יש לעיין בהגדרת מקפיד הנאמרת לענין חציצה. והנה כתב הרמב"ם (בפיה"מ מקואות ט':ג') דפירוש דמקפיד הוי שיחפוץ על סורו מגופו, ואינו מקפיד הוי שלא יקפיד ממנו אם סר אם נשאר, דהיינו דלא איכפת לי' ממנו. ובהגדרה זו מבאר הרמב"ם את המשנה (מקואות ט':ז') דמטפחת של זפתין ושל יוצרין ושל מפסלי אילנות אין חוצצין, דכיון דדרך כל בני אומנות זו להיות מלוכלכין כן, אינם מקפידים על לכלוכן אם תסור או תשאר.
ובאמת דבמקואות (פ"ט מ"ג) פליגי ר"א ורבנן אם חציצת בבית הסתרים של איש חוצץ. דדעת רבנן דאינו חוצץ ודעת ר"א דאחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ויש נדון בראשונים אם סיום המשנה דכל המקפיד עליו חוצץ וכו' הוי מדברי ר"א או דזה גם לשיטת הרבנן. דעת הרשב"א בתוה"ב דכ"ז מדברי ר"א אבל לשיטת הרבנן לא איכפת לן בקפידת הטובל ובטלה דעתו לדעת רוב בנ"א. ולפי"ז צ"ל דמה שכתבה המשנה שם בסוף הפרק זה הכלל המקפיד עליו חוצץ וכו' דקאי אף לרבנן, אין הכוונה לקפידת היחיד אלא על קפידת בנ"א בכלליות.
אולם דעת הרמב"ם דמה שנשנה במשנה ג' שם כל המקפיד עליו וכו' היינו לכו"ע ולאו מדברי ר"א הם. וכ"נ מפי' הרע"ב והתוי"ט שם. אלא דא"כ צ"ע במה פליגי ר"א ורבנן והא לכו"ע תלוי בקפידת הטובל. וכתב הגלות עליות (במקואות שם) להציע דפליגי אם קפידא מועטת מיקרי קפידא. והיינו דר"א סבר דאף חציצה שלא ישתדל להסיר כעין חציצת ביה"ס באיש דלא ישתדל האיש להסירו, מ"מ כיון דאינו רוצה בקיומו והיה רוצה שלא יהיה עליו חשיב מקפיד וחוצץ. ורבנן סברי דרק חציצה שגם היה משתדל להסירו חשיב מקפיד, וקיי"ל כרבנן.
אולם צריכים אנו עדיין להגדיר מה נכלל בלא איכפת לי'. האם דבר מועט מאד ג"כ נכלל בלא איכפת לי', או דצריך יותר מזה ליחשב אינו מקפיד.
והנה יש דברים שעכשיו באמת לא איכפת לי' מהם, אבל יש פעמים שיהא מקפיד עליהם, וזהו הסוגיא הראשון של קפידה לפעמים שכבר עסקנו בה. והגדר כתבו הזכרון יוסף והאג"מ למשל בטבעת דאף אם עכשיו בשעת טבילה לא איכפת לה דהוי על ידה, אבל כיון דאם היתה לשה עכשיו היתה מקפדת להסירה ה"ז חציצה. אולם אם צריך זמן להגיע להקפדתה כגון דעכשיו במצב זה לא איכפת לה ורק במצב דיתחדש אח"כ תקפיד זה אינו חשיב לפעמים. וכתב הזכרון יוסף דמטעם זה אם יש לאשה טבעת באותו מקום דאינה מסירה אלא בשעת לידה אינה נחשבת כמקפדת ולא חייץ.
אבל יש לדון בדין חציצה שיש לה רצון חיובי שיהיה עליה, וזה נוגע למכה, חץ, צבע, נוי וכו'. וכן יש נידון בפוסקים אם חציצה שיש צער או סכנה להסירו חוצץ. והר"ש למד דסברת רבי דחץ של מתכת אינו חוצץ הוי משום דיש בהסרתה סכנה. והרבנן אולי לא פליגי ביסוד הדין אלא בהמציאות של הסכנה דשם, או דסברי דאינו מספיק סכנה לשוי' אינו מקפיד. ועכ"פ לא ידעינן בבירור דיש מחלוקת בין רבי והרבנן באותה סברא.
ואפי' בלא סכנה אלא דיש רק צער או כאב, הזכרנו בחבורה שעברה דהב"י הביא מסה"ת, סמ"ג ומרדכי דזה משוה אותה לאינה מקפדת. וביארו הא דריבדא דכוסילתא חוצץ אחר ג' ימים, אף דיש צער בהסרתה ואין דעתה להסיר הגלד מחמת הצער הזה ומחמת כן קרוי אינו מקפיד, דמ"מ רגילות הוא להסיר הכל. וכן הביא שם מהסמ"ק, אף דמן הדין הי' נחשב רק כאינו מקפיד מחמת צער מ"מ הרגילות הוי להסירו.
והנה שם הפשט אינו דלא מסירתו כיון דלא איכפת לה מזה, אלא הפשט הוא דמחמת הצער בהסרתה רוצה היא שישאר שם.
ומצד שני הט"ז הביא מהמהרש"ל דהמהרר"ק ושר מקוצי הקפידו שיסירו נשותיהן גרב שהיה עליהן אף דיש צער בהסרתו. והאם סברי דאף שיש צער בהסרה ורוצה שישאר שם, מ"מ אין זה סיבה ליחשב אינו מקפיד. ואם נימא דיש מחלוקת בזה איך קיימינן בזה להלכה.
אולם יש לדחוק בזה דאין כל צער שוה, ונשים אלו היו מפונקות טובא ואולי אותו דרגה של צער לא הי' נחשב אינו מקפיד, דרוב בנ"א באותו דרגה של צער לא היו מקפידים, דזה פחות צער מהריבדא דכוסילתא. והרחבנו בזה בחבורה שעברה.
והנה הזכרון יוסף כתב עוד יותר מזה דלאו דוקא כשיש לה צער בהסרת החציצה חשיב אינו מקפיד אלא אף באופן שאם תסיר אותה יבוא לה צער, ולכן אינה רוצה להסירו כעין טבעת ברחם למנוע צער מהפארפאל, ג"כ חשיב אינו מקפיד.
וכן הגידולי טהרה דן להקל בנוגע שן תותבת בצירוף מה דיש צער בהוצאתה, ורעק"א בסוף דו"ח (בכתבים תשובה ג') דן בכה"ג בנוגע רטי' דמצטערת בנטילתה דלא תהיה חציצה.
והכת"ס (יו"ד סי' צ"א) דן ברטי' גופא למה הוי חציצה והא רוצה שישאר שם מצד הרפואה, וכתב דחוצץ כיון דמסיר אותה מידי פעם בפעם. ואילו הי' רטי' דאין יכול להסירה בלא צער וכו' והי' נופל מעצמו בזמן הראוי הי' נוטה לומר דאין זה חציצה וציין להסמ"ג ומרדכי הנ"ל, ומה דהט"ז הביא מנשי השר מקוצי והמהרר"ק ביאר כמו שאמרנו לעיל דנשים אלו הי' מקפידות על צער מועט מה דרוב בנ"א לא היו חוששין לזה ולכן אין צערן חשוב, משא"כ דבר דהי' צער לכל בנ"א הי' בעצם נוטה להקל. אלא דלמעשה כתב לא מלאו לבו להקל נגד התשובה מאהבה ודעימי'.
אבל האמת הוא דיש מקילים בזה למעשה, וכן דעת הדברי חיים (ח"ב יו"ד סי' ס"ה), הזרע אמת (ח"ב סי' פ"ו) ועוד, ועל כן יש על מה לסמוך להקל בכה"ג.
ובכלל הבאנו מהא"ר באו"ח סי' קס"א בהל' נט"י דכתב דיש מציאות שהאדם מקפיד על החציצה אף דמצטער בהסרתה ודן בההלכה לענין חציצה ומיקל בנט"י. והמאמ"ר והתו"ח הקשו עליו דאם מצטער להסירה למה לא הוי אינו מקפיד. הרי דס"ל דכשיש צער להסיר חשיב אינו מקפיד.
והנה בנדון גלד הנ"ל מדובר על דבר שהוא חלק מהגוף ויש כאב וצער בהסרתה דיש לדון לומר דאינו חציצה כיון דהוי עדיין חלק מהגוף. אבל יש לדון גם בדין דבר שאינו מגופו שיש צער בהסרתו כעין רטי' הנ"ל. ובזה נראה דעת השו"ע להחמיר. שהרי כתב השו"ע בסע' י"ט דאם יש מקום נופח אצל הצפורין ויש טיט תחתיו שאינו נראה לא חייץ, והיינו דהוי כחץ שאינו נראה, ואם הטיט נראה חוצץ אף דיש צער גדול עד דכמעט א"א להסירה. ויש לעיין אם יש ראי' מזה דדעת השו"ע הוי דסברא דצער אינו סברא לומר דל"ה חציצה.
אולם באמת יש לחלק בקל, דבסעי' י"ט אף דהצער מונעו מלהסיר את הטיט, מ"מ גם אין לו תועלת כלל מהטיט ולכן חייץ. משא"כ כשיש תועלת מהדבר החוצץ ובהסרתה יש צער וכאב, י"ל דלא חייץ.
והנה כתב האמרי יושר דאם יש מצב דסכנה בשעת טבילה יכולה האשה ליתן מוך באזנה ולטבול, דלא כהגאון ר' שלמה כהן המובא במחצה"ש שס"ל דאם הסכנה אינה אלא בשעת הטבילה ואח"כ יעבור דחוצץ. וכתב שם האמרי יושר דדבר דלא הי' מסיר משום סכנה אין בו משום חציצה.
והנה החלקת יואב (סי' ל') מיקל אם החציצה מודבק שם לז' ימים. ומבאר הטעם משום דבעצם רצונה שיהי' עלי' בשעת טבילה ולכן לא חייץ מה"ת, ואף דחייץ מדרבנן, מ"מ כיון דמונח שם לז' ימים בטלה היא להגוף.
והביא החלקת יואב ראי' מהר"ן בחולין שמבאר את המשנה (מקואות פ"י מ"ה) שנקטה כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצוץ מטבילם עד מקום מדה. והקשו הראשונים הא הוי חציצה במקום החתך, ויש כמה תירוצים. א'- התוס' (חולין עג.) כתבו דמיירי בידות כעין חוליות וכיון שכן יש ביאת מים על כל הבית יד. ב'- הר"ש והרא"ש תירצו דמקום חיבור הכלי חשיב בית הסתרים, ובכלי אין חציצת ביה"ס פוסלת. ג'- המרדכי כתב יותר דהוי כבלוע ולכן לא חייץ. ד'- והר"ן תי' וז"ל דמקפיד עליו היינו שקשה עליו כשעומד שם בשעת טבילה ולפיכך חוצץ אבל כאן ניחא ליה שיעמוד שם עד שעת קציצה, ומ"מ כיון שגמר בדעתו לקצצה בסוף לר"מ כקצוץ דמי, עכ"ל. הרי דכתב הר"ן דכיון דרוצה שכל הבית יד תהי' שם בשעת טבילה משום דהוי קל יותר להטביל בבית יד ארוך, מש"ה ל"ה חציצה. ומזה למד החלקת יואב לרטי' דכיון דדוקא רוצה שתהא עלי' בשעת טבילה דאינה חציצה.
אולם באמת יש לחלק דשם הבית יד הוא חלק מהכלי בעצם עד שיקצצנו, ועל דרך מש"כ החת"ס בנוגע שערות של אשה שדרכה לחתכן אחר החתונה, דאינו חוצץ דאף דעומד לקוץ מ"מ כיון עדיין אינו עומד לזה, ורוצה היא שהשערות ישארו שם לעת עתה, לכן לא חייצי דהויין עדיין חלק מגופה. וא"כ יש לעיין בדמיון דברי הר"ן לרטי' שבא מעלמא והוי גוף זר, ואולי כה"ג חייץ.
אלא דאם כן מה הי' מועיל הסברא דעומד ליקצץ, ואיך מטביל רק עד מקום מדה, והא כיון דהוי חלק מהכלי צריך להטביל כל הבית יד. וע"כ דנחשב כבר כקצוץ וא"כ גם חלק הבית יד דעומד ליקצץ הוי כגוף זר, ולכן יש לחלקת יואב ראי' מזה לרטי'. ועכ"פ מבואר מהחלקת יואב דכל שמקפיד שיהי' שם בשעת טבילה לא הוי חציצה.
ואגב יש עדיין לדון איך מועיל טבילה עד מקום מדה דלכאורה חסר בביאת מים, דלא דמי לטובל שכל גופו עם החציצה תחת המים דיש לומר דבטילה החציצה בשעת טבילה, אבל כאן הרי אין מים עוברים על גבי כל הבית יד. ואולי י"ל חידוש דדבר דעומד ליקצץ ואם יקצצנו יכסנו המים לא הוי חסרון בביאת מים. דעיכוב ביאת המים אינו אלא משום החציצה על מקום החתך. ואינו דומה לטובל עם חציצה ואין כל החציצה תחת המים דאמרנו דהוי חסר בביאת מים, דכאן כיון דעומד ליקצץ ואז יתכסה במים אין חסרון מצד ביאת מים. ודו"ק.
אולם מק' האבני נזר (סי' רס"ז) דהר"ן סותר דברי עצמו שהרי מביא מש"כ הראב"ד בענין טבעת שחוצץ אף דאינה מקפדת בשעת טבילה כיון שתקפיד להסירו בשעת לישה, ומ"ש ידות הכלים. אולם באמת יש לחלק דבטבעת רק לא איכפת לה בשעת טבילה, משא"כ בידות הכלים אדרבא יש רצון חיובי שיהא שם בשעת טבילה, וכנ"ל.
ועכ"פ כתב החלקת יואב דצריך גם ביטול להגוף למשך ז' ימים (דזהו שיעור זמן קשר של קיימא מדרבנן) והאבנ"נ (סי' רנ"ג) כתב דצריך ביטול לחצי שנה (דזהו שיעור קשר של קיימא לרבינו ירוחם), דהא דיש רצון חיובי דתשאר שם החציצה בשעת טבילה אינו טעם מספיק שלא תהא חשיבה עכ"פ חציצה מדרבנן, דמ"מ במציאות מקפדת ורק דאינה יכולה להסירו, ולכן צריך ביטול. אבל צ"ע מהו ענין הביטול הזה לזמן מסויים להעשות חלק מהגוף. ובשלמא ביטול לעולם כגון בprosthetic limb י"ל דנהפך להיות חלק מהגוף. אבל מה הרווח בביטול לשיעור זמן דקשר של קיימא בלבד.
ולכאו' התחלת ההבנה בזה הוי דמצינו דין רטי' שחוצץ אף שצריך לה ומקפיד שיהי' שם ויש צער בהסרתה. וע"כ דאין זה מספיק מצד עצמו ליחשב אינו מקפיד. ובטעם הדבר מצאנו כמה מהלכים באחרונים. א'- הכתב סופר (הנ"ל) כתב דכיון דמסירה מידי פעם חשיב מקפיד. ולדבריו אם א"י להסירה צ"ל דאינו חוצץ. ב'- אבל דעת הצמח צדק (סי' קנ"ח ס"ק ה') דגם כה"ג חוצץ כיון דמיד כשנתרפאת המכה מסיר הרטיה מעלי' חשיב מקפיד אף קודם זמן זה. [ויש לחלק בין דבריו להא דהזכרון יוסף שמביא הפ"ת (ס"ק א') דהתם אף דיש זמן מסויים דאינה מסירה החציצה מ"מ כמו"כ אין זמן ברור דתצטרך להסירה, ורק כשיתחדש מצב המכריחה להסירה דתסירה. משא"כ ברטי' וכדומה כל מציאותה שם אינה אלא לזמן מוגבל עד שיתרפה ואז מיד מסירתו ולכן חייץ גם עתה.]
ג'- ודעת הבינת אדם (כלל קי"ט אות י"ב), והמי נדה (סעי' י"א) דכל מידי דמועיל רק לרפואה הוי חציצה כיון דלולי הרפואה בודאי היה מקפיד גם עכשיו, וכן נראה מדברי האג"מ (יו"ד ח"א סי' צ"ז ענף ו'). ולפי"ז ג"כ אין להק' דכל רטי' וכדומה שצריך לזמן לא יחוץ מחמת הזכרון יוסף שמביא הפ"ת (בס"ק א'), דכאן הקפידה הוי על זמן זה ג"כ לולי הצורך לרפואה.
ויש גם לומר כפשוטו דאף אם רוצה הרטי' מחמת המכה מ"מ בטלה דעתה אצל רוב בנ"א שאינם רוצים רטי' כיון שאין להם מכה. ולא אמרינן דאין כזה ביטול לדעת רוב בנ"א כיון דגם שאר בנ"א אם היה להם מכה היו עושים רטי', דאין זה סוג של בנ"א כמו בעלי אומנות, וזה נוגע להא דסעי' י"ז. וכמהלך זה נראה בהערוה"ש (סעי' כ"ח). [ויש לעיין אם זה מתיישב עם הסד"ט בס"ק י"ט.]
אולם כ"ז מצד אינו מקפיד, אבל יש סברא דלא תהא חציצה כשיש לזה ביטול להגוף, דכיון דצריך שיהיה שם לזמן מסויים, או כשאינו יכול להסירו מחמת סכנה, דיכול להיות בטל להגוף, ודומה למניח שם לזמן מרובה, כיון דבטל חשיבותו לגבי הגוף.
ולמשל בסוכה כשנותן תבן למעט החלל ומבטלו א"צ שיהא התבן נחשב כקרקע אלא דבטל לענין זה דמיעט החלל שלא יהא יותר מכ' אמה. וסגי בזה בביטול לז' ימי החג וע"ד זה י"ל לענין רטי' דאף דביטול רגיל להגוף אינו שייך אא"כ בטל לעולם להגוף כגון prosthetic limb או סתימה קבועה, מ"מ יכול להיות ביטול לזמן להגוף דלא תחשב חציצה אולם צריך לזה הגדרה אחרת, וכדיבואר.
ובאמת דכתב האשל אברהם (או"ח סי' קס"א) דדבר דמקפיד עליו אבל א"י להסירו מחמת איסור שבת דבטל להגוף ואינו חוצץ. וזה יותר צ"ע דבשלמא אם יש כאבים וצער בהסרת החציצה י"ל דחשיב אינו מקפיד בעצם ורק מצד דלא היתה רוצה המצב הזה שמכריחה לחציצה כזה חשיב מקפיד. אבל בזה דרק מחמת איסור שבת א"י להסיר מדוע נחשב לאינו מקפיד. וצ"ל דהוי מחמת הדין ביטול כיון דא"א להסיר בטל הוא לגבי הגוף.
ונבאר עוד ע"י בירור הדין דחציצת סתימות בשיניים. והנה בסתימה קבועה מחמיר החכמ"א דמחשיבו כמניח שם חציצה לרפואה כמו כוחלת לרפואה דחוצץ, אבל אין ההוראה בזה כמותו. והאג"מ כתב דבסתימות שלנו גם החכמ"א הי' מודה, דהרי רוצה היא את הסתימה כדי לאכול בה, ואינה יושבת ומצפה מתי תוכל להפטר מהסתימה. משא"כ בסתימות של החכמ"א אף דיש רווח בהם מצד הצער והרפואה מ"מ כיון דא"א לאכול בטוב עמהם וכו' חשיבי כמונחין רק לרפואה ולכן חייצי.
אבל בסתימה זמנית יש נידון בפוסקים. החוט שני מביא דהחזו"א הי' מחמיר בזה, אם עומד להסירו, אבל אם היתה נופלת מעצמה ואז היה מניח שני' במקומה בזה מודה החזו"א. אבל האג"מ, האמת ליעקב, ההר צבי (יו"ד סי' קס"ט) והבאר משה סברי דאין זה חציצה בכלל. והגרש"ק כתב עוד סברה דאותו חלק מהשן אין צריך ביאת מים כיון דלא היה בו נקב מתחילה, ורק משלים החסרון שבו. וזהו סברא מחודשת דהרי עכשיו הרי יש בו נקב.
והפסק הנהוג הוי להצריך שתשאר הסתימה שם לל' יום. ושיעור זה הוי גם שיעור דקשר של קיימא. וכן סברי הגריש"א זצ"ל והגרשז"א זצ"ל לכתחילה. ויש גם שאלה ממתי מתחילין אותם ל' יום אם משעת הנחת הסתימה או משעת הטבילה. ומחמירים הם שיהי' שם לל' יום משעת הטבילה, אף דמסברה יכולים לשמוע שיהי' סגי לשהות ל' יום משעת הנחת הסתימה, וכ"כ הגרשז"א זצ"ל. ואולי יש לומר דאם נאמר כהמקילים בעצם בחציצה זו כיון שרוצה שתהיה הסתימה שם, והביטול אינו אלא לחיזוק הענין אז יתכן דסגי בל' יום משעת ההנחה. אבל אם צריך הביטול מעיקר הדין דבלאו"ה היה רוצה להסירו כהנ"ל, אולי צריכים ל' יום משעת הטבילה.
ועכ"פ היסוד דביטול הוא דכיון דרוצה שיהי' שם, יכול להיות בטל להגוף, לכל א' מהנ"ל כפי הגדרתם. ובאופן דכשיש כאב וכדומה אינו סתם סברא לעשות אינו מקפיד, דמצד זה אולי באמת הוי מקפיד דלא היה רוצה המצב הזה בכלל, אלא כיון דלעת עתה רוצה שישאר החציצה על הגוף מאיזה טעם ה"ז בטל להגוף ונעשה כחלק ממנו ולכן אינו חוצץ. ואה"נ דיש בזה הגדרות ויש הסוברים דרק כשיש סכנה נוכל לומר כן אבל עכ"פ היסוד הוי דיש ביטול להגוף ולכן לא חייץ.
והנה יש עוד סוג חציצה דרוצה שם ולא מחמת כאב ורפואה, ומ"מ לא חייץ והיינו הא דסע' י"ז, דצבע שצובעות הנשים וכו'. והרשב"א כתב בזה ב' סברות א'- דנוי הוא ורוצה בה ומחדשתו תמיד, ב'- דאין בו ממש.
הב"ח, הפרישה ואולי הלבוש סברי דצריך שני הטעמים להקל בצבע, דצריך שיהא שם לנוי וגם דאין בו ממש, עכ"פ כשהוי על כל השער. אולם דבריהם צ"ע דהרי הרשב"א בסוף דבריו מביא ראי' מהא דדם ורבב לא חייצי בטבח ומוכר רבב והא יש בהם ממש.
אבל יש דסברי דבכל טעם בפני עצמו סגי. וכן נראה מהמאירי והחכמ"א ואחרים. והביאור בזה דהא דצריך טעמים אלו אף דאינה מקפדת הוי משום דהוי על רוב השער ויש בזה חציצה אף לולי ההקפדה. וע"ז כתב הרשב"א סברא דנוי דמחדשתו תמיד דל"ה דבר שאינו חוצץ מחמת אי הקפידה שיש לומר שחוצץ אטו מקפדת, אלא אדרבא רוצה היא בהצבע שעליה ונעשה כחלק מגופה כעין צבע שצובעים בגד שנעשה חלק היימנו. וכתב עוד סברא דכיון דאין בו ממש ל"ה חציצה בין הגוף להמים. ובאופן דב' הסברות הם להעדיף צבע מסתם חציצה דאינה מקפדת עלי', דהיינו דאינה מצטערת מהחציצה ואינה דואגת להסירו.
והנה החכמ"א בבינת אדם (ס"ק י"ב) מיקל משום סברא דחזותא בלבד, וא"כ יצא דהיינו מקילים גם מחמת הסברא דנוי לחוד, דלכאורה אין סברא דנסמוך על א' יותר משני אם לא דנאמר דצריך שניהם דוקא. וא"כ יש להעיר על החכמ"א דאינו מיקל מחמת נוי אלא על מיעוט שערות וצ"ע מכח החשבון הנ"ל, דאם סברת אין בו ממש סגי בפנ"ע ה"ה צל"כ בסברת נוי והרשב"א כתבה על רוב השער.
ועכ"פ נראה מהרשב"א דאף כשאין התיר דאינו מקפיד מ"מ יש פעמים שאינו חציצה ואולי כה"ג לא הוי גזירה אפילו לכתחילה אטו מקפיד. והפשט בזה הוא דבדברים כאלו נחשב חלק מהגוף. ומשוה לפרוכת דהצבע שעליה נעשה חלק מהפרוכת. והנה מצד הסברא דאינו מקפיד פשוט דא"צ שיהיה דבר שאין בו ממש, דהרי רבב אינו חציצה למוכר רבב וכן דם יבש אינו חוצץ כשהוי על ידי קצב אף דיש בהם ממש כיון דאינו מקפיד. דאם יש קולא דכל בני אומנות זו אינם מקפידים זה ודאי מועיל אפי' ביש בו ממש.
וכן נראה מדברי הרשב"א שלאחר שכתב להא דנשים שמלאכתן לצבוע דאין צבע שעל ידיהן חוצץ כיון שאין ממשו של צבע אלא מראיתו, הוסיף ועוד שכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת. הרי דא"צ האין בו ממש להתיר אם ההתיר מכח בני אומנות זו אינם מקפידים.
והנה יש תשו' הרמב"ם (סי' קל"ט) דכתב דצריך שני הסברות להתיר. שכתב דהצבעים המשנים גוון העור לבד ואין לו גוף גבוה מהעור אינו חוצץ. ורואים מהרמב"ם דצריך שאין בו ממש. וכן רואים מהרמב"ם גדר הדבר דאין בו ממש דהיינו דאינו גבוה מן העור.
אולם השו"ע סתם בזה ומשמע דאינו חוצץ כלל אף אם יש בו ממש, אבל אינו מוכח. ובסי' קס"א באו"ח בנוגע נטל"י כתב השו"ע האי דינא בצבע שיש בו ממש דוקא. ומשמע דאם אין בו ממש אינו חוצץ כלל, וכן מתבאר מהמשנ"ב שם.
וכן הוא דעת הט"ז, דהרי מביא מש"כ הרוקח דאם נגעה ביורה ונתפחמה בבשר מעט דאין זה קפידא. וע"פ דבריו כתב הט"ז להתיר אם מצאה שחרורית במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מעשן בית המרחץ, דאינה צריכה טבילה שנית. וכפשוטו היינו משום דהוי חזותא בעלמא.
והסד"ט מקשה על הט"ז ובסוף דבריו מציין להדברי חמודות שמביא את דברי הרוקח. ונראה מדבריו דהסברא הוי משום דאינו מקפיד על דבר מועט זה, דהרי מביא הא דקצב ומוכר רבב ולא משום דאין בו ממש. ואולי מחמת דאין בו ממש חשיב דבר מועט ולכן אינו מקפיד, אבל אינו מטעם דחשיב שפיר בא אל המים כיון דאין בו ממש. ואין לתמוה ע"ז שהרי אף אם חשיב אין בו ממש כיון דאינו מורגש בהעברת היד, מ"מ כיון דיש מעט הדבוק בבשרו כלשון הרוקח, שייך לדון בו משום חציצה.
ונראה דהא דאין צבע חשיבה חציצה על ידי צבע אינו משום דלא איכפת ליה מידים מלוכלכות,שהרי מי שיש לו ב' אומניות דהוי צבע ומוכר רבב ויש צבע ורבב עליו אולי הוי מקפיד כתיקו דגמ' בזבחים, אלא הפשט הוא דכך דרך בני אומנות זו ללכת ולכן אין לו מזה קפידה. וא"כ י"ל דהיינו רק אם יש חציצה ממין א' עליו דנחשב אינו מקפיד, דנראה כצבע או כמוכר רבב וכיון דזה אומנותו אינו מקפיד. אבל אם יש יותר מדבר א' עליו אף דיש לו ב' אומניות מ"מ י"ל דהוי מקפיד דמ"מ מלוכלך הוא.
והנה אם סברא דאין בו ממש מועיל בפנ"ע וכמו דס"ל להט"ז הסברא הוא לכאורה דזה ג"כ בכלל אינה מקפדת. וכמו שאם נאמר דצריך נוי ואין בו ממש ע"כ דצריך שניהם שתהי' אינה מקפדת. כמו"כ אם סגי באין בו ממש לחודי' הוי משום דאינה מקפדת. וכן מבואר מהרוקח דאין בו ממש הוי סברא באינו מקפיד. ואף דלשון המשנ"ב (סי' קס"א ס"ק י"ד) הוי דבחזותא אין שייך חציצה ומשמעות דבריו דיש ביאת מים בכלל, אולם כיון דמקור הדברים מהט"ז דבא מהרוקח לכאורה הוי רק סברא דחשיב אינו מקפיד ולכן אינו יכול לחוץ. ואולי חלוק אין בו ממש וחזותא בעלמא, דאין בו ממש כולל אפילו יש שם קצת ממשות ורק שאינו מורגש במשמוש היד ובזה הסברא רק משום אינו מקפיד, אבל אם הוי רק חזותא בעלמא כגון ששפשפו ונשאר רק מראה אולי ל"ה חציצה כלל. וצע"ע.