ויהי בשלח. אין שלוח בכל מקום אלא לווי שנאמר (בראשית יח) "ואברהם הולך עמהם לשלחם"; (בראשית כו) "וישלחם יצחק". הפה שאמר (שמות ה) "גם את ישראל לא אשלח" הוא שאמר (שמות ח) "אנכי אשלח אתכם (ואת טפכם)". מה שכר נטלו על כך? – (דברים כג) "לא תתעב מצרי". הפה שאמר (שמות ה) "לא ידעתי את ה'" הוא שאמר (שמות יד) "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים". מה שכר נטלו על כך? – (ישעיה יט) "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'". הפה שאמר (שמות ה) "מי ה' אשר אשמע בקולו" הוא הפה שאמר (שמות ט) "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". על כן נתן להם מקום קבורה, שנאמר (שמות טו) "נטית ימינך תבלעמו ארץ". ולא נחם אלהים. אין נחום זה אלא נהוג, וכן הוא אומר (תהלים עז) "נחית כצאן עמך" וגו' וכתיב (תהלים עח) "וינחם בענן יומם". דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא – קרוב הוא הדבר שאמר הקב"ה למשה (שמות ג) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". כי קרוב הוא – קרוב הדרך לשוב למצרים, שנאמר (שמות ח) "דרך שלשת ימים נלך במדבר". ד"א: כי קרוב הוא – קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך (בראשית כא) "השבעה לי באלהים אם תשקור לי ולניני ולנכדי", ועדיין נכדו קיים. ד"א: כי קרוב הוא – קרובה השבועה מלחמה ראשונה לשנייה. ד"א: כי קרוב הוא – בקרוב ירשו כנעניים את הארץ, שנא' (בראשית טו) "ודור רביעי ישובו הנה". לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל, אלא דרך המדבר. אמר הקב"ה: אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ – מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו, והן בטלים מן התורה! – אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר, והתורה נכללת בגופן. מכאן היה ר' שמעון אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושוין להם אוכלי תרומה. ד"א: כי קרוב הוא – לא הביאן המקום בפישוטן, אלא כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסו – עמדו ושרפו כל הזרעים, וקצצו כל האילנות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעיינות. אמר הקב"ה: לא הבטחתים לאבותיהם שאכניסן לארץ חריבה, אלא מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו) ובתים מלאים כל טוב", אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה, עד שיעמדו כנענים ויתקנו מה שקלקלו. ד"א: כי אמר אלהים וגו' – זו מלחמת עמלק, שנא' (במדבר יד) "וירד העמלקי" וגו'. ד"א: כי אמר אלהים – מזו מלחמת בני אפרים, שנאמר (דברי הימים א ז) "אלה בני אפרים שותלח", וכתיב (תהלים עח) "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו' מפני ש"לא שמרו ברית האלהים ובתורתו מאנו ללכת", עברו על הקץ ועל השבועה. ד"א: שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם. ד"א: כי אמר אלהים – כדי שלא יחזרו לאחוריהם. והרי דברים ק"ו: ומה אם כשהקיפם דרך עמוקה אמרו (במדבר יד) "נתנה ראש ונשובה מצרימה", אלו באין בפשוטה – על אחת כמה וכמה:
ומ"ש רבינו שאם נתקדשה אפילו היא קטנה אסורה שם רב אחאי איקלע לבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבה בכנפיה א"ל לא סבר לה מר דמקדשא ופרש"י אין אדני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מא"א ומשמע התם דקטנה היתה והרי"ף כתב אהא דאמר רב חסדא ל"ש אלא שבושה לעמוד לפניו ערומה וכו' אמר רבא לא אמרן אלא דמקדשה אבל לא מקדשה לית לן בה וכתב הר"ן על זה תמהני דבגמרא ה"ג רב חנן איקלע לבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבה בכנפיה ומעשה זה אע"פ שהביאוהו על משנתינו נראה שאין לו ענין לישן עמהם בקירוב בשר דתנן ועוד דבתו תנן בת בתו לא תנן ובהאי עובדא לא מדכרינן רבא כלל ועוד שפשט מעשה זה מראה דהיכא דמקדשא אע"ג דליכא שדים נכונו ואפילו בבתו אסור אם בתו ובת בתו שוות בדיניהם אבל נראה שגירסא אחרת היתה לו להרי"ף ז"ל עד כאן לשונו: והרא"ש כתב על דברי הרי"ף משמע דקאי לבושה לעמוד לפניו ערומה ולא ראיתי גירסא זו בספרים גם מעובדא דרב אחא בר אבא דשקליה לבת ברתיה בכנפיה וכו' ואמר ליה רב חסדא חתניה לא ידע מר דמקדשא משמע דכי מקדשא בכל ענין אסור עכ"ל והרמב"ם כתב בפכ"א מהא"ב ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה או שנשאת אין ישנין עמהם אלא בכסותן וכתב ה"ה מ"ש רבינו או שנשאת לאו דוקא שאפילו נתקדשה בלבד אסור כנזכר בגמרא עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קפ"ח אהא דאמרינן בפ"ק דשבת (יג.) עולא הוה מנשק לאחתיה אבי ידייהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא כל שום קריבה בעלמא אסור משום לך לך אמרין לנזירא וקי"ל כי הא בתרייתא לא אסרו בהן אלא קריבה המביאה לידי הרגל עבירה כישן עמהם אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה א"נ בנשיקה ואפילו אבי ידייהו וכן אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור לפי שלבו גס בה ובקריבות מועט איכא למיחש להרגל עבירה אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן בדברים אלו כגון הושטת כלי וכיוצא בו אין בהם משום הרגל עבירה לפי שאין לבו גס בה: