א"נ דשאני חמץ שאיסורו תלוי בזמן וזהו שהוא אסור עכשיו היה עכשיו מותר ויש לו היתר אחר הפסח מן התורה
(ה) ועוד דע, כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השעבוד כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, ולא מצד המזל, ולא בשום צד זולת זה, כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך. ולפיכך לא יצאו ישראל במדריגה שיש בה זמן, רק במדריגה שאין בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן, ונבראים בזמן, זולת השם יתברך, שאינו נופל תחת הזמן. ולכך אסר להם החמץ, שהויתו נעשה בזמן, וצוה על המצה שהויתה בלא זמן. ולפיכך היה אכילתם ביציאתם לחירות המצה, שאין לה המשך זמן כלל, ואסר להם החמץ שנעשה בזמן, כי ישראל יצאו לחירות במדריגה אלקית שאין בה זמן.
(ו) ולפיכך נתן הכתוב הסבה באכילת מצה שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. זכר "מלך מלכי המלכים" אצל זה, וביאור זה כאשר היו רוצים להכין עצמם אל הדרך לצאת והתחילו לעסוק* בבצק, לא הספיק בצקם להחמיץ, שגאולתם היתה בלא זמן, להודיע כי הגאולה שלהם מדריגה נבדלת, לא מצד המזל, שהוא גשמי פועל בזמן. לכך* היה גואל אותם הקב"ה בלי המשך זמן כלל, כאשר אמרנו, לפי שיצאו לא על ידי מזל, ולא על ידי שאר כח שהם נופלים תחת הזמן, רק על ידי הקב"ה, שאינו נופל תחת הזמן, ולפיכך גאל אותם בלי זמן. ולכך צוה על המצה קודם שיצאו ממצרים, לאכול המצה עם הפסח. ודבר זה אמת ברור כאשר תדע ענין מצה*.
ואמר עניני הקרבן כלם לעורר מחשבות המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז), ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהיה גדולה, מקרבנו יקח דמיון לקנות מדת הזריזות והקלות והמהירות במעשה השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ''ה מ''כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ — אֵין חַיָּיבִין עַל חִימּוּצָהּ כָּרֵת...אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אֲמַר לֵיהּ, דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ [וְגוֹ׳]״. דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה — חַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת. וְהָא, הוֹאִיל וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, דְּהָוְיָא לַיהּ מַצָּה עֲשִׁירָה — אֵין חַיָּיבִין עַל חִימּוּצָהּ כָּרֵת.
וזהו נגד אות א' דשם האדנות שגם במדריגת גילוי שכינה יש עשר מדריגות דקומה שלימה וקו האמצעי הם ארבע ספירות כתר תפארת יסוד מלכות כידוע, ונראה לי דנגדם הם ארבע אותיות השם הנזכר וארבע אכילות אלו, ובאכילת פסח הוא גילוי הקדושה עד השורש עד דפקע איגרא, ודבר זה אין לנו בזמן הזה ונשלמה פרים שפתינו ועל ידי הלילא לבד וסיפור יציאת מצרים בפה זוכים ג"כ לזה, דעיקר פעולת קדושת הזיתא פסחא להפקיע איגרא הוא רק על ידי צירוף ההלילא ואחר החורבן ודאי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והרי אנו מוכנים לעשות הפסח להקריב ולאכול בכל נפשינו ומאודינו אם נוכל להקריבו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה דהרי אנו מחשבין ומשתוקקין לעשות המצוה ומה שאין אנו עושין הוא רק מפני האונס ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כמה שכתוב בשבת ס"ג א'. וע"כ נוכל לזכות על ידי הלילא לבד דפקע איגרא מסך המפסיק בינינו לאבינו שבשמים ע"י ביטול כל שורש התאות מן הלב, ומצה לחם עוני נגד הד' לשון דלות שהוא נגד הת"ת גופא דשכינתא וכנסת ישראל דבכל מקום שנאמר דל כו' בישראל הכתוב מדבר (בראשית רבה פרשה ע"א) שהם דלים ועניים כי קטן יעקב ודל ואין להם אלא מה שהשם יתברך משפיע להם, שהם מונין ללבנה דלית לה מגרמה כלום, וזהו היפך החמץ השאור שבעיסה שהוא מגביה העיסה דזו שורש השאור והיצר בגבהות ומיעוטו יפה כמה שכתוב בברכות דעל ידי זה יש לעיסה טעם יותר, וזהו טוב מאוד דיצר הרע אך בפסח שהוא היציאה מכל מיני השתקעות דרע נצטוו לבער חמץ לגמרי, ומצה היא מיכלא דאסוותא כמה שכתוב בזוהר דכל זמן דמתעסק ברפואות צריך שלא ימצא הדבר המזיק וז' ימי פסח היו עדיין עסוקים ברפואות שהרי בשביעי דפסח חזרו המצרים לרדוף אחריהם והם נתייראו מהם, ע"כ היה להם עדיין קצת שייכות להם עד אחר קריעת ים סוף וטביעתם וביזת הים אז היתה הישועה שלימה ממצרים והם ז' ימי פסח דצריכים עדיין למיכלא דאסוותא, ובערב תאכלו מצות קבע חובה דאנו אוכלים על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כו' ולא היה במקרה רק דכך הוכרח להיות הישועה בחפזון כי מהרו מצרים לשלחם שנגע עד חיותם דאמרו כולנו מתים. ועל דבר זה היה טענה גדולה על ישראל בעולם הזה מצד ההתגלות כי עיקר הבירור הוא מה שבפנימיות ואור זה אין מתגלה בעולם הזה אלא כרגע ואח"כ מתעלם, וע"כ הוצרך הגאולה להיות בחפזון דמצרים ודישראל, ותיכף אח"כ ניחמו מצרים על זה כי עדיין לא היה התגלות גמור דלא יכנף עוד מוריך שלא ישוב להתעלם כלעתיד דלא בחפזון תצאו וגו' וע"כ הישועה היה טרם הספיק להחמיץ והם עם עני ודל אבל חוסים בשם ד' והוא מסבב סבות להושיעם דכל קויך לא יבושו:
ושמרתם את המצות ר' יאשיה אומר, אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד.
וכל פעולת מעשה המצות הרי זה קבלת עול מצות ועול מלכות שמים ויר"ש. וביותר במצות מצה שהוא היפך השאור שבעיסה והתאוה. וכל מצוה נותנת קדושה באדם כפי ענינה כמו שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו. ומצה קדושה לסילוק השאור שבעיסה מהלב דלכן נקרא בזוהר (ח"ב קפג ב) מיכלא דאסוותא כמשז"ל (ירוש' שבת פ' י"ד ה"ג) כל חולי זה יצה"ר. לכך הזיעה שבאה על ידה מועלת ביותר להיות נעשה נהר דינור לשרוף ולכלות כל שורש התאות רעה ורשע מן הלב: