ויותר יעקב לבדו איתא במד"ר אין כאל ישורון ר"ב בשם ר"י בר סימון אמר אין כאל ומי כאל ישורון הנאים והמשובחים שבכם אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבא הקדים ועשה ע"י הצדיקים בעוה"ז הקב"ה מחי' את המתים אליהו ואלישע החיו מתים. הקב"ה מברך את המיעוט אליהו בירך את המיעוט הקב"ה פוקד את עקרות ואלישע פקד עקרות הקב"ה ממתיק את המר ואלישע המתיק את המר. הקב"ה המתיק את המר במר ואלישע המתיק מר במר ר' ברכיה אמר אין כאל ישורון ומי כאל ישורון ישראל סבא. מה הקב"ה כתיב ביה ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו עכ"ל. המדרש הזה מלמדנו ענין שכתוב צדיק מושל ביראת אלהים לדעת מעשה הצדיקים וחידותם. והנה ראשית הדרש אין כאל ומי כאל ישורון הנאי' והמשובחים שבכם. לכאור' נרא' שהוסיף המד' בפסוק מה שלא כתב בו מי כאל אמנם אמת נודע מספר הערוך שורש אין כי מלת אין יש בו במשמע הן ולאו כי בל' מקר' מצינו שימושו לאו ובלשון חז"ל אמרו בהודא' על איז' דבר אמר ליה אין. ומצינו במס' קידושין שדרשו חז"ל מדלא כתיב אן כסף ש"מ אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומזה תראה כי יש במלת אין שני משמעות הן ולאו דהיינו אן בלי יוד באמצע מורה על לאו והיוד מורה על יש שבקרבו. ונדרש לכאן ולכאן עיין בערוך ומשם תראנו. ועל פנה זאת הולך וסובב מדרש חז"ל שלפנינו דכתיב אין כאל ישורון משמעותו שיש ג"כ כאל והם הנאים ומשובחים שבכם ומה שכתוב ונכלל הכל במלת אי"ן לדרשא הוא דאתא להורו' לנו דרך האמת וגדולת מעשה הצדיקים באיזה ענין הם מתגדלים ושוים לבוראם כדברי המד' היא ניהו במדרגת אי"ן שמתדבקים בו דהיינו שהם בעיניהם נחשבים לאין ואפס מגודל השגתם קדושת הבורא ומידיעתם קיצורם בעבודה נגד מה שהם חייבים להבורא ב"ה ומתוך כך הם ענוים ושפלים בעיני עצמם ואינם חוששים לטובות עצמן אדרבה מפקירים א"ע וכל אשר להם בעבור כבוד הבורא ב"ה ותורתו ומצותיו ועי"ז שהם זוכים לבחי' אין מתדבקים בגופא דמלכא ומחדשים בעולם גזירות טובות ישועות ונחמות כפי רצונם וכמ"ש לענין אפרוח הנולד מן הביצה בין מסרח לגיבול הוי עפרא והיינו כשדבר רוצה להשתנות מענין לענין צריך לבא כרגע לבחי' אין ואח"כ יוכל להתחדש ולהיות ענין שלא היה בתחלה וכן ענין איזה גזירה שצריך להשתנות מדת הדין לרחמים צ"ל ע"י הצדיק שהוא בבחי' אין כנ"ל. וע"י בטל הצורה הראשונה ומתהוה צורה חדשה וצירוף אחר וכיוצא בזה. ועי"ז החיה אליהו ואלישע את המת וברכו את המועט וכמ"ש בגמ' שאמר רחב"ד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק והדביק הכל לשורש מי שאמר והיה העולם ונתעלה הדבר בבחי' אין עד שהשיג כח הדלקה מה שלא היה בו מקודם. הקב"ה פוקד את עקרות ואלישע פוקד עקרות כי הקב"ה פוקד דהיינו כביכול בשם פק"ד והוא אחורים דע"ב כנודע והשם הזה ע"ה עולה שם א"ל במילואו וב' פעמים שם זה עולה ש"ע ונרמז בשם אלישע שבקדושתו נדבק לשורש ש"ע נהורין ופקד את העקרות. אח"כ שם במדרש הוסיף ר' ברכיה לדרוש ישראל סבא מדכתיב ויותר יעקב לבדו. דהיינו שיעקב אבינו ע"ה כשהלך לקראת עשו בוודאי הוצרך בלילה הזאת לפנים לעשות יחודים נפלאים להמתיק הדינים שלא ישלטו וכמו שאמר במדרש שהקב"ה ממתיק את המר אף אלישע המתיק את המר והוסיף לומר את המר במר דהיינו שהמתיק דינים בשורשן וכן יעקב אבינו הנ"ל כשהוצרך להמתיק הדינים מסתמא היה צריך לבא ולדבק בבחי' אי"ן כנ"ל וז"ש ויותר יעקב לבדו שיצא מכל בחי' גשמיות ונשאר לבדו במקום דכתיב ונשגב ה' לבדו כדי שעי"ז יוכל להמתיק הגבורות בחסדים כנ"ל:
ויאמר שלחני כי עלה השחר. במד' כתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך. אמר רשב"א על שאתה מחדשנו בכל בוקר ובוקר אנו יודעים שרבה אמונתך להחיות את המתים. אמר ר' אלכסנדרי ממה שאתה מחדשנו לבוקרן של מלכיות. אנו יודעים שאמונתך רבה לגאלנו. ר' חלבו בשם רשב"ן אמר לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה. אלא בכל יום הקב"ה בורא כת מלאכים חדשים והן אומרין שירה חדשה לפניו והולכין להם. אמר ר' ברכיה השבתי את ר' חלבו והכתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה וכו' ע"ש. נראה לבאר דעת רשב"א לפי דעת החולקים והקובלים על ענין תחיית המתים דהיינו לא שהמת מת לגמרי ואח"כ יברא בריה חדשה רק הגם שהאדם מת עכ"פ נשאר בקרבו איזה משהו וענין עושם חיות שיחול עליו ברכת תחיית המתים לעתיד לבא וכדאיתא במדרש שמעצם לוז שבאדם שאינו נרקב ממנו יבנה האד' וישוב כמו שהיה ונוכל עוד להביא ראיה לזה מדברי חז"ל שאמרו שינה אחד מששים שבמיתה. ואם נפשך לומר שע"י מיתתו של אדם מסתלק כל רוח חיונית ולא נשאר בו מאומה. איך המשילו חז"ל שינה למיתה והעריכו בערך חלק אחד מששים כיון שעכ"פ בשעת תרדמת האדם נשאר בו איזה קיסטא דחיותא משא"כ כשהוא מת מת לגמרי ואין לשינה ומיתה שום ערך בהדי הדדי ואין המשל דומה לנמשל לומר שזה החי עדיין מת אחד מששים ממת לגמרי. אלא ודאי כדאמרן שגם כשהאדם מת נשאר איזה הבל דגרמי שיקום עי"ז לעתיד לבא כשירצה היוצר להעמידו. אמנם החיות הלז הוא חלק קטן מאוד לכן שיערו חז"ל שחלק חיונית הקטן הזה הוא אחד מששים שיש חיות באדם הישן וכנגדו השינה הוא אחד מששים שבמיתה. ואז שייך השיווי ודמיון ביניהם כלומר שהישן חי ששים חלקים וחלק אחד מת ולהיפך במיתה מתים ששים חלקים וחלק א' חי. ודברי חז"ל כדרבונות וסודות צפונות. לכן דעת רשב"א הנ"ל ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר דהיינו שאנו מתעוררים מהשינה עי"ז אנו יודעים שרבה אמונתך להחיות המתים כי כמו כן נשאר רושם חיונית במת כמו עצם לוז וכנ"ל. ור"א אמר משל כזה לענין הגאולה האמיתית שאנו מחכים לה שאי אפשר להבין אותה על בוריה איך יעשה ה' נס הגדול בארץ לרומם קרן ישראל מכל צרותיהם. אכן ממה שאתה מחדשנו לבוקרן וכו'. אנו רואים שנשאר בקרבנו קיסטא דחיותא ורחמי השי"ת בצרותינו להושיע אותנו מיד הקמים עלינו ומזה אנו יודעים שרבה אמונתך לגאלנו ובוודאי יש בקרבנו אור זרוע מאת ה' שיתעוררו רחמיו לגאולה שלימה והוא כעין הדמיון הנ"ל שאמר רשב"א והבן כי הגאולה השלימה נקרא ג"כ תחיית המתים חיי הנפשות. ואמר ר' חלבו במערכת המלאכים לעולם אין כת מקלסת ושונה אלא הקב"ה בורא כת חדשה ואומרת שירה חדשה והולכת לה. והמקובלים אמרו שהמלאכים מתלהבים באש היוצא מן הבזק ורצונם לדבק באור א"ס כטבע התלהבות אש למעלה להמשיך לשורשו ושם מתבטלים במציאות באור א"ס ולי נראה להוסיף ביאור להבין ענין הסילוק. למשל כי כל מלאך נברא לצורך עבודתו או בבחינ' אהבה או יראה וכיוצא בו. וביאור ענין שתכלית בריאתם לעורר בחינת אהבה להבורא ב"ה בעולם או בחינת יראה ודוגמתם כדי שעי"כ יתעורר למטה בלב איש ישראלי המדות הקדושות הללו לעבוד בהם ליוצר הכל שאל"כ מאי נפקא מהם שנברא בבחינת אהבה ועובד מאהבה או במדה אחרת הואיל ואין הדבר ברשותם כ"א לפי ענין שנברא אלא ודאי שתכלית בריאתם כדי שיתעוררו על ידם הבחינות והמדות למטה ויאחז איזה צדיק דרכו כשמרגיש שבא לו איזה אהב' או ירא' לדבק בבוראו ית"ש א"כ לפי"ז נוכל לומר כשהמלאך הנברא לאיז' מדה פועל בעבודתו שמעורר המדה ועל ידו מתעורר למטה איזה איש מעושי רצונו ית' לעבוד לה' בבחי' זאת אז ממילא מסתלק המלאך ונכלל בשורשו כיון שאין צורך לעולם הימנו. וזה שהקב"ה מחדש בכל יום כת חדשה לפי ענין היום ובירור הניצוצין והם אומרים שירה ומעוררים איז' קדוש' חדשה עד שנעשית למט' ע"י ישראל והולכים להם כנ"ל והבן ושמעתי אומרים בשם חכם אחד פי' המד"ר שאמר המלאך ליעקב הגיע זמני לומר שירה. וצריך ביאור שמיו' שנברא שרו של עשו לא הגיע זמנו לומר שירה עד היו' שנלחם ביעקב. אמנם הנה כל מלאך אינו אומר שיר' וזמר' להבורא ית"ש רק על החסד שבראו לעשות רצונו ית' ולמשל מלאך מיכאל כשפועל רצונו ית"ש ומלמד זכות על ישראל ומגביר החסדים אשר לזה התכלית נברא אז אומר שירה וכן כל המלאכים. והנה שרו של עשו הוא הס"ם הוא היצה"ר הוא השטן שנברא להסית האד' ולהסירו מדעת יוצרו כי לכך נברא. אמנם אע"ג שלכך נברא אין חפץ המלאך הזה באמת שישמע האדם לקולו לעשות הרע רק הוא מחויב לעשות פעולתו ולהדיחו והאדם יתחזק וילחום כנגדו ויכבוש אותו וזה תכלית בריאתו כי לא בראו היוצר ב"ה באופן אחר כי מאתו לא תצא הרע' רק כמשל הזונה עה בה"מ הנזכר בזוה"ק וכתוב שם כי אם ישמע בן המלך לזונה המסיתו במצות המלך וידבק בה אין מזה נחת רוח להזונה רק כשמתגבר בן המלך וגוער בה ודוחה אותה במהמורות לא תקום אז מתעורר נח"ר לאביו המלך ומשלם שכר לבנו וגם להזונה מיטיב בעבורו שעשתה רצונו להסיתו ולא יכלה לו ונעשה נחת רוח להמלך. וכן הנמשל להיצה"ר הגם שמפתה את האדם מ"מ אין חפצו ברשעים המקשיבים לקולו. ולכן אמרו יורד ומסית עולה ומקטרג. אכן אז נעשה פעולתו באמ' כשמפת' לאדם ולא יכול לו ונתעורר נח"ר ליוצרנו ואז גם היצה"ר לוקח שכרו משלם בעבור שהוא גרם הנח"ר כמ"ש על פסוק ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני ממני דייקא כלומר שכל הנח"ר בא ע"י הפיתוי ממני וא"כ יש לו לשלם לי כל יקר וגדולה עיין במ"א. ונחזור לענינינו שהמלאך הנ"ל עדיין לא אמר שירה מיום שנברא שלא היה אדם שכבשו לגמרי כמו יעקב אבינו שלימו דאבהן שהיה בן פ"ד שנים וגבור בגבורתו שהיה מעביר האבן מעל פי הבאר כמי שמעבי' הפקק מעל הצלוחית ואף על פי כן לא נתעורר בכוחו חלילה לשום תאוה רעה. כמ"ש ראובן כחי וראשית אוני שנולד מטיפה ראשונה. וכתיב וישק יעקב לרחל ואמרו ז' נשיקות ובודאי היו הנשיקות בקדושה גדולה ואיזה יחוד נפלא וכמ"ש על ענין ויבך שרא' ברוה"ק שאינה נכנסת עמו לקבורה ומסתמא כשהיה בשעה זאת ראוי לרוה"ק מסתמא לא הי' הנשיקות חלילה במחשבה גשמיות רק בדביקות בעולמות עליונים ומי כמוהו קדוש ישראל והנה כשנלחם עמו שרו של עשו לא הית' האביקה בדרך פשוט כדרך שנלחמים בעלי מלחמות רק בוודאי היתה המלחמה ברוחניות לבלבל מחשבתו של יעקב אבינו מי יודע באיזה חקירות עצומות ורשתו אשר טמן וז"ש וירא כי לא יכול לי שאבינו יעקב התגבר בקדושתו נגדו עד שנגע בכף יריכו עיין בזו"הק ותראה קצת מזה. לכן אחרי שרא' הבריאה הנבחרת יעקב איש תם כי לא יכול לו אמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה שלכך נבראתי וברוך ה' שפעלתי פעולתי לכן אני חפץ לומר שירה:
ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין וגו'. הנה אצל השפחות כתיב ותשתחוין. לשון נקבות רבות כי הם שנים ונכללו הילדים הזכרים בניהם עמהם אמנם לאה שהיא אחת ובניה רבים כתיב וישתחוו לשון רבים נסתרים והיא נכללת עמהם אבל רחל ויוסף כתיב וישתחוו וצ"ל טעם לזה. אמנם ע"פ הדרך נכון ניח' דאית' בזוה"ק והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה ח"ו דיעקב סגיד לגבי' דההוא רשע אלא והו"א רמוז על קב"ה וסגיד לגבי שכינתא ע"ש באורך ויתכן לומר מה שאמר אשר חנן אלהים את עבדך לא שכיון לנגד עשו לקרוא עצמו בשם עבד אמנ' כוונתו לשמים כדרך הצדיקים המדברי' לישנא דמשתמע לתרי אפי'. והנה השפחות שהי' ראשונ' תיכף אחרי יעקב כשמעם דבריו הבינו ברוה"ק ובחכמת' שמסתמא השכינה עוברת לפניו ולצד עילאה ממלל לכן גם הם בערה בם אש ה' ותגשן ותשתחוין אבל לאה שהית' רחוקה מאחוריו לא הבינה כזאת לכן אפשר שהית' משתחו' בהתקשרות על כוונת בני' הצדיקים ונעשית מרכב' לכס' כבוד. ראובן חסד שמעון גבורה לוי ת"ת יהודה מלכות שמקורו מבינה יששכר תורה שמקורו מחכמה זבולין מכתר וכמ"ש האר"י ז"ל וע"י המרכבה הזאת התקשר' להשתחות מול כסא כבוד לכן כתיב וישתחוו להורות כי ע"י בני' היתה משתחווה והיינו שנתכללת בלשון זכר ויוסף ורחל אחרונים שהיה יוסף מגין על רחל ומכסה אותה מפני עינו של אותו רשע ע"כ בשעה שהיה משתחוה היתה היא ג"כ משתחוה כדי שלא יראה אותה לכן נכללה ג"כ בלשון זכר וכתיב וישתחוו:
ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וגו'. מהידוע כי הנ"ק שהי' בשכם שהי' צריך להתברר הקרה ה' מעשה כזאת וז"ש ותדבק נפשו הנפש הנ"ק שהיה בו בדינ' בת יעקב. ר"ל לפי שהיתה בת יעקב מסט' דקדושה וכל מין הולך אצל מינו ואפשר שזה כוונת חמור אבי שכם באמרו שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו' דהיינו שהי' מליץ עבור בנו כלומר שלא עשה המעשה בדרך זמה וניאוף אמנם לתשוקתו לדבק בקדושתכם וכדרך הרשעים מכסים על מומ' ומתכסים בשלמת צדיקים. ואמר ראי' לזה תנו נא אותה לו לאשה כי מדרך המנאפים אחר שגמר תאותו נמאסת עליו ושכם בני עדיין עומד בחשקו ודביקותו וע"ש ברעי' מהימנא בפסוק ולו תהיה לאשה ולזה היתה תשובת בני יעקב א"כ שבנך לבו חפץ בקדושתינו ימול א"ע והיה כמונו ונהיה לעם אחד כי א"א לדבק בקדושה עם הערלה, וחמור ושכם עם יוצאי שער עירו המזויפים שמעו לקולם ומלו את עצמ' במחשב' שקר לא לש"ש רק להראות כי הם ישרי' ומבקשי' דביקת הקדושה לכן מקרא כתוב ויהי ביום השלישי בהיות' כואבי' כי כשאדם עושה מצוה לש"ש הוא ירפאהו ממחץ אבל כשאדם מסגף א"ע לשם זיוף ושקר ממילא שמשיג כל מדוי הרעים לכן בדין לקחו נקמתם שמעון ולוי להעביר המזויפים וכת שקרנים מן הארץ:
וירא אלהים עוד אל יעקב ויברך אותו ונרא' לבאר מלת עוד שלכאורה הוא מיותר אמנם ידוע מהאר"י ז"ל שני שמות אלהים המושלבים עולה עק"ב ועם עשר אותיות עולה יעקב ועם נקודותיהם כמספר הזה עולה השטן שבשמות אלו דחה יעקב לעשו וזה השם סוד דחיית שעיר לעזאזל ע"ש וכבר אמרתי רמז בדברי עשו לפני יצחק ויעקבני זה פעמים כלומר שדח' אותי בשני פעמים יעקב הם השמות הנ"ל וזה שאמר הכתוב וירא אלהים עוד כלומר שהסכים הקב"ה על ידו בצירוף אלהים עוד כלומר ב' פעמי' אלהים כו' והבן:
ויאמר לו אלהים שמך יעקב וגו'. בגמ' אמרינן כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה אלא מעתה הקורא לישראל יעקב ה"נ שאני התם דאהדרי' קרא. וקש' למה באמת אהדרי' קרא. וי"ל דבשלמא לאברהם שניתוסף רק ה' בשמו רצה הקב"ה שלא ישתנה שמו רק אברהם וכן הקורא לשרה שרי שנשאר לה השם דמקודם רק שנשתנה אות י' וגם אות י' ניתוסף ביהושיע וכפירש"י לעיל משא"כ ישראל אם לא אהדרי' קרא היה נשכח שם יעקב ממנו מכל וכל לכן אמר הכתוב שמך יעקב כלומר זה שמך לעולם ואעפ"כ ישראל יהיה שמך וביאור השמות נראה בדרך רמז כי יעקב רומז על אופן העבודה שצ"ל האדם תמיד עקב ושפל בפני אות י הכתוב בראש שהוא מורה על בורא עולם שאין לדמותו בשום ציור קוין. אמנם יש לך בני אדם שהם ענווים ושפלים בעיניהם אמנם מחמת שהם בטלים ופורקי' עול מתורה ועבודה ועלולים לעבירות בכל שעה ומטעם זה הם מכירים שפלותם ולא זו הדרך לעובדי ה' רק לעבוד ה' ה' במצות עשה ול"ת ודקדוקי סופרים ואעפ"כ תהיה בו רוח נשברה ונמוכה לפני גדול אדונינו ורב כח לדעת שעדיין לא יצא י"ח. וזש"ה שמך יעקב כלומר שתתנהג בעקב וענוה ולא יקרא שמך יעקב באמת כלומר שתהי' כטפשים הנ"ל רק ישראל יהיה שמך המורה גדלות עבודת ה' ושמך יעקב ענוה לא תזוז ממך:
א"י שמרמז על הצדיק העובד ה' שצ"ל בחי' עקב וענוה ולדעת כי הוא אין ואפס אמנם לפעמי' צריך הצדיק להתחזק ולעמוד על עמדו לעורר רחמי המלכים והשרים יר"ה לבטל גזירות רעות מעל אחב"י. ולסתום פי המקטריגים וכמ"ש רשב"י בס' הזוהר בר יוחאי בעלמא וכמו ששמענו בדרך זה ממורנו החסיד הצדיק מ"א זצ"ל ולא שהתנשאו רוחם בזה באמת רק היה מרוממים ומנשאים א"ע להמתיק הדינים ולעמוד כתריס נגדם וזש"ה הגם ששמך יעקב כנ"ל מ"מ לא יקרא שמך יעקב כלומר לא לעולם כ"א לפעמים ישראל יהיה שמך ותתנשא בדרך כי שרית עם אלהי' ואנשים ותוכל:
ויעל מעליו אלהים וגו'. ופי' רש"י איני יודע מה מלמדנו ומסתמא סוד גדול נרמז בפסוק הזה אמנם נבאר לפי דרכינו איזה רמז קצת. שנוכל לדרוש בו. הנה כל צדיק וצדיק לפי עבודתו את ה' באיזה בחינה ממשיך בו קדושת הבורא יתב' ואיתערותא דלתתא איתערותא דלעילא להשראת השכינ' בבחינ' הזאת למשל אברהם אבינו ע"ה היה עובד השי"ת מאהבה ויצחק בפחד ויראה ויעקב בת"ת והמשיכו השראת שכינה על עצמן במדות הקדושות הנ"ל נמצא שנקרא המדות הנ"ל מקום שהי' המקום וגבול להשראת שכינתו על הצדיקים והנה כל צדיק מדי היותו בעוה"ז השפל יהיה מי שיהיה א"א לו להתקיים תמיד בקדושתו בבחינ' אחת תמידיות כאשר אנו רואים למשל שא"א להמשיך הדביקות וגילוי האלהו' כל היום כמו בשעת ק"ש ותפלה או בימות החול כימי שבת ויו"ט וזה בכל אדם לפי בחינתו מרגיש קדושה יותר בעת רצון ק"ש ותפלה וימי קודש ואח"כ יורד ממדרגתו עד שיתחזק ויתאמץ לעלות כמקדם וזה היה רצון מלכנו להנהיג כן שוכני בתי חומר בעולם הגשמי לבלתי היות להם תענוג תמידי כי אז לא ירגישו כנודע וזש"ה ויעל מעליו אלהים דהיינו שנסתלק קדושת השרא' אלהי' במקום אשר דבר אתו כי ב' של במקום משמשת כמו עם מקום דהיינו שהכתוב מורה לנו איך שייך לומר הסתלקות השכינה לזה אמר כי נסתלק עם המקום דהיינו המדה שהוא עובד בה לה' והבהירות ממילא נסתלק וזש"ה ויצב יעקב מצבה להורות לנו דרך חכמה אשר דרך בה יעקב אבינו ע"ה כי כל צדיק מחויב בשעת הבהירות להכין עצמו ולהתאמץ שלא יפול לגמרי אפילו כשיעבור זמן הבהירות וכבר כתבנו די מזה במ"א ורמז בדברי שלמה ע"ה ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה ע"ש. לכן צריך לתקו' יתד במקו' נאמן ולהתקשר היטב בשעת הבהירות וז"ש ויצב יעקב מצבה דהיינו שיהי' מצבה לבהירתו ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן דהיינו שהמשיך מוחין עילאין הנקרא יין ושמן להתקשר בם שלא יפול חלילה לגמרי ממדרגתו ויהי' לו מעמד ומצב:
ואלה המלכים אשר מלכו וגו'. ידוע מס' רבינו רד"ב זצ"ל כי כל אדם אשר מתנשא רוחו בקרבו לאמר אני למדן ואני עובד ה' הוא ממלכין דמיתו ומאנין תבירין ר"ל והתיקון היא ע"י שם מ"ה לדעת כי מה הוא זולת שפע הבורא ב"ה ע"ש באורך. וזש"ה ואלה המלכים שהם ז' מלכין דמיתו לפני מלך מלך לבני ישראל כי מלך לבנ"י הוא היוצר כל וכשח"ו האדם מתנשא נגדו ברוח גבוה כלומר שהוא יש בפ"ע זולת המלך הנ"ל אז הוא עצמו מאלה המלכים וז"ש חז"ל כל הנטפל לשם מלפניו הוא נמחק פי' הגם שאד' עובד ה' ונטפל להשם אבל מלפניו כלומר שנדמה לו כי הולך לפני השי"ת ואינו צריך לעזר הבורא כי הוא עובד ה' ולומד תורה בכח עצמותו אז הרי זה נמחק מסטר' דקדוש' ואין בו ממש כי הוא ממאנין תבירין אבל הנטפל לשם מאחריו ופירשו בו חז"ל כגון כינוי אלהינו אלהיכם רמוז מי שעובד הש"י ונדמ' לו שאין עושה כלום רק השי"ת ההולך לפניו הוא מנהיגו ונותן בו דעה והשכל ללכת מישרים והוא רק הולך אחריו הרי זה אינו נמחק שכבר קדשו השם כי הקב"ה מקדשו בכל פעם יותר ויותר ע"י הכנעה וענוה כנ"ל:
בהפטרה
הנה קטן נתתיך בגוים וגו' פי' כי בוודאי השר העומד בהיכל הפנימי של המלך ורוא' גדולתו אז מפחדו ויראתו מקטין א"ע בעיניו ובא לידי הכנעה ושפלות רוח משא"כ העבד השפל והבזוי שהוא עומד מבחוץ ואין עליו כ"כ אימת המלכות ממילא שמתנשא רוחו בקרבו. ומעתה נבאר סמיכות הפסוקים שאמר עובדי' לאדום לדעת זאת כי קטן נתתיך בזוי אתה מאוד לפיכך זדון לבך השיאך ומתעורר בך הגאות לשמי' שיאו אמנם אם תגבי' כנשר ואם בין כוכבים שים קנך רמוז כי עיקר התנשאם הוא שרוצי' לשים קנם בין הכוכבים אלו ישראל שנמשלים לכוכבי שמים הרב' פעמי' במקרא והם רוצים למשול בם אבל משם אורידך נאום ה' משם דייקא שע"י ישראל הקוראים לי בצרתם אשוע ואומר הנני להושיע להם מכל המצירים. איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו. רומז בדבריו לשר של עשו כמ"ש לעיל הגם שנדמ' לנו כי הוא השר הגרוע והוא היצה"ר הוא השטן מ"מ כ"ז הוא רק חיצונותו אבל פנימותו הוא טוב בודאי ואין רוצה להחטיא לבר ישראל אמנ' לפתותו מדרך טובה ובן חכם יתחזק עליו ויאמר לו נואש ולא יאבה לו ולא ישמע לקולו כמשל הזונה עם בה"מ המבוא' בזו"הק וכמ"ש לעיל. והנה השר הזה נברא בתכלית זה בהסתר אבל לגילוי עין הראות נדמה כי הוא היצה"ר הגרוע. והנה בימי יעקב כאשר נאבק עמו השר וירא כי לא יכול לו ויאמר שלחני הגיע זמני לומר שירה וכמ"ש לעיל באורך. אז נתגלה כל תכלית כוונת בריאתו אשר נברא כי חפץ בטוב האדם ושמח באמת בזה וכמו שברך את יעקב ורצה לומר שירה וז"ש איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו כלומר נתגלה הפנימית שלך ע"י הצדיק יעקב אע"ה. ובדרך רמז נאמר כי עשו במילואו ע"ין ש"ין ו"ו. והנה המילוי בלבדו הוא הנעלם והמכוסה שבאותיותיו עולה קכ"ו שם אדנ"י בריבוע שהוא בכתר שבמלכות רומז שהפנימית שבעשו הוא רק טוב ומסכים גם כן לכתר מלכות הבורא ית"ש: