרי־כן הם דוחפים אותה כלם יחדו אל עבר פניהם והיא מנגחת את החומה במטיל הברזל אשר בקצֶהָ. ולא נמצא מגדל נשגב או חומה עבה, אשר יוכלו לעמוד לארך ימים בפני המהלומות האלה, וגם אם ישאו אותן בראשונה. ראש צבא הרומאים אמר לנסות את כֹּחו בדבר הזה, כי רצה הפעם לקחת את העיר בחֹזק־יד, בראותו אשר מצור העיר מביא נזק לרומאים, כי אין היהודים אוספים את ידיהם. הרומאים הקריבו אל העיר את זורקי־החצים (הקטפולטות) ויתר כלי־הקלע, לגרש בהם את השונאים, אשר נסו לעצור אותם מעל החומה, והחלו לירות ביהודים ויחד אתם קרבו רובי־הקשת והקַלעים. וכאשר לא ערבו עוד היהודים את לבם לעלות על החומה הקריבו אנשי־צבא אחרים את איל־הברזל, המצֻפה כלו זמורות וממעל לצִפוי נמצא עוד מכסה עור לסוכך על המכונה ועל האנשים אשר עליה. למגח הראשון הזדעזעה החומה, וצעקת יושבי העיר עלתה השמימה, כאלו כבר נפלו בידי אויביהם. 19. When, therefore, Vespasian looked upon himself as in a manner besieged by these sallies of the Jews, and when his banks were now not far from the walls, he determined to make use of his battering ram. This battering ram is a vast beam of wood like the mast of a ship, its forepart is armed with a thick piece of iron at the head of it, which is so carved as to be like the head of a ram, whence its name is taken. This ram is slung in the air by ropes passing over its middle, and is hung like the balance in a pair of scales from another beam, and braced by strong beams that pass on both sides of it, in the nature of a cross. When this ram is pulled backward by a great number of men with united force, and then thrust forward by the same men, with a mighty noise, it batters the walls with that iron part which is prominent. Nor is there any tower so strong, or walls so broad, that can resist any more than its first batteries, but all are forced to yield to it at last. This was the experiment which the Roman general betook himself to, when he was eagerly bent upon taking the city; but found lying in the field so long to be to his disadvantage, because the Jews would never let him be quiet. So these Romans brought the several engines for galling an enemy nearer to the walls, that they might reach such as were upon the wall, and endeavored to frustrate their attempts; these threw stones and javelins at them; in the like manner did the archers and slingers come both together closer to the wall. This brought matters to such a pass that none of the Jews durst mount the walls, and then it was that the other Romans brought the battering ram that was cased with hurdles all over, and in the tipper part was secured by skins that covered it, and this both for the security of themselves and of the engine. Now, at the very first stroke of this engine, the wall was shaken, and a terrible clamor was raised by the people within the city, as if they were already taken.

כ. ובראות יוסף, כי הרומאים שולחים את כל מכותיהם אל מקום אחד ועוד מעט תבקע החומה, התחכם לעצור רגע קטן את כֹּח המכונה. הוא צוה להוריד שקים מלאים קש ומֹץ אל המקום אשר יראו את האיל נִשׂא שמה תמיד, למען יתעה במהלכו וגם למען יקבלו השקים הרכים את מגח האיל ויחלישו את כחו. בגלל הדבר הזה כלו הרומאים זמן רב לריק, כי בכל מקום אשר כוננו אליו מכונת הרעש, שמה שלשלו האנשים את שקיהם ממעלה והשיבו את מגח האיל אחור, עד כי לא נפגעה החומה. ולאחרונה מצאו הרומאים תחבולה להפר את עצת היהודים, כי עשו להם מוטות ארֻכּים וקשרו בקצותיהם חרמשים ובזה כרתו את השקים. ומני אז החלה המכונה לנגח ביתר עֹז והחומה, אשר נבנתה זה עתה, התמוטטה תחתיה. על־כן מהרו אנשי יוסף להגן על נפשם באש. הם לקחו את כל חֹמר השרפה, אשר מצאה ידם, והגיחו מן העיר בשלשה ראשים ושרפו את מכונות הרומאים ואת מקלעות סֻכּותיהם ואת סוללותיהם גם־יחד, והרומאים לא עמדו על נפשם, כי נבהלו מעֹז אף שונאיהם ולא קמה בהם רוח, ובעוד הם מבקשים להעזר עלתה הלהבה למעלה, כי כהרף־עין לִחכה האש את הכֹּפר והזפת והגפרית ואכלה סביב, וברגע אחד היו לבער כל בניני הרומאים, אשר הקימו בזֵעת אפם. 20. And now, when Josephus saw this ram still battering the same place, and that the wall would quickly be thrown down by it, he resolved to elude for a while the force of the engine. With this design he gave orders to fill sacks with chaff, and to hang them down before that place where they saw the ram always battering, that the stroke might be turned aside, or that the place might feel less of the strokes by the yielding nature of the chaff. This contrivance very much delayed the attempts of the Romans, because, let them remove their engine to what part they pleased, those that were above it removed their sacks, and placed them over against the strokes it made, insomuch that the wall was no way hurt, and this by diversion of the strokes, till the Romans made an opposite contrivance of long poles, and by tying hooks at their ends, cut off the sacks. Now when the battering ram thus recovered its force, and the wall having been but newly built, was giving way, Josephus and those about him had afterward immediate recourse to fire, to defend themselves withal; whereupon they took what materials soever they had that were but dry, and made a sally three ways, and set fire to the machines, and the hurdles, and the banks of the Romans themselves; nor did the Romans well know how to come to their assistance, being at once under a consternation at the Jews' boldness, and being prevented by the flames from coming to their assistance; for the materials being dry with the bitumen and pitch that were among them, as was brimstone also, the fire caught hold of every thing immediately, and what cost the Romans a great deal of pains was in one hour consumed.

כא. ובאותו מעמד עשה איש אחד מן היהודים ושמו אלעזר בן שמי, יליד כפר סבא (או סב) בגליל, דבר־גבורה לשם ולזֵכר עולם, כי הרים אבן גדולה מאד והשליך אותה בכח גדול מראש החומה על מכונת הרעש, עד אשר התיז את ראש האיל, ואחרי זאת קפץ לתוך מחנה השונאים ולקח משם את ראש האיל ובמנוחה גדולה נשא אותו על החומה, וכל האויבים שמו אותו למטרה לחציהם והוא נתן את בשרו למכים, כי לא היה מכֻסה מגן, וחמשה חצים נחתו בו. אך אלעזר לא שׂם לב לדבר הזה, עד אשר עלה על ראש החומה. וכל האנשים ראו עין בעין את מעשה גבורתו. ואז קרס מעצמת מכאובי פצעיו ונפל למטה עם ראש האיל. ואחריו הפליאו לעשות גבורה שני האחים נטירא ופיליפוס, אנשי כפר רוּמָא, גם הם ילידי הגליל, כי קפצו אל תוך הלגיון העשירי והתנפלו בעֹצם־יד ובזרוע נטויה על הרומאים, עד אשר נתקו את שורותיהם, ובכל מקום אשר פנו שמה הפיצו את כל האויבים מפניהם. 21. And here a certain Jew appeared worthy of our relation and commendation; he was the son of Sameas, and was called Eleazar, and was born at Saab, in Galilee. This man took up a stone of a vast bigness, and threw it down from the wall upon the ram, and this with so great a force, that it broke off the head of the engine. He also leaped down, and took up the head of the ram from the midst of them, and without any concern carried it to the top of the wall, and this while he stood as a fit mark to he pelted by all his enemies. Accordingly, he received the strokes upon his naked body, and was wounded with five darts; nor did he mind any of them while he went up to the top of the wall, where he stood in the sight of them all, as an instance of the greatest boldness; after which he drew himself on a heap with his wounds upon him, and fell down together with the head of the ram. Next to him, two brothers showed their courage; their names were Netir and Philip, both of them of the village Ruma, and both of them Galileans also; these men leaped upon the soldiers of the tenth legion, and fell upon the Romans with such a noise and force as to disorder their ranks, and to put to flight all upon whomsoever they made their assaults.

כב. ואחרי הדברים האלה לקחו יוסף ויתר אנשיו עוד הפעם לפידי אש והניסו את הלגיון החמישי ואת הלגיון העשירי^א)אולי צריך להיות הלגיון החמשה־עשר. ושרפו את המכונות ואת הסוככים יחד עם הסוללה, ויתר הרומאים קִדמו את פני הסכנה והעלו מִכסֵה עפר על המכונות ועל כל מלאכת העץ אשר להם. לעת ערב החליפו הרומאים כח והקריבו עוד הפעם את איל־הברזל לנגח את החומה במקום אשר התרועעה. ואז ירה אחד הלוחמים [היהודים] מעל החומה ופגע את אספסינוס בעקבו. הפצע היה קל, כי כח המכה רפה ממרחק המקום. אולם מהומה גדולה קמה בקרב מחנה הרומאים לדבר הזה, כי למראה דם המכה נבהלו העומדים מקרוב והשמועה עברה בכל הצבא, ורבים הרפו מעבודת המצור ורצו בפחד ובבהלה לראות את פני המפקד. ולראשונה מהר טיטוס לבוא, כי חרד לנפש אביו, והמון הצבא נמוג מאהבתו לראש־הצבא ובראותו את חרדת בנו. אבל אספסינוס מהר להשיב את נפש בנו המפחד ולהשקיט את סערת הצבא, כי הבליג על מכאוביו ושקד להראות את פניו לעיני כל האנשים, אשר פחדו לחייו. ובדבר הזה העירם לגַבּר חיָלים במלחמתם עם היהודים. כי כל איש מאנשי־הצבא שמח עתה לצאת לקראת הסכנה ולקחת נקמה בעד המפקד, ובקול צעקה חִזקו איש את אחיו ומהרו אל החומה. 22. After these men's performances, Josephus, and the rest of the multitude with him, took a great deal of fire, and burnt both the machines and their coverings, with the works belonging to the fifth and to the tenth legion, which they put to flight; when others followed them immediately, and buried those instruments and all their materials under ground. However, about the evening, the Romans erected the battering ram again, against that part of the wall which had suffered before; where a certain Jew that defended the city from the Romans hit Vespasian with a dart in his foot, and wounded him a little, the distance being so great, that no mighty impression could be made by the dart thrown so far off. However, this caused the greatest disorder among the Romans; for when those who stood near him saw his blood, they were disturbed at it, and a report went abroad, through the whole army, that the general was wounded, while the greatest part left the siege, and came running together with surprise and fear to the general; and before them all came Titus, out of the concern he had for his father, insomuch that the multitude were in great confusion, and this out of the regard they had for their general, and by reason of the agony that the son was in. Yet did the father soon put an end to the son's fear, and to the disorder the army was under, for being superior to his pains, and endeavoring soon to be seen by all that had been in a fright about him, he excited them to fight the Jews more briskly; for now every body was willing to expose himself to danger immediately, in order to avenge their general; and then they encouraged one another with loud voices, and ran hastily to the walls.

כג. המונים המונים מאנשי צבא יוסף נפלו חללים מחִצי האויבים ומאבני הקלע, ובכל־זאת לא משו מן החומה והמטירו אש וברזל ואבנים על שולחי האיל, אשר עמדו תחת מצפה הענפים. אולם כמעט לא עשו רעה לרומאים, בעוד אשר הם נפלו חללים בלי הרף, כי האויב היה רואה אותם והם לא ראוהו, יען אשר בלפידי האש האירו את פניהם ונעשו למטרה לחצי השונא, אשר ראה אותם כמו בעצם היום, ואולם הם לא ראו את מכונות הקלע למרחוק, ועל־כן היה קשה להם להשמר מפגעיהן. וכח כלי־הרובים המהירים וזורקי החצים היה חזק מאד, עד כי פלחו אנשים רבים בבת־אחת, והלם אבני הבליסטראות עקר את צוות החומה ופוצץ את קצות המגדלים, ולא נמצא המון אנשים גדול, אשר לא היה בכח מטר האבנים הגדולות והכבדות לנפץ את כֻּלו מבלי השאיר לו שריד. את כח המכונות האלה יבין כל איש מהמעשים אשר קרו בלילה ההוא, כי איש אחד מהעומדים על־יד יוסף נפגע באבן שלוחה [מאחת המכונות], והיא הסירה את ראשו וצנפה את גלגלתו במרחק שלשה ריסים. ובבֹּקר נפגעה אשה הרה בבטנה בצאתה מפתח ביתה והילד הגיח מבטן אמו מהלך חצי ריס. כה גדול היה כח הבליסטראות! אולם עוד נורא מזה היה קול רעש המכונות ונפץ אבני הקלע. ותלי פגרים התגלגלו בהמֻלה מעל החומה, וצעקת הנשים בתוך העיר עלתה עד לב השמים ולקולן ענתה אנקת החללים מחוץ. ובמקום המלחמה נטפה כל החומה דם ועל ערֵמות הנופלים כמעט יכלו השונאים לעלות עד מרום החומה. ונורא מכל הפחדים האלה היה הד ההרים מסביב, אשר ענה לכל הקולות ולא היה קץ לבלהות הלילה ההוא על אֹזן שומעת ועין רואה. רבים ממגני יודפת מתו אז מות גבורים, ועוד רבים מהם נפצעו. אחרי יגיע רב נבקעה החומה לעת אשמֹרת הבקר תחת מפץ המכונות, אשר לא חדל אף רגע, אך טרם הספיקו הרומאים להטיל את מכונות־העליה^א)מכונת־העליה היא סֻלם עם גשר מתפרק, שמטילים אותו למקום הפרץ בחומה, למען יעלו אנשי־הצבא. ולעלות בהן אל פרץ החומה, מהרו היהודים לכסות את בשרם בכלי־נשקם ולבצר את מקום הפרץ. 23. But still Josephus and those with him, although they fell down dead one upon another by the darts and stones which the engines threw upon them, yet did not they desert the wall, but fell upon those who managed the ram, under the protection of the hurdles, with fire, and iron weapons, and stones; and these could do little or nothing, but fell themselves perpetually, while they were seen by those whom they could not see, for the light of their own flame shone about them, and made them a most visible mark to the enemy, as they were in the day time, while the engines could not be seen at a great distance, and so what was thrown at them was hard to be avoided; for the force with which these engines threw stones and darts made them hurt several at a time, and the violent noise of the stones that were cast by the engines was so great, that they carried away the pinnacles of the wall, and broke off the corners of the towers; for no body of men could be so strong as not to be overthrown to the last rank by the largeness of the stones. And any one may learn the force of the engines by what happened this very night; for as one of those that stood round about Josephus was near the wall, his head was carried away by such a stone, and his skull was flung as far as three furlongs. In the day time also, a woman with child had her belly so violently struck, as she was just come out of her house, that the infant was carried to the distance of half a furlong, so great was the force of that engine. The noise of the instruments themselves was very terrible, the sound of the darts and stones that were thrown by them was so also; of the same sort was that noise the dead bodies made, when they were dashed against the wall; and indeed dreadful was the clamor which these things raised in the women within the city, which was echoed back at the same time by the cries of such as were slain; while the whole space of ground whereon they fought ran with blood, and the wall might have been ascended over by the bodies of the dead carcasses; the mountains also contributed to increase the noise by their echoes; nor was there on that night any thing of terror wanting that could either affect the hearing or the sight: yet did a great part of those that fought so hard for Jotapata fall manfully, as were a great part of them wounded. However, the morning watch was come ere the wall yielded to the machines employed against it, though it had been battered without intermission. However, those within covered their bodies with their armor, and raised works over against that part which was thrown down, before those machines were laid by which the Romans were to ascend into the city.

כד. אחרי מנוחה קצרה מעמל הלילה אסף אספסינוס את צבאו לפנות בקר לכבוש את העיר בסערה, וברצותו לגרש מתוך פרצי החומה את היהודים, העומדים לו לשטן, צוה לגבורי הרוכבים אשר לו לרדת מעל סוסיהם ולחגור את כל כלי־זינם ולהתיצב בשלש שורות לפני פרץ החומה ולשלוח את חניתותיהם לפניהם, למען אשר יבקיעו לראשונה אל העיר, אחרי אשר יטילו את מכונות־העליה, ואחריהם הציג במערכה את גבורי הרגלים, ואת יתר הרוכבים ערך ממול החומה לאֹרך כל צלעות ההרים, לבל יוכל אחד הבורחים מן השבי להִסָּתר. ומאחוריהם הציג את רובי־הקשת וצוה עליהם לכונן חציהם על יתר, וכה אמר גם אל הקַלעים ואל המנצחים על המכונות ואת יתר אנשי־צבאו צוה לקחת סֻלמות ולהגישם אל חלקי החומה אשר טרם נבקעו, למען ינסו היהודים לעצור את השונאים האלה ויעזבו את משמר פרץ־החומה, בעוד אשר הנשארים יסוגו אחור מפחד החצים ואבני הקלע ויפנו את דרך מבוא החומה. 24. In the morning Vespasian got his army together, in order to take the city [by storm], after a little recreation upon the hard pains they had been at the night before; and as he was desirous to draw off those that opposed him from the places where the wall had been thrown down, he made the most courageous of the horsemen get off their horses, and placed them in three ranks over against those ruins of the wall, but covered with their armor on every side, and with poles in their hands, that so these might begin their ascent as soon as the instruments for such ascent were laid; behind them he placed the flower of the footmen; but for the rest of the horse, he ordered them to extend themselves over against the wall, upon the whole hilly country, in order to prevent any from escaping out of the city when it should be taken; and behind these he placed the archers round about, and commanded them to have their darts ready to shoot. The same command he gave to the slingers, and to those that managed the engines, and bid them to take up other ladders, and have them ready to lay upon those parts of the wall which were yet untouched, that the besieged might be engaged in trying to hinder their ascent by them, and leave the guard of the parts that were thrown down, while the rest of them should be overborne by the darts cast at them, and might afford his men an entrance into the city.

כה. יוסף הבין את מחשבת אספסינוס, ועל־כן שלח את הזקנים ועיפי המלחמה אל יתר חלקי החומה, בהאמינו כי לא יקרה אותם פגע, ואל מקום פרץ־החומה שלח את גבורי צבאו, ובראש כֻּלם ששה ששה אנשים (לגדוד) על־פי הגורל, לעבור לפניהם, וגם הוא היה בין הששה. הוא צוה עליהם לאטום את אזניהם, לבל יבהלו מקול תרועת הלגיונות, ולכרוע על ברכיהם ולכסות עליהם בשלטיהם נגד החצים ואבני הקלע, וגם אמר להם להסוג אחור מעט עד אשר יריקו רובי־החצים את אשפותיהם, ולהיות עתידים לרגע, אשר בו יטילו הרומאים את מכונות־העליה על פרץ החומה, — למען התנפל עליהם ולצאת לקראת השונאים על הגשרים אשר להם: ״היום הזה ילָחם כל איש מכם לא למען הצל את עירו, רק למען קחת נקם על חרבנה, על־כן ישים לנגד עיניו את מראה הזקנים והטף הנשחטים בידי האויב ואת פני הנשים העתידות לֵהרג במהרה ויאסוף את כל זעמו על הצרות הבאות וישפוך אותו על ראשי עושי הרעה״. 25. But Josephus, understanding the meaning of Vespasian's contrivance, set the old men, together with those that were tired out, at the sound parts of the wall, as expecting no harm from those quarters, but set the strongest of his men at the place where the wall was broken down, and before them all six men by themselves, among whom he took his share of the first and greatest danger. He also gave orders, that when the legions made a shout, they should stop their ears, that they might not be affrighted at it, and that, to avoid the multitude of the enemy's darts, they should bend down on their knees, and cover themselves with their shields, and that they should retreat a little backward for a while, till the archers should have emptied their quivers; but that When the Romans should lay their instruments for ascending the walls, they should leap out on the sudden, and with their own instruments should meet the enemy, and that every one should strive to do his best, in order not to defend his own city, as if it were possible to be preserved, but in order to revenge it, when it was already destroyed; and that they should set before their eyes how their old men were to be slain, and their children and wives were to be killed immediately by the enemy; and that they would beforehand spend all their fury, on account of the calamities just coming upon them, and pour it out on the actors.

כו. ככה ערך יוסף את צבאו להלחם משני עבריו. ובראות יושבי העיר אשר לא לקחו חלק במלחמה, הנשים והטף, כי העיר מֻקפה במערכה משֻׁלשת, — כי איש מהרומאים השומרים על מוצאי העיר מכבר לא נשלח להלחם [בפרץ החומה] — ועל־יד החומה הפרוצה עומדים אויבים וחרבות שלופות בידיהם, וההרים אשר ממעל לעיר נוצצים מרֹב נשק, והרובים הערבים דורכים את קשתותיהם, הרימו קול יללת נהי, כאלו כבר בא האסון אשר יראו ממנו. ויוסף ירא פן תרפינה הנשים את לב קרוביהן בבכין, וצוה לסגור אותן בבתיהן ולהפיל אימה עליהן, למען תשקטנה תחתיהן, והוא פנה אל מקומו בפרץ החומה, אשר עלה לו בגורל, ואל הרומאים המקריבים את סֻלמיהם מול יתר חלקי החומה לא שׂם את לבו, ובצפּיתו צִפּה אל רעם כּלי־הקלע. 26. And thus did Josephus dispose of both his bodies of men; but then for the useless part of the citizens, the women and children, when they saw their city encompassed by a threefold army, (for none of the usual guards that had been fighting before were removed,) when they also saw, not only the walls thrown down, but their enemies with swords in their hands, as also the hilly country above them shining with their weapons, the darts in the hands of the Arabian archers, they made a final and lamentable outcry of the destruction, as if the misery were not only threatened, but actually come upon them already. But Josephus ordered the women to be shut up in their houses, lest they should render the warlike actions of the men too effeminate, by making them commiserate their condition, and commanded them to hold their peace, and threatened them if they did not, while he came himself before the breach, where his allotment was; for all those who brought ladders to the other places, he took no notice of them, but earnestly waited for the shower of arrows that was coming.

כז. פתאם תקעו מחצצרי כל הלגיונות והצבא הריע לעֻמתם בקול ענות גבורה, ואור היום חשך בפני המון החצים ואבני הקלע, אשר עפו מכל עבָרים. אולם אנשי יוסף שמרו את פקֻדתו ואטמו את אזניהם, לבל ישמעו את קול הצעקה והשאון, וכסו את בשרם, לבל יפגעו בהם החצים, וכאשר הטילו הרומאים את מכונות־המעבר, קפצו היהודים על הגשרים טרם דרכו עליהם רגלי המשליכים אותם, והתנגחו עם העולים על הגשרים וגִלו את כל אֹמץ נפשם וגבורת ידם, ואף כי הגיעו מים עד נפש, שקדו בכל כֹּחם להראות, כי לא נופלים הם בגבורתם מצריהם הבטוחים מפחד רעה. הם לא הרפו מן הרומאים עד אשר נפלו חללים או הכריעו אותם. אולם מעט מעט עיפו מכֹּבד המלחמה ולא נמצאו אנשי־חיל חליפתם, בעוד אשר בצבא הרומאים באו כפעם בפעם אנשי־צבא חדשים למלא חיש מהר את מקום העיֵפים. על־כן חִזקו הרומאים איש את אחיו והתלכדו יחד והתכסו במגניהם עד היותם כגוף מֻצק אחד ובעבי המערכה כֻּלה לחצו את היהודים, וכמעט עלו על החומה. 27. And now the trumpeters of the several Roman legions sounded together, and the army made a terrible shout; and the darts, as by order, flew so last, that they intercepted the light. However, Josephus's men remembered the charges he had given them, they stopped their ears at the sounds, and covered their bodies against the darts; and as to the engines that were set ready to go to work, the Jews ran out upon them, before those that should have used them were gotten upon them. And now, on the ascending of the soldiers, there was a great conflict, and many actions of the hands and of the soul were exhibited; while the Jews did earnestly endeavor, in the extreme danger they were in, not to show less courage than those who, without being in danger, fought so stoutly against them; nor did they leave struggling with the Romans till they either fell down dead themselves, or killed their antagonists. But the Jews grew weary with defending themselves continually, and had not enough to come in their places, and succor them; while, on the side of the Romans, fresh men still succeeded those that were tired; and still new men soon got upon the machines for ascent, in the room of those that were thrust down; those encouraging one another, and joining side to side with their shields, which were a protection to them, they became a body of men not to be broken; and as this band thrust away the Jews, as though they were themselves but one body, they began already to get upon the wall.

כח. ובעת הצרה הזאת לִמד האֹנס את יוסף עצה טובה — כי כן הוא דרך האֹנס להפליא מזמות לעת תקֹף היאוש — והוא צוה לשפוך שמן רותח על האויבים המתלכדים במגניהם. ואנשיו הביאו במהרה את השמן בהמון, כאלו כבר היה מוכן אצלם לדָבר, ושפכו אותו מכל עבר על הרומאים, ואחרי־זאת השליכו עליהם גם את כדי השמן הלוהטים מחֹם. השמן הקודח הזה לִהט את הרומאים והפיץ את מערכותיהם, ובמכאובים נוראים התגלגלו מעל החומה, כי על־נקלה חדר השמן דרך הנשק הסוכך עליהם והשתפך על־פני כל גופם מקדקדם ועד פעמי רגליהם ואכל את בשרם כאש להבה, יען אשר תכונת השמן להתחמם על־נקלה ולהתקרר רק מעט מעט מפני דשנו. והרומאים היו חבושים ואסורים בקובעיהם ובשריוניהם ולא עצרו כח להרחיק מהם את השרפה, על־כן קפצו למעלה וגם התעטפו מעצמת מכאובם עד אשר נפלו מעל הגשרים. ואלה אשר הפכו את פניהם מול אחיהם, המעפילים לעלות אחריהם, כרעו על־נקלה בידי היהודים, אשר הכו בהם מאחור. 28. Then did Josephus take necessity for his counselor in this utmost distress, (which necessity is very sagacious in invention when it is irritated by despair,) and gave orders to pour scalding oil upon those whose shields protected them. Whereupon they soon got it ready, being many that brought it, and what they brought being a great quantity also, and poured it on all sides upon the Romans, and threw down upon them their vessels as they were still hissing from the heat of the fire: this so burnt the Romans, that it dispersed that united band, who now tumbled down from the wall with horrid pains, for the oil did easily run down the whole body from head to foot, under their entire armor, and fed upon their flesh like flame itself, its fat and unctuous nature rendering it soon heated and slowly cooled; and as the men were cooped up in their head-pieces and breastplates, they could no way get free from this burning oil; they could only leap and roll about in their pains, as they fell down from the bridges they had laid. And as they thus were beaten back, and retired to their own party, who still pressed them forward, they were easily wounded by those that were behind them.

כט. אולם גם בעצם התלאה הזאת לא כשל כח הרומאים — כאשר לא אבדה גם עצה מן היהודים. — ואף כי ראו אנשי־הצבא את צרת חבריהם הנכוים, הוסיפו לעלות אחריהם על היהודים שופכי השמן וכל אחד חרף את רעהו, כי הוא עומד לו לשטן בדרך גבורתו. והיהודים מצאו תחבולה חדשה, ושפכו קש יוני^א)שם הצמח ביונית ״טיליס״ ותרגמתי על־פי השם הרומי foenum graecum). בגרמנית נקרא זה גם ״חציר־חרובים״ (Bockshornkraut) והוא צמח תרמילי, אשר גרגריו המבֻשלים נותנים דֶּבֶק. מבֻשׁל על קרשי רצפת הגשרים, להכשיל את הרומאים, והם מעדו וצנחו למטה. ולא יכלו עוד אנשי־הצבא לעמוד על רגליהם ברצותם לפנות לאחור או לעלות על האויב; אלה נפלו אחורנית על הגשר ונרמסו ברגלי אחיהם ורבים נפלו על מכסה הסוללה ובמפלתם היו למטרה לחצי היהודים. כי כאשר כשלו הרומאים היתה הרוָחה ליהודים ולא הֻטל עוד עליהם להלחם בהם פנים אל פנים ומצאו שעת־הכֹּשר לירות בהם מרחוק. ואחרי הרעה הרבה, אשר מצאה את אנשי־הצבא ביום ההוא, קרא אליהם ראש־הצבא למשוך את ידיהם בבוא הערב. רבים מהם נפלו חללים ועוד רבים מאלה נפצעו. ומהיהודים נפלו רק ששה חללים וכשלש מאות פצועים נִשׂאו ממקום הקרב. המלחמה הזאת היתה בעשרים לחֹדש דַּיְסִיּוֹס (סיון). 29. However, in this ill success of the Romans, their courage did not fail them, nor did the Jews want prudence to oppose them; for the Romans, although they saw their own men thrown down, and in a miserable condition, yet were they vehemently bent against those that poured the oil upon them; while every one reproached the man before him as a coward, and one that hindered him from exerting himself; and while the Jews made use of another stratagem to prevent their ascent, and poured boiling fenugreek upon the boards, in order to make them slip and fall down; by which means neither could those that were coming up, nor those that were going down, stand on their feet; but some of them fell backward upon the machines on which they ascended, and were trodden upon; many of them fell down upon the bank they had raised, and when they were fallen upon it were slain by the Jews; for when the Romans could not keep their feet, the Jews being freed from fighting hand to hand, had leisure to throw their darts at them. So the general called off those soldiers in the evening that had suffered so sorely, of whom the number of the slain was not a few, while that of the wounded was still greater; but of the people of Jotapata no more than six men were killed, although more than three hundred were carried off wounded. This fight happened on the twentieth day of the month Desius [Sivan].

ל. ואספסינוס אמר לנחם את לב אנשי־צבאו אחרי הפגע הזה, אולם ראה, כי חמתם התלקחה מאד ואין הם דורשים תנחומים, כי־אם מבקשים לעשות מעשה, על־כן צוה להרים את הסוללות ולהקים שלשה מגדלים, חמשים רגל גֹּבה האחד, ולצַפּות אותם ברזל מכל עבריהם, למען יהיו מֻצקים בכֹבד משקלם ולא תשלֹט בהם האש. ואחרי־זאת העמיד את המגדלים בראשי הסוללות והעלה עליהם את נושאי הרמחים ואת רובי־הקשת וגם הציג בהם כלי־קלע קלים ויחד אִתּם את הקַלעים החזקים. והרומאים, אשר לא נראו מפני גֹבה המגדלים והַצִּנות, ירו בעומדים על החומה, אשר היו למול עיניהם. והיהודים לא יכלו לנטות הצדה על־נקלה מפני החצים ואבני הקלע, אשר עפו מעל לראשיהם, וגם לא להלחם באויביהם הנעלמים, ולמגִנת לבם ראו בעיניהם, כי אין ידם משיגה לשלח את הקֶלע עד מרום המגדלים, וגם אין האש שולטת בצפוי הברזל, על־כן ירדו מראש החומה ויצאו כפעם בפעם השערה לגרש את השונאים המעפילים לעלות. ככה החזיקו עוד אנשי יודפת מעמד, אף כי בכל יום ויום נפלו רבים מהם חללים ונבצר מהם לגמול לשונאיהם רעה, מלבד אשר עצרו אותם בהשליכם את נפשם מנגד. 30. Hereupon Vespasian comforted his army on occasion of what happened, and as he found them angry indeed, but rather wanting somewhat to do than any further exhortations, he gave orders to raise the banks still higher, and to erect three towers, each fifty feet high, and that they should cover them with plates of iron on every side, that they might be both firm by their weight, and not easily liable to be set on fire. These towers he set upon the banks, and placed upon them such as could shoot darts and arrows, with the lighter engines for throwing stones and darts also; and besides these, he set upon them the stoutest men among the slingers, who not being to be seen by reason of the height they stood upon, and the battlements that protected them, might throw their weapons at those that were upon the wall, and were easily seen by them. Hereupon the Jews, not being easily able to escape those darts that were thrown down upon their heads, nor to avenge themselves on those whom they could not see, and perceiving that the height of the towers was so great, that a dart which they threw with their hand could hardly reach it, and that the iron plates about them made it very hard to come at them by fire, they ran away from the walls, and fled hastily out of the city, and fell upon those that shot at them. And thus did the people of Jotapata resist the Romans, while a great number of them were every day killed, without their being able to retort the evil upon their enemies; nor could they keep them out of the city without danger to themselves.

לא. ובימים ההם שלח אספסינוס את טרַיָּנוס, ראש הלגיון העשירי, עם אלף רוכבים ואלפים רגלים על יפה, אחת הערים הקרובות אל יודפת, אשר התעוררה למרוד ברומאים, בראותה, כי בני יודפת עומדים על נפשם בפני האויב זמן רב, כאשר לא האמין איש מראש. טרַיָּנוס חשב, כי יקשה בידו לכבוש את העיר, אשר נוסף על משגב מקומה היתה מֻקפה חומה כפולה. בראותו, כי יצאו יושבי העיר לקראתו מוכנים לקרב, התנפל עליהם והניסם מהרה וגם רדף אחריהם. בהגיע הבורחים עד החומה הראשונה הדביקו אותם הרומאים ובאו יחד אתם בשעריה. וכאשר בקשו היהודים לבוא גם מבית לחומה השניה, סגרו לפניהם אחיהם יושבי העיר את שעריה, כי פחדו פן יפלו האויבים יחד אִתּם אל העיר. אכן אחת גזר האלהים למסור את יושבי הגליל בכף הרומאים להרג ולאבדן! האנשים עמדו בהמון גדול ודפקו בשערי העיר ונקבו את שמות אחיהם והפצירו בהם למלט את נפשם, ועוד הם מתחננים, והנה נפלו חללים, כי את החומה הראשונה כבשו האויבים ואת השניה סגרו לפניהם אחיהם. הם נלחצו בין המצרים, בין שתי החומות בתוֶך ונדחקו יחדו, ורבים המיתו איש את אחיו או נפלו על חרבם, ורבים כרעו בחרב הרומאים, כי לא קמה בם עוד רוח להלחם בהם, ומלבד פחד האויבים דִכּא בגד אחיהם את נפשם. הם מתו במאֵרה על שפתיהם, ולא את הרומאים קללו, כי־אם את אחיהם, עצמם ובשרם. ומספּר כל הנופלים היה שנים־עשר אלף איש. טרַיָּנוס הבין, כי העיר ריקה עתה מאנשי־חיל, וגם אם נמצאו בקרבה אנשים, לא יעמוד לבם מפני גֹדל יראתם, אולם הוא קִדֵּש את כבוש העיר לראש־הצבא ושלח מלאכים אל אספסינוס לבקשהו, כי ימַלא את ידי בנו טיטוס להשלים את הנצחון [למען יִקָרא שמו עליו]. ואספסינוס אמר בלבו, כי עוד עבודה רבה נכונה לכובשי העיר, ועל־כן נתן בידי בנו חמש מאות רוכבים ואלף אנשי־צבא רגלים. טיטוס מהר לעלות על העיר והציג את צבאותיו במערכה והפקיד על האגף השמאלי את טרַיָּנוס, והוא עמד בראש האגף הימני. וכאשר הביאו אנשי־הצבא מכל עברים סֻלמות, לעלות בהם על החומה, נלחמו הגלילים זמן קצר, ואחרי־כן עזבו את המצודה, ואנשי טיטוס קפצו אל תוך העיר וכבשו אותה במהרה. אולם כאשר נטשו הרומאים בתוך העיר, קמה עליהם מלחמה קשה, כי בחורי החיל התנפלו עליהם ברחובות והנשים השליכו עליהם מן הבתים כל דבר אשר בא לידן. וכשש שעות ארכה המלחמה הזאת, עד אשר ספו כל היהודים אנשי המלחמה ויתר העם נפל ברחובות העיר ובבתיה בחרב הרומאים, אשר לא חמלו על זקן ונער ולא חִיו כל נפש זכר, מלבד הילדים, כי אותם מכרו לעבדים עם הנשים יחדו. ומספר כל ההרוגים יחד עם הנופלים במלחמה הראשונה [בין החומות] היה חמשה־עשר אלף איש, ומספר השבוים אלפַּים ומאה ושלשים. הצרה הזאת באה על יושבי הגליל ביום עשרים וחמשה לחדש דַיסיוס (סיון). 31. About this time it was that Vespasian sent out Trajan against a city called Japha, that lay near to Jotapata, and that desired innovations, and was puffed up with the unexpected length of the opposition of Jotapata. This Trajan was the commander of the tenth legion, and to him Vespasian committed one thousand horsemen, and two thousand footmen. When Trajan came to the city, he found it hard to be taken, for besides the natural strength of its situation, it was also secured by a double wall; but when he saw the people of this city coming out of it, and ready to fight him, he joined battle with them, and after a short resistance which they made, he pursued after them; and as they fled to their first wall, the Romans followed them so closely, that they fell in together with them: but when the Jews were endeavoring to get again within their second wall, their fellow citizens shut them out, as being afraid that the Romans would force themselves in with them. It was certainly God therefore who brought the Romans to punish the Galileans, and did then expose the people of the city every one of them manifestly to be destroyed by their bloody enemies; for they fell upon the gates in great crowds, and earnestly calling to those that kept them, and that by their names also, yet had they their throats cut in the very midst of their supplications; for the enemy shut the gates of the first wall, and their own citizens shut the gates of the second, so they were enclosed between two walls, and were slain in great numbers together; many of them were run through by swords of their own men, and many by their own swords, besides an immense number that were slain by the Romans. Nor had they any courage to revenge themselves; for there was added to the consternation they were in from the enemy, their being betrayed by their own friends, which quite broke their spirits; and at last they died, cursing not the Romans, but their own citizens, till they were all destroyed, being in number twelve thousand. So Trajan gathered that the city was empty of people that could fight, and although there should a few of them be therein, he supposed that they would be too timorous to venture upon any opposition; so he reserved the taking of the city to the general. Accordingly, he sent messengers to Vespasian, and desired him to send his son Titus to finish the victory he had gained. Vespasian hereupon imagining there might be some pains still necessary, sent his son with an army of five hundred horsemen, and one thousand footmen. So he came quickly to the city, and put his army in order, and set Trajan over the left wing, while he had the right himself, and led them to the siege: and when the soldiers brought ladders to be laid against the wall on every side, the Galileans opposed them from above for a while; but soon afterward they left the walls. Then did Titus's men leap into the city, and seized upon it presently; but when those that were in it were gotten together, there was a fierce battle between them; for the men of power fell upon the Romans in the narrow streets, and the women threw whatsoever came next to hand at them, and sustained a fight with them for six hours' time; but when the fighting men were spent, the rest of the multitude had their throats cut, partly in the open air, and partly in their own houses, both young and old together. So there were no males now remaining, besides infants, which, with the women, were carried as slaves into captivity; so that the number of the slain, both now in the city and at the former fight, was fifteen thousand, and the captives were two thousand one hundred and thirty. This calamity befell the Galileans on the twenty-fifth day of the month Desius [Sivan.]

לב. וגם השמרונים לא נחלצו אז מצרה, כי הם נאספו בהר גריזים, אשר למקום קדוש הוא נחשב בעיניהם, ונשארו במקום ההוא. אולם אספתם זו נתנה עֵדיה, כי למלחמה הם נושאים את נפשם, ולא לקחו מוסר מהרעה אשר מצאה את שכניהם [היהודים]. לשמע נצחונות הרומאים גדלה קנאתם, ולא שמו לב לרפיון כחם, רק חכו בקֹצר רוח לעת מהומה. ואספסינוס יעץ לקדם את פני המרד הזה ולהפר את מזמותיהם, כי אף אם נמצאו מִשמרי הרומאים בכל ארץ שמרון, בכל־זאת ירא מפני ההמון הגדול הנאסף והערוך למלחמה. על־כן שלח עליו את צֶרְאַלִּיס, ראש הלגיון החמישי, עם שש מאות רוכבים ושלשת אלפים רגלים. וכראות צֶרְאַלִּיס את השונאים הרבים העומדים בראש ההר, אמר בלבו, כי לא יוכל להעפיל ולעלות בשלום על ראש ההר למען יתגרה אִתּם מלחמה, ועל־כן עמד למטה ושמר על ההמון כל היום. ולא נמצאו אז לשמרונים מים די מחסורם, כי הימים היו ימי עצם הקיץ וההמון לא הספיק לְהִצְטַיֵּד, והשמש להטה מאד ביום ההוא, עד אשר גועו אחדים מן השמרונים בצמא, ורבים מהם ברחו אל הרומאים, כי בחרו בחיי עבדים ממָות אשר כזה. וכאשר שמע צראליס מפיהם, כי גם נפשות הנשארים התעטפו עליהם מהיסורים הנוראים, עלה על ראש ההר וערך את צבאו במעגל מסביב לאויבים ולראשונה קרא עליהם לכרות אִתּוֹ ברית ולפרק את כלי־נשקם, למען יתן להם את נפשם לשלל. וכאשר לא שמעו השמרונים לדבריו, השתער עליהם והמית את כֻּלָּם יחד, אחד־עשר אלף ושש מאות איש. והדבר הזה נעשה ביום עשרים ושבעה לחדש דַיסיוס (סיון). אלה הרעות אשר מצאו את השמרונים. 32. Nor did the Samaritans escape their share of misfortunes at this time; for they assembled themselves together upon file mountain called Gerizzim, which is with them a holy mountain, and there they remained; which collection of theirs, as well as the courageous minds they showed, could not but threaten somewhat of war; nor were they rendered wiser by the miseries that had come upon their neighboring cities. They also, notwithstanding the great success the Romans had, marched on in an unreasonable manner, depending on their own weakness, and were disposed for any tumult upon its first appearance. Vespasian therefore thought it best to prevent their motions, and to cut off the foundation of their attempts. For although all Samaria had ever garrisons settled among them, yet did the number of those that were come to Mount Gerizzim, and their conspiracy together, give ground for fear what they would be at; he therefore sent I thither Cerealis, the commander of the fifth legion, with six hundred horsemen, and three thousand footmen, who did not think it safe to go up to the mountain, and give them battle, because many of the enemy were on the higher part of the ground; so he encompassed all the lower part of the mountain with his army, and watched them all that day. Now it happened that the Samaritans, who were now destitute of water, were inflamed with a violent heat, (for it was summer time, and the multitude had not provided themselves with necessaries,) insomuch that some of them died that very day with heat, while others of them preferred slavery before such a death as that was, and fled to the Romans; by whom Cerealis understood that those which still staid there were very much broken by their misfortunes. So he went up to the mountain, and having placed his forces round about the enemy, he, in the first place, exhorted them to take the security of his right hand, and come to terms with him, and thereby save themselves; and assured them, that if they would lay down their arms, he would secure them from any harm; but when he could not prevail with them, he fell upon them and slew them all, being in number eleven thousand and six hundred. This was done on the twenty-seventh day of the month Desius [Sivan]. And these were the calamities that befell the Samaritans at this time.

לג. ויושבי יודפת חִזקו את לבם להביש את תקות הרומאים ולא שבו אחור מפני כל הנוראות. אולם ביום הארבעים ושבעה [למצור העיר] התרוממה סוללת הרומאים ממעל לחומת העיר, ואחד מבני העיר נפל אל אספסינוס ביום ההוא ובִשׂר לו, כי רק מתי־מספר נשארו להגן על העיר, וגם הם רפי־אונים, כי כשל כחם מלילות הנדודים התכופים ומִכֹּבד הקרָבות הרצופים ולא יוכלו לעמוד על נפשם בפני הנלחמים אִתּם ביד חזקה. והאיש הוסיף עוד לדבר, כי גם בערמה יִלָכדו יושבי העיר על־נקלה, אם ינסה איש להתנפל עליהם לעת האשמורה האחרונה (אשמֹרת הבֹּקר), יען כי אז הם אומרים למצֹא שעת מרגוע מהבלהות, ותרדמת שחרית נופלת על האנשים העיפים והיגעים, וגם הצופים נמים את שנתם. על־כן יעץ האיש להשתער על העיר בשעה הזאת. ואמנם אספסינוס לא הרבה להאמין בדברי הפליט, בדעתו כי היהודים נאמנים בברית אחים ואינם פוחדים מכל יסורים. כי עוד לפני זאת נתפש אחד מפליטי יודפת ועמד בכל העִנויים הקשים, כאשר דשו האויבים את בשרו וגם שמו אותו באש, לחקור ממנו את הדברים אשר נעשו בעיר, והוא לא הוציא אף הגה מפיו וקבל באור־פנים את המות, כאשר הוקע על הצלב. אולם נדמה בעיניו (בעיני אספסינוס), כי שמץ אמת נמצא בדברי הבוגד, ואולי גם כל דבריו נאמנים, וגם הבין, כי בנפול הרומאים בפח לא תצמח להם רעה גדולה, על־כן צוה לשים משמר על הבוגד והכין את צבאו לעלות על העיר ולכבשה. 33. But as the people of Jotapata still held out manfully, and bore up tinder their miseries beyond all that could be hoped for, on the forty-seventh day [of the siege] the banks cast up by the Romans were become higher than the wall; on which day a certain deserter went to Vespasian, and told him how few were left in the city, and how weak they were, and that they had been so worn out with perpetual watching, and as perpetual fighting, that they could not now oppose any force that came against them, and that they might he taken by stratagem, if any one would attack them; for that about the last watch of the night, when they thought they might have some rest from the hardships they were under, and when a morning sleep used to come upon them, as they were thoroughly weary, he said the watch used to fall asleep; accordingly his advice was, that they should make their attack at that hour. But Vespasian had a suspicion about this deserter, as knowing how faithful the Jews were to one another, and how much they despised any punishments that could be inflicted on them; this last because one of the people of Jotapata had undergone all sorts of torments, and though they made him pass through a fiery trial of his enemies in his examination, yet would he inform them nothing of the affairs within the city, and as he was crucified, smiled at them. However, the probability there was in the relation itself did partly confirm the truth of what the deserter told them, and they thought he might probably speak truth. However, Vespasian thought they should be no great sufferers if the report was a sham; so he commanded them to keep the man in custody, and prepared the army for taking the city.

לד. ולמועד האמור עלו הרומאים חרש על החומה. לראשונה עלה טיטוס עם דומיטיוס סַבּינוס, אחד משרי־האלף, בראש מתי־מספר מן הלגיון החמישי והלגיון העשירי. הם שחטו את הצופים [הנמים] ובאו אל העיר ואחריהם עלו סקסטוס קַלִוַריוס (נ״א צראליס) שר־האלף ופלָצִידוּס עם צבאותיהם. וכבר נכבש ראש הגבעה ורגלי הרומאים עמדו בתוך העיר, וכבר עלה השחר — ועוד לא חשו המנֻצחים, כי נפלו בידי הרומאים, כי רבים שקעו בתרדמה עזה אחרי עמלם הקשה. וגם הנעוֹרים משנתם לא ידעו דבר, כי במקרה פשט אז ענן־ערפל על העיר ועיניהם חשכו מראות. ורק כאשר פרצו כל צבאות הרומאים בתוך העיר, הקיצו האנשים, למען יראו בעיניהם את האסון אשר מצאם ויוָכחו ברגע מותם, כי נפלה עירם ביד צר. והרומאים זכרו את כל התלאות אשר עברו אליהם בעת המצור ולא נתנו חנינה לאיש ולא ידעו רחמים, רק לחצו את העם מראש העיר אל המורד בחמת רצח. גם האנשים, אשר היה עוד בהם כח להִלחם, לא יכלו לעמוד על נפשם במקום הקשה ההוא (במורד). הם נדחקו ברחובות והתגלגלו במקומות המשֻׁפּעים, והמון הצבא הרומאי נשפך כזֶרם מראש ההר וכסה עליהם. והדבר הזה העיר רבים מבחורי חיל יוסף לטרוף את נפשם בכפם, כי בראותם אשר אין לאל־ידם להמית אף איש אחד מן הרומאים, מאנו למות בידי השונאים ונאספו יחד אל מקום אחד בקצה העיר ושלחו יד בנפשם. 34. According to which resolution they marched without noise, at the hour that had been told them, to the wall; and it was Titus himself that first got upon it, with one of his tribunes, Domitius Sabinus, and had a few of the fifteenth legion along with him. So they cut the throats of the watch, and entered the city very quietly. After these came Cerealis the tribune, and Placidus, and led on those that were tinder them. Now when the citadel was taken, and the enemy were in the very midst of the city, and when it was already day, yet was not the taking of the city known by those that held it; for a great many of them were fast asleep, and a great mist, which then by chance fell upon the city, hindered those that got up from distinctly seeing the case they were in, till the whole Roman army was gotten in, and they were raised up only to find the miseries they were under; and as they were slaying, they perceived the city was taken. And for the Romans, they so well remembered what they had suffered during the siege, that they spared none, nor pitied any, but drove the people down the precipice from the citadel, and slew them as they drove them down; at which time the difficulties of the place hindered those that were still able to fight from defending themselves; for as they were distressed in the narrow streets, and could not keep their feet sure along the precipice, they were overpowered with the crowd of those that came fighting them down from the citadel. This provoked a great many, even of those chosen men that were about Josephus, to kill themselves with their own hands; for when they saw that they could kill none of the Romans, they resolved to prevent being killed by the Romans, and got together in great numbers in the utmost parts of the city, and killed themselves.

לה. ואחדים משומרי העיר הספיקו להִמלט לשמועה הראשונה על־דבר כבוש העיר ועלו על אחד המגדלים בצפון העיר ועמדו על נפשם עת־מזער, וכאשר שתו עליהם המונות האויבים מסביב, פרשו אליהם היהודים את ידיהם לשלום, אך אחרו את המועד וברצון נתנו לרומאים העולים לשחטם. וכמעט יכלו הרומאים להתגאות, כי בקץ המצור לא נפל אף אחד מהם חלל, לולא נהרג אחד הרומאים בעת כבוש העיר, הוא אנטוניוס שר־המאה אשר נפל בפח. כי אחד האנשים הרבים והעצומים אשר נמלטו אל המערות, התחנן אליו להושיט אליו את ידו, לאות כי יציל את נפשו ויעזור לו בעלותו מן המערה, ואנטוניוס לא נזהר ושלח אליו את ידו, והיהודי מִהר לתקוע את החנית בין רגליו והמית אותו כרגע. 35. However, such of the watch as at the first perceived they were taken, and ran away as fast as they could, went up into one of the towers on the north side of the city, and for a while defended themselves there; but as they were encompassed with a multitude of enemies, they tried to use their right hands when it was too late, and at length they cheerfully offered their necks to be cut off by those that stood over them. And the Romans might have boasted that the conclusion of that siege was without blood [on their side] if there had not been a centurion, Antonius, who was slain at the taking of the city. His death was occasioned by the following treachery; for there was one of those that were fled into the caverns, which were a great number, who desired that this Antonius would reach him his right hand for his security, and would assure him that he would preserve him, and give him his assistance in getting up out of the cavern; accordingly, he incautiously reached him his right hand, when the other man prevented him, and stabbed him under his loins with a spear, and killed him immediately.

לו. ביום ההוא המיתו הרומאים רק את ההמון אשר ראו עיניהם. ובימים הבאים חקרו את המחבואים ושחטו את האנשים אשר הסתתרו במנהרות ובמערות, והמיתו זקן ונער, ורק לנשים ולעוללים נתנו את נפשם לשלל. ומספר השבוים היה אלף ומאתים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף. ואספסינוס צוה להרוס את העיר עד היסוד ולשלוח באש את כל מצודותיה. ככה נפלה יודפת בשנת שלש־עשרה לממשלת נירון בראש־חדש פַּנֵּמוֹס (תמוז). 36. And on this day it was that the Romans slew all the multitude that appeared openly; but on the following days they searched the hiding-places, and fell upon those that were under ground, and in the caverns, and went thus through every age, excepting the infants and the women, and of these there were gathered together as captives twelve hundred; and as for those that were slain at the taking of the city, and in the former fights, they were numbered to be forty thousand. So Vespasian gave order that the city should be entirely demolished, and all the fortifications burnt down. And thus was Jotapata taken, in the thirteenth year of the reign of Nero, on the first day of the month Panemus [Tamuz].