וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמ"ר (במדבר ל״ב:כ״ח) להבין הלאמ"ר. וגם למה דוקא לראשי המטות. וגם נצחיות התורה מלמדת לנו בכל עת דרכי הש"י, והנה אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף על פי כן יש לרמז דהכי קאמר וידבר משה אל ראשי המטו"ת, (היינו הגדולים שבישראל אשר להם יכולת וכח להטות לבב העם לעבודתו ית"ש, ולכך קראם ראשי המטות, דיבר אליהם משה) לבני ישראל לאמר, (היינו שיאמרו לבני ישראל) זה הדבר אשר צוה י"י, (היינו שיאמרו להם דבר תורה כזו שיורה להם איזה דרך לעבודתו ית"ש, ולא שיאמרו להם דברי חריפות אשר לא יצא להם מזה דרך לעבודתו ית"ש), הגם דקוב"ה חדי בפלפולא, עם כל זה העיקר להורות לעם הדבר אשר צוה י"י, וכמ"ש המג"א ריש הלכות פסח (או"ח סי' תכ"ט ס"ק א') עיין שם:
וירמוז עוד על פי מה ששמעתי מדברי אדמו"ר קדוש עליון פום ממלל רברבן הרב הק' המפורסם מהריעי"ץ מ"כ בק"ק לובלין זצוק"ל, שהנה האיש הנלבב אשר אליו יאספו חרדים לדבר י"י לשמוע מפיו דברי תורה, כשמזמין לו הש"י שכליות בתורה, יוכל להיות שאין זה בזכותו, רק זכות האנשים הנאספים, כי הבורא משפיע לו הדבר תורה והשכליות הנצרכים לנשמות הנאספים, (כמו שהבורא מזמין לעשיר הון רב לפרנס כמה עניים, והוא אינו רק כגבאי צדקה בגזירת היוצר והבן), ולכן המשכיל לא יבוא לו התפארות מזה, כי זה אינו שלו רק שלהם, ואדרבא הוא מקבל מהם שפע רצון. וזה הדבר אפשר לרמוז בפסוק הלז שהודיענו הש"י בתורתו וידבר משה (במדבר ל ב), (הוא הדע"ת הנשפע לכל אחד מישראל כנודע מסוד מש"ה שפיר קאמרת (שבת ק"א ע"ב), וידב"ר הוא לשון הנהגה, מלשון דבר אחד לדור (סנהדרין ח' ע"א), גם דיבו"ר הוא לשון שפע, כי זולת זה לא יצדק בהש"י דיבור, וכן דיבור איש אל רעהו נקרא דיבור דמשפיע לו שכלו הטמון בקרבו, ונודע הדבר למשכילים. וזהו וידב"ר מש"ה, ר"ל נמשך וננהג ונשפע הדעת) אל ראשי המטות, (הם האנשים אשר אליהם יאספו החרדים לשמוע מילין חדתין דאורייתא. והנה הם נקראים מטו"ת שמטים אזנם לשמוע, ואותם האנשים אשר אליהם יתאספו נקראים ראש"י המטו"ת, והנה נשפע שפע הדע"ת אל ראשי המטות להבין תעלומות חכמה בתורה, הגם שאינם זכאים לכך בשכר עבודתם, אך הוא מאת הש"י אשר לא ימנע טוב להולכים בתמים להשביע נפשות השוקקות לשמוע מילין בצחותא. ולזה יאמר נשפע הדעת אל ראשי המטות אפילו שלא בזכותם, רק כדי) לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה י"י, (היינו בכדי שיאמרו לבני ישראל זה הדבר וכו', שהם חפצים לשמוע על ידי התורה איזה הנהגה טובה לעבודת הש"י, אזי מתלבש הדעת באיש פרטי להודיע להם באמצעות התורה דגליאת אנפהה ליודעים, איזה הדב"ר היינו הנהג"ה אשר צוה י"י לפי המקום והזמן והדור, והבן:
או יאמר וידבר משה אל ראשי המטות (במדבר ל ב) רמזה התורה ללמד לבני אדם דעת אופן לימוד התורה לבני ישראל, ובאת התורה לשלול אופן הנהוג אצל מי שאינו בן דעת, שדרכו להרים קול בתוך קהל ועדה להראות חריפותו, הגם שלא יגיע מזה שום דרך לעבודתו ית"ש. ועיקר אמירת התורה לרבים הוא שיגיע להם מזה הענין איזה תועלות והנהגה לעבודתו ית' ולתורתו, כי זה שמה אשר יקראו לה תורה, שהיא מורה לנו את הדרך אשר נלך בה, ומלמדת אותו בכל עת ומקום וזמן איך להתנהג, וזהו תור"ה לשמ"ה כשמה כן הוא. והנה התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים וכו' כנודע (במ"ר פ"ב ג'), ובכל פן ופן יש אלפי אלפים ורבוא רבואות עד אין קץ כנודע, רק מ"ט הוא הכללות. והנה דורשי התורה נקראים ראשי המטו"ת, ר"ל הראשים הדורשים התורה במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים וכו', על כן נקראים מטו"ת לשון רבים. ונבוא אל הביאור וידבר משה (כפשוטו אדונינו משה, וכן בכל דור הדע"ת נקרא משה), אל ראשי המטות (אל הראשים הדורשים במ"ט פנים וכו', למד להם דעת אופן לימוד תורה) לבני ישראל, (דהיינו) לאמר (לבני ישראל בדרשותם) זה הדבר אשר צוה י"י, (ר"ל שיובן מדבריהם איזה הנהגה לאשר צוה י"י, ולא להראות חריפות אשר לא יצא להשומעים שום תועלת לעבודה והבן), הש"י יורנו דרך האמת בתורתו. (קצת מעניינים אלו נכתב לעיל בהתחלת הפרשה וקצת באופן אחר, והוו בכתובים אצלינו בשני קונטריסים, ורשמנו את שניהם על ספר חקה):
או יאמר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל (במדבר ל ב). (ראש"י המטו"ת, הם הראשים המטים את עצמם לצורכי הצבור, ומצערים את עצמם בצער הצבור ומתפללים בעדם ולבטל מעליהם גזירות רעות, וידוע מזוהר הק' ענין ר' אחא דבטל מותנא ממתא מחסיא, איתחזי ליה בחלמא כיון דעבדית הא, עביד נמי הא דחייבין הם קמאי, ועמד והחזירן בתשובה. והנה למשכילים כאלה יתבוננו באיכות הגזירה, ויבינו מאופן הגזירה על איזה עבירה ועון באה זאת הגזירה, ויכולים להשיב את העם בתשובה ולהודיע להם את המעל אשר מעלו ואופן התיקון. וזהו וידבר משה (כפשוטו משה אדונינו, וכן כללות בחינת הדע"ת דמש"ה בכל דור) אל ראשי המטות לבני ישראל, (אל אותם הראשים המטים את עצמם לבני ישראל לידע הצטרכותם ולצער בצרתם ולדחות מעליהם כל צר וצורר, אמר להם מש"ה וכן הדע"ת בכל דור), לאמ"ר (שיאמרו לישראל) זה הדבר (דב"ר לשון עז וגבורה, ור"ל הגבורה והדין שבאה על שונאי ישראל) אשר צוה י"י, (אש"ר הוא עולם התשובה בינה המאשרינו), ור"ל הש"י עשה זה כדי לעורר אתכם לתשובה, כי על ידי מהות ואיכות הגזירה, תוכלו להתבונן איזה עבירה ועון בידכם, כי מדה במדה לא בטלה ותשובו אל י"י וגזירה עבידא דבטלה וישוב לרחמכם, כל זה יודיעו ראשי המטות לבני ישראל, וכענין ר' אחא בזוהר הק' עיין שם ותבין. והש"י יעזרנו לשוב אליו באמת וישוב ירחמנו ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן:
או יאמר וידבר משה אל ראשי המטות (במדבר ל ב). על פי מה שקבלתי מרבותינו הקדושים אותן השומעים דברי תורה מצדיקי הדור, מחוייבים להתבונן בעומק הדבר ולהטות אוזן לכל מלה ומלה, כדי שיתבוננו מדבריהם איזה הנהגה לעבודתו ית"ש, כי הנה בודאי רוח י"י דיבר בם, ודיבורם דבר כללי מגיע תועלות לכל נפש מישראל, וכך קבלתי מרבותי שיטה אוזן לדברי הצדיקים אפילו אינו מבין כעת איזה תועלת, אף על פי כן יקשור ציור הדברים ההם במחשבתו, ובמשך הזמן יעזרהו הש"י להתבונן מדבריהם עמקיות ותועלת גדול, כי לא לחינם שמע דיבורים כאלה מהנשמה הכוללת כמה אלפים נשמות והוא בקבלה ובנסיון. אבל האנשים המטים אזן לשמוע אם הוא דבר נחמד למראה עינים עיני בשר בפסוק או במדרש, ובאם לדעתו הקלושה בתחלת התבוננותו לא יסבול הפסוק או המדרש דברי הצדיק, אזי ידחה הדבר ממחשבתו חלילה חלילה, כי מי שכן מנהגו, רחוק הוא מישועה בהסתופפו בצל הצדיקים. וזהו וידבר משה (כנ"ל) אל ראשי המטות לבני ישראל, (בנ"י ישרא"ל הם החשובים כנודע מדריגת בני ישראל בזוהר הק'), וראש"י המטו"ת הם אותם המטים ראשם לשמוע מבני ישראל החשובים דברי תורה ויראה, דיבר משה אל אותן הראשים המטים אזן לבני ישראל לאמ"ר, (ר"ל שיתבוננו בדבריהם אמירה פנימיות בלחישה כנודע תאר אמיר"ה הוא בחשאי), זה הדבר אשר צוה י"י (שיגיע לו מפנימיות הדבר איזה תועלת לתורה ולעבודה ולתשובה, ולא יתבוננו אל גשמיות ופשוטן של דברים, כי יש בדבריהם אמירה בחשאי לכל נפש מישראל, ואם לא יבין כעת, הנה עתיד להתבונן וכנ"ל, הש"י יהיה בעזרינו:
או יאמר על פי מה שאמרו רז"ל (פסחים נ"ו ע"א) אצל יעקב שאמר לבניו האספו ואגידה לכם וכו', שביקש לגלות את הק"ץ ונסתלקה הימנו שכינה כי אין חפץ הש"י לגלות. ואמרו רז"ל שאמר יעקב אז שמא יש ח"ו פסול במטתי, היינו שיש בהם ח"ו איזה חטאת, ואמרו השבטים שמע ישראל וכו' (דברים ו ד). ואמרו דורשי רשומות שראה בשמותיהם שאין בהם אותיות ח"ט, ושוב ראה שאין בשמותיהם גם כן אותיות ק"ץ, ואז הבין שאין מהראוי לגלות הק"ץ אפילו למי שאין בו חט"א כי הוא מן הנעלמות, וידוע מהמעשה דר' יוסי בברכות (ג' ע"א) שנכנס לחורבה אחת מחורבת ירושלים, ואמר לו אליהו ז"ל היה לך להתפלל בדרך, באותו שעה למד ממנו שמתפללין בדרך. ופירש הכותב (בעין יעקב) בזה הענין שהעמיק במחשבתו להתפלל על חורבת ירושלים למהר הקץ, ולמד לו אליהו ז"ל שאין לדחוק את השעה, והיה לו להתפלל בדרך, דהיינו הדברים הנצרכים לישראל בהיותם בדרך, דהיינו בגלות שינצלו מגזירות רעות והש"י יתנם לחן ולחסד, ויספיק להם די פרנסתם בריוח, עיין שם. הכלל העולה שאין להכניס את עצמו לדחוק את הק"ץ, צא ולמד מישראל סבא ושבטי ישורון כמ"ש לעיל, ועל כן אין בהם אותיות קץ. וידוע דשבטי ישורון הן נשמות כוללין כל נשמות ישראל, ולכן בכל דור יש נשמות כוללים כמה וכמה נשמות מישראל, ומחוייבים הצדיקים כאלה להורות לעם דרכי הש"י ולהתפלל עליהם עבור כל הצטרכותם בגלות, ולהחזירם למוטב שלא יהיה בהם ח"ט, כמו שלא היו האותיות הללו בשבטים, וילמוד משבטי ישורון שלא היו בהם אותיות ק"ץ, ולא ניתן רשות לישראל סבא לגלות להם, רק היודע נסתרות בעתה יחוש פדות לעמו. וזהו וידבר משה (כנ"ל) אל ראשי המטות (במדבר ל ב), (הם הנשמות הכוללים הדור שהם דוגמת שבטי ישורון שהיו נשמות כוללים, ונקראים ראשי המטו"ת, כי מ"ט אתון הם שמות השבטים, והתבונן בהם שאין בהם אותיות ק"ץ), לבני ישראל (ר"ל שהם בני ישראל סבא, ובין והתבונן שלא ניתן רשות לישראל סבא לגלות מצפונים, על כן החיוב אל הנשמות הכוללים הוא רק לאמ"ר (לבני ישראל) זה הדבר אשר צוה י"י, (מה שאין כן דבר שלא ניתן רשות אפילו לישראל סבא, וחלילה להיות ממחשבי קיצין, רק אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא ולא יאחר במהרה בימינו אמן:
או יאמר שרמז בכאן ענין יחוד שמ"ע (דברים ו ד) וברו"ך. דהנה יחוד שמ"ע אמר משה בתורה, והוא שאמרו השבטים ליעקב שמע ישראל וכו', פתח ואמר (יעקב) ברוך שם וכו'. ואמרו ז"ל (פסחים נ"ו ע"א) אנן היכי נעביד נימרינהו וכו', על כן תיקנו לומר (ברוך וכו') בחשאי. והנה בודאי צריך להיות מרומז הענין בדברי משה. ויש לרמוז בכאן דהנה ידוע בשבטי ישורון הם מ"ט אתוון, נגד המ"ט אתוון דב' יחודים שמ"ע ברו"ך. וזה יאמר (במדבר ל ב) וידבר משה (אדונינו) אל ראשי המטו"ת, (היינו אל כל ראש וראש מבני ישראל שנקראים ראשי המטו"ת, שבאים משבטי ישורון שיש בהם מ"ט אתוון), לבני ישראל (שהם בני ישראל סבא שאמר גם כן יחוד ברוך שם וכו', לאמר (בחשאי כנודע סוד אמירה בחשאי), זה הדבר אשר צוה י"י (צו"ה הוא לשון התחברות ויחוד לצוותא, ור"ל הדבר אשר הוא חיבור כל העולמות המרומזין בשם הויה ב"ה, יאמרו אותו הדיבור בי"ב תיבין מנין ז"ה, דהיינו בשמ"ע וברו"ך שהם י"ב תיבין, רק שיאמרו בחשאי כמרוזמן בלאמ"ר, והבן כי אי אפשר לפרש הכל בכתב וליכא מידי דלא רמיז משה באורייתא. ויצדק לפי זה מאוד שאמר זה קודם פרשת התרת נדרים, כאשר תבין מאמר תיקונים (תיקו"ז הוספות ה קמ"ג ע"א) שהנהיג האר"י ז"ל לומר קודם כל נדרי, שביקש רבי שמעון כביכול יתיר הש"י השבועה ויהיה יחודא שלים, ותבין שאז ביום הכיפורים שהוא זמן התרת נדרים בעולם העליון נ' ד"ר, אז אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, והבן. וגם כן לפי כל הרמזים שרמזנו בפסוק הלז, יצדק הכל להקדמה לפרשת נדרים והמ"י ואין רצוני להאריך:
לענת נפש. (במדבר ל יד) תרין במסרה. דין. ב' על מחלת לענו"ת. (תהלים פח א) דין חסר, ותמן מלא נראה לפרש בכוונת המסורה אם הוא מתענה ומסגף רק לענת נפש מחמת כעס והקפדה, זה חסר וא"ו עץ החיים וצריך כפרה אשר חטא על הנפש, מה שאין כן מחלת לענות, אם הוא מתענה למחילת עוונותיו, חיים ניתוספים לו והוא מלא וא"ו:
נקם נקמת בני ישראל וכו' ואחר תאסף וכו'. (במדבר לא ב) להבין על פי פשוטו למה תלה פטירת אדון הנביאים בנקמת מדין. נ"ל דהנה המקטרג הנולד מן העבירה, הוא עומד ומקטרג עד אשר יתבטל על ידי תשובת החוטא, או על כל פנים אם לא יתבטל, אזי על כל פנים איזה צדיק יגרום לסכור פיו שלא יקטרג. והנה הקליפה חרו"ן א"ף שהוא עולה לקטרג מעון פעור, כשהוא רואה קברו של משה חוזר לאחוריו כמו שאמרו רז"ל (פרקי דר"א פמ"ה), (על כן חושבן מש"ה כחושבן חרון א"ף, שהוא עומד לנגדו לבטלו), וכיון שקליפה זו לבטלה, הוצרך בדייקא משה לסכור פיו, הנה למלחמה זו בודאי היה מן הצורך שיהיה בחיים, שאז שבבואם למלחמה עם מדין שם היו אותן הזונות שנכשלו בהן (כמ"ש (במדבר לא טז) הן הנה וכו'), הנה בודאי לשם בא המקטרג להכשילם שנית ולקטרג עליהם במקום סכנה, הנה הוצרך משה להיות עומד בחיים נגדו. והנה בדבר המלחמה החשש הוא רק שהמקטרג ההוא ישלח גונדיא דיליה דהיינו הזונות להכשילם, ואנשי חיל שבמדין שהיו חיים בגוף לעמוד נגדם. כן היה צריך שיהיה אדונינו משה בחיים בגופו הקדוש, וישלח גונדא דיליה קדושי עליונין כולם מתאימות ושכולה אין בהם, ויעמדו לנגד גופות הטמאים להעבירם מן הארץ. ואמר הש"י אחר תאסף אל עמך, ותעמוד בעצמך נגד הצורר חרו"ן א"ף, ותסכור פי דוברי שקר, והבן: ועיין עוד לקמן:
נקם נקמת וכו' (במדבר לא ב), עד וישלח אותם משה וכו' (במדבר לא ו). מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הם. א', מאמר הש"י נקם נקמת בני ישראל, ומשה אמר להם נקמת י"י (במדבר לא ג). ב', הש"י אמר מאת המדינים לשון רבים, ומשה אמר על מדי"ן לשון יחיד. ג', למה תלה פטירת משה בזה, הגם שהיה ידוע להש"י שאחר כך יגיע זמנו, עם כל זה למה לו ית' להודיעו כעת. ד', וידבר משה אל העם לאמ"ר (במדבר לא ג), אינו לאמ"ר לזולת. ה', החלצו מאתכם, מאתכם מיותר. ו' ויהי"ו על מדין, הוה ליה למימר ויצבא"ו או וילחמו, מהו ויהי"ו. ז', מהו לשון על. ח', הש"י אמר נקו"ם וכו', משמע שהוא בעצמו ינקום, והוא עשה המצוה על ידי אחרים. ואחשבה לדעת דידוע (עיין תנחומא בא סי' ד') בעת אשר יפקוד הש"י להנקם ממלכי האדמה על האדמה, מקודם יפקוד על צבא המרום מהשר בשמים (ישעיה כד כא), הנה נקמת השר הוא על ידי השי"ת, וזה נקרא נקמת י"י, ואחר כך ישראל למטה ינקמו מהאומה, זה נקרא נקמת בני ישראל. והנה כשהשי"ת מפיל השר, שוב אין כח לאומתו, ואין צורך לישראל חרב וחנית, רק הכנה למצוה וממילא נופלת האומה. ובעת אשר ילחמו ב' אומות אשר לא מבני ישראל המה, הנה המלחמה בשמים בין השרים גם כן, ומי שיתן לו הגוזר כח על שכנגדו, נתגבר אומתו למטה. מה שאין כן ישראל אין להם שר מיוחד, רק חלק י"י עמו (דברים לב ט), ואם כן הש"י לבדו כביכול מפיל את השר המנגדם. והנה בימי משה שהוא היה כביכול בעלה דמטרוניתא (זוהר ח"א רל"ו ע"ב), וכל גנזייא דמאריה בידיה כביכול, הוא היה בבחינה זו להפיל השר שלמעלה, ודוק ותשכח מה שכתוב בפסוק (שמות יט ג) ומשה עלה אל האלקים, עיין שם ותבין. ותבין מ"ש (במדבר י לה) ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה י"י ויפוצו אויביך וכו', על כן בימי משה היתה המלחמה בקלות נחרץ, כי על ידו הפיל הש"י את השר, וממילא לא נצטרכו ישראל רק להכין את עצמם ולי"י הישועה. והנה משה אדונינו ראה במאמרו ית' שאמר נקום נקמת בני ישראל, הוא מהאומה שלמטה, וכן נראה מאומרו ית' מאת המדיני"ם לשון רבים, שהוא פרטיית אישיי האומה, וסיים מאמרו ית' אחר תאסף וכו', ושפט משה בצדק למה לו ית' לתלות פטירתו בזה, על כרחך להורות שלאחר פטירתו לא יקל להם המלחמה הזו, ולמה כזאת הלא עם בני ישראל יהיו גם כן אחר פטירתו, על כרחך להורות מה שהש"י מצווהו לנקום נקמת בני ישראל, הכוונה שהוא יגרום נקמת בני ישראל, דהיינו שהוא יפיל השר בכוחו הגדול שהוא נקמת י"י, והם יעברו חלוצים לנקום מהאומה, וזה אי אפשר בקלות אחר פטירתו אם לא בזכות רב ובהתמלאות סאת האומה, וכאן נראה שלא נטהרו ישראל לגמרי מעון פעור, כמאמר פנחס לבני גד ובני ראובן המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וכו' (יהושע כב יז), ואם כן כאשר יפטור משה, לא יהיה להם זכות כל כך להפיל תיכף השר, כי לא תגדל זכותם שיפיל הש"י השר, וכיון שהבין זה משה אדונינו לא הוצרך הוא ללכת, כי במקום שהוא משם יפעול מפלת השר, והחיוב על ישראל הוא רק לעבור חלוצים, ואין מן הצורך ליגיעה רק להויה, דהיינו שיעמדו בהווייתם בהכנה ובאמונה שהש"י לוחם עם מדי"ן הוא השר שהוא נקמת י"י, ואז על ידי הכנה ואמונה זו יפעול משה במקומו מפלת השר. וזהו וידבר משה אל העם לאמ"ר, ר"ל מה שראוי לומר להם כאשר יתבאר, דהיינו החלצו מאתכ"ם אנשים לצבא, ר"ל המבוקש מאתכם הוא רק החליצה והזירו"ז ויהי"ו על מדי"ן, ר"ל לא תצטרכו לשום מעשה ויגיעה רק להויה, שעל ידי זה תהיו ע"ל מדי"ן היינו השר לשון יחיד, לתת נקמת י"י במדין, זה אינו ממאמר משה לישראל, רק הוא סיפור התורה לנתינת טעם למה אמר להם משה כזאת שיהיה להם כוונה והכנה, כדי שעל ידי התעוררותם ואמונתם יתער עובדא לעילא לתת נקמת י"י במדין, היינו השר שנקרא מדין. ולזה הקדים תיבת לאמ"ר, להורות שאין כל הפסוק מכלל המאמר, רק מה שראוי לאמר להם והבן, והשם הטוב יאיר עינינו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו, דוק ותשכח כי אי אפשר לכוין הכל במכתב:
ויש לפרש עוד הלאמ"ר (במדבר לא ג). גם אומרו מאתכ"ם. גם אומרו ויהיו על מדין. דהנה יש לדקדק מפני מה קצף אדונינו משה על פקודי החיל שהחיו כל נקבה (במדבר לא טו), הלא לא צוה אותם, והנראה דכבר כתבנו דהיוצאים למלחמה היו נקראים אנשי צב"א, כי בצאתם למלחמה להחליש כח הסט"א היו צריכין להיות שלמים, כמאמרם (סוטה מ"ד ע"ב) אפילו שח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי המלחמה, כי בצאתם למלחמה היה מן הצורך שיהיה היחוד העליון בשלימות, ועל ידי זה יתפרדו כל פועלי און, ובשביל זה אם שח בין תפלה לתפלה שהפריד בין הדביקים היה חוזר, ולכן נקראים אנשי צב"א, כי צבא בגימטריא הו"יה בהיכ"ל, או הו"יה באד"ני כנודע. ואם כן גם בכאן יובנו הדברים וידבר משה אל העם לאמ"ר, היינו שאמר בלשון כזה שיבינו מתוך דבריו הענין הנרצה, ולא אמר בפירוש כאשר יתבאר, והכוונה במאמרו שיבינו שגם הנקיבות שבמדין ישמידו אותם שנתחברו לזכרים, ואפילו יהיו רק ראויים לחיבור. והוא שאמר החלצו מאתכם אנשים לצב"א, אמר מאתכ"ם דייקא, גם לצב"א דייקא, שיהיה חיבור הצב"א היינו היחוד מאתכ"ם, שאתם תגרמו היחוד העליון וממילא יבינו באומרו אחר כך ויהיו על מדין, בהיפך להכרית הדכר ונוק' שבקליפה. והא דלא אמר להם בפירוש, להיות שלא נטהרו דלת העם עדיין מעון פעור ובנות מדין, על כן היה באפשר שיהיה עדיין כח החושב בעבירה כשיזכירו הענין, על כן העלים הדבר בכדי שלא יבואו דלת העם להרהר. וז"ש וידבר משה אל העם, בכל מקום שנאמר הע"ם מורה על פחותי ערך, והכוונה להיות דבריו לכל העדה ובתוכם נמצאו גם דלת העם שהיה באפשר להם לבוא למחשבות התיעוב, על כן דבר לאמ"ר שיבינו מדבריו מה כוונתו אבל לא דבר בפירוש, ומהרועה הנאמן יש ללמוד דעת להסתיר ענין דבר מכוער, הגם שכוונת הדבור לשם שמים בעת המצטרך, אף על פי כן יש לחוש להשומע שיפול בו מחשבות התיעוב הרחמן יצילנו. ועל פי זה יש להתבונן עוד מה שחז"ל דרשו במקום אחר (סנהדרין נ"ו ע"ב) לאמ"ר (בראשית ב טז) זה גילוי עריות, שנאמר (ירמיה ג א) הן ישלח איש את אשתו, והנה הגם שהיא מדה בתורה גזירה שוה ניתנה לדרוש, אף על פי כן יש להתבונן למה ניתנה הגזירה שוה בזאת התיבה, בכדי לתאר גילוי עריות בתיבת לאמ"ר. ולפי מ"ש יונח, להיות גילוי עריות דבר שנפשו של אדם מחמדתו, על כן הגם שהסיפור יצטרך לנושא הדרוש, עם כל זה מן הצורך להסתירו שיובן הדבר מתוך האמירה ולא בפירוש, בכדי שלא תבוא מחשבות התיעוב להמשך אחר הדבור העושה ציור בנפש. ולפי זה יתפרש הפסוק קצת באופן אחר וידבר משה אל העם, (היינו שהיו בכלל העדה פחותי העם קטני ערך שעדיין לא נטהרו מזוהמת הזנות דבנות מדין), לאמ"ר החלצו מאתכם, (ר"ל שלופו והסירו מאתכם מחשבות וזוהמת התיעוב, המרומז בתיבת לאמ"ר דהיינו גילוי עריות), אנשים לצבא (ר"ל בהסתלק מאתכם מחשבת החיבור דקליפה, אזי תהיו אנשים לצב"א אנשי הייחוד דקדושה המרומז בתיבת צבא כנ"ל), ויהיו על מדין (אותן המחשבות והרהורים דעבירה יחולו על ראש מדין, כענין ונשא השעיר עליו וכו' (ויקרא טז כב). והנה העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה (ע"ז מ"ה ע"ב), ובפרט בכאן שאמר שכל אותה הזוהמא תתדבק אדרבא על מדין, ממילא בודאי ביותר תתדבק הטומאה והזוהמא הזאת בנשי מדין, אשר על ידיהן נעשית העבירה ומהם באת הזוהמא הזאת ואליהן תשוב ביותר, ואם כן איך אפשר שיחיו כל נקיבה, על כן קצף עליהם משה, זה מה שנ"ל:
וישבו בנ"י ישרא"ל את נשי מדין וכו'. (במדבר לא ט) הא דחזר וקראם בנ"י ישרא"ל ועליהם קאי. וגם למה הוצרך הפסוק הזה, הלא אחר כך נאמר (במדבר לא יא) ויקחו את כל השלל וכו' באדם וכו'. אך הוא דהתורה העידה עליהם לקרוא אותם בשם בני ישרא"ל, לגודל צדקתם שמה שלקחו הנשים, ח"ו לא עלתה מחשבת פיגול במחשבתם, רק דרך שביה כמו שלקחו הבהמות וכסף וזהב. ויש לפרש דזה ריבוי האתי"ן בכל פרט א"ת נשי מדין, א"ת הטפל לנשי מדין, דהיינו שהיו מקושטות כסף וזהב, והם היו מצווים ואכלת את שלל אויבך (דברים כ יד), והיה מן המורא עליהם שיתעסקו כל כך עמהם בחליצת תכשיטיהם, על כן הביאו אותן עם תכשיטיהם, וכבר (ידוע) מה שאמרו רז"ל האיך היו עושים בחליצת תכשיטיהם, אך אף על פי כן לא לכולם עשו כן, כי חששו למחשבה והרהור כי לא בכח יוגבר איש בכל פעם, על כן שבו אותם עם תכשיטיהם. וזה שלא אמר את כל נשי מדין כמ"ש את כל הבהמה, כי אותן הנשים שחלצו תכשיטיהם הניחם או הרגו אותן. וא"ת טפם, ריבוי הא"ת הטפל לטפם, היינו להורות שכמה נשים הצילו בעבור טפם, להיות לצוותא לטפם לגדלם ולהניקם כי חששו להצלת הטף. וא"ת כל בהמתם, א"ת הטפל לבהמתם, להורות ענין הצלת הטף היה להיותם רועי בהמתם, כי מקנה רב היה להם, על כן לא אמר א"ת כ"ל טפם, כי לא הצילו רק המצטרך למרעה הבהמות, ככה יש לפרש מליצת תורתינו הק' על העדה הקדושה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם, על כן קראתם התורה בנ"י ישרא"ל, והא ראיה ויקחו א"ת וכו' באדם ובבהמה ויביאו אל משה וכו' את השבי ואת המלקוח וכו' (במדבר לא יב). דקשה למה הוצרך שוב לומר את השב"י וכו', בויביא"ו לחוד סגי דקאי על הקודם. אך הוא להורות הנה תראה כוונתם לטובה דהרי הביאו הכל לפני משה, ואילו היה בהם איזה מחשבת פיגול, לא היו מביאים את הנשים אל משה וכו' להסתיר הענין, וגם חזר לומר את השב"י ואת המלקוח וכו', להורות על מ"ש שהביאו הכל, להורות סברתם שעבור הבהמות והשלל הצילו הטף, ועבור הטף הצילו הנשים, ובעבור השלל שהם התכשיטים, נ"ל:
ויקצף משה על פקודי החיל (במדבר לא יד). ולא על כולם, כי לא היו אשמה על העם, כי כוונתם לטובה כאשר העידה עליהם התורה, רק על הגדולים כי היה להם להתבונן ממאמר משה שיש קפידא בדבר כמ"ש להלן:
הבאים מצבא המלחמה (במדבר לא יד). זה מיותר ומי לא ידע זה. אך הוא להורות שחלילה לאדונינו משה לחשוד את הכשרים שכוונתם לרעה, ולזה אמר שבודאי לא חשד אותם, כי הנה ראה שבאו כולם מצבא המלחמה, ואילו היה בהם ערות דבר ושב מאחריך כתיב (דברים כג טו), צא ולמד מעכן, עכן הוא היה איש אחד ולא גוע בעונו, רק על כל העדה היה קצף (יהושע ז ז). רק שקצף משה להיותם גדולים השרים בחכמה, היה להם להתבונן בדברי משה מה כוונתו :
ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה (במדבר לא טו). הנה גם על הטף בזכר היה לו להוכיחם, כאשר סיים ועתה הרגו כל זכר בטף (במדבר לא יז). אך הטף עדיין אפשר לתקן להרוג אותם כעת, אבל שהיית הנקיבות שהיא אסורה, כי הנה היא עצם העבירה אשר נכשלו מאז בעון פעור, צא ולמד מבבליים (הגם שהיו שלא ברצון חכמים), שהיו תולשין בשער המשלח את השעיר צא, שלא תשהה עוונתינו (יומא ס"ו ע"א):
החייתם (במדבר לא טו) בלשון שאלה. והנה ראה אותם. וגם אי אפשר לומר שהוא בלשון שאלה, דכבר נאמר ויקצוף מקודם לשאלה. ונראה לפרש שאמר להם בלשון תימא, האם אפשר שתחיו את הנקבות בסברתכם שתסברו סברא כנ"ל, הלא כבר נגמר דינם מאת הש"י:
הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו' (במדבר לא טז). לבאר תיבת הנ"ה, דמורה כמדבר לנוכח ומרמז להם. והנה דרשו רז"ל (ילקו"ש רמז תשפ"ה) מלמד שהיו מכירין בהם זו הוא שנכשל פלוני על ידה. והנה דבריהם בודאי נאמרים באמת, אך זה הדרוש י"ל דנשמע מזה רק לדלת העם שהיו מכירין בהם, אך איך יתכן זה במאמר משה חלילה חלילה שפנה אליהם, בשגם שנאמר שהיה מכיר אותן מקודם. ועוד למה אמר בדב"ר בלעם, ולא דב"ר בלעם. וגם אומרו לבנ"י ישראל בדרך חשיבות, ולא אמר להע"ם. והנראה דהנה מ"ש בלעם לכה איעצך וכו' (במדבר כד יד), אינו מפורש העצה בפסוק. וגם אחר כך יש לדקדק בפסוק (במדבר כה א) אומרו ויחל העם לזנות אל בנות מואב, דמשמע התחלה היה זה, ולא פירש מה היה לבסוף. וגם אומרו א"ל בנות מואב, ולא אמר ע"ם בנות מואב. על כן נראה דהתחכמות הרשע היה בהתחכמות רב דייעץ כך, דהנה בודאי לא ישמעו ישראל הקדושים להרשעים להתפתות לזנות, על כן אמר דבודאי אל בנות מואב ישמעו כאשר יפתו אותם, להיות ידוע להם בקבלה דיש ביניהם פרידה טובה אשר מוכן השתלשלות המלוכה לצאת מהם, על כן יהיה מקום ליצר לפתותם כאשר יראה פיתויי האשה, יאמר להם היצר הנה בודאי זו היא הפרידה טובה אשר תפצה לידבק בקדושה. אך לפי זה לא יהיה העונש עליהם כל כך, על כן ייעץ כאשר יקלקלו עם בנות מואב ויטעמו טעמא דאיסורא, שוב יבואו גם בנות מדין ויחטאו עמהם בלי טענה, כי כבר טעמו טעמא דאיסורא ויוכל להם היצר, כי זה דרכו כל היום מתחילה מפתה את האדם באיסור שמדמה לו למצוה, ואחר כך כאשר יכול לו מפתהו באיסור גמור בלי טענה. וז"ש לכה איעצך אותו הדבר אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, היינו שישאו מבנות מואב באחרית הימים בימי בועז, (ונקרא זה אחרית הימים למוא"ב, כי כיון שיצא מהן הפרידה, כבר כלה חייהם והותרה הרצועה להרגם), תעשה זה הדבר כעת. וז"ש ויח"ל הע"ם לזנות אל בנות מואב, היינו התחלה היתה בזנות דבנות מואב, ואחר כך ויקרב אל אחיו את המדינית (במדבר כה ו). וז"ש א"ל בנות מואב (ולא ע"ם), דהיינו בטענות הניצוצין אשר נודע להם שמשוקע בבנות מואב. וז"ש בכאן הן הנה (היינו המדיניות), היו לבני ישראל (שנכשלו בני ישראל היינו כשרים מתחילתם), בדבר בלעם וכו' (ר"ל שזה היה כוונתו בדבריו, שעיקר כוונתו היה למען יכשלו במדיניות, ועל ידי כך) ותהי המגפה וכו', כי זולת המדיניות לא היו נגפים, כי היו בטענה הגם שהיה עצת היצר, והבן:
וכל אשה ידע"ת איש (במדבר לא יז). ידע"ת ג' במסרה. דין. ואידך ביבש גלעד (שופטים כא יא). ואידך אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי ידע"ת מאד (תהלים קלט יד). עיין בזהר (ח"ב צ"ט ע"ב) הנפשות בעת הוולדם, היינו בעת יצירתם במרום הן המה זכר ונקבה, ואחר כך בהוולדם בעולם הזה הן המה נפרדים זה בכה וזה בכה, ובהגיע עתם להתחבר הקב"ה מזווגם, הנה בעבור זה חן אשה על בעלה (סוטה מ"ז ע"א), כי נפשו יודעת מאד אשר המה נפש אחד, ואין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין כ"ב ע"ב), כי נפשה יודעת מאד איך היו מאז ומקדם לבשר אחד. ולא תאמר שזה הדבר רק בישראל, רק גם בנשמת גרים כן הוא הדבר במפלאות תמים דעים, עיין בסבא משפטים. על כן נמסר אשה ידעת איש, ביבש גלעד נשמת ישראל, ובכאן נשמת גרים, ונאמר עליהם נפלאים מעשיך ונפשי ידע"ת מאד, הנפש יודע הזיווג הראוי לו, על כן חן אשה על בעלה, ואין אשה כורתת ברית וכו', וזה היה המעשה דוד שראויה היתה לו בת שבע (סנהדרין ק"ז ע"א), שנפשו ידעה ובמסרה למדה כנ"ל וקצרתי:
וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרת"ם (במדבר כה כד). תרין במסורה. דין. ואידך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרת"ם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל לו כה). נרמז מה שאמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"ב) המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. הוא הנרמז וטהרת"ם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם, אימתי וביום הז' וטהרת"ם, ונרמז ביום הז' וטהרתם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, סוד הטבילה לקבלת שבת, ואחר כך ורוח חדשה אתן בקרבכם (יחזקאל לו כו), סוד הנשמה יתירה אחר הטבילה:
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וכו' (במדבר לא כא). הנה אמרו ז"ל (ויק"ר פי"ג א') להיות משה אדונינו בא לכלל כעס, על כן נתעלמה ממנו ההלכה. ויש להתבונן למה דוקא זאת ההלכה נתעלמה, ולא הלכה הקודמת שאמר משה בעצמו. ואפשר להיות הקודמת הוא הלכות טומאה, אבל הלכות טהרה היא מהדע"ת, בין והתבונן מה שאמרו רז"ל (שבת ל"א ע"א) ודע"ת (ישעיה לג ו) זה סדר טהרו"ת, ועיין ברמב"ם (פי"א מהלכות מקואות הי"ב) שכתב ענין הטהרה הוא לטבול את עצמו במימי הדעת, והדעת אינו מיושב בכעס, הגם ששגבה מאת כל מין אנושי דרגא דמשה אדונינו וכל מעשיו לשם שמים, עם כל זה כאיש גבורתו:
ומכסם לי"י, בבקר (במדבר לא לח), ובחמורים (במדבר לא לט), ובנפש אדם (במדבר לא מ). נמסר במסרה רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג כא). והוא על הטעם ובבקר ובחמורים, טעמם מלרע מרכ"א טיפח"א, ובנפש אדם פשטא קטן הטעם מלעיל. וז"ש שלמה מי יודע (הרמז הזה הנרמז בתורה), כי רוח בני האדם העולה, (על כן) היא (בטעם) למעלה. ורוח הבהמה היורדת, (על כן) היא למטה (לצד) לארץ. ותשכיל מה שסיפרו (ברכות י"ז ע"א) על ההוא תנא דהוה אמר סוף אדם למות וסוף הבהמה לשחיטה, והכל וכו' הם עומדים, אשרי מי שעמלו בתורה במצות. לכאורה לא ידענו מה משמיענו. אבל דבר גדול דיבר לנו, כי בהביט אל העולם בטבע הנה הבהמה תוליד רוח הבהמה, והאדם רוח האדם, ואחר כך סר רוחם מעליהם הנה היו כלא היו, אבל אשרי מי שעמלו בתורה ובמצות, הנה בהגיע קצו יוכר בין רוח האדם לרוח הבהמה, על כן פשטא קט"ן נוסף על מרכ"א טפח"א מנין ק"ץ. והנה טעם מרכ"א טפח"א מנין שט"ן, נוסף בנפש אדם מספר קץ, אז יעלה מנין ישרא"ל, הוא סוד הנפש אדם ישראלי דייקא, מה שאין כן הגוים בשר חמרים בשרם (יחזקאל כג כ). והנה בדור המבול שעשו מעשה בהמה, אמר הש"י קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג), חזר אלו מנין הק"ץ שהוספתי בנפש אדם, כי כולם עשו מעשה בהמה ושטנ"א נצח, על כן הנני משחיתם את הארץ, כי רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, על כן אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ח ע"א) דור המדבר (נ"ל שצ"ל המבול) אין להם חלק לעולם הבא, ותמצא שאמרו רז"ל (ב"ר פל"ג ה') שאין האדם מתפעל ברחמנות וחמלה על דור המבול, הגם שהוא רחמני בטבע, לא יתפעל בשמעו גודל עונשם, כי משפט הבהמה להם ששוחטין ואוכלין אותם, הבן הדבר:
ויקרבו אל משה הפקודים וכו' (במדבר לא מח) ויאמר אל משה עבדיך נשאו וכו' (במדבר לא מט). יש להתבונן למה אמר תיבת א"ל מש"ה, הוה ליה למימר אלי"ו דקאי על משה הנאמר בפסוק הקודם. וגם למה להו למימר עבדיך נשאו וכו'. אך הוא לדעתי דהנה הצדיקים הללו ראו כן תמהו, דכבר כתבנו דכוונתם היה לטובה בהשארת הנשים, והנה ראו שקצף משה, ממילא לא טוב עשו, ותמהו על זה למה עשה הש"י להם ככה שיהיה להם מקום לטעות, על כרחך איזה עבירה קודמת היתה להם ועבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), וחשבו באפשר לא השגיחו כראוי על אנשי הצבא וחטאו בבנות מדין, על כן השתדלו למנותם אם חסר ממניינם, ובאם היתה עבירה בידם בודאי יחסר ח"ו כי ושב מאחריך כתיב (דברים כג טו), והנה ראו שלא נפקד מהם איש, ע"כ נתנו לב שבודאי במעשה לא חטאו רק בהרהור הדע"ת, על כן עבירה גוררת עבירה ונתגלגל הדבר שקצף עליהם משה הוא סוד הדע"ת, ואף על פי כן במלחמה הצליחו כי הש"י (אינן)[אינו] מצרף מחשבה רעה (קידושין ל"ט ע"ב). וז"ש ויאמרו אל מש"ה, שאליו נוגע הדבר שחטאו במדתו בהרהור ופגמו ח"ו בדעת, והוכיחו זה באמרם עבדיך נשאו וכו' וכנ"ל:
אנשי הצבא בזזו איש לו (במדבר לא נג). התורה נצחיות הוא ומלמד לאדם דעת בכל דור, ויש לרמז בפסוק זה רמזי תור"ה שהוא חלק אחד מפרד"ס התורה. ושמעתי מפה קדוש בוצינא דנהורא כבוד אדמו"ר מהיעי"ץ מ"כ ק"ק לובלין זצוק"ל רמז הפסוק אנשי הצבא, הם צדיקי הדור הממונים ומגינים על צבא ישראל, בזזו איש לו, הם מבזים אותו האיש אשר אנושיותו הוא לעצמו ולכבודו ולהנאתו, ואינו חושש לתת כבוד באנושיותו לאלקי עולם י"י, ודפח"ח. ועתה נציין מה שחנן אותנו הש"י ברמזי הפסוק הזה ברוך החונן לאדם דעת:
א) אנשי הצבא. דהנה הצדיקים הגדולים כבר היצר כפות לפניהם ואדרבה נתהפך למתוק, הם יכולים להשפיע לחביריהם גם כן כל טוב הן בעסקי העולם והן שכליות לעבודתו ית"ש. מה שאין כן אותן שעדיין מלחמות היצר עליהם, ועדיין תגבורת התאוות עליהם הן להיתר והן לאיסור, הגם שהיצר אינו יכול לו להוציא פעולתו מכח אל הפועל שיעבור ח"ו בפועל, אך אף על פי כן מתאווה לה, והם הנקראים אנש"י הצב"א, שהם עדיין אנשי מלחמה שצריכין ללחום בכל עת עם היצר (עיין בספר התניא ותבין). והנה אנשים כאלה עדיין אין להם כח ללמד לבני אדם דעת, והלואי שיספיקו להם לעצמם, וכן בענייני השפעת השפע, רק הש"י ברוב רחמיו שומע תפלת כל פה. וזהו אנשי הצבא בזזו איש לו לעצמו, ואין בהם כח לבוז בז לצורך חבריהם, לולי רחמיו ית' שומע תפלת כל פה:
ב) וירמוז עוד אנשי הצבא. אותם השוכחים המלחמה (אנש"י מלשון נשנ"י אלקים (בראשית מא נא), נשית"י טובה (איכה ג יז)), אשר יש לאדם בכל עת ורגע מהיצר, אזי המה בזזו איש לו, ר"ל הם מבזים את האיש אשר אלה לו, דהיינו שעיניו פקוחות בכל פעם אל המלחמה, והוא לוחם עם היצר בתורה ועבודה במלחמות תנופה ובתנועות משונים לשבר כח היצר המתעה את דעתו בבלבול מחשבתו, וידמה בעיניהם אותו האיש הנלבב כמשתגע. וזהו בזזו איש לו, מבזים את האיש אשר לו המלחמה נגד עיניו פנים ואחור ולוחם בכח:
ג) וירמוז עוד אנשי הצבא. אותם השוכחים כי צבא לאנוש עלי ארץ וחרוצים ימיו, וחושב כי לעולם חוסן, יבזזו איש לו, ר"ל בוזז וחומס כל אחד לעצמו בחושבו כי לעד ישכון על פני האדמה, ובאמת יומו יבוא ואיננו ואסף רוח בחפזו עולם שאינו שלו:
ד) וירמוז עוד אנשי הצבא. אותם השוכחים שמזונותיו קצובין (ביצה ט"ז ע"א) (צב"ה לשון קצב"ה), ורוב השתדלותיו לא יועיל, בזזו וכו' וכנ"ל:
ה) וירמוז עוד אנשי הצבא. אותם השוכחים שמזונותיו קצובים כנ"ל, בזזו איש ל"ו, כ"א כאלו גוזל וחומס הל"ו רגעים, שבכל בקר וערב משתנה היום והלילה בזריחה ושקיעה בל"ו מחלקי תתר"ף שבשעה כנודע, ואמרו רז"ל שבכל עת לוה הלילה מן היום והיום מן הלילה, וכל אחד משלם באמונה, והבן אדם הגוזל והחומס להרבות גבולו, הוי כאילו חומס הל"ו רגעים הללו, אשר עשה י"י ככה להורות לבני אדם להתנהג באמונה, על כן מהראוי לחבר עתות היום והלילה בתורה ובתפלה כנודע, והוא סוד חס"ד א"ל כל היום (תהלים נב ג), ל"ו בבקר ול"ו בערב, מנין חס"ד, עיין במגלה עמוקות:
ו) וירמוז עוד אנשי הצבא. הם בעלי היסורין, (אין צב"א אלא יסורין כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"י ה')). והנה אותם אשר הם אנש"י מלשון חשיבות, דהיינו צדיקים ויש להם יסורין, על כרחך הם יסורין של אהבה להרבות שכרם בעולם הבא, כמ"ש רש"י בברכות (ה' ע"א). וזהו בזזו איש לו, להרבות גבולו בשכר עולם הבא עין לא ראתה:
ז) וירמוז עוד אנשי הצבא. השוכחים שהאדם מעותד ח"ו ליסורין, בזזו איש לו, מבזים התלמידי חכמים הסובלין יסורין ואינם משגיחים עליהם:
ח) וירמוז עוד אנשי הצבא. אותם החלושים ומדוכאים ביסורין, (אנשי מלשון אנושה מכותך (מיכה א ט)). והנה היסורין הם להחליש חלק הרע אשר ניתוסף בו על ידי התעסקו בתאוות העולם, שהוא זוהמת הנחש חלק הסט"א עשו אי"ש שדה. וזה הפירוש אנשי הצבא החלושים מהיסורין, בזזו אי"ש לו, בוזזים ושוללים חלק עשו אי"ש (שדה) ל"ו, שהיה בו בעצמו חלק הס"א חלק עשו, שניתוסף בו על ידי הליכת התאוה, ועל ידי היסורין בוזזים ממנו חלקו לבל יגע בקצה קדושת תורתו, והמ"י כי דבר עמוק הוא:
ט) וירמוז עוד אנשי הצבא כנ"ל. בזזו איש לו, בוזזים חלק אי"ש ל"ו, היינו חלק עשו שנקרא איש ל"ו, כי ממונה על ל"ה שרים שבשמאל ועמו הם ל"ו, עיין במגלה עמוקות לך לך ותבין:
י) וירמוז עוד אנשי הצבא. השוכחים צבא קודש ישראל, ואינם מצטערים בצרתם להתפלל בעדם, בזזו איש לו, צווחין רק שיגיע תועלת לעצמם הב לנא מזוני כמ"ש בזוהר הק' (תיקו"ז ו כ"ב ע"א):
יא) וירמוז עוד אנשי הצבא. צב"א מורה על יחוד קוב"ה ושכינתיה בגימטריא הוי"ה באדנ"י, או הוי"ה בהיכ"ל, והשוכחים להתפלל שיהיה יחודא שלים, בזזו איש לו וכנ"ל, ואינם משגיחים על יקרא דשכינתא:
יב) וירמוז עוד אנשי הצבא. צב"א בגימטריא אח"ד וע"ד, שהוא יחוד שמ"ע (דברים ו ד) וברו"ך יחודא עילאה ותתאה, ולעתיד לבא יהיה גם יחודא תתאה אח"ד, כי יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), ויהיה י"י אחד ושמו אחד (זכריה יד ט, עיין זוהר ח"ב קל"ד ע"א). והשוכחים ענין הגדול הזה, בזזו איש לו, וכנ"ל:
יג) וירמוז עוד אנשי הצבא. השוכחים צ"ג כלי שרת שהיו במקדש מנין צב"א (תמיד ל' ע"א), לרמז היחוד ואינם מתפללים על זה, בזזו איש לו וכנ"ל:
ומקנה רב וכו' (במדבר לב א). סמיכת סיפור המעשה לכאן, ולקשר כל הפרשה בסדר מתאים, נ"ל דהתחלת הפרשה בהפרת נדרים שהוא מרזא דעולם המחשבה, סוד נדר נ' ד"ר, והאב או הבעל מיפר כנודע. ומזה ידע האדם שהוא צלם אלקים, האיך יטהר מחשבתו שלא להרהר בעבירה רק בדביקת הבורא, כי הנה המחשבה עלתה על כולנה, וסיפר אחר כך מפלת מדין כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו כמבואר בפרשת פנחס (במדבר כה יח), ואחר כך סיפר האיך קצף הוא הדעת על פקודי החיל, ובאמת מחשבתם היה לטובה, ועל ידי זה התבוננו הפקודים אשר לאלפי הצבא מהיכן בא הטעות, על כרחך מהרהורי עבירה ועבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), על כן הקריבו את קרבן י"י לכפר על הרהור הלב כמבואר לעיל ולזה הסמיך מעשה דבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, שבאה להם נחלתם מחוץ לגבול ארץ הק', עיין בליקוטי תורה ועיין בעשרה מאמרות, להיות שהיה בהם פגם במחשבה בראשית הווייתם, דהנה בראובן חשב יעקב שהיא רחל והיתה לאה כנודע (בראשית כט כה), וגם בלידת גד לא נתייעצה לאה עם יעקב כמו שנתייעצה רחל (בראשית ל יא), ונתנה לו את זלפה בלא הודע (שם בראשת ל ט), והיה גם כן חסרון במחשבה. (ובחצי שבט מנשה להיות שלקח את אסנת שהיתה בת דינה משכם, והנה שכם מחשבתו לזנות ודינה היתה צדיקת נתפגמה אסנת במקצת, ולקחה יוסף שהיה כולו תמים נשאר הפגם ברביע, ושני שבטים היו ליוסף, וחצי השבט הוא רביעי, על כן חצי שבט מנשה לקח נחלתו מחוץ לארץ הק'), ממילא כל הפרשה מזהרת לאדם איך ישמור מחשבתו שתהיה בטהרה, והבן:
בלתי כלב בן יפונה הקנז"י (במדבר לב יב). הנה קראו קניז"י שהיה חורגו של קנ"ז (סוטה י"א ע"ב), ולא ידעתי למה ייחס אותו בכאן בשם הזה. וגם לא ידענו למה הוצרך לפרט בכאן שהם נשארו. והנראה דרצה להפליג ולהורות עד כמה גדול העון הזה, דהנה כלב היה צדיק גדול ומסר נפשו על הדבר כי אמרו כל העדה לרגום אותם (במדבר יד י), עם כל זה לא הועיל זכותו אפילו לאביו שינצל ומת יפנה אביו, ועל כן כינהו קנזי להראות שכבר נפטר אביו, והוא מתכנה אחר בעל אמו, ובעת השליחות קראו סתם כלב בן יפנה, דהנראה שאביו היה קיים, נ"ל:
ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן וכו' לעבדיך וכו' (במדבר לב ה). הנה סיימו בלשון דרך מוסר לעבדי"ך, כאלו מדברים שלא בנוכח, והתחלה אמרו אם מצאנו חן בעיניך כמדברים בנוכח, והוה ליה למימר אם מצאו עבדיך חן וכו'. והנראה לפי פשוטו שהתחלת דבורם הכוונה על כל ישראל אם מצאנו חן בעיניך אנחנו כל עם בני ישראל, כי לכל ישראל לטובה יחשב שלא יעברו את הירדן, כיון שיש להם מקנה רב ויפסידו את היישוב, ולהיות הכוונה על כל ישראל אין מדרך המוסר לכנותם עבדים, מה שאין כן הסיום לעבדי"ך לאחוזה על עצמם דברו, נ"ל. ובזה יצדק נמי אומרו תיבת ויאמר"ו, והיא אמירה אחת סיומא דאמירה הראשונה, ולפי הנ"ל יצדק ויאמר"ו, רצ"ל להיות שהזכירו בלשונם בני ישראל, לפני עדת ישראל אמרו בלשון אם מצאנו חן, להורות דעליהם גם כן הדברים נאמרים. אך באשר אנחנו רואים שיש בכאן פרשה סתומה, והנראה דשתי אמירות היו. והנראה דמתחלה אמרו רק בסתם ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה (במדבר לב ד), ולא רצו לסיים, רק סברו שאדונינו משה אשר רוח י"י דבר בו ישיבם תיכף ברוח קדשו, וכאשר ראו כי לא השיבם אז סיימו הדברים, ואפשר דמשמיענו שחששו לזה מה שדרשו רז"ל עליהם (במ"ר פכ"ב ט') נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה וכו' (משלי כ כא), על כן גלו קודם שאר השבטים, על כן לא רצו לכתחילה לשאול בפירוש במו פיהם, רק אמרו דברים סתומים כדי שיצאו הדברים רק מפי משה, רק כשראו שאין מענה בפי משה פירשו הדברים במו פיהם. ועל כן אחשבה במה שאמרו יתן את הארץ בדרך נסתר, ולא אמרו תתן לנוכח, הגם שאפשר לומר להיות שידעו כי על משה נגזר שאינו מנחיל, אף על פי כן למה סיימו לנוכח אל תעבירנו. והנראה כיון שראו שאין מענה בפי משה, חששו שהוא להיות שלא תהיה הנתינה והנחלה ממנו, כי ידוע (סוטה ט' ע"א) שלא שלטו האומות במעשה ידיו, וסברו להיות הגזירה ממנו ית' הוא בהיפך, על כן אינו מודיע במאמרו למשה שיהיה לפי זה הנתינה ממנו, על כן סיימו הם בעצמם הדברים ותהיה הענין מצידם. וז"ש יתן מצידנו, שאנחנו השואלים ומה דניחא קמיה קוב"ה ליעבד באחרית:
ויענו בני גד ובני ראובן לאמ"ר את אשר דיבר י"י לעבדיך כן נעשה (במדבר לב לא). צריך לתת לב מהו הלאמ"ר. גם מ"ש את אשר דבר י"י וכו', היכן דיבר, הגם שודאי משה לא עשה מדעת עצמו, עם כל זה למה דברו הלשון הזה כיון דלא פורש מאמר הש"י, והרי לעיל אמרו עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה (במדבר לב כה), כאשר אדני דבר (במדבר לב כז). וגם אומרם כן נעשה, כ"ן מיותר, והוה להו למימר נעשה. והנראה דהנה חז"ל (נדרים י"א ע"א) למדו מכאן דיני תנאי, על פי דת ודין תורתינו הק' תנאי כפול וקודם למעשה, והן קודם ללאו. והנה הדינים הללו בודאי אדון הנביאים למדם מפיו ית' בקיבולו כל התורה, וזכו בני גד ובני ראובן שיתחדש הלכה על ידם ותהיה מבוארת לישראל. והנה בראותם דכפל משה התנאי ואומרו הן קודם ללאו, הבינו דכן הוא הדין בתנאי לדורות עולם, כי ללא צורך לא הוכפל התנאי בדבריו בכאן, ואזי קיימו וקבלו על עצמם להתנהג כן בדיני תנאי לדורות עולם. וז"ש ויענו בני גד ובני ראובן לאמ"ר לדורות הענין הדין הזה, את אשר דיבר י"י אל עבדך להתנהג כן בהלכות תנאי, כן נעשה בכל התנאים שיזדמנו לידנו, על כן אמרו כ"ן, ר"ל בדוגמת התנאי הזה, כי לגופא לא הוצרך לך לכפול התנאי, כי כשאנחנו נעבור חלוצים וכו' אז ואתנו אחזת וכו' (במדבר לב לב), והכפל ממילא מובן, וע"כ הוא ללמד דעת משפטי התורה:
ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לי"י ודעו חטאתכם וכו' (במדבר לב כג). יש להתבונן הנה כבר אמר מקודם שאם לא יעשו כזאת המה חוטאים, והוא במה שאמר והנה קמתם וכו' תרבות אנשים חטאים (במדבר לב יד), וקיימו עליהם להחלץ חשים (במדבר לב יז), ואם הוא כדי שיהיה תנאי כפול, בכאן אינו מבואר כלל מה יהיה כשלא יעשו כדבריהם, רק אחר כך בציוו משה לאלעזר ויהושיע. והנראה דהנה הם אמרו ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל, דמורה מדבריהם שלא ירצו רק לתקן החשש שחשש משה פן יניאו את לב בני ישראל, על כן קבלו על עצמם שילכו עמהם למלחמה, אבל בזולת החשש הזה יותר היו חפצים לשבת בבתיהם, ובאמת גם בזה לא יתרצה הש"י כיון שהמצוה מוטלת אקרקפתא דגברי להוריש הגוים, החיוב מוטל עליהם לעשות המצוה בציוו בוראם אשר קדשם במצותיו וצום, ובפרט שהוא מצות עשה דאורייתא וצריכה כוונה לכוין לצאת ידי חובת המצוה, ובזולת זה לא יצאו ידי חובתם ומיקרי בטול מצות עשה, הגם שבית דין של מטה אין מענישין על זה כיון שעל כל פנים עשו, וגם אפילו ביטול מצות עשה לגמרי מחוייב מרדות רק מדרבנן, אבל בית דין של מעלה מענישין אעשה, ובפרט בביטול לגמרי, (אפשר אפילו שלא בעידן רותחא), בעידן רותחא ודאי כדאמר מלאכא לרב קטינא (מנחות מ"א ע"א). וז"ש להם משה אתם אומרים שתעברו לפני בני ישראל, הנה בזה תתקנו החשש שאמרתי, אבל מכל מקום לא תקיימו המצות עשה כאשר לא תעשו במצות הש"י. וז"ש להם בכפל אם תעשון את הדבר הזה (במדבר לב כ) היינו שתעברו חלוצים, אבל באופן זה אם תחלצו לפני י"י דייקא למלחמה, ולא לפני בני ישראל לבד לתקן החשש, אז והייתם נקיים מי"י ומישראל (במדבר לב כב), מה שאין כן אם לא תעשון כן רק כמו שאמרתם לפני בני ישראל, הנה חטאתם לי"י על כל פנים מחמת שלא תצאו ידי חובת המצוה בזולת הכוונה, כי מצות עשה דאורייתא צריכה כוונה. וז"ש ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם, על כל פנים בעידן רותחא דמענישין ח"ו גם אעשה, זה מה שנ"ל:
ויאמר בני גד ובני ראובן וכו' (במדבר לב כה), טפינו נשינו מקנינו וכו' (במדבר לב כו), ועבדיך יעברו כל חלוץ לצבא לפני י"י וכו' (במדבר לב כז). למה נאמר ויאמר לשון יחיד. הנראה להיות הם ראו שנכשלו בשתים בדיבורם, אחת שאמרו לפני בני ישראל ולא לפני י"י, וגם שהקדימו בהמתם לטפיהם (במדבר לב טז) דעל זה גם כן הוכיחם כפירוש רש"י, שוב חששו לנפשם להיות המדברים רבים, פן שוב יצא מפי אחד דבר שאינו הגון, וביררו להם איש נכבד לדבר בעד כולם, ותיקן הכל בדיבורו שאמר לפני י"י, וגם הקדים הטף למקנה, על כן נאמר ויאמ"ר לשון יחיד, זה מה שנ"ל:
באפטרתא דיומא, והיא דרוש נכבד לימי המצרים במהרה ירוחמו:
כה אמר י"י זכרתי לך חס"ד נעוריך אהבת כלולותיך וכו' (ירמיה ב ב). הנה מי"ז בתמוז עד ראש השנה, הם ע"ב ימים מנין חס"ד הקודם לדין דראש השנה, אז מלך במשפט יעמיד ארץ, אשר זה בחינת קדימת מדת הרחמים למדת הדין קודם הבריאה דראש השנה. והנה אלו הימים ימי חס"ד, אך כ"ב ימים מהם הם חסדים מכוסים, ששפך חמתו על עצים ואבנים בכדי להציל את ישראל (איכ"ר פ"ד י"ד) , והנה זה חסד גדול, רק שהוא (מכוסה) ונראה שהוא דין. והנה תתבונן בכתבי האר"י ז"ל שיש לכוין באלו הימים בשם החילוף דהויה באותיות שלפניו ט"ד ה"ד, והוא בגימטריא ך"ב נגד ך"ב אותיות התורה, שכביכול (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה, כי כשהשם הויה בעצמו הוא בהתגלות, אז וידבר הויה וכו'. והנה תתבונן עוד בהתעוררות החסדים העליונים הוא מבחינת זקן מלא רחמים, הם י"ג מדות כנודע, ונקראים תיקוני אריך ומאירים לט' תיקונים דזעיר, הם מנין ך"ב מנין השם הנ"ל, והנה הב' אותיות ראשונים הם מספר י"ג והאחרונים ט'. וככה תתבונן לדעתי אלו הך"ב ימים הם י"ג מתמוז וט' מאב, והנה תשכיל ידיד הנעים אלו הב' חדשים הם נגד אותיות ח' ט', כי הי"ב פשוטות ה"ו ז"ח ט"י ל' נ' ס' ע' צ' ק', הם נגד י"ב חדשי השנה. והנה הו"ז נגד ג' חדשים ניסן אייר סיון, שהם לחלק יעקב, ח' ט' י' הם נגד תמוז אב אלול שנפלו לחלק עשו, והנה לקח יעקב מעשו חדש אלול להצלחת ישראל לתשובה, ואם כן אותיות הזי"ו הם לחלק יעקב, וגם מאב לא לקח רק ט' ימים, ונשארו נ' ימים עד ראש השנה כ' מאב ול' מאלול, (כשנחשוב מיום ראשון דראש חודש שעלה משה להר), שכבר מתנוצצין ניצוצי הרחמים והתשובה. וזה שחלקו הלוים שירת האזינ"ו לסימן הזי"ו ל"ך, והבן. וכן אנחנו נוהגים אחריהם בקריאה וסימנא מילתא, והוא בגימטריא כ"ח מעשיו הגיד לעמו (תהלים קיא ו), היינו אותיות הזי"ו לתת להם נחלת גוים, (היינו אלול שהוא נחלת גוים וניתנה לישראל מורשה לתשובה). והנה נשאר לחלק עשו בעוה"ר תמו"ז א"ב, שהם אותיות ח"ט והוא בגימטריא טו"ב, (וכן התחלת הימים בטו"ב לתמוז), דהנה כתבנו דמי"ז בתמוז עד ראש השנה הימים מנין חס"ד ע"ב. והנה כתבנו בשם תלמידי האר"י ז"ל בפירוש גומל חסדים טובים וקונה הכל (תפלת י"ח), דבחינת חס"ד ע"ב חסדים, (ולדעתי סוד ע"ב גשרים העומדים למחסה לעבור דרך עליהם המים הזדונים), הנה הי"ז חסדים עליונים הם מכוסים סוד טו"ב בגנוז, רק נ"ה מנין הכ"ל הם מגולים ליהנות מהם. וזהו גומ"ל (מלשון הגמל את יצחק (בראשית כא ח), שפירושו הוסר השפעת היניקה) חסדים טובים, החסדים מני"ן טו"ב נגמלו מהעולם, וקונה (להם מנין) הכ"ל, ולעתיד לבוא במהרה בימינו יתגלה רב טוב הצפון. והנה אלו הימים שהם בסוד חסדים מכוסים ששפך חמתו על עצים ואבנים, והנה הם ך"ב ימים, צא מהם ג' שבתות וראש חודש ויום שנולד בן דוד (פתיחתא דאס"ר פי"א) (שבמהרה יבוא ויגאלנו), שכבר בסוף היום מתעוררים הרחמים בזמן המנחה, (וכמ"ש אצלינו במקום אחר בסוד הכתוב (איכה ג י) ד"ב אורב הוא לי אריה במסתרים, דכתיב אריה וקרינן אר"י, דהנה ט' ימי אב צא מהם שבת וראש חודש ויום שנולד בו בן דוד, ישאר רק ו' ימים מנין ד"ב, על כן נכתב חסר, וגם שעות ישנם בט' ימים מנין ארי"ה גבור"ה, צא מהם ה' שעות אחרונות מזמן מנחה של יום אחרון משבע ולמעלה שאז נולד בן דוד, נשאר אר"י. וזה דכתיב ארי"ה וקרינן אר"י, שהוא עדיין במסתרים בסוד חסדים מכוסים), ישארו טו"ב ימים, והוא מנין ח"ט טוב הגנוז, ואותן הה' ימים יצורפו לנ' שאחריהם, ויהיו מנין הכ"ל. ובמהרה בימינו כאשר יתגלה הטוב הצפון יצורף הטו"ב אל הכל"ה, כי בועליך עושיך וכו' (ישעיה נד ה), והבן מאד (ונכתב אצלינו בסוד שירת הלויתן הודו לי"י כי טו"ב כי לעולם חסד"ו, והבן). ויהיו אז אלו הימים ברבו יתירה ותוספת טובה ביותר, כי להיותם מחסדים מכוסים הם בדרגא יותר עליונה, ואז באלו הך"ב ימים שיהיו ימי החסד והרחמים, בודאי יתגלו הי"ג תקונים לט' תיקונים אשר הם מנין ך"ב אותיות התורה, ואז יתרומם קרן ישראל בהחזרת דיבור הנבואה והחזיון ביתר שאת ונבאו בניכם ובנותיכם וכו' (יואל ג א). וזה שנרמז לדעתי בפסוק (תהלים קיח כג) מאת י"י היתה זאת היא נפלאת בעינינו, כי כבר נודע שאילו הב' חדשים תמו"ז א"ב, בסוד תרין עיינין, וזה סוד עינ"י עינ"י יורדה מים (איכה א טז), וזה סוד לדעתי ברמז על אלו הך"ב ימים שהם י"ג ימים וט' ימים, שכהיום החסדים הם מכוסים בעבור שאינם מתגלים הי"ג תיקונים דאריך לט' תיקונים דזעיר, כאותו המדריגה שיהיה לעתיד, על כן החסדים הם מכוסים ומפלאים באותן הב' חדשים. וזה שמרומז מאת הו"יה (הכולל כל העולמות) היתה זא"ת (ר"ת תיקונ"י ארי"ך זעי"ר), היא נפלאת (ר"ל ההארה הזאת היא מכוסה ונעלם בסוד חסדים מכוסים), בעינינ"ו (באותן הב' חדשים אשר הם בחינת עינים כנ"ל), והמשכיל יפרש לשם כל הענין והשם הטו"ב יכפר בעדינו ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. ותדע שלא קבלנו דבר זה מפי סופרים ומפי ספרים, רק מסברתינו והשם יודע האמת, רק היסודות בנויים ומיוסדים על כתבי הקודש להאר"י ז"ל, על זה תמכנו יתידותינו להוציא מפינו מילין והשם הטוב יכפר. ותבין לפי זה מ"ש הנביא (ישעיה מד יח) כי ט"ח מראות עיניה"ם, הם אותו ב' חדשים בחינת עינים, והם בסוד ב' אותיות ח"ט ט"ח אשר הראיה בהם כעת בעוה"ר ט"ח מראות, והבן. ולדעתי על פי הדברים האלה יובן נוסח תיקון התפלה בראש השנה הוא ובכ"ן, ובכ"ן, שאותיות בכ"ן בגימטריא חס"ד כנודע. והנה צירוף התבה הוא כ"ב ן', היינו אותן הכ"ב ימים אשר בהם החסדים נעלמים, ונו"ן ימים אחר כך אשר החסדים מגולים. וזהו ברמז ובכ"ן אבא אל המלך (אסתר ד טז), היינו בראש השנה שאז הוא בחינת מלכות שמים, מלכותו בכל משלה (תהלים קג יט) דינא דמלכותא. וזה שנרמז בפסוק כה אמר י"י זכרתי לך חס"ד נעוריך, היינו בזמן המקדש שהיו אלו הימים כולם בבחינת חס"ד (הגם שלא היו כמו שיהיה לעתיד, אף על פי כן בזמן המקדש היו בבחינת החס"ד, ובפרט בבית שני שהיו לששון ולשמחה), אהבת כלולותי"ך (היינו בזמן הגלות שהכ"ב ימים הם בהסתר פנים, רק כ"ל ימים הם באהבה וחיבה יתירה להתעוררות התשובה, היינו כ' ימים מאב ול' מאלול, זהו אהבת כלולותיך אהבת הכ"ל שלך, זה זוכר הבורא לישראל) לכתך אחרי במדבר, (שאז מתחילין ישראל לדבר להש"י דברי ריצוי ותחנונים בימי הסליחות והתשובה), בארץ לא זרועה (הגם שהיו שוכנים בארץ העמים לא זרוע שם מקדושה עליונה, ואף על פי כן ישראל שוברים חומת ברזל דקליפה) ושבים אליו בתשובה שלימה, הש"י ישיבנו בתשובה שלימה לפניו באמת:
ארוממך י"י כי דליתנ"י ולא כו' (תהלים ל ב). יש לפרש על ימי המצרים ואלול אחריהן. דהנה כבר כתבנו בשם המגלה עמוקות אשר הג' חדשים תמוז אב אלול נפלו לחלק עשו, ולקח יעקב ממנו בחזקה חודש אלול להרמת קרן ישראל על ידי התעוררת הרצון לתשובה שלימה. והנה יש במילוי שם אדנ"י י"ב אותיות, ונחלקים לי"ב חדשי השנה ניסן א', אייר ל', סיון ף', תמוז ד', אב ל', אלול ת'. והנה ב' חדשים תמוז אב הם בבחינת ד"ל, וכאשר יצורף אחר כך אליהן החדש אלול אשר ניטל מהאויב, אזי יצורף דל"ת פתוחה לשבים ונשבר תגבורת האויב. (ונראה דהוא סוד והתוית ת"ו כו' (יחזקאל ט ד)), אשר גבר בעוה"ר על עם דל. ובזה תבין ארוממך י"י כי דליתנ"י ולא שמחת אויבי לי, הבן הדברים:
ויש לפרש עוד ארוממך י"י כי דליתני וכו' (תהלים ל ב). אמר דוד על עצמו שאמרו רז"ל (ע"ז ד' ע"ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות תשובה ליחיד, ואם כן נעשה דוד דלת לשבים. וז"ש ארוממך י"י כי דלת"ני, שעשית אותי דלת לשבים, אבל לא נדע סופא דקרא לפי זה. על כן נ"ל לפרש דהנה אמרו רז"ל (שבת ל' ע"א) שלא רצו השערים והדלתים להפתח בימי שלמה, עד שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך (דברי הימים ב' ו מב), באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה. והנה למה הודיע הש"י זה בעסק הדלתים, הוא לדעתי מטעם הנ"ל להורות דמעשה בדוד היה כדי לפתוח דל"ת לשבים. וז"ש ארוממך י"י כי דליתני, שעשית אותי דלת לשבים בהודיע כל זה בפתיחת הדלתים, שלא רצו לפתוח רק על ידי דוד. וזהו ולא שמחת אויבי לי, דבאותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, שראו והבינו שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה, רק להיות דלת פתוחה לשבים:
ויש לפרש עוד ארוממך י"י כי דליתני ולא כו' (תהלים ל ב). דהנה אמרו רז"ל (סנהדרין ק"ז ע"א) ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה. והנה לא יאשם דוד בזה כי לא נתכווין לתאווה אנושיית, רק שראה שראויה היא לו, כי ירושתו ירושתו עולם מלכותו דרקיעא מלכות שמים, היא בת שבע (מדות הבנין) אם שלמה. והנה זאת המדה היא השער לי"י, והדלת הפתוחה למטה ליכנס בתוכה מעולם ועד עולם. והנה הודיע הש"י זה בימי שלמה בפתיחת הדלתים, שלא היו באפשר לפתוח רק על ידי דוד, ואז הבינו שהוא מרכבה למלכות שהיא השער והפתיחה, ואז למפרע הבינו כי ראויה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית והבן, ולכן נהפכו אז פני שונאי דוד כשולי קדירה. וזהו ארוממך י"י כי דלתנ"י, שעשית אותי מרכבה למלכות שמים שהוא הדלת והשער ממטה למעלה, והודעת כל זה בפתיחת הדלת בימי שלמה, ועל ידי זה ולא שמחת אויבי לי, כי אז נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וכסאו יהיו נכון לפני י"י: