א. אם למקרא. מצאתי בתשובות הרי"ף כ"י שכתב וז"ל שאלה מפני מה אמרו חכמים יש אם למקרא ויש אם למסורת ולא אמרו אב. ואמרו בנין אב. זה בנה אב. ולא אמרו אם. ואמרו בת קול. ולא אמרו קול. תשובה לא שמענו בזאת כלום אלא פעמים שאומרים לשון זכר ואומרים אב כגון בנין אב משני כתובים ובנין אב וכתוב אחד וכגון מ"ש אבוהון דכלהו דם אלא יש לומר שבמקום שעושה אותו דבר עיקר ללמד דבר אחר קורין אותו אב. וזה שאמר יש אם למקרא הואיל ואין למדין המנו לדברים אחרים אלא להודיע על מה סומכין על הקריאה או על המסורת שהקריאה אינה לשון זכר אלא לשון נקבה עכ"ל:
ורבינו בחיי פרשת וזאת הברכה על פסוק תומיך ואוריך וכו' כתב שכל דברי רז"ל מיוסדים על אדני החכמה ועל פסוק תורה שבכתב הזכירו בנין אב שכל פסוק הוא בנין אב יתעלה ואמרו יש אם למקרא ולמסורת שהוא דבר נמסר מתורה שבע"פ הזכירו אם ולא אב והאריך בזה וכתב שבדקדוק אמרו בת קול ולא בן ע"ש באורך. ואחר זמן רב נדפסו תשובות הרי"ף ע"ש בריש תשובותיו. עיין מ"ש הליכות עולם בנותן טעם לענין זה דאמרי בנין אב אם למקרא דף מ"ז ע"א מספר יבין שמועה:
ב. אין הלכה כשיטה. דברי הרב הליכות עולם בשער ה' פ"ג קשים לשמוע שכתב ולפי זה הטעם נראה דאין חילוק בין היכא דאמרינן פלוני ופלוני כלהו ס"ל ובין היכא דאמרינן אמרו דבר אחד וכו' וכה"ג לא חשיבא שיטה ואפשר דהלכה כוותייהו עכ"ל ואין דבריו מובנים דברישא כתב ולפי זה נראה דאין חילוק וכו' וסיים וכה"ג לא חשיבא שיטה וא"כ יש חילוק גדול. ותו דכפי הטעם דמנה מועטים נראה דגם אמרו דבר אחד שיטה היא:
והיה אפשר לידחק ולפרש דבריו באופן זה דמ"ש דאין חילוק היינו דלפי טעם זה דמנה המועטים אין חילוק בין כלהו ס"ל לאמרו דבר אחד דבשניהם הדעות שוין לאפוקי הטעם האחר שכתב אח"כ דכלהו ס"ל אינם שוים בדעתם. אמנם גם לטעם הראשון נהי דאין חילוק לענין מה דשוין בדעתם אך כלהו ס"ל היא שיטה ואמרו דבר אחד אינה שיטה ואפשר דהלכה כוותייהו והטעם דכשאומר כלהו ס"ל מוכח דבא לומר דאין הלכה כמותם ומנה המועטים אבל כשאומר אמרו דבר אחד הוה ס"ד דאינם שוים בדעתם ובא לומר דכלם שוים ואפשר דהלכה כוותייהו ובאמת שהוא דוחק:
והיותר נראה דט"ס נפל בדברי הרב הליכות עולם וצ"ל וכל אחד מודה לחבירו ואיכא דאמרי דכה"ג לא חשיב שיטה ואפשר דהוי הלכה כוותייהו ושיטה היינו כגון פלוני ופלוני ס"ל כך וכו' וכן משמע מדברי הר"ן פ"ק דסוכה ופ"ג דקדושין דחילוק זה בין כלהו ס"ל ובין אמרו דבר אחד אינו מוסכם. והרב הליכות עולם משם חפר אוכל וכמו שרמז לדברי הר"ן בסוף דבריו ע"ש ועיין בשו"ת הרשב"א סימן שי"ד וסימן תל"א ועיין בסמוך:
ג. אין הלכה כשיטה. כתב הרב שפתי כהן י"ד סימן רצ"ד דלא אמרינן הכי רק בתלמוד בבלי ולא בירושלמי וראיתי להרב הכולל חסיד שבכהונה הרמ"ך בספר הנדפס חדש ממש יד מלאכי שקבע בכלליו כלל זה אות נ"ח והנה מציב לו יד בסתמא כאלו הני מילי הם מוסכמים וליכא מאן דפליג עלה. וק"ק דהו"ל להזכיר דהרשב"א בתשובה הובאה בית יוסף י"ד שם סימן רצ"ד בדין זה חולק שכתב בהדיא דכיון דאמרו בירושלמי ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד הוי שיטה ואינה הלכה ע"ש והוא בתשובות הרשב"א כ"י כלל ג' סימן נ"א ואחר זמן רב נדפסו תשובות הרשב"א ח"ג וע"ש סימן רל"ז. גם רבינו ירוחם נתיב כ"א ה"ב הכריע כהרמב"ם מכח דמאחר דבירושלמי אמרו ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד הוי שיטה ואינה הלכה. וזה דעת מרן בכ"מ פ"ג דשמיטה דין ח' שהקשה על הרמב"ם ע"ש וכן דעת הרב מעדני מלך שהקשה על הרא"ש מזה. הא למדת דשלמים וכן רבים סברי דהך כללא אתמר גם בירושלמי הפך הרב ש"ך ולא הו"ל להרב יד מלאכי למסתם סתומי:
ד. אין הלכה כשיטה. כתב הרב כנה"ג בכלליו משם הרמ"ע סימן י"ג דהיינו היכא דאמרינן כלהו ס"ל אבל היכא דאמרינן אמרו דבר אחד אפשר דהלכה כוותייהו והביא זה הרב יד מלאכי בכלליו אות ע"א וכתב עלה דלפי יש מי שאומר שכתב הרשב"א בחידושי שבת דף י"א ע"ג נראה דאין חילוק עכ"ד וסברא זו שהביא הרמ"ע הזכירה הר"ן פ"ק דסוכה ועיין מ"ש בסמוך אות ב'. ומדברי הרשב"א שהזכרתי בסמוך אות ג' ודברי רבינו ירוחם והרב מעדני מלך שזכרתי בסמוך שם מוכח דלדידהו פשיטא דאף כי אמרינן אמרו דבר אחד נמי הוי שיטה והרי הוא כמבו"אר:
ה. אמרי לה ואמרי לה. מוכח מדברי הרב מהר"ם ן' חביב בכלליו אשר בסוף ספר גט פשוט כלל דהלכה כאמרי לה בתרא. אמנם הרב פרי חדש בחידושיו לגיטין במים חיים דף ז' ע"ג כתב דהכלל הוא כשאומר הש"ס איכא דאמרי אבל אין כלל זה אמור כשאומר הש"ס אמרי לה:
ו. אין כבודו מחול. פירשו הגאונים אין סומכין על מחילת כבודו. שיטה מקובצת לכתובות פ"ב דף ח' ע"א. ואם היה המלך כשחטאו לו הדיוט ואח"כ נעשה מלך יכול למחול על מה שחטאו לו כשהיה הדיוט. כן מתבאר מדברי הרב פרשת דרכים במ"ש בענין דוד המלך כשחטא לו שמעי ע"ש באורך. ויש סמך לזה מירושלמי פ"ח דתרומות ע"ש:
ז. אב שמחל על כבודו כבודו מחול. כתב בספר חסידים דהיינו דוקא בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב ע"ש סימן תקע"ג. ומה שקשה על זה מדברי ספר חסידים במקום אחר אני בעניי יישבתי בהגהות י"ד כ"י סימן ר"מ. ועיין בהגהות הנזכרות ובברכי יוסף בחילוקי דינים בזה. וכתב מהר"ם שאע"ג שמחל אם מקיים מצוה הוא עושה כמ"ש בשיטה מקובצת מציעא דף ל"ב ועיין הרדב"ז בתשובות דפוס ויניציא סימן תקכ"ד:
ח. איני יודע. אמרו ביבמות דף כ"ג ע"ב וקדושין דף נ"א דייקא נמי דקתני אינו יודע ולא קתני ואינו ידוע. ופירש"י דאינו יודע השתא משמע ואין ידוע משמע דלא נודע הדבר מעולם וכתב הרב בכור שור דף קי"ז ע"ג וצ"ע ממ"ש בנזיר דף נ"ז דייקא נמי דקתני ואיני יודע ופירשו התוספות דמשמע שלא נודע לו מעולם מדלא קתני שכחתי ואפילו לפי מ"ש התוספות ביבמות דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי מ"מ אין מיושב שפיר מאי דדייק הכא איפכא מדיוקא התם עכ"ל ובשיטה מקובצת לנזיר הנדפסת מחדש הקשה קושית הרב ז"ל ורמי התרי סוגיי הנזכרות ומשני דאינו יודע משמע תרווייהו וכמ"ש התוספות ביבמות. וכבר הרב הנזכר כתב דאפילו לפ"ז דמשמע הכי ומשמע הכי אין מיושב שפיר וכו'. וראיתי בחידושי קדושין לחד מקמאי בדפוס שהקשה קושיא הנזכרת. ואיהו מפרק לה דאיני יודע משמע דידע ושכח אי נמי דלא ידע מעולם ובנזיר הכי דייק אי הוה קאי גבייהו הול"ל ידעתי ושכחתי לאשמועינן דלא הוי ספק טומאה בר"ה אלא ש"מ דהאי איני יודע פירושו שלא ידע מעולם אבל גבי קדושין ודאי כשהוכרו ולבסוף נתערבו מדלא קתני אינו ידוע עכ"ד ולדעת אביי דהוו קדושין והתנא לא דייק למנקט לשון מבורר ולמתני אין ידוע אפ"ה שפיר קאמרינן בנזיר דייקא נמי דקתני דהתם מיהא דאיק:
העולה מזה דמשפט הלשון בדקדוק הוא כשאומר אינו יודע הפירוש הוא דעתה אינו יודע וכשאומר אין ידוע פירוש שלא נודע מעולם ואם אשכחן איפכא או לא דאיק או יש טעם בדבר:
ט. אי תניא תניא. הרב החסיד הרמ"ך בספר יד מלאכי הביא בידו המלאה פירושי הראשונים אות א' ואשו"ר ברהטי"ם שהוכיח הרב כדעת רש"י וסיעתו דהפירוש הוא אי תניא תניא והדרי בי מהש"ס ריש פרק כל כתבי דקאמר מאי תניא ומדקמהדר למען דעת היכי תניא משמע דלאו דחיה היא ע"ש ולישר"י לן מר דההוכחה מצד עצמה קול ענות חלוש"ה ותו דהתם פרק כל כתבי לאו מאן דאמר אי תניא תניא איהו ניהו מאן דאמר מאי תניא אלא סתמא דתלמודא קאמר לה ע"ש ואין כאן הוכחה:
יוד. אתנוסי הוא דאתניסו. כתבו התוספות בראש השנה דף כ"ג ע"א דהיכא דזמנין עבדינן וזמנין לא עבדינן לא אמרינן אתנוסי הוא דאתניסו וכ"כ הרשב"א בחידושיו כ"י. ומה שיקשה לכאורה על זה מפ"ק דכתובות דף ט"ז ע"ב אני בעוניי בקונטרס פתח עינים שם בר"ה תירצתי ע"ש ובמקום אחר הארכתי על מה שהקשה מדקדק אחד בספרו על גדולי המדקדקים מדברי התוספות דר"ה הנזכרים ע"ש באורך:
יא. אסור. לשון זה משמע שאין לו תקנה כן כתב הרב ווי העמודים פרק י"ד וסמוכות שלו מדברי התוספות ריש ביצה וספר חסידים ע"ש באורך ויש לגמגם בדבריו כאשר יראה המעיין ומאי דתריץ יתיב בהכי דברי מרן בב"י סימן קי"ו גבי גילוי ציר יש לגמגם ולא היה צריך הרב לזה ליישב דברי מרן כי בלאו הכי הדין עם מרן כאשר יראה הרואה להרב פרי חדש שם ותמ"ה יקרא על הרב בית חדש שכתב על מרן שלא הבין פשט השמועה ע"ש באורך. וכזה ראיתי להר"ן בחידושי חולין הנדפסים מחדש דף מ"ט דמוכח מדבריו ז"ל שהבין כדברי מרן והפר"ח ע"ש ודוק. ועמ"ש לקמן אות ק"ג:
יב. אשתמיטיתיה. לשון זה רגיל בתלמוד והוא לשון כבוד דלפי שעה נשמט דבר זה אע"ג דידעו והיתה עמו וקרא בו וכמ"ש הארי הח"י הוא הרב חוות יאיר בתשובתו בספר חוט השני סימן ך' ושם הראה את עושר כבוד בקיאותו דגם גדולי ישראל נעלם מהם איזה בקיאות ואתיא מכללא זכר עשה שהרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה הוא היה מונה כמה תנאים שלא נזכרו כי אם פעם אחת במשנה והוא מצא כמה מהם שנזכרו פעמים אחרות ובאמת הוא פלא על רבינו הרמב"ם אך בקטנותי אמרתי על הרב מדויל ידיה משתלים שהרב ספר יוחסין קדמו ביתר שאת להשיג על הרמב"ם ונעלם דבר מהרב חו"י ושוב ראיתי שבספרו חוות יאיר סימן א' שרטט וכתב שראה שקדמו ספר יוחסין. ועד אחרון מקרוב בא לידי ספר אמרי צרופה וראיתי בהקדמתו שהשיג על הרב הנזכר דכבר קדמו ספר יוחסין ולא זכר שהרב ז"ל עצמו כל רז לא אנס ליה אף הוא ראה ספר יוחסין כדבר האמור והרב אמרי צרופה משכן עצמו ותריץ יתיב בעד הרמב"ם ולא פניתי להתיישב בישוביו. וגם הרב אמרי צרופה כתב שם כמה תמיהות שיש לו על גדולי ישראל:
והדבר פשוט דאין להקשות אשתמיטיתיה לאמורא אלא ממתניתין או מתניתא או משמעתא מאמורא הקודם לו בזמן ובמעלה. וכן מבואר בדברי הרב הגדול מהר"ר בצלאל בשיטה מקובצת לכתובות פ"א דף ע"ז ע"א והן היום האיר אל עבר פנינו ספר"א רבא דאורייתא ספר יד מלאכי לרבי"ן חסידא הרב הרמ"ך וחזה הוית על י"ד היאו"ר באות ל"א הזכיר תשובת חוט השני הנזכרת. וגם מילא את ידו ויבא לו דברי מהר"ב בשיטה מקובצת הנזכר וכתב עליו ויש לתמוה דבפרק עשרה יוחסין דף ע"א ע"ב מצינו דקאמר על ר' יוחנן אשתמיטיתיה הא דר' אלעזר וכו' אע"ג דר' יוחנן רביה דר' אלעזר עכ"ל ואני בעניי אומר דמאי מתמיה על רבינו בצלאל ז"ל הלא דבריו פשוטים וברורים וזו סברא פשוטה וישרה ומאי אית ליה על הרב בצלאל. ובגופא דשמעתא הוא דאיכא למידק הכי והו"ל לפרש דבריו כי ממרוצת לשונו מורה דנטה ללו"ן על הרב בצלאל דאי לאו הו"ל להקשות בש"ס ואח"כ יביא דברי הרב בצלאל ועוד אני בעניי אומר כי:
אשתמיט מיניה דהרב יד מלאכי דמהרימ"ט בחידושי קדושין שם בסוגיא שפיר קמותיב הא דקשיא ליה בתוספת נפך שפיר ואיהו מפרק לה בתלת פרוקי וז"ל תימה לי דקאמר לר' יוחנן דאשתמיטיתיה הא דר' אלעזר תלמידיה והא לעיל בעי למימר דאביי לית ליה הא דר' אלעזר וסבר דעלו מאיליהן. וי"ל לפי שהיה מקשה על זעירי מאי דעתיך וכו' דילמא כר' אלעזר ועזרא העלם בע"כ א"נ לזעירי קאמר שלא זכר הא דר' אלעזר להשיב לר' יוחנן א"נ מסתמא כל מה שהיה ר' אלעזר אומר מיניה דר' יוחנן שמיע ליה כדאמרינן אלעזר תלמידך יושב ודורש והכל יודעים וכו' ולכך לא היה אומר משם רבי יוחנן רבו דמסתמא הכל שלו ולהכי קאמר אשתמיטיתיה שמעתא דנפשיה עכ"ל הרב מהרימ"ט עיניך הרואות דמהרימ"ט שכל את ידיו בקושיתו היולדה והמחזיקה דמאי פריך על ר' יוחנן הא בעי למימר דאביי לית ליה דר' אלעזר וזו קושיא כפולה:
איברא דתרי שינויי קמאי דהרב מהרימ"ט יש בהם מן הדוחק דקמא דמאי מקשה על זעירי דילמא כר' אלעזר יש להשיב דר' יוחנן לא סבר כר' אלעזר ולא חש לה כי רוח מבינתו ממאנת למאמר"ו ופריך על זעירי לפי דעתו ואגב אורחיה גילה לזעירי דדברי ר' אלעזר ליתנהו. גם את השני דזעירי אמאי לא השיב לר' יוחנן מהא דר' אלעזר לא סליק שפיר דזעירי אין לו פה להשיב לומר בפניו דשביק מיליה דמר ונסיב מיליה דר' אלעזר תלמידו ובמה כחו להקשות על ר' יוחנן:
ועלה בדעתי לישב דכיון דר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה ואיהו דייק טפי לישנא דמתניתין והכא משמע ליה לסתמא דתלמודא דמשנתנו דקתני עשרה יוחסין עלו מבבל ולא קתני עלו לא"י אתיא כר' אלעזר כדאמרינן בריש פרקא ואע"ג דבעי למימר דאביי לא סבר דר' אלעזר מ"מ סתמא דתלמודא משמע ליה דמתניתין דייקא כר' אלעזר וכדקאמר התם בכח זה קאמר הכא אשתמיטיתיה דר' אלעזר דמשנתנו מסייעא ליה ובודאי דר' יוחנן היה מפרש לה כר' אלעזר אי יהיב דעתיה. ומשום דקאמר לזעירי מאי דעתיך אלימא מדתנן עשרה יוחסין עלו מבבל וכו' קאמר אשתמיטיתיה הא דא"ר אלעזר וכו' כלומר דמשנתנו דאיירי בה דייקא כוותיה:
ומאי דמשני הרב מהרימ"ט באחרונה דגם ר' אלעזר שמעה מר' יוחנן כדאמרינן אלעזר תלמידך וכו' הכי אמרי ביבמות דף צ"ו ע"ב. ובירושלמי פ"ב דברכות ופרק ב' דשקלים. והכי אשכחן דהתוספות ביומא דף ד' ע"א כתבו על מימרא דר' אלעזר סתמית דודאי ר' יוחנן אמרה מאותה שאמרו אלעזר תלמידך וכו' ע"ש:
אמנם לא אכחד דיש להרהר על תירוץ מהרימ"ט דאיברא דמצינו סייעתא לדבריו מדברי התוספות כאמור אמנם התוספות אמרוה על מימרא דר' אלעזר סתמית דמסתמא ר' יוחנן אמרה. אבל נראה ודאי דכי אשכחן דר' יוחנן אמר איפכא ממאי דאמר ר' אלעזר לית לן למימר דגם מימרא דר' אלעזר ר' יוחנן אמרה ופליג דידיה אדידיה. וכבר אמר ר' יוחנן לריש לקיש מסכת בתרא דף קנ"ד ע"ב זו אלעזר אמרה אני לא אמרתי דבר זה מעולם. וא"כ הכא דר' יוחנן קרי בחיל לזעירי הפך ממאי דא"ר אלעזר היכי קאמר אשתמיטיתיה דר' אלעזר וכלומר דהוא אמרה הא בכי הא ודאי יש לנו לומר דר' אלעזר אמרה מדנפשיה אם לא שנאמר דהכא קים ליה לתלמודא דמימרת ר' אלעזר הלזו נאמרה בזמן שר' אלעזר לא הוה אמר כלום מדידיה. אמנם מלבד שהוא דוחק עצום לא יצדק לדברי מהרימ"ט דכתב מסתמא כל מה שהיה ר' אלעזר אומר וכו' כמו שכתבתי דבריו לעיל והרי הוא כמבוא"ר באר לחי רואי:
ואפשר לומר ב' תרוצי מהרימ"ט בחדא מחתא ונאמר דודאי כי אשכחן מימרת ר' אלעזר שהיא הפך דברי ר' יוחנן. בכגון זו אין לתלמוד להחליט דתרוייהו ר' יוחנן אמרם ופליג או לא זכר מה שאמר הוא עצמו בו בפרק כי הכא דקאמר אשתמיטיתיה. ובודאי אית לן למימר הא דידיה הא דרביה ור' אלעזר מדנפשיה קאמר. אמנם הש"ס הכא קאמר אשתמיטיתיה לזעירי דאי זכר מאי דאמר ר' אלעזר הוא דקאי בהדי ר' יוחנן הו"ל להקשות עליו ממימרת ר' אלעזר דמסתמא מדר' יוחנן אמרה על דרך דמותיב ר"ל בסוגית בתרא הנזכרת. ואז ר' יוחנן או היה מודה או היה אומר זו אלעזר אמרה ואני לא אמרתי דבר זה מעולם. ולזעירי שפיר נאה לאותוביה לר' יוחנן עצמו:
העולה מזה דכי אשכחן מימרת ר' אלעזר מסתמא אית לן למעבד טצדקי להסכימה עם דברי ר' יוחנן כמ"ש התוספות ביומא. אבל אי לא אפשר להסכימה עם דברי ר' יוחנן אז אמרינן דר' אלעזר מדנפשיה אמרה:
יג. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כתב הרב באר שבע בריש הוריות בתוספותיו דהיכא דאיכא למעט ממעטינן. וזו של כת הקודמין ספר כריתות והליכות עולם. וגם מ"ש עוד הרב באר שבע דלשתוק ממיעוט וכו' כ"כ התוספות ביומא דף ס' וכמו שרמזתי על דבריו בספרי הקטן שער יוסף דף י"ב סוף ע"א. ועתה נדפס ספר יד מלאכי להרב החסיך הרמ"ך ובאות כ"ט תמה על הרב באר שבע דכבר קדמוהו רבנן וכבר אנכי העירותיהו כלאחר יד בשערי. והרב הנזכר בסוף דבריו בשפלנו זכר לנו ע"ש:
וראיתי לאחד קדוש שהביא ראיה לזה דכי איכא למעט ממעטינן ממאי דאמרינן במכות דף ט' ע"ב דלרבי יהודה בלא ראות פרט לסומא ובבלי דעת פרט למתכוין אלמא דכי איכא למעט ממעטינן. ויש דוחין דשאני התם דלא כתיב בבלי דעת ובלי ראות בפרשה אחת. ואינה דחיה דהרי לר"מ התם חשיב ליה מיעוט אחר מיעוט אלא דלר"מ פרט למתכוין שמעינן משגגה כמ"ש התוספות ע"ש ופוק חזי לרש"י ז"ל במנחות דף ס"ז חשיב דגנך דגנך מיעוט אחר מיעוט אף דחד בראה וחד בשופטים. ואף שהתוספות שם פירשו בענין אחר נראה קצת דלא פליגי בזה. וכבר הארכנו בעניותנו בכלל זה בספרי הקטן שער יוסף דף י"א וי"ב וי"ג בס"ד:
ויש לי להוכיח עוד דכל היכא דאיכא למעט ממעטינן מסוגית הנחנקין דף פ"ו ע"א דלר"י חציו עבד איכא תרי מיעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ולרבנן ממעטינן עבדים וחציו עבד ולא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלמא כל היכא דאיכא למעט ממעטינן:
יד. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הנה בירושלמי פ"ק דהוריות אמרו דכי איכא תלתא מיעוטי ממעטינן. והרא"ש בתוספותיו שם כתב דתלמודא דידן פליג על הירושלמי מההיא דפ"ק דסנהדרין גבי תשעה וכהן ואני בעניותי הוקשה לי דבירושלמי דמגילה אמרו כתלמודין ויש פנים דההיא דט' וכהן לא תברא להך כללא כמבואר באורך בספרי הקטן שער יוסף דף י"ב. והן עתה נדפסו מחדש חידושי נדה להרמב"ן ושם על דף מ' הביא הא דהירושלמי ותריץ יתיב ההיא דט' וכהן אליביה. ואני השפל הארכתי בעניותי בזה בקונטריס אחורי תרעא דף קע"א ושם אתן את דודי לעורר את האהבה על דברתי מלכי צדק הרב יד מלאכי באות כ"ט ע"ש באורך:
טו. אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו. הכי אמרו ביבמות דף ק"ב ומנחות דף ל"ב וכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה ירצו לומר שאין להוסיף ולגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך וכי סברת פלוני אמת יהרג הנביא ההוא שהוא נביא שקר עכ"ל וכן כתב בחיבורו פ"ט דיסודי התורה והרב מהר"ם ן' חביב בריש תוספת יה"כ כתב דכן הוא דאין הולכין אחר הנביא בענין ספק בן ז' לראשון וכו' ע"ש באורך וכ"כ בספר בני דוד בריש ספרו. ואני בעניי הארכתי להוכיח נגד הרבנים ז"ל מכמה סוגיות בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ל"ב ועוד כתבתי במאי דשייך לזה בהגהותי כ"י לי"ד סימן רמ"ב. ועד אחרון בספר הקטן פני דוד פרשת בשלח ע"ש:
והעולה ממה שכתבתי דבספק מציאות שומעין לנביא אם כה יאמר כך הוא כאשר המעיין בעיניו יראה במקומות הנזכרים. ובשם הגדולים ח"א דף ל"ד כתבתי דאפילו לדעת הרמב"ם שכתב שהנביא שיאמר סברת פלוני אמת יחנק היינו שחכמי הדור יכולים להכריע הדין ההוא אבל אם נפל המחלקת בין חכמי הדור ואין מכריע שרי לשאול מן השמים כמי מקדושים ההלכה ומצינן למעבד על פי מה שהראוהו מן השמים וכמ"ש הראב"ד רוח הקדש הופיע בבית המדרש. ורבינו יעקב סג"ל ככה יעשה לשאול שאלות מן השמים והיו משיבים לו ואם רב אחד נ"ל לחלוק יכול לחלוק דלא בשמים היא וכן הרמב"ן חלק על הראב"ד בדין ההוא שכתב רוח הקודש הופיע וכו' ע"ש באורך:
טז. אין להוציא דין מסברא רק צריך לבקש סמך מהגמרא או מהפוסקים. הרב מהר"ר יעקב הלוי בתשובות סימן ס"ב. ואף גם זאת בקש לו סמך מסוגית נזיר דף ל"ט גבי שער דמייתי מסברא ולבסוף במידי דתניא ע"ש והוא זכר לדבר:
טוב. אין מעבירין על המצות. הרב עיר וקדיש בעל ארעא דרבנן סימן א' בתחילה הוכיח דהוי דרבנן מדכתבו התוספות ביומא דף ל"ג משם רב האיי גאון דאם פגע בתפילין של ראש יעביר על המצוה ויניח של יד משום והיו לאות ולטוטפות ואי אמרת דאין מעבירין מדאורייתא מאי אולמיה דהאי מהאי והן הן דברי הרדב"ז בתשובות החדשות סימן תקכ"ט:
אמנם הרב ארעא דרבנן הוכיח מדברי התוספות שם ביומא ומגילה דף ו' דמקשו אמאי דתנן שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי ומייתי לה מקרא דאמאי אצטריך קרא תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות ותירצו ומוכח דאין מעבירין מדאורייתא וכפי זה הדר קשיתיה מההיא דתפילין דאם פגע בתפילין של ראש יעביר ויניח של יד ואי אין מעבירין דאורייתא מאי אולמיה דהאי מהאי. ונדחק הרב לתרץ ע"ש ולא קשה מידי דאין מעבירין הגם שהוא דאורייתא הוא כולל לכל הדברים והוה ליה כלאו שבכללות דאין לוקין עליו והכא בתפילין בפרטות נצטוינו של יד תחילה ולכן זה הציוי בפרטות דוחה אין מעבירין הכולל דקליש:
א"נ אפשר לומר דוקשרתם לאות על ידיך דחי לתפלה של ראש שהוא מקודש כמ"ש במנחות דף ל"ד ומקודש אלים טפי מאין מעבירין כמ"ש הגאון מהר"ר צבי בתשובות סימן ק"ו. וכיון דוקשרתם אלים כל כך דחינן אין מעבירין ואם פגע בשל ראש יעביר ויניח של יד. וכי תימא הרי השתא דפגע של ראש תחילה איכא תרתי אין מעבירין ומקודש ומשום דאיכא תרתי הו"ל להניח תפלה של ראש ואח"כ של יד יש לומר דאיכא מעלין בקדש ואין מורידין ואם מניח של ראש ואח"כ של יד אזיל בתר איפכא והו"ל עולה ויורד ומתוך הדברים עין רואה דבהא לחוד מתרצתא קושית הרב ז"ל דדחינן אין מעבירין משום דאיכא וקשרתם לאות על ידיך ומעלין בקדש. ואכתי יש לחקור דאמאי אצטריך קרא להניח של יד תחילה הא איכא אין מעבירין דזרוע קרוב יותר מהראש כמשז"ל ואיכא מעלין בקדש. וי"ל דאי לאו קרא ה"א דהיכא דפגע בשל ראש דאיכא אין מעבירין דשל ראש לפניו והוא מקודש יותר לקדם קמ"ל. ועדיין יש לצדד בזה כמו שיראה המעיין:
ועוד יש לומר כמ"ש הרדב"ז בתשובה הנזכרת דלא שייך בזה אין מעבירין דכיון שהוא מחוייב לקשור של יד תחילה עדיין לא הגיע זמן של ראש עד שיניח של יד ומ"ש בזה אין מעבירין כונתם שהוא כעין מעביר על המצות וכמ"ש רבינו ירוחם ע"ש:
והרב מהר"י עייאש בספר עפרא דארעא כתב על הא דק"ל דאי אין מעבירין מדאורייתא אמאי בפגע בשל ראש יעביר ומניח של יד וז"ל ולענ"ד דאע"ג דהוי דאורייתא היינו לכתחילה אבל אם כבר התחיל במצוה השנית אין לזלזל בה ולדחותה בידים דאסורא דעבוד בדחוי הראשונה עבוד ולהכי אצטריך קרא בתפילין דאעפ"כ ידחה של ראש ותדע דהרי בטלית ותפילין דקי"ל דמקדים טלית ואי פגע בתפילין מקדימין אלמא דאין מעבירין עדיפא ושאני תפילין של יד לשל ראש דגלי קרא עכ"ל:
ושותיה דמר לא גמירנא דהרב ארעא דרבנן קשיא ליה דכיון דאין מעבירין דאורייתא ופגע של ראש תחילה ילבש של ראש ואח"כ ילבש של יד דמאי אולמיה קרא דכתיב לאות על ידיך ולטוטפות מאין מעבירין דהוי דאורייתא כפי מה שהקשו התוספות ועל זה תירץ כאשר ירדוף הקורא בעיניו יראה. ומאי משני לזה הרב מהר"י עייאש ואזיל בתר איפכא למיהב צריכותא לקרא בתפילין. ותו דאמר רב הנחה שובר"ת דכבר התחיל וכו' ומשמע דהא דפגע בתפילין קרי ליה התחיל בשל ראש ואין זה התחלה דפגע לבד ומאי מייתי מטלית ותפילין. ולפום ריהטא צדדתי בדבריו ואני שמעתי ולא אבין:
ועל הרדב"ז בתשובה הנזכרת קשה דפשיטא ליה דאין מעבירין הוא מדרבנן שהרי מדברי התוספות דמגילה דף ו' מוכח דהוי מדאורייתא כמו שהוכיח הרב ארעא דרבנן. ומה גם דהרדב"ז גופיה מסיק דלא שייך בפגע של ראש אין מעבירין וכונת רב האיי וסיעתו היינו דהוי כמו אין מעבירין וא"כ אין ראיה כלל מהכא דהוי דרבנן כמתבאר ממש"ל. וק"ק על הרב יד מלאכי ח"ג אות ד' דמייתי הא דהרדב"ז דאין מעבירין דרבנן ולא זכר דהתוספות פליגי עליה:
אחר זמן השמש יצא על הארץ ספר קהלת יעקב להרב המחבר ארעא דרבנן. ושם ראיתי בחלק תוספת דרבנן סימן מ"א שהביא תשובת הרדב"ז הנזכרת ותמה עליו מדברי התוספות הנזכרים ומיהו לא זכר הרב ז"ל דבמ"ש הרדב"ז שם דלא שייך בהא דפגע בשל ראש אין מעבירין תנתק ותמוש מאי דק"ל בספר ארעא דרבנן על התוספות מינה וכדכתיבנן בעניותין:
ואתה תחזה להרב ארעא דרבנן מה שהאריך עוד וכלל מ"ש חביבה מצוה בשעתה עם אין מעבירין והקשה אח"כ מפסחים דף ק"ה ואנכי העירותיהו בספר הקטן ברכי יוסף אורח חיים סימן כ"ה אות ג' דף ט"ו עמוד ד' בס"ד גם עיין מה שרמזתי אני הדל על דברי הרב בספר הקטן ראש דוד פרשת וירא דף ט"ו ע"ד. ובקונטריס זה לקצר אני צריך את קסת"י נתתי קסת נחוצ"ה:
חי. איסור שתית כוס עיקרין להיות עקר שאינו מוליד. לכאורה נראה דאיסורו אינו אלא מדרבנן. ויש קצת להוכיח זה ממ"ש הריטב"א בחידושי יבמות על דף ס"ג ומטי נמי משם רבינו הגדול ז"ל שאם קיים פריה ורביה וחשקה נפשו לגמרי ורוצה לאכול או לשתות דבר שיעקר כדי שלא יתבטל מתורתו מותר דההיא דר' יהושע מצוה דרבנן היא ובכי הא שרו רבנן וטעמא דמסתבר הוא ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בעצמן בדבר זה עכ"ל:
ואנן בעניותין הוינן בה דהא בשבת דף ק"י פריך הש"ס ומי שרי לשתות כוס עיקרין ומהדר תלמודא לאוקמא בסריס וזקן ולא הונח לו עד דאוקמה באשה ולפי דברי הריטב"א וסיעתו לוקמה באיש וקיים פו"ר וחשקה וכו' דבהכי שרי כמו שעשו הגדולים מעשה בעצמן ופריקנא לה דניחא ליה לגמרין לשנויי בפשיטות. ולא לעשות אוקמתות באיש שקיים פו"ר וחשקה נפשו בתורה לגמרי ובכי הא ליכא משום מצות ולערב אל תנח ולא מצי למיקם בהרהור ותאוה דהיה מאריך הרבה ובחר לתרץ בפשיטות ובקצרה. ונדון זה דהריטב"א נלמד בלא"ה דמהסוגיא מוכח דאין איסור לשתות כוס עיקרין אלא כשיש מניעת פו"ר דאיכא מצות ולערב אל תנח ידך דהא אוקמא בזקן ודחה מדר' יוחנן דאמר החזירוני ואוקמה באשה ופריך מריב"ב ומשני בזקנה ועקרה דליכא ליתא דפו"ר אלמא כי ליכא ליתא דפו"ר שרי וא"כ בנדון הריטב"א דקיים פו"ר וליכא מצות ולערב דחשקה נפשו בתורה מאד מסתברא דשרי:
ויותר נראה ליישב דלא ניחא ליה להש"ס לאוקומה בכי האי גונא שכתב הריטב"א דהברייתא דעלה פריך זאת אומרת דשותה כוס עיקרין לירוקא ואלו אדם זה שקיים פו"ר וגבר חשקו בתורה ויצר לו מהרהורים הוא שותה בעבור זה כוס עיקרין ולא משמע ליה לאוקומיה ברייתא בהכי דהבריתא קתני ששותה בשביל ירקונא. והגם דיש לומר דבשתים עלתה לו לשתות כוס עיקרין דחיקא מילתא וטפי ניחא ליה לאוקומיה באשה:
אמנם אכתי קשה על הריטב"א והגדולים דנהי דאמרינן דליכא בהא מצות ולערב דבכי הא שר"ו חכימיא מ"מ לא יהא אלא סריס דאמרו התם בשבת דסריס אסור לשתות כוס עיקרין דהו"ל כמו מסרס אחר מסרס דאסיר והרי התם דסריס ליתיה בפו"ר ואסור לשתות כוס עיקרין. והגם דבעי לשנויי התם בזקן ואשה דשרי מטעם סירוס אלא דדחי בזקן ואשה מלתא דפו"ר. היינו דוקא גבי זקן ואשה כמ"ש התוספות דזקנה לאו בת סירוס היא ובאשה לא שייך בה סירוס ומשו"ה ליכא משום מסרס אחר מסרס דזקן וזקנה מסורסים דמו בדרך כל הארץ אמנם בנדון הריטב"א נהי דליכא ליתא דפו"ר אכתי איכא משום סירוס:
וכבר ראיתי להרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל אלא בזקן קשיא לי ומי גרע זקן מסריס וי"ל דמסרס אחר מסרס גזרת הכתוב היא וטעמא דקרא דכל שכיוצא בו כלומר בחור כמותו מוליד וזה מסרסו אין ניכר שהיה סריס מתחילתו ונראה כמסרסו עכשיו ולפיכך אסריס הקפיד הכתוב אבל זקן שאין ראוי להוליד לפי דרכן של בני אדם לא הקפידה תורה בסרוס דידיה עכ"ל ולפי זה בנדון הריטב"א איכא משום סירוס:
ומכל זה מוכח דסברי הריטב"א והגדולים סיעתו דשותה כוס עיקרין אינו איסור תורה דלא אסר רחמנא אלא מסרס בידים אבל שותה כוס עיקרין דאתי הסירוס ממילא מדאורייתא שרי אלא דרבנן אסרוהו. וכיון דהוי דרבנן משום יקרא דאורייתא וקושי ההרהורים התירו. ומ"מ הלב מהסס דהו"ל להריטב"א לבאר זה:
איברא דמדברי הרמב"ם פי"ו דאסורי ביאה דין י"א משמע דמשקה כוס עיקרין אסור דאורייתא כמו שנבאר שכתב בדין י"א וז"ל המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינין כדי לסרסו הרי זה אסור ואין לוקין עליו ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד עכ"ל ורגע אדבר בדברי הרמב"ם הללו במ"ש כדי לסרסו. מה הלשון אומרת כדי לסרסו וחזה הוית למורינו הרב זרע אברהם א"ה סימן א' שהקשה דמוכח מדברי הרמב"ם דאינו אסור אלא במכוין לסרסו והרי מוכח בסוגית פרק ח' שרצים דגם כי לא מכוין לסרוסי כי אם לרפואה לא שרי אלא באשה וכו' וכתב הרב ליישב וז"ל ונראה דלא קשה מידי דהא דאצטריך לאוקומיה בסריס או באשה היינו לרב אסי דפירש דההיא דר"י דמותר ליטול כרבלתו היינו משום רמות רוחא כלומר שאינו מסתרס בכך אבל סתמא דתלמודא דמייתי הא דאמר בהדיא הרוצה לסרס תרנגול יטול כרבלתו משמע דעביד ליה כדי לסרסו ואפ"ה מתיר ר"י כיון שאינו נוגע באברי הזרע א"כ גם באדם כל שאינו נוגע מותר וכו' כ"ש הכא דאינו מכוין אלא לרפואה וכו' עוד ראיתי להרשב"א דגריס והאר"א אמר ר"י רמות רוחא וכו' ועפ"ד ניחא נמי דהרמב"ם השמיט דהא ר"י דהרוצה לסרס תרנגולו כנראה דס"ל כדאמר רב אשי משם ר' יוחנן דליכא סרוס אלא רמות רוחא וכו' עכ"ל ע"ש שהאריך:
ואני שמעתי ולא אבין דדבריו ז"ל אינם עולים לפי סוגיות ושיטות הש"ס דכי פריך על תירוץ ה"מ היכא דמכוין הכא מעצמו והאמר רב אשי רמות רוחא וכו' ומשני אלא בסריס ופריך ומשני על זה ומסיק באשה וכו' מבואר הדבר דסתר תירוץ שתירץ ואין לו תקומה מאחר דרב אשי פירש הא דרבי יוחנן והלכתא כרב אשי דהוי בתרא ומאריה דתלמודא. ואיך יתכן לומר דתירוץ הכא מעצמו אכתי קאי ופסק הרמב"ם כוותיה נגד רב אשי ונגד מסקנת הש"ס ומאן הוא גבר בכולא מצי למימר דאין זה כונת רבי יוחנן נגד רב אשי ותו דדברי ר"י לרב אשי א"ש דמאי דקאמר הרוצה לסרס וכו' הכונה דבזה לא ישמש והיינו מסתרס ומותר דכיון דלפי האמת אינו מסתרס בכלי הזרע רק משום רמות רוחא אינו משמש כמ"ש רש"י לא דמי למשקה כוס עיקרין דמפסיד כלי הזרע וזה פשוט מאד ומבואר ודברי ר"י כפשטן ונסתלק כל מ"ש הרב ז"ל. ולא תברא ממ"ש הרשב"א בחידושיו דהוי רבותא כאשר ישר יחזה המעיין:
ושפתי לא אכלא עוד הם מדברים כי לא זכיתי להבין דברי הרב הנזכר במ"ש בסוף דבריו שהביא גירסת הרשב"א דרב אשי משום רבי יוחנן אמרה וכתב עלה הנפק ובזה תירץ דעת הרמב"ם שלא הביא מימרת ר"י וכו' והוא סותר הקודם מה שתירץ להרמב"ם שכתב כדי לסרסו דהוי נגד רב אשי שהוא פסק כסתמא דתלמודא. ואי תימא דהדר ביה הרב ז"ל מדבריו הראשונים. ק"ק דהדרא קושיא לדוכתא דמ"ש הרמב"ם כדי לסרסו הוא נגד סוגית הש"ס ואנחת לן חדא ואקשת לן חדא:
ומה שקיים הרב גירסת הרשב"א הנזכרת ותלי בה כיפי דלגירסתנו דברי ר"י נראין הפך דברי רב אשי וכו' אינו הכרח כלל דגם לרב אשי דברי ר"י כפשטן ושפיר קאמר הרוצה לסרס יטול דבזה מסתרס ושרי דלקושטא כליו כמות שהם רק מאנינות אינו משמש והא קרי ליה מסרס באופן דדברי רבי יוחנן ככתבן ודברי רב אשי שתים כהלכתן שוו בשעוריהם והדברים נוחים ומרווחים ואין צורך לגירסת הרשב"א ולפי מה שכתבנו בעניותנו נדחה מ"ש הרב הנזכר דלגירסת הרשב"א לו יהי דהוו תרי אמוראי וכו' וכל זה אינו ופשוט:
אך לשון הרמב"ם וסמ"ג ומרן דכתבו כדי לסרסו צריך ישוב דהרי גם שהוא לרפואה אסור וקשה על מרן דהדבר מפורש בטור והוא הביא סוגיין ולא חלי ולא מרגיש על לשון הרמב"ם ולא עוד אלא דתפס לשונו ומעלהו על השלחן. ואפשר לומר דהרמב"ם הבקי ברפואה ידע בחכמתו דלירקונה התרופה הוא הסרוס והגם שהוא מכוין לרפואה הוא היודע דהרפואה הוא הסרוס ומשו"ה כוס עיקרין יפה לו וכן הרמב"ם ידע בחכמתו דאין רפואה בכוס עיקרין אלא לחולי ירקונה או חולי אחר שצריך סירוס. ונמצא דשותה כוס עיקרין כדי להסתרס והגם כי נפשו אוותה הרפואה מ"מ ידע איניש שהוא מסתרס וזהו רפואתו וז"ש הרמב"ם כדי לסרסו והוא דין הש"ס ונמשך אחריו הסמ"ג וכזה ראה וקדש מרן על שלחנו זה נראה לפום ריהטא:
אשובה אראה מאי דקשיתיה למורינו הרב זרע אברהם על הרא"ש דהוכיח דלא שייכי דברי הערוך דה"ד בשבת וכו' דאמאי לא הוכיח מסוגיין וניחא ליה להרב ז"ל דהרא"ש גריס כנסחא דקמן ולסתמא דתלמודא שרי וכו' ע"ש באורך. ולי ההדיוט אין דברי הרב מחוורין דגם לגירסתנו נדחה תירוץ ראשון מכח דברי רב אשי וא"ש דברי ר' יוחנן ככל האמור לעיל. ולקושית הרב ז"ל אפשר לומר דכיון דהרא"ש קאי על דברי השאלתות דמפרש דסוגיין אליבא דר' יהודה לא רצה לאתויי ראיה מסוגיין דלשאלתות אתיא כר' יהודה ומשו"ה מוכיח מאותה סוגיא דזבחים. וק"ק על הרב הנזכר דמכח קושיתו על הרא"ש הכריח דגריס כגירסתנו ולא כגירסת הרשב"א דאי גריס כהרשב"א הו"ל לאתויי מסוגיין. והרי הרשב"א דגריס דר' יוחנן גופיה אמר רמות רוחא ואפ"ה כתב כהרא"ש ומייתי ראיה מפרק כל התדיר גבי מזלף יין כמ"ש הרא"ש ואמאי לא מייתי מסוגיין ואיך הרב ז"ל העלים עין מדברי הרשב"א ודוק הטב. ומ"ש עוד הרב זרע אברהם על דברי מור"ם בהגהה בא"ה סימן ה' נדחה על פי מ"ש בעניותנו לעיל וכבר ראיתי להרב החסיד כמהר"ם הכהן בתשובתו אשר בספר בני יהודה סימן מ"ז אשר הערה על זה שכתב הרב ז"א על מור"ם. ומיהו כי יתן את רוחו המעיין יראה דיש לדקדק קצת על דברי הרמ"ך הנזכר ואין להאריך:
והנה ממה שסיים הרמב"ם דאשה מותרת לשתות כוס עיקרין שלא תלד. מוכח דגם שלא יהיה לה צער הרבה יותר על שאר נשים מותרת לשתות בפשיטות. ומ"ש בסמוך דהמסרס את הנקבה פטור דמוכח פטור אבל אסור נראה דכונת הרמב"ם במסרס ביד וסובר הרמב"ם דשייך סרוס ביד באשה והוא שלא כדעת התוספות בשבת דף ק"י ע"ב ודף קי"א ע"א ד"ה בזקנה דכתבו דאין שייך בה סירוס ע"ש ולכאורה נראה דדעת הרי"ף והרא"ש כתוספות שהרי השמיטו הא דהאשה מותרת לשתות כוס עיקרין כדאוקמא בש"ס לברייתא דירקונא וצריך טעם מה ראו להשמיטו. אמנם אם נאמר דסברי כהתוספות ניחא דדעתם ז"ל דנהי דהש"ס אמר הכי אבל הוא ליתובי הברייתא ברם הוא מילתא דפשיטא והש"ס לא הוה אצטריך לאשמועיניה כיון דאשה לא שייכא בסרוס כמ"ש התוספות אלא דהש"ס לתרץ הברייתא אתא. אבל הרמב"ם סבר דשייך לסרס האשה גם כן ביד והוא פטור אבל אסור. איברא דתניא בספרא פרשת אמור דיש סרוס בנקבות ואסורות בהקרבה והזכיר סוף הברייתא הה"מ ומוכח מינה כדעת הרמב"ם. ומה שרמז הה"מ אחר הברייתא דקתני ר' יהודה אומר אין הנקבות בסרוס דכן מבואר פרק שמנה שרצים כעת לא ראיתי בגמרין שם דלא הזכירו אשה אלא בכוס עיקרין:
ומתוך מ"ש ק"ק על הרב בית חדש סימן ה' דנקיט בפשיטות דאין סרוס בנקבה אלא ע"י כוס עיקרין כמ"ש התוספות ומשו"ה נדחק בדברי הרמב"ם והסמ"ג דנראה פשוט מהת"כ דיש סרוס בנקבה ביד. ותו דמשנה שלימה שנינו פ"ד דבכורות שאין פרה וחזירה יוצאת ממצרים עד שחותכין לה האם שלה שלא תלד אלמא שייך בנקבה סרוס ביד וזה דעת הרמב"ם וסמ"ג וכן מוכח מדברי הרב החנוך וכ"כ הרב בית שמואל ולפי זה יש לפרש דברי התוספות דכתבו דלא שייך סירוס בנקבה דכונתם דלא שייך סירוס כזכר דבזכרים בין באדם בין בבהמה הגוים מסרסין. אבל אופן סרוס בנקבה בין באדם בין בבהמה אינו מצוי אפילו בגוים ומשו"ה כתבו דלא שייך א"נ דקרא איירי בזכרים וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש ותו קשה לדברי הרב ב"ח דמפרש מ"ש הרמב"ם וסמ"ג המסרס הנקבה פטור בהשקאת כוס עיקרין בלי סיבה קשה דהרמב"ם נראה מלשונו בהדיא כמ"ש דהמסרס הנקבה פטור דמיירי בסרוס ולא בשתיית כוס עיקרין דהרי בתר הכי כתב דין כוס עיקרין ותו יש להרגיש על הרב ב"ח דלפי דבריו הרמב"ם הול"ל דמותר לאשה כוס עיקרין כשיש לה צער הרבה כההיא דדביתהו דר"ח דגדל צערה מאד טפי מנשי אחריני. ומ"ש הרב ב"ח בתוך דבריו דומיא דדביתהו דר' חייא דהתיר לה ר' חייא לכתחילה וכו' ע"ש ק"ק דר' חייא לא ידע שהיא אשתו ולא ששואלת משום צער לידה ולא שרוצה לשתות כוס עיקרין רק שניא מנהא ושאלה אשה אי אתתא מפקדא אפו"ר והשיבה ר' חייא דאינה מצוה כמפורש בש"ס פרק הבא על יבמתו ודברי הרב ב"ח אינם מכוונים ולשון סמ"ג מוכח כמ"ש דביד אסור באשה ובכוס עיקרין מותר באשה לגמרי:
ואחזה אנכי למהרש"ל בים של שלמה פרק הבא על יבמתו סימן מ"ד שכתב דאשה מותרת לשתות אף כוס עיקרין וכ"כ סמ"ג וראיתו מסוגית סוף פרקין דדביתהו דר"ח וכו' ואומר אני דאין ראיה מזו אלא למי שיש לה צער לידה כעין דביתהו דר' חייא וכ"ש אם בניה אין הולכין בדרך ישרה ומתיראה שלא תרבה בגדולין כאלו שהרשות בידה עכ"ל וק"ק דלפי דעתו ז"ל דלא מצינו היתר אלא למי שיש לה צער לידה הרבה מאד כדביתהו דר' חייא א"כ איך רב שרי כשאין בניה הולכים דרך ישרה וכו' אטו נביאה היא דלא תלד זרעא מעליא ומי הגיד לה ואלו הם מפלאות תמים דעים ובידה לכונן מחשבותיה ולהיות לבה לב טהור וכבר כתבו ז"ל כי הכל תלוי באשה כמ"ש במ"א ומאחר שדעת הרב ז"ל דלא הותר אלא כעין דביתהו דר' חייא דהיתה מצטערת הרבה בלידתה איך התיר בנדון זה. ותו קשה על הרב ז"ל דמסוגיית פרק שמנה שרצים דאוקמה בפשיטות באשה ומבואר דהיינו טעמא דלא מפקדא ממאי דקאמר אח"כ ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר וכו' מוכח דבכל ענין מותרת וכן מתבאר מדברי הר"ן שם. ואין לומר דדוקא משום חולי הוא דשרי באשה דהא קאי אברייתא דקתני לירקונא תרי. כי ודאי מוכח דבחולי זה דירקונא אין בו סכנה דאי היה בו סכנה היה מותר גם לאיש בפשיטות וכמו שכתב הריטב"א והביאו מורינו הרב זרע אברהם שם. וא"כ בעילה כל דהו שריא ושמעינן דלא צריך צער לידה י"תור נפי"ש מאחריני כדביתהו דר' חייא. והו"ל למהרש"ל לאוכוחי מינה. והיותר שיש להרגיש על מהרש"ל הוא כי הנה הרב מהרש"ל ז"ל על הסמ"ג קאי. והרי לשון הסמ"ג כן הוא. פרק שמנה שרצים מוכיח שמשקה כוס וכו' בנקבה מותר וה"ה לשאר מינין וכן משמע פרק הבע"י שהאשה מותרת וכו' גבי יהודית דביתהו דר' חייא וכו' עכ"ל הבט ימין וראה שכתב פרק ח' שרצים מוכיח וכו' ושוב כתב וכן משמע פרק הבע"י וכו' אלמא עיקר ראייתו מפרק ח' שרצים ואמטו להכי כתב מוכיח פרק ח' שרצים ולההיא דדביתהו דר' חייא אפיק לה בלשון משמע. דמפרק ח' שרצים טובה תוכ"חת מגולה דבאשה כיון דלא מפקדא מותרת מדנקט לה בפשיטות אך מדביתהו דר' חייא אין ראיה גמורה דיש לדחות כמו שכתב מהרש"ל ומיהו איכא משמעות דחזינן דדביתהו דר' חייא לא שאלה אלא אי מפקדא אפו"ר משמע דאי לא מפקדא תו ליכא לספוקי כלל מצד סירוס וק"ק על מהרש"ל דהשמיט מדברי הסמ"ג מה שהוכיח מפרק ח' שרצים שהיא עיקר ראייתו ועמ"ש מרן הב"י א"ה סימן ה' אחר דברי הה"מ ודוק:
ומעתה הגיע ע"ט לדבר במאי דאתאן עלה אי שתיית כוס עיקרין אסור מדאורייתא או מדרבנן ומדברי הרמב"ם הנתנין למעלה משמע דהוי מדאורייתא וכמש"ל וזה ממ"ש דהמשקה כוס עיקרין אסור ואין לוקין עליו ולשון זה מורה ובא דסבר הרמב"ם דאיסור תורה הוא ואצטריך לאשמועינן דהגם דהוא איסור תורה אין לוקין עליו וכזה ראיתי להרב החסיד מכהר"ר מלאכי הכהן זלה"ה בתשובתו הרמתה הנה באה ונהייתה בספר בני יהודה שהוכיח מדברי הרמב"ם כדכתיבנא בעניותין אף הוא היה מתכוין ואסף הכהן דברי כמה רבוותא בתראי איש איש ממקומו שפירשו דברי הרמב"ם בכמה מקומות שכתב לשון זה דכונתו דאסור מדאורייתא ע"ש באורך. וכל קבל דנא הרב מהר"י עייאש בתשובתו דחה ראיותיו וכתב דלדידיה שתיית כוס עיקרין הוא דרבנן ועל לשון הרמב"ם כתב דאין להוכיח כלום דאיידי דנקט ברישא לוקין נקט בסיפא אין לוקין עכ"ד ועם האדון הסליחה דהרמב"ם תנא דווקנא ולא יכתוב לשון דמשמעותו הפך האמת באיידי ואם אמרו בתנאים במתניתין ומתניתא איידי בפוסקים הדבר יותר קשה שדרכו לפר"ש הפוסק ומה גם הרמב"ם דאשתקי"ל מילוליה בשקל הקדש ובר מן דין הרי הרמב"ם אחר שאמר בדין דבסמוך כולן לוקין כתב והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור ושוב כתב המשקה עיקרין וכו' הרי זה אסור ואין לוקין עליו. והנה הרב מהרי"ע גופיה לעיל בסמוך חלק על הרב ב"ח ופירש דהמסרס הנקבה בידים ליכא איסורא דאורייתא אלא אסור מדרבנן וז"ש הרמב"ם המסרס הנקבה פטור ור"ל פטור אבל אסור א"כ לדידיה טפי הו"ל להרמב"ם לומר לעיל המסרס הנקבה אסור ואין לוקין עליו דחלוקה זו סמוכה למ"ש כלן לוקין והשתא דכתב המסרס הנקבה פטור הול"ל המשקה כוס עיקרין פטור דומה לחלוקת מסרס הנקבה דסליק מינה אלא מוכח דמשקה כוס עיקרין אסור מדאורייתא. ותו קשה על הרב מהר"י עייאש שהרי כתב הסמ"ג לאוין קכ"ב וז"ל בפרק ח' שרצים מוכיח שהמשקה כוס עיקרין לאדם כדי לסרסו בזכר אסור בנקבה מותר וכו' וכתב רבינו משה שסירוס סם בזכר אסור ואין לוקין עליו עכ"ל ואי כדברי הרב הנזכר דהאי ואין לוקין דכתב הר"מ איידי נקטיה ואינו אסור אלא מדרבנן אמאי הביאו הסמ"ג הא כבר כתב דהוא אסור וכפי הרב הנזכר מצד הסברא נודע דהוי איסור דרבנן וא"כ למה הוצרך להביא דברי הר"מ שכתב דאין לוקין עליו מאחר דדברי הרמב"ם בזה לא דייקי ובאיידי נקטינהו לדעת הרב הנזכר אלא מוכח דהמשקה כוס עיקרין אסור דאורייתא וז"ש הרמב"ם אסור ואין לוקין ומשו"ה הביאו הסמ"ג ומשם נלמוד לימוד ברור דהסמ"ג דעתו דעת עליון דכונת הרמב"ם שכתב דשותה כוס עיקרין אסור ואין לוקין עליו היינו דהוא מדאורייתא וכמ"ש הרמ"ך בתשובתו הנזכרת וראה ראיתי להרב קרית ספר שכתב דשותה כוס עיקרין אסור מדאורייתא משום שמבטל פו"ר דכל היכא דלא נגע באברים ממש לא מחייב משום ובארצכם לא תעשו וכו' עכ"ד ולפום ריהטא ק"ק דנראה דמפרש הכי דברי הרמב"ם דעליה קאי ואי כדבריו מי שקיים פו"ר אין אסור מדאורייתא לשתות כוס עיקרין והרי הרמב"ם קפסיק ותני דשותה כוס עיקרין אסור ואין לוקין עליו ומוכח דאסור מדאורייתא בכל זמן אף דקיים פו"ר וגם מרוצת דבריו נראה דאסור משום סירוס ולא מצד ביטול עשה דפרו ורבו. ותו קשה מסוגיית פרק שמנה שרצים דבעי לאוקמה ברייתא דלירקונא תרי בסריס וע"ז הקשה דהו"ל מסרס אחר מסרס ואי אמרת דאעיקרא שותה כוס עיקרין דמתסר אינו אלא משום דמפקד אפו"ר א"כ בסריס דליתיה בפו"ר אמאי מתסר ואמאי מדמה ליה למסרס אחר מסרס ומה ענין זה לזה דהתם הנה זה נוגע באברים ובשלמא אי שותה כוס עיקרין אסור מדאורייתא משום עקור פריך שפיר אבל אי אמרת דאסורו אינו אלא מטעם פו"ר מאי פריך:
ומעין דוגמא יקשה אי אמרינן דשתיית כוס עיקרין אין איסורו אלא מדבריהם וכמו שהוכחנו קצת מדברי הריטב"א דיבמות מראש מקדמי אר"ש. דאעיקרא מאי פריך על ברייתא דלירקונא תרי דאסיר משום איסור עקור הלא בשתיית כוס עיקרין אינו אסור אלא מדרבנן ונימא דבמקום חולי לא גזרו רבנן. ותו כי אוקמה בסריס מאי פריך ממסרס אחר מסרס הרי בריא השותה אינו אסור אלא מדרבנן ובסריס ודאי לא גזרו רבנן. ומידי עוברי בדברי הרבנים הרמ"ך ומהר"י עייאש בתשובותיהם הנזכרות אחזה אנכי אשית אל לבי דיש לדקדק על דבריהם ופנא"י לא היה לי להאריך לדקדק בדבריהם אך זה אומר דראיתי להרב מהר"י עייאש דתמה דמאחר דשותה כוס עיקרין אין לוקין עליו מנא לן למירמי עליה איסורא מדאורייתא כל כמה דלא אשכחינן בפירוש כההיא דחצי שיעור דמרבה ליה מכל והאריך בזה והוכיח איזה הוכחות לקיים סברתו דהוי איסור שתיית כוס עיקרין מדרבנן וכתב דכל ראיות הרמ"ך שהוכיח דהוי איסור תורה יש לישבם ולשון השאלתות יש לדחות דרצה לומר על עיקר הסרוס שהוא בידים וכיון דאיכא לאו בעושה בידים ממש ממילא שייך לגזור במשקה כוס עיקרין זהו תורף דבריו בקצור:
ואני בעניי אומר דלשון השאלתות הכי הוא אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומעקר משום דכתיב ובארצכם לא תעשו קרי ביה לא תיעשו. וכונתו מבוארת דכי קרי ביה לא תיעשו היינו שלא תהיו עקורים ממילא בלי שליחות יד באברים והיינו ע"י כוס עיקרין מעין דוגמא למשז"ל אקרא תעשה המנורה מאליה ועל דרך שכתב סמ"ג דלשון כל מלאכה לא יעשה בהם משמע אפילו ע"י גוי ע"ש. ומאחר שכן מה חרד עלינו דמנא לן למירמי עליה איסור תורה דהכא ליכא כל כחצי שיעור או ילפותא אחרת והו"ל כפטורי דשבת וכו' הרי גם כאן יש משמעות לא תיעשו דהיינו שלא תהיו עקורים בלי מעשה באברים ואשר האריך להוכיח ועד אחרון כתב דלשון השאלתות קאי על עיקר הסרוס לישרי לן מר דבהדיא קאי על כוס עיקרין כמבואר:
ובצפייתנו צפינו לרבינו אליעזר ממיץ ז"ל בספר יראים מצוה שפ"א שכתב וז"ל ואפילו לפסוק בסם אסור ולא מתסר אלא בהנהו דמפקיד אפו"ר דאמרי פרק הבע"י דביתהו דרבי חייא וכו' אבל אי הוות מפקדא לא הוות עבדא משום דכתיב ובארצכם לא תעשו ובבהמה אע"ג דלאו בני מצות פו"ר נינהו כיון דזכרים נינהו דומיא דאנשים שנצטוו יש לומר דעליהן הקפידה תורה. ע"א הכתוב לא דיבר כלל אלא בזכרים כדכתיב ונתוק וכרות ונקבות לאו בני הכי נינהו ואתתא כי הוות מפקדא הוות מיתסרא אע"פ שקימה מצות פו"ר לאו משום עקור אלא משום דכתיב בבקר זרע את זרעך וכו' והא דאמר פרק שמנה שרצים ירקונא תרי בשכרא ומעקר מוקמינן התם באשה דלא מפקדא ואי הוות מפקדא הוה אסורה משום ובארצכם לא תעשו. ומשם ראיה דפירוש שפירש ביבמות בע"א דאי הוות מפקדא לא הוות (עבדא) מיתסרא משום עקור ולריב"ב מוקמינן לה בזקנה ועקרה. שמעינן מהתם אע"ג דאסרינן נותק אחר כורת לא אסרינן אלא ביש כיוצא בו ראוי לבנים אבל זקנה ועקרה שאין כיוצא בהן ראוי לבנים שרי עקור סם ונראה הדבר שעקור סם מדרבנן מדשרי בזקנה ועקרה ואפילו למ"ד נשים נצטוו על פו"ר עכ"ל ונראה מדבריו דמכח סוגית פרק ח' שרצים מסיק דאיסור כוס עיקרין אינו משום ביטול פו"ר כמו שצדד אלא הוי משום איסור עיקור על דרך שכתבנו בעניותנו בסמוך על דברי הרב קרית ספר ולמדנו מדבריו שהרב ז"ל סובר דאיסור כוס עיקרין מדרבנן מדשרי בזקנה ועקרה אף לריב"ב וצ"ל לדעתו ז"ל דהגם דהוי מדרבנן פשיטא ליה לש"ס דרבנן גזרו אף בסריס ותקון כעין דאורייתא במסרס אחר מסרס והיינו כל שכיוצא בו ראוי לבנים על דרך שכתב הרשב"א לחלק בין זקן לסריס והבאתי דבריו לעיל ודברי רבינו מהר"א ממיץ הנזכרים נעלמו מהרבנים הרמ"ך ומהר"י עייאש הנזכרים ומדבריו יש סיוע במקצת לאיזה דבר מדבריהם וסתירה במקצת לדבריהם כאשר יראה המעיין ולא רציתי להאריך ולפי זה מה שהוכחנו מדברי הריטב"א דסבר דהוא איסור דרבנן הוא קרוב לשמוע וצריך לדחוק בסוגית פרק ח' שרצים:
ומ"מ לדעתי הקצרה פשטן של דברי השאלתות והרא"ש ודברי הרמב"ם וסמ"ג מוכחי דסברי דכוס עיקרין אסור לשתותו מדאורייתא וכמתבאר ממש"ל בס"ד ואם כנים אנחנו בזה עלה בידינו דהוי פלוגתא דרבוותא קמאי אם איסור כוס עיקרין הוי מדאורייתא או מדרבנן משום עיקור ואפילו למ"ד דרבנן אם לא קיים פו"ר הפעם ילוה איסור גדול מדאורייתא שמבטל עשה דפו"ר ודו"ק:
יט. איום שמאיימין ב"ד על הנשבע שאומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע וכו'. כתב הרב המבי"ט בקרית ספר שלו סוף פי"א דשבועות וז"ל וענין איום זה כדי שיחזור החוטא למוטב ונראה דהוי דרבנן דאם לא איימו עליו נראה דאינו חוזר ונשבע עכ"ל וראיתי להרדב"ז בביאורו להלכות שבועות שכתב פי"א על מה שכתב הרמב"ם שם הורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש דדין התלמוד דמשביעין בכל לשון וטעם הוראת רבותיו כדי לאיים עליו וכו' ע"ש. וקרוב לזה הם דברי מרן בכ"מ שתמה על הוראת רבותיו דריש פרק שבועת הדיינים אמרינן דנאמרת בכל לשון ותירץ דלאו מדינא קאמרי אלא משום עולבנא דדייני ובדין י"ד כתב דלכתחילה קאמרי. והרב לחם משנה והרב בית חדש סימן פ"ז כתבו דרבותיו הוקשה להם קושית התוספות דלא תני תנא שבועת הדיינים ומשום הכי מפלגי בין לכתחילה לדיעבד עש"ב:
ואשתמיט מינייהו מלכי מרן והרדב"ז והרב לח"מ והרב בית חדש דברי הר"ן דקיימי אדוכתייהו פרק שבועת הדיינים בשמעתין שכתב דהרב מהר"י ן' מיגש פירש אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקדש וקאי אמאי דתנן ואלו נאמרין בלשון הקדש וכ"כ הרב העיטור אות ח' דיני חוב דף ס"ז ע"ג ורבינו אבן מיגש שאמר בלשונה בלשון הקדש שגגה היא עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושי שבועות דרש"י והרי"ף פירשו בכל לשון שמבין ומהר"י הלוי פירש אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקדש כלומר אף היא נאמרת בלשון הקדש כאותם שנשנו שם בסיפא דמתניתין:
והכין חזינן למהר"י ן' מיגש בחידושיו לשבועות שכתב וז"ל נקיטינן השתא וכו' ובכלהו בעי אנקוטי חפצא ולמיהוי מעומד ולמיהוי בלשון הקדש כדאמרינן שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה וכו' ע"ש:
והיותר קשה לי הוא על הרדב"ז דבביאורו קרובים דבריו לדברי מרן דלכ"ע פירוש הברייתא בכל לשון אלא דרבותיו הורו לאיים והרי הוא כמבוא"ר בדבריו בשני דינין אלו. ואלו בתשובותיו ח"א סימן קנ"ה כתב דלישנא דברייתא בלשונה נאמרה דייקא כאותם הסוברים בלשון הקדש ואסיפא דאלו נאמרין בלשון הקדש קאי עש"ב והני מילי דמר סתרא"י נינהו. ועד אחרן עתה נדפסו מחדש חידושי הריטב"א לשבועות ומבואר באורך שיטת מהר"י ן' מיגש ומה שהשיגו הרמב"ן מהתוספתא דקתני בהדיא שבועת העדות ושבועת הדיינין נאמרת בכל לשון ע"ש באורך ובחידושי הרשב"א והר"ן ומזה יש להרגיש עוד על הרב הרדב"ז בתשובה הנזכרת דהאריך לדקדק הלשון כסברת מ"ד בלשון הקדש ודחה זה הדקדוק מכח מאי דקאמר הש"ס לגירסתנו וכתב נסח גירסת מ"ד בלשון הקדש והאריך ולא היה צריך הרב לכל זה בהיות הדבר מפורש בתוספתא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והר"ן והא הו"ל להרדב"ז לאתויי התוספתא. ונראה מבין ריסי עיניו ודברי מרן והאחרונים הנזכרים דנעלמה מהם התוספתא דסוטה הנזכרת:
והוי יודע דבספר העטור יש ט"ס וכצ"ל ובפרשת סוטה ודוי מעשר גרסינן במשניות בירושלמי ואלו נאמרין בלשונם ופירוש בכל לשון ובלשונה נאמרה פירוש בכל לשון וכו' וכונתו מבוארת דלא תידוק ממאי דקתני אף היא בלשונה נאמרה דהכונה בלשון הקדש כדדייק הרב מהרדב"ז בתשובה הנזכרת דהרי בגרסת הירושלמי פרק אלו נאמרין גרסינן ברישא דמתניתין ואלו נאמרים בלשונם והכונה בכל לשון וא"כ גם מאי דקתני בלשונה נאמרה פירושה בכל לשון. והתוספות פרק אלו נאמרין הכי גרסי אלו נאמרין בלשונם:
וחזה הוית בחידושי הרמב"ן לשבועות שכתב וז"ל שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה כלומר אף שבועת הדיינים כשבועת הפקדון היא והיא נאמרת בכל לשון וכ"כ רש"י והרי"ף תדע דשבועת הפקדון גופיה שבועת הדיינים היא ברוב עכ"ל ומאי דדייק עלה הרשב"א בחידושיו יש ליישב דדרך הברייתא לפרושי. והכי פריק לה הרב תוספת י"ט בריש פרק שבועת הדיינים למאי דדייקי התוספות דאמאי לא קתני נוהגת באנשים ובנשים ע"ש וקצת יש להרגיש שהרב תוספת י"ט עצמו פרק אלו נאמרין הוצרך לתרץ תירוץ אחר לקושיית התוספות אמאי לא תני שבועת הדיינים במתניתין והל"ל לשנויי נמי כדמשני הוא עצמו פרק שבועת הדיינים וכדתרצה הרמב"ן. ודע שהתוספות ריש פרק אלו נערות רוח אחרת אתם דהיכא דתני אלו ואלו איכא לשנויי תני ושייר הפך ממ"ש פרק שבועת הדיינים:
והסמ"ג עשין קכ"ב כתב ואין משביעין הדיינים אלא בלשון הקדש ומ"מ צריך להודיע את הנתבע עד שיהא מכיר לשון השבועה עכ"ל ונראה דהסמ"ג לאו דס"ל כמהר"י ן' מיגש דסברא דחויה היא אלא אפשר שכתב כן משום דנהגו בכל בתי דינין להשביע בלשון הקדש כמ"ש הרמב"ם שם פי"א דשבועות דין י"ד. ונראה דהיינו דנקט הרמב"ם דין י"ד הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון ודקדק מרן דהיינו דיעבד והשיג עליו הרב לח"מ דהרי כתב הרי זו כמצותה ולכתחילה משמע. ומיהו לא יישב דקדוק הלשון מרישא לסיפא דהשביעו דקאמר הרמב"ם דיעבד משמע כמ"ש מרן. אמנם נראה דמשום דנהגו בכל בתי דינין להשביע בלשון הקדש נקט הכי הדיינין שהשביעו כלומר שלא נהגו כמנהג. וכתב הרי זה כמצותה דודאי יכולים לכתחילה נמי להשביעו מדינא ופשוט ומה שהקשה בספר מעיל שמואל בהגהות הרמב"ם לא קשה מידי ועל תירוצו יש להשיב. ומ"ש הרב ב"ח סימן פ"ז דאין להקשות אמאי לא תני לה במתניתין דמאי דשייר במתניתין תני לה בברייתא וכו' לא נהירא ועמ"ש התוספות בזבחים דף פ"ד ועיין בתוספות כתובות דף ט"ל ובמקום אחר כתבתי בזה. ואחר זמן רב נדפס ספר יד מלאכי להרב החסיד הרמ"ך וע"ש אות תרנ"א:
ך. אין עושין מצות חבילות חבילות. כן ראינו בעי"ר וקדיש בעל ארעא דרבנן סימן ב' הביא מהתוספות פ"ק דסוטה דף ח' דהוא מדרבנן והאריך בזה ובסוף הקשה על הרמב"ם פי"ב דנדרים שפסק דמפר הבעל נדרי שתי נשיו כאחד וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כאחד דהרי אין עושים מצות חבילות חבילות. והרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא תירץ דלא אמרו אין עושין מצות חבילות אלא במצוה המחוייבת דלא סגי דלא עביד לה אבל בהפרה רשאי שלא להפר עכ"ל ולי ההדיוט לא יגהה מזור דמה לי אם רשאי שלא להפר. איכו השתא שהוא מפר אין עושין מצות חבילות שלא יהיה נראה כמשאוי כמ"ש התוספות שם ואע"ג דאי בעי לא מפר עתה כי תאוה נפשו להפר אין עושין מצות חבילות שלא יהיה נראה כמשאוי. ולכי תדוק גם בהפרה לא סגי דלא מפר שנדר עינוי נפש אינו רוצה שיתקיים ומוכרח להפר:
ותו לא ידענא אמאי אצטריך לזה והלא הרב המחבר בסמוך איהו מפרק לה בטוב טעם וז"ל ולמאי דאקשינן מ"ש נדרים דמפר נדרי ב' נשיו וכו' נראה פשוט דטעם הרמב"ם כדעת הרשב"א דבברכה א' מוהל לשתי ולדות וכו' וה"נ בהפרה אחת פוטר לשתיהן עכ"ל והם דברים ברורים דבדיבור אחד אומר מופר לכון ולא שייך בזה אין עושין מצות חבילות ואין כאן מש"א במדב"ר כי דיבור אחד כוללן. והדת נתנה מהרשב"א בתשובה סימן תנ"א כמ"ש הרב המחבר. והרשב"ץ ז"ל בתשובותיו ח"ב סימן מ"ב כתב וז"ל ולא תקשי לך היאך מלין שני תנוקות כאחד והלא אין עושין מצות חבילות חבילות לא אמרינן אלא במצות חלוקות כבהמ"ז וקדוש היום אבל במצוה אחת לא הוי חבילות חבילות והוי כקדושא ואבדלתא דמברכין אכסא חדא וכדאמרינן פרק ערבי פסחים ולא דמי לשני מצורעין דאין מטהרין אותם כאחד ולשני עבדים דאין רוצעין אותם כאחד ולשתי עגלות דאין עורפין אותם כאחד ובכל הני יהבי טעמא בגמרא משום דאין עושין מצות חבילות דהתם כל א' מצוה בפני עצמה לכל א' וא' ואפילו שתי תנוקות דשני בני אדם לא דמי להני משום דהנך מצות רמו עלייהו דב"ד לבני אדם חלוקין אבל מילה דרמיא על אב וכל חד מיחייב לממהל בריה לא מצות חבילות אם יוצאין בברכה א' והוא הדין להרבה שוחטים שיוצאים בברכה אחת אעפ"י שהם גופין מוחלקין וכו' עכ"ל והא דהפרה דמיא לברכה א' לשתי תנוקות כמבואר. וקצת יש להרגיש על הרב מהר"י עייאש דשמעתיה דהרשב"ץ בפומיה כוליה יומא כי רב המקו"ם הוא כנודע אמאי לא זכר תשובה זו ודוק בדברי הרשב"א בתשובה הנזכרת ובדברי הרשב"ץ:
ומה שתמה הרב המחבר ארעא דרבנן בראש אמיר על הרשב"א מדברי התוספות שהביאו התוספתא דאין להביא שתי פרות בבת אחת וכו' ע"ש לא קשה מידי דהרי התוספות שדו בה נרגא ותמהו שמביאין ב' קרבנות וכו' וא"כ תו אין להקשות מהתוספות על הרשב"א. וגם הרב האריך בזה ושקיל וטרי כפי התוספות ושוב נדפס מחדש ספר קהלת יעקב להרב ז"ל ובריש תוספת דרבנן מסיק דהמנהג נגד התוספתא דכבר התוספות מקשו עלה ואין להקפיד אלא על המעשה שיהיה בזה אחר זה ע"ש ודוק:
כא. אמורא 5נראה כמפרש דברי תנא והתנא איירי באיסורא דאורייתא והאמורא באיסור דרבנן. הכי אשכחן במסכת שבועות דף ח"י ע"ב ת"ר והזרתם וכו' וכמה אמר רבא עונה ומוכח מדברי הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם דמדאורייתא אסור כחצי שעה קודם והיינו והזרתם וכ"כ הרשב"א במשמרת הבית בית ז' ש"ב משם הרמב"ן דקרא דוהזרתם לסמוך וסת מדאורייתא ועיין במלחמות שם אמנם איסור עונה דקאמר רבא הוי מדרבנן:
כב. אין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא. רש"י בשבת דף ק"ל ע"ב פירש שמותי שברכוהו ומשם הירושלמי פירש דהוא מתלמידי ב"ש וכן כתבו התוספות שם מירושלמי דתרומות והערוך כתב שני הפירושים וכתב דמסתברא כפירוש דהוא מבית שמאי והביא מירושלמי דשביעית גם הרשב"א בחידושי שבת שם כתב וז"ל פירש רש"י שברכוהו ואינו מחוור אטו משום שברכוהו לא תהא הלכה כמותו בכל מקום אלא פירוש שמותי מדב"ש וכן מפורש בירושלמי עכ"ל וקצת יש להרגיש דכיון דרש"י עצמו סיים ובירושלמי מפרש שהוא מתלמידי ב"ש לא הו"ל להרשב"א לכתוב בסגנון זה כאלו חדשות הוא מגיד אלא הול"ל אלא הפירוש כמ"ש רש"י מהירושלמי מדב"ש. ותו ק"ק על רש"י דבנדה דף ז' פירש שברכוהו ולא הביא הירושלמי ואחר דנמצא פירוש שמותי בירושלמי אמאי לא הדר משמעתיה. ולא עוד אלא דכתב סתם שברכוהו ולא הזכיר פירוש הירושלמי כמו שעשה בשבת והתוספות שם בנדה הקשו על רש"י דלא היה מזכיר לשון שמתא אלא פירשו ר"ת ורשב"ם מתלמידי ב"ש והביאו הירושלמי דתרומות ע"ש והיה להם לומר דרש"י עצמו הביאו בשבת:
והרב יבין שמועה הביא פירוש אחר משם הריטב"א דתפס מדת ב"ש לחלוק על רבים ודחה פירש"י דברוכי מ"ל ופירוש התוספות דהוא היה מתלמידי ב"ה עכ"ד הרב יבין שמועה כלל רמ"ב בשם הריטב"א ע"ש וקשה על הריטב"א דפירוש התוספות לאו מדנפשייהו אלא הם דברי הירושלמי בכמה מקומות וכבר התחיל הרב יבין שמועה שם להעיר על הריטב"א ובספר הקטן פתח עינים שם בנדה כתבתי על זה ושם הזכרתי דברי הירושלמי בכמה דוכתי. ואשר ממ"ש הריטב"א פ"ק דביצה משמע דמפרש כתוספות ע"ש והרמב"ן פרק הזהב הובא בשיטה מקובצת שם דף נ"ט כתב נמי דעיקר הפירוש שמותי מדב"ש כי כן מפורש בירושלמי:
עלה בידינו דהערוך ורשב"ם ור"ת והתוספות והרמב"ן והרשב"א והר"ן פ"ק דשבת כלם הסכימו כפירוש הירושלמי דהוא מב"ש:
וקצת יש להרגיש דכפי דעת התוספות שפירשו בירושלמי דהיה מתלמידי ב"ש א"כ מאי ק"ל פרק הזהב ופ"ק דיבמות דאמאי קיימו בת קול דהלכה כב"ה ולא בת קול זה דר' אליעזר ומאי קושיא הא ר"א מתלמידי ב"ש ובתנורו של עכנאי יצאת בת קול מה לכם אצל ר"א דהלכה כמותו בכל מקום והוא סותר בת קול דבית הלל ומוכח ודאי דמשום כבודו דר"א נפק ולא חיישינן ליה ודוק הטב:
כג. אם אינו ענין. דאמרינן בת"כ ובש"ס בכמה דוכתי. משמע מדברי התוספות דצריך לתת טעם מה זה היה אך יצא יצא בלשון אחר שאינו ענין לו כמ"ש התוספות בסנהדרין דף נ"ד ע"ב דאמרינן בש"ס דאביי סבר דאזהרה לנשכב יליף ר' ישמעאל מכל שוכב עם בהמה אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ואפיקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר וכתבו התוספות ד"ה ואפיקיה לרבי אבהו הא דאפיקיה לנשכב בלשון שוכב אצטריך למ"ש פ"ק דף ט"ו דהוא ובהמתו בכ"ג עכ"ל הרי דהתוספות מהדרי בנותן טעם לר' אבהו מדוע אפיקיה לנשכב בלשון שוכב והכי גמיר לה רב מהרש"א בגופי הלכות אות נ"ג:
ולפום ריהטא יש להרהר על זה דיש פנים לומר דאי האי כללא הוא דבכל דוכתא דאמרינן אם אינו ענין איבעי לן לאהדורי מ"ט אפיקיה כהאי לישנא דאינו ענין לו והא קשיא להו לתוספות על רבי אבהו ומשנו דאצטריך לכ"ג. א"כ דף ט"ו לעיל בפ"ק ד"ה אם אינו ענין לנשכב שכתבו התוספות ומהכא נמי פרק ד' מיתות ילפינן אזהרה לנשכב מה שוכב ענש והזהיר וכו' ותימא רבי אבהו דפליג עליה התם כ"ג מנ"ל ע"ש מאי ק"ל הרי אי פליג על אביי ר' אבהו היינו דלא אצטריך לאזהרה אמנם ודאי לדידיה צריך לתת טעם אמאי אפיקיה בלשון שוכב כיון דהאי קרא הוא עונש לנשכב באם אינו ענין לכ"ע כדתניא התם וא"כ לר' אבהו ניחא טפי דלהכי אפיקיה בלשון שוכב לכ"ג דוקא דהא לא אצטריך לאזהרה והן אמת דלאביי נמי ניחא הא דאפיקיה דתרוייהו ילפינן ומאי ק"ל לתוספות אדרבא התוספות בפ"ק הול"ל דאף דלאביי הא דאפיקיה הוא לאזהרה תרתי ש"מ אבל לר' אבהו ל"ק כלל אלא משמע דאף דדרשינן באם אינו ענין אינו מוכרח למיהב טעמא למאי דאפיקיה בלשון שוכב וא"כ פשטא דסוגיין דפרק ארבע מיתות משמע דר' אבהו פליג אאביי ולא דריש מידי ר' אבהו מדאפיקיה וכו' והיינו דק"ל לתוספות פ"ק לר' אבהו דוקא כ"ג מנ"ל ושם לא תירצו התוספות לזה. והכא פרק ד"מ באו לתרץ קושיתם שהקשו פ"ק וכתבו דגם ר' אבהו דורש הן לה האי דאפיקיה בלשון שוכב לכ"ג ולשון התוספות פרק ד"מ אינו כל כך בדקדוק דלאו דקשיא לר' אבהו אמאי אפיקיה ובאו לתרץ על זה דהא ל"ק ולאו כללא הוא אלא עוצם כונתם לתרץ מאי דקשיתנהו פ"ק ושם לא תירצו וכזה ראה דכמה זמני אמור רבנן בש"ס אם אינו ענין והתוספות לא נ"ט אמאי אפיקיה בהאי לישנא. זה אפשר לצדד והכלל אינו מוכרח:
אמנם אכתי ק"ק על התוספות אמאי ק"ל אר' אבהו דפליג אאביי כ"ג מנ"ל ולא הקשו לר"ע דהתם אליבא דכ"ע דמפיק אזהרה לנשכב משכבתך שכיבתך ולדידיה כ"ג מנ"ל וכן פרק ד"מ הול"ל דלר' עקיבא ולר' ישמעאל אליבא דר' אבהו מדאפיקיה ילפינן כ"ג ואמאי נקטי ר' אבהו לחוד תו ק"ק על התוספת היכי ס"ד בפ"ק דר' אבהו פליג אאביי ולא דריש מידי מדאפיקיה בלשון שוכב הרי שנינו במכילתא פרשת משפטים. עונש לנשכב מנין ת"ל כל שוכב עם בהמה מות יומת קרא הכתוב לנשכב כשוכב מה זה בסקילה אף זה בסקילה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש ואומר וגם קדש היה בארץ עכ"ל המכילתא וסתם מכילתא ר' ישמעאל. והרי במכילתא דריש אזהרה מלא יהיה קדש כמ"ש בברייתא דמייתי הש"ס מרבי ישמעאל ויליף דנשכב בסקילה מדאפיקיה בלשון שוכב לומר מה שוכב בסקילה אף נשכב בסקילה ומאחר שכן היכי ס"ד דהתוספות לומר דר' אבהו פליג ולא דריש מידי מדאפיקיה הא ר' ישמעאל גופיה דריש מדאפיקיה בלשון שוכב מה זה בסקילה אף זה בסקילה ור' אבהו אליבא דר' ישמעאל קאי:
הן אמת דמהך מכילתא ק"ק לאביי דסבר דלר' ישמעאל אזהרת נשכב מדאפיקיה וכו' הרי במכילתא דכבר דריש מדאפיקיה לסקילה ואי איתא דאזהרתיה מהכא הול"ל דאזהרה שמענו מהכא נמי ואמאי אצטריך ללא יהיה קדש. והן כל יקר ראתה עיני בחידושי סנהדרין לרבינו יונה כ"י שכתב וז"ל ואע"ג דבמתניתא קתני דמלא יהיה נפקא ליה לר' ישמעאל אזהרה לנשכב מבהמה ס"ל לאביי דלאו דוקא אלא סירכא נקט ואיידי דקתני ברישא הכי גבי נשכב לאדם תנא נמי הכי נשכב לבהמה עכ"ל ובמכילתא דחיקא מילתא טפי דליכא התם אלא חלוקת בהמה:
והסמ"ג לאוין צ"ה פסק כר' עקיבא וכתב וז"ל ונכתב לשון שוכב לדרוש שהנשכב בעונש השוכב בסקילה שאם לא כן הייתי אומר שזו המיתה היא האמורה סתם שהוא חנק עכ"ל ודבריו חיים וקיימים דהאי מדאפיקיה דרשינן ליה לכולי עלמא והרי ר' ישמעאל דדריש ליה נמי ללמוד סקילה וכמו שאמרו במכילתא והוא הדין נימא לר' עקיבא:
הגם הלום נשאתי את עיני ואחזה אנכי להרב דינא דחיי בביאוריו שכתב וז"ל דעת ה"ה דלר' עקיבא האי מדאפיקיה אצטריך דכעונש השוכב כך עונש הנשכב ולפי דעתו אף לר' אבהו צ"ל כן שלא כדברי התוספות שכתבו דהאי מדאפיקיה אצטריך לר' אבהו לכ"ג וקשה לדעת הרב המחבר כ"ג מנלן וכן לדעת התוספות קשה סקילה מנא לן ושמא י"ל דס"ל לה"ה דלר' עקיבא לחוד צ"ל דהאי מדאפיקיה צריך לדרוש דעונש הנשכב כשוכב וכ"ג נפיק ליה מלא תשכב לא תשכב אבל לר' אבהו אליבא דר' ישמעאל האי מדאפיקיה אצטריך לכ"ג ועונש סקילה נפקא ליה מג"ש וכו' עש"ב. ומ"ש הרב דלרבי עקיבא נפיק ליה כ"ג מלא תתן שכבתך שכיבתך אינו נח לי ההדיוט דהתם הכתוב תרתי קאמר שכבתך שכיבתך אבל שיהיה בכ"ג מנ"ל דלא אשכחן דמקיש שכבתך שכיבתך ותו דאי הכי אמאי אצטריך הסמ"ג ללמוד סקילה לר' עקיבא מכל שוכב ומדאפיקיה שוכב ולא אמר נשכב לאקושינהו תפוק ליה משכבתך שכיבתך. אלא דשכבתך שכיבתך לאזהרה דוקא:
ואעיקרא דמילתא לא ידעתי מאי ק"ל על הסמ"ג והתוספות דכיון דדרשינן מדאפיקיה בלשון שוכב לאקושי נשכב לשוכב כלהו שמעינן מינה כ"ג וסקילה אליבא דכ"ע דאין היקש למחצה וסמ"ג והתוספות כל חד חדא מינייהו נקט וכמ"ש הרב מהרש"א בחידושי הלכות תדע דהרי אביי מדאפיקיה בלשון שוכב יליף אזהרה לנשכב ויליף מיניה כ"ג כדמוכח מדברי התוספת בפ"ק דלא קשיא להו אלא אר' אבהו אבל לאביי ניחא דיליף נמי אזהרה ע"ש וה"ה דלאביי נפיק נמי סקילה ולר' עקיבא ולר' ישמעאל אליבא דר' אבהו נפיק סקילה וכ"ג וכל זה פשוט:
ומ"ש עוד הרב ז"ל דלר' אבהו אליבא דר' ישמעאל עונש סקילה נפקא ליה מג"ש א"נ דאין לחלק באין אשה הנשכבת לאיש הנשכב עיין שם באורך אשתמיטיתיה ברייתא דמכילתא הנזכרת דיליף ר' ישמעאל סקילה מדאפיקיה כמ"ש הסמ"ג לדעת ר' עקיבא כמדובר ואתה תחזה מאי דקשיתיה להרב דינא דחיי לעיל מזה בסוגיית כריתות דף ג' עש"ב ואני בעניי כתבתי בזה בספרי הקטן פתח עינים שם בכריתות בס"ד ע"ש:
כד. אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר. הפירוש הפשוט בכל מקום שאינה ראיה החלטית מצד הענין וכן תרגמוה התוספות והר"ן בנדרים דף מ"ט ויש מי שהקשה עליהם ופירש שם פירוש אחר דמאי דאמר אעפ"י שאין ראיה לדבר היינו דדברי קבלה מד"ת לא ילפינן ואני בעניי עמדתי על דבריו ויישבתי דברי התוספות והר"ן ועל פירושו כתבתי דלא נהירא עיין בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן פ"ז בס"ד:
כה. אגב גררא. כשהתלמוד מביא מימרת האמורא אגב גררא אף דקשה עליה ממתניתין אם לא הביא שם הש"ס המשנה לא פריך עליה בהדיא ממתניתין כן כתבו התוספות בערכין דף י"א ע"א ד"ה מנין. ובדיבור התוספות הלז הניפותי ידי יד כהה ארש בשב"ט פי בספרי הקטן פתח עינים שם בערכין ע"ש באורך בס"ד:
כו. אנינות נשיא שמת. כתב רבינו הגדול הרב משנה למלך פ"ג דאבל דין יו"ד דאינו אלא אנינות של דבריהם ואינו אנינות דאורייתא דאסור באכילת קדשים והביאו הרב החסיד מהר"י אלגאזי זלה"ה בספר ארעא דרבנן אות ל"ח. ואני בעניי כתבתי בהגהותי להרמב"ם הלכות חגיגה פ"א דלדעת התוספות דפליגי על רש"י דמשום טרדא אינו אסור באכילת קדשים בפ"ק דיומא דף י"ד כמ"ש הריטב"א שם ובתוספות ישנים. צ"ל דאנינות דנשיא עשאוהו כשל תורה דאסור באכילת קדשים ע"ש באורך בס"ד ודוק:
זך. אין למדין למד מלמד בקדשים. היינו דוקא בדבר הנלמד בהקש אבל לימוד וי"ו מוסיף על ענין ראשון הרי הוא כאלו כתוב בתורה בהדיא ולא שייך לומר בו למדין למד מלמד כ"כ הרא"ם פרשת ויקרא סוף ד"ה מן העוף ולא כל העוף. והקשה על זה הרב מהר"ר אליהו אלפאנדארי בספר הבהיר סדר אליהו דף ע"ב מדאמרינן פ"ק דשבועות דף יו"ד ע"א מ"ט דר"מ אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירים וי"ו מוסיף על ענין ראשון קס"ד כל חד מחבריה גמר והאר"י כל התורה למדים למד מלמד חוץ מקדשים מוכח בהדיא דגם על וי"ו מוסיף אמרינן אין למדים למד מלמד. וראיתי מי שתירץ לקושיא זו ולי ההדיוט אין דבריו מחוורים והרב הנזכר עצמו הוא מותיב ואיהו מפרק לה ובחלקו"ת ישית דשאני וי"ו דשעיר דכתיבא באמצע ודרכן של ווי"ן לחבר הענין ולא מוכחא מילתא כל כך משא"כ וי"ו דמן הצאן ואם מן העוף הבאות בתחילת הפרשה ומורה דאתו לדרוש ועליהם אמר הרא"ם דלימוד זה כאלו כתוב בהדיא. ולכאורה נראה שהוא חילוק יפה:
ובצפייתנו צפינו לרבין חסידא הרמ"ך בספרו הנחמד יד מלאכי הנדפס חדש ממש אשר בנה דייק על תירוץ הרב באות ג'. מסוגית זבחים דף ה' דאי לאו ה"א דהראשון הוה אמינא דוי"ו וביום השמיני מוסיף וכו' עש"ב. ולי הצעיר לא קשה מידי דכונת הרב מהר"א אלפאנדארי פשוטה דגבי וי"ו דאמצע אין לו דין כתוב בתורה בהדיא דלהוי למד מלמד כמ"ש הרא"ם. ברם הא פשיטא דלמוד הוא וגמרינן מיניה ואמטו להכי אצטריכא ה"א דהראשון דאי לאו גמרינן מוי"ו דוביום השמיני ומאי דתו קשיתיה דהרא"ם סתמא קאמר ל"ק דהנה מקום לומר דבההוא גוונא דמיירי ביה קאמר ולא כשהוי"ו באמצע:
אמנם דברי הרא"ם תמוהים וכמו שתמה הרב הנזכר מסוגיית זבחים דף מ"ט דאפילו דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את החטאת קאמר דאין למדין מחטאת דאין למדים למד מלמד וכן הקשה על דברי מרן בכ"מ פ"ה דהלכות מעשה הקרבנות דין ג'. וכבר הושג מהרב ברכת הזבח. ויש מי שתירץ ואין דבריו נראים בעיני:
כח. אין הלכה כרשב"ג בטריפות. כן כתב הרב הליכות עולם. והרב החסיד בספר יד מלאכי אות ד' חגר חרבו והפליא לתמוה עליו באורך. ונראה דהעיקר כמ"ש בסוף דהליכות עולם העתיק דברי הש"ס ותו לא. ואין כונתו על כל מילי דטרפיות אלא אשר יאמר היום בפירוש הש"ס הוא כונת הרב הליכות עולם. ומה שדחה הרב הנזכר דאי הכי הו"ל לפרש. ותו דאין זה כלל אלא פרט ע"ש. לק"מ דכמה וכמה ענינים כאלה הביאום בעלי הכללים והם פרטים לא כללים כמ"ש הרב מהר"י חאגי"ז בספר תחילת חכמה ע"ש באורך וגם זה כאחד מהם והרב הליכות עולם העתיק לשון הש"ס ותו לא. והרב מלאכי בתחילת דבריו כתב כ"כ הליכות עולם וכן העתיק בעל חוות יאיר סימן צ"ד ובעל אסיפת הכללים כלל ע"ג עכ"ל והרואה יראה דקונטריס אסיפת הכללים הלז הנדפס סמוך לספר כריתות ותחילת חכמה דפוס אמשטרדם הוא קונטריס הכללים מהרב חוות יאיר עצמו והכל רועה אחד אמרן ונרמז קצת בדברי המדפיס ע"ש:
כט. אין נשבעין לבטל את המצוה. נסתפק הרב ארעא דרבנן אות תכ"ו אי הא דלא חיילא היינו אפילו מדאורייתא או דילמא מדאורייתא חיילא אלא מדרבנן לא חיילא והאריך בזה. וחזה הוית במכתב לאחד קדוש שהקשה דהרי מפורש בנדרים דף י"ו ע"ב דמן התורה אין שבועה חיילא לבטל את המצוה וכן אמרו נשבע לאכול מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה ואי מדאורייתא חיילא אמאי לקי משום שבועת שוא עכ"ד ודברים ברורים הם:
ואחר שנים רבות הן עתה השמש יצא על הארץ ספר קהלת יעקב להרב החסיד הנזכר וראיתי בתוספת דרבנן אות רי"ג שהרב ז"ל עצמו מייתי שמעתא דנדרים הנזכרת וכתב דלא נכנס בכלל ספק:
ומידי עוברי אשור"ה נא את המראה הגדול מה שהאריך הרחיב הרב המופלא חסידא קדישא גאון עזי ומעוזי נר"ו בן הרב ז"ל ושקיל וטרי מענין לענין כמדת"ו לכל רו"ח חכמה. ואשו"ר ברהטי"ם בדף עי"ן לו ראתה שהקשה על התוספות פרק הנחנקין דף פ"ו במ"ש ושמא בכל הני ריבוי יש דמרבינן גרים דהרי מפורש ברז"ל וכו' ומייתי ברייתא דת"כ אדם לרבות הגרים ומשני לקושית הרב קרבן אהרן דקאי לסמיכה וכו'. ובכל זה יתוש קדמו בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תר"ב הקשתי על התוספות דהתם וסוכה והבאתי הברייתות ופירשתי ברייתא דת"כ כדתרגמא רב נר"ו והבאתי תניא דמסייע לן תשובת רבינו ישעיה הראשון מטראני שפירשה הכי והבאתי דברי הירושלמי פ"ב דשקלים דמייתי ברייתא דת"כ ודברי האחרונים ע"ש ובמחזיק ברכה שם ועוד כתבתי בזה במקום אחר בס"ד:
ל. אדם חשוב שאני. הכי אמרינן בכמה דוכתי וראה ראיתי להרשב"ץ בתשובות ח"א סימן פ"ט שכתב על מיני מתיקה שעושים הגוים דעם היותם מותרים לא מלאני לבי לאכול מהם משום דאשכחן פרק במה טומנין דאמר רב נחמן אטמין לי צונן ואייתי מיא דאחים קפילא ארמאה וכו' אדם חשוב שאני וכיוצא בזה אמרו על ר' יהודה נשיאה שמע ר' אמי ואקפד פרק מי שהפך שבכל אלו הדברים של גוים כדי להתרחק ממעשיהם וחוקותיהם ראוי לכל אדם חשוב להתקדש עצמו במותר לו עכ"ל ואין כונת הרב ז"ל דדוקא בבשולי גוים אמור רבנן אדם חשוב שאני כדי להתרחק ממעשיהם וחוקותיהם שהרי בהני תרי דמייתי הרב ז"ל דפרק במה טומנין ופרק מי שהפך אתמר נמי לענין שבת דאמר ר"נ אטמין לי צונן ור' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא ואקפד ר' אמי דאדם חשוב שאני והכי נמי אמרינן לענין אבלות שם בריש פרק מי שהפך דרב אחא בריה דרבא פסקיה לגמליה מטעם אדם חשוב שאני. וה"נ אמרו על ר' יוחנן ועל רב נחמן בכתובות דף נ"ב ודף פ"ה לענין עורכי הדיינים דאדם חשוב שאני ע"ש. אבל הדבר ברור דמשום דהרשב"ץ קאי בהנהו מיני מתיקה שעושין הגוים נקט מילתא בהא וה"ה לשאר איסורים אבל לשון הרשב"ץ הלזה שהביא מרן בבית יוסף י"ד סוף סימן קי"ג דין גרמ"א להרב באר שבע סימן מ"ח שכתב דלא אמרו אדם חשוב שאני אלא גבי בשולי גוים ומסתמיך אהך תשובת הרשב"ץ שהזכירה מרן בבית יוסף ודבריו קשים וכבר השיג עליו הרב מהר"י אירגאז זלה"ה בתשובותיו בספר דברי יוסף בסימן מ"ה. ואני בעניי הארכתי קצת בזה בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ בסימן טו"ב אות י"ט ועמ"ש בא"ח סימן נז"ר ובמחזיק ברכה שם בס"ד:
לא. אתמר. ביומא דף נ"ז אמרי דאתמר ר' יאשיה ור' יונתן וכו' וכתבו בתוספות ישנים ואעפ"י שתנאים הם קאמר בלשון מימרא ונראה דהיו תנאים אחרונים כמו ר' חייא ור' שמעון ברבי עכ"ל והדבר ברור שכונתם לתת טעם בהאי דקמן דנקט לה בלשון אתמר אבל ודאי בכמה דוכתי נשנו דבריהם בברייתא וזו אינה צריכה לפנים. ותכל מעליהם תלונות הרב יד מלאכי אות ה'. והקרוב אלי שכונתם במ"ש ונראה דהיו תנאים וכו' היינו דיען דהוו תנאי בתראי דסמיכי לאמוראי קבלו האמוראים מהם ועשאום מימרא מאי דלא תני בברייתא כמ"ש הריטב"א בחידושיו ודוק:
לב. את ופסיק. הכי אתמר בריש מגילה והיינו דאי לא הוה את היינו מפרשים תרי יומי בהדי הדדי ולהכי אתא את ופסיק אמנם אל המקום אשר היה את דאי לא הוה כתיב היינו מפרשים כל חד באפי נפשיה אז אתא את לאפוקי כ"כ הרבנים גדולי הדור מהר"ח אלפאנדארי בספרו הבהיר אש דת סוף דף י"ט ומהר"ח אבולעפיא בספר הבהיר ישרש יעקב לישב מאי דאתשיל הרב שער אפרים עיין בדברי קדשם ודבריהם חיים וקיימים:
לג. אשר פיהם דיבר שוא. אמרינן על הגוים אף דאכפל תנא להביא דבריהם. כן מוכח מהש"ס בנדה דף מ"ה ע"א דת"ר מעשה ביוסטני וכו' אני נשאתי בשש וילדתי בשבע וכו' ומסיק ואי בעית אימא אשר פיהם דיבר שוא הרי אף דתנא דברייתא מייתי מה שאמרה יוסטני קאמר הש"ס לשינויא בתרא אשר פיהם דיבר שוא. כן נראה לי ההדיוט לאפוקי מהרב מהר"א הלוי בספר גן המלך סימן קל"א. וכבר כתבתי בעניותי על דברי הרב ז"ל בספרי הקטן פתח עינים שם בס"ד ע"ש:
לד. אין צפרית חד זמן. זה לשון הירושלמי פ"ב דחגיגה ופרק נגמר הדין בעובדא דשמעון ן' שטח. והרב קרבן העדה הביא משם הרב יפה מראה שפירש אם אזעק ודחאו שא"כ ירגישו שקורא אנשים ולכן פירש לשון סיבוב ע"ש ולא נהירא. והעיקר נראה כמו שפירש הרב מהר"ם די לונזאנו במעריך שהוא מענין שריקה וכן דרך המכשפים לשרוק ולרמוז כידוע. ועיין במוסף הערוך ולשון רש"י פרק נגמר הדין יצא לחוץ ורמז להם אמנם אתה תחזה דיש חילוק בין מ"ש רש"י בהאי עובדא לסגנון דמייתי ליה בירושלמי:
ומ"ש הרב מהר"ם די לונזאנו שם ונראה לי כי מזה נקראו צפורים לפי ששורקין יש להרהר עליו ממ"ש הרמב"ן בפירושו פרשת טהרה והביאו הרא"ם וז"ל וממ"ש טהורות פרט לעוף טמא נלמוד שאין הצפורים מין טהור אבל הוא שם כולל כל העופות וא"כ מהו הפטפוט הזה כי עופות רבות אין פוצה ומצפצף והשיב הרא"ם שאין האגדה הזו נ"ט אלא על הצפורים בכלל למה קרבנו מן הצפורים ולא מן הבהמות ואמר לפי שהנגעים באים על לשון הרע לפיכך הוזקק צפורים שהפטפוט נמצא במין הצפורים ולא במין הבהמות עכ"ל ומשמע מדבריהם שלא נקראו צפורים על שם ששורקין. ומ"ש בספר קרבן העדה במ"ש שם בירושלמי אויים אויים אינו מחוור לי ההדיוט והעיקר כמו שפירש מהר"ם די לונזאנו במעריך שהוא לשון יוני ע"ש ודוק:
לה. אמרי בי רב משמיה דרב. כתב הרא"ש פרק הערל ושאר דוכתי דהיכא דקאמר הכי אמרי בי רב משמיה דרב משמע דאיכא מאן דפליג אליבא דרב עש"ב:
וחזיתיה לאישי כהן גדול רב כהנא ורבין חסידא בספרו הנחמד יד מלאכי פשט בעל הבית את י"דו ובאות י"ד עלה בקב"ץ טרח ומייתי מכמה דוכתי בש"ס דאמרינן אמרי בי רב משמיה דרב ולא אשכחן דפליג שום חד אליבא דרב ותמה על דברי הרא"ש ז"ל כאשר עין אדם יושת על י"ד היאו"ר הולך ואור:
ואני בעניי אומר דלק"מ דהגם דעינינו לא ראו בש"ס מאן דפליג בדעת רב לא איכפת לן דאמוראי ידעי דיש חולק על זה אליבא דרב ומשו"ה קאמר הש"ס אמרי בי רב משמיה דרב ולא חש להביא החולק. רק בקצירת האומ"ר כאומרו משמיה דרב להורות נתן דאיכא מאן דפליג. וכבר נודע מ"ש הרשב"א בתשובה דמחכמת התלמוד ללמד דעת בשתיקה רק בסדור הדברים לבד כי ההיא דאין הלכה כשיטה. איכו השתא אין כאן קושיא על הרא"ש כמבואר ואין להאריך:
לו. אי לאו דדלאי חספא וכו'. הרב יד מלאכי באות כ"א הביא פירוש הדבר משיטה מקובצת מציעא דף נ"ט ע"ג בשם תוספת שאנץ דבקרקעית הים וכו' ע"ש ולא היה צריך הרב לקבץ ממקובצת פירוש זה כי כן מפורש בתוספות דידן באותו פרק באותו מקום פ"ק דמציעא דף י"ז ע"ב בשם ר"ת בקצרה והיתה לבא"ר ומה שהוסיף בתוספות שאנץ בפירוש הכתוב דאיוב שהביא הרב הנזכר לא נחתינן האידנא בפירושא דכתובי:
לז. אמר לך רבי פלוני. כי קאמר בש"ס יש מקום לדקדק דאינו הלכה מדלא קמשני בפשיטות כן כתבתי אנכי איש צעיר בספרי הקטן שער יוסף דף מ' סוף ע"ג. והרב יד מלאכי אות ל"ה בשפלנו זכר לנו וסייען מדברי מרן והרב מהר"ם ן' חביב והרב ראשון לציון ואולם קשיתיה מ"ש מרן בכ"מ פ"א דשבועות דדבריו סתרא"י נינהו ואסיק בקשיא ואני ההדיוט עמדתי בזה אך בחלקו"ת אשית לדברי מרן דהתם וכמו שכתבתי בעניותי בקונטריס אחורי תרעא דף ק"פ עיין שם באורך בס"ך ושם הבאתי השייך לזה:
לח. אין עושין אלא כך וכך. משמע עיכובא כך הביא הרב יד מלאכי אות מ"א מדברי הרב המגיד פ"א דמגילה דין ז' ומרן בכסף משנה פ"ב דכלי המקדש דין ו'. והקשה הרב הנזכר דמצינו למרן בכ"מ פ"ב דקרבן פסח דין י"א דשינה את טעמו שכתב דר' יצחק לאו לאפסולי אתא דא"כ הול"ל הכי פסח שנשחט בפחות משלש כתות פסול והסתירה מבוארת וצ"ע עכ"ד ואפשר לחלק לכאורה דהתם בקרבן פסח שאני דשנינו במשנתנו הפסח נשחט בשלש כתות ומשמע למצוה וכמו שפירש"י שם ובכי האי גוונא דמתניתין לא נקט שלילה ומשמע מצוה אי האמורא משמיענו דפסול ולא תידוק ממתניתין הו"ל לאשמועינן בהדיא אבל השתא דלא אשמועינן בהדיא ואתינן עליה מדיוקא ניחא לן למיזל בתר דיוקא דמתניתין דמשמע מצוה ובכי האי גוונא הוא דכתב מרן דהול"ל פסול:
ועוד אפשר לחלק בין היכא דבעיקר הדין מתני בלשון אלא. להיכא דעיקר הדין שנוי במשנה או ברייתא והאמורא אמר מימרא לפרושה כגון מאי דקמן דהא דג' כתות משנה היא ור' יצחק אתא לאשמועינן דליהוו תלתין בכל כת אית לן למימר דר' יצחק לא אתא אלא להכי לאשמועינן דבכל כת בעינן שלשים דכיון דעיקר הדין דג' כתות ידוע וכל תורפיה דר' יצחק אתי דלבעי תלתין אין למדין מדנקט אלא דאימור דלא נחית להכי ואי אתא לאשמועינן נמי דפסול הול"ל בהדיא מאחר דהוא לא הוליד הדין דג' כתות ועקרו תני תנא במשנתנו. זה אפשר לחלק ליישב דברי מרן שלא יהיו סותרין זה את זה והמעיין יבחר ודוק:
טל. אלא. כתוב בשיטה מקובצת כתובות פרק אלו נערות דף צ' ע"ב וז"ל הא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר שום אמורא לעיל וכמ"ש בתוספות שאנץ פרק המניח ועיין רשב"ם פרק חזקת דף מ"ד ותוספות פרק המוכר פירות דף צ"ז. וכתב הר"ן בפירוש ההלכות פרק כל הצלמים זמנין דנדי מענין לענין ולא קאמר אלא וכ"כ ר"ח בתוספות פרק הזורק דף צ"ח וכ"כ התוספות בכמה דוכתי עכ"ל ועמ"ש בשער יוסף דף ע"ח ע"ג. ועמ"ש מרן בכללי הגמרא דף ט"ז ומש"כ ביבין שמועה שם ועיין להרמ"ך ביד"ו המלאה אות ל"ו:
מ. אי קשיא לי הא קשיא לי. כתב הרשב"א בחידושי חולין על דף ך' וז"ל קשה דהא מעיקרא לא אקשו מידי על ר' זירא ומה שייך לומר אי קשיא לי הא קשיא לי שאין רגילות לומר כן בשום מקום בתלמוד אלא בזמן שהקשו ותירצו ואח"כ אומר אי קשיא לי הא קשיא לי עכ"ל והרב יד מלאכי אות ס"ב מצא בבתרא דף מ' דשם נאמר אמר רבא אי קשיא לי הא ק"ל ולא קדם שום קושיא ובזה תריץ יתיב קושית הרשב"א דרבא רגיל למנקט האי לישנא וכו' ע"ש באורך ולא ידעתי איך מתרץ קושיא בקושיא דוגמתה דהרשב"א גם התם בבתרא יקשה קושיתו דאמאי רבא נקט כי האי לישנא התם נמי דמשפט הלשון הוא דיש קושיא ויש תירוץ קודם ורשב"ם שם כתב אמר רבא אי קשיא לי בכל הנך דינים דאמר לי רב נחמן גבי קנין לחוד הוא דקשיא לי וכו' ע"ש ובזה רצה למתק לשון רבא כמבואר. ורשב"ם דף צ"ג כתב וז"ל הא לא קשיא אם אין קשיא אחרת זו אינה קושיא וכל היכא דאיכא פירכא אחריתי קאמר גמרא הא לא קשיא עיין שם והוי מעין דוגמא על דרך שכתב הרשב"א. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דודאי הלשון הזה אי קשיא לי הא קשיא לי מפורש ומבורר כמ"ש הרשב"א דיש קושיא אחרת ואינה קושיא אבל יש להקשות קושיא זו. אמנם אין צריך שיהיה הדבר מפורש בש"ס הקושיא ותירוצא ועלה לימא אי קשיא לי הא קשיא לי. אלא מצינן לומר דהאומר לשון זה אי קשיא לי הא קשיא לי מר ניהו הוא היודע דיש קושיא ותירוץ ולא חש לאומרה אלא מאי דקשיתיה בתר הכי קאמר ובזה יתורצו כל הסוגיות כמבואר:
מא. אזכרות. הרדב"ז בתשובות החדשות סימן ק"ב כתב דלא קרי אזכרה אלא לשם הוי"ה. ומזה דן שאין צריך לקדש הכותב ס"ת כי אם שמות הוי"ה דוקא ע"ש באורך ודבריו תמוהים וכבר הרב יד מלאכי אות ס"ט השיג עליו מכמה מקומות. והגם דיש לדחות קצת ראיות הרב יד מלאכי מ"מ יש ראיות חזקות הפך הרדב"ז וכבר אני בעניי הארכתי בזה בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רע"ו וגם הניפותי ידי על יד הקדש יד מלאכי כאשר עיניך תחזינה שם באורך. ומצאתי עוד ראיה דאזכרות כולל לכל השמות כמ"ש בב"ר פרשה ך' אמר ר' יהודה בר סימון בשם ר' הושעיא מתחלת הספר ועד כאן שבעים ואחד אזכרות מגיד שנדון בסנהדרין שלמה עכ"ל מוכח בהדיא דגם לשם אלהים קורא אזכרה ודוק:
מב. אין למדין הלכה ממדרש. וכתבו רבנן בתראי דהיינו דוקא בדבר שהוא נגד התלמוד והביא דבריהם הרב יד מלאכי אות ע"ב. אף אני אביא דברי חד מן קאמיא לאריא דבי עילאי מתיל רבינו תם בספר הישר כ"י שכתב דצריך להיות בקי במדרשים כי עליהם יש לסמוך בדברים שאינם מכחישים תלמוד שלנו אלא שמוסיפין והרבה מנהגים בידינו על פיהם ועוך האריך והבאתי דבריו בקצור בספרי הקטן מחזיק ברכה בקונטריס אחרון לא"ח סימן נ"א. ולפי זה מה שתמה הרב לקט הקמח בא"ה דף קצ"ג אין כאן תימא כמו שכתבתי בעניותי בקונטריס הנזכר סימן קכ"ח ע"ש ודוק ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סימן קע"ח. ועמ"ש התוספות בברכות דף י"ח ע"א ובפסחים דף מ' ע"ב ועיין מ"ש בעניותי לפנים לקמן מערכת ה"א אות ח"ן בס"ד:
מג. אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. מגוף הענין ומסוגיות הש"ס בקידושין דף ע"ח דפריך אקרא דכתיב ושמואל שוכב ומפרק חלק דירבעם עשה מה שעשה מחמת זה דאין ישיבה בעזרה נראין הדברים דהוי מדאורייתא וכמו שנראה מפירש"י וכמ"ש הרב משנה למלך פ"ז דבחירה. וכ"כ הרב המבי"ט בקרית ספר דהוי מדאורייתא. אמנם הרב באר שבע האריך ומסיק דהוי מדרבנן וכבר עמד על דבריו הרב מופת הדור מהר"ח אלפאנדארי בספר דרך הקדש דף י"ד ודחה דברי הרב באר שבע ע"ש. והרב החסיד בספר ארעא דרבנן אות ג' על מבוכה זו ישב וארוכה לו עלתה ושם ראיתי שכתב וז"ל ומצאתי כתוב בשם הרב בצלאל ז"ל שכתב כללא דמילתא נראה שכך הוא בכל מקום שא"א לעשות בעזרה שום דבר שהצריך הכתוב לעשות בעזרה כי אם בישיבה זה יכול לעשות בין כהן בין מי שיהיה וכו' בכה"ג לא חיישינן בישיבה בעזרה. ותמהני דא"כ מאי פריך פרק עשרה יוחסין משמואל שוכב בהיכל ה' והלא היה מן הלוים השומרים והרמב"ם כתב פ"ח דבית הבחירה והיכן היו הלוים שומרים וכו' שאסור לישב בעזרה ואי כדברי הרב כל שהיה לצורך שמירה מותר עד כאן לשונו. והנה מה שמצא כתוב בשם הרב בצלאל הוא בספר דרך הקדש דף ה' ע"ג. ומה שהקשה מאי פריך פרק עשרה יוחסין משמואל שוכב כפי הלשון שהביא מהרב בצלאל לא שמעינן שהתיר אלא לכהנים השומרים שהיה במקום הקדש ממש דכתיב לפני אהל מועד אבל ללויים לא הצריך הכתוב במקום הקדש. ותו דמאן לימא לן שהשומרים בעת שמירתן ישנים והלא יש לומר דהיו משמרות מתחלפות ובעת השמירה ערו ערו וכשכלתה שעת שמירתם ישנים כאשר יתבאר לך שיטה זו מתוך דברי הרב משנה למלך בסוף הלכות בית הבחירה ומשום הכי פריך בש"ס דכתיב ושמואל שוכב ואהא קשיא מאי שינ"ה במקום הקדש שלא בשעת שמירה:
ועתה אמת אגיד כי דברי הרב בצלאל לאו מדנפשיה אלא הם דברי הראב"ד ז"ל בפירושו לתמיד. ויש להרגיש על הרב הגדול מהר"ח אלפאנדארי בספר דרך הקדש כי האי ספר"א רבא הן כל ראתה עינו בעה"ק חברון ת"ו והיתה עמו וקרא בו איך העלים עין שהרב בצלאל פה לא עשה מאומה אף דיבור אחד רק צדיק עת"ק מחידושי הראשונים וכל חידושא שמא דמארה עלה והיכי מייתי הכל בשם הרב בצלאל ולא עוד אלא כי בדף י"ד ע"א מייתי דברי הרב בצלאל בענין זה ומקשה עליה אמאי לא מייתי דברי רש"י בפירוש המקרא ולא מייתי דברי התוספות ביומא וכו' ע"ש והרי אותו הלשון שהביא משם הרב בצלאל הוא מחידושי הראב"ד ומאי פריך עליה ואם כונתו שהרב בצלאל אחר לשון הראב"ד אמאי לא מייתי דברי רש"י ותוספות גם זה לק"מ דמי שראה הגהות הרב בצלאל עין לו ראתה דלא נחית אלא להעתיק דברי הראשונים דוקא כמבואר. וכבר זכנו ה' לחזות בנועם רוב ספר קדשים בהגהות הרב בצלאל. וכבר כתבנו דגם לשון שהביא הרב ארעא דרבנן הוא מהראב"ד וכבר נדפסו חידושי הראב"ד לימים ראשונים בפראג שנת תע"ה ומקרוב נתחדשו בדפוס פה ליוורנו וע"ש בדף ד' ע"ג ודף ו' ע"ג וע"ד. ועיין בדף ד' ע"א. ולא אאריך כי את קסתי נתתי קסת נחוצה. ומה שתמה הרב ארעא דרבנן על הרב באר שבע במה שהקשה על רש"י דאם הלכה למשה מסיני היא איך יליף מקרא וכו' ע"ש כבר קדמו הרב חוות יאיר דף קפ"ה ע"ב ועמ"ש לקמן במערכת ה' אות כ"ב בס"ד. ומה שתירץ הרב הנזכר לקושיית הרב משנה למלך אמאי לא חשיב לה בפ"ק דכלים וניחא ליה דלא חשיב אלא מילי דקדושה מן הטומאה וכו' כבר קדמו הרב מהרח"א בדרך הקדש דף י"ד שהוא חקר חקירת הרב משנה למלך הנזכר וכתב שם ריש ע"ב וז"ל ועל פי הדרך שכתבתי במשנה א' יש לתרץ ולעיל סוף דף ב' כתב דברי הר"ש וכתב ונראה דלא חשיב מתניתין כי אם מילי דקדושה מן הטומאה וכו' ע"ש כל הלשון ובדברי הרב ארעא דרבנן. ועמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן פתח עינים ביומא על דף כ"ה ודוק:
מד. אבא רב שמו אבא. ונמצא לרש"י במקומות שונים שיראה לכאורה בשנותו את טעמו אני בעניי כמעט שעמדתי על רוב פירושי רש"י בזה איש איש ממקומו. ובאתי לכלל ישוב אשר יראה לכאורה קושי וחלוף לרש"י ונימוקו עמו. כי תאוה נפשך לראות לשון הדיוט לך נאה ראה בספרי הקטן פתח עינים ברכות על דף מ"ז הנה ארש"י אר"ש חיי"ם ביד לשון מדברת לפי תומו:
ודע שכתב הרמ"ע הביאו הרב חוות יאיר בתשובה סימן קנ"ב כי רב הוא רבי אבא תלמיד מובהק ומובחר מתלמידי רבי שמעון ן' יוחאי. ואגב רהטאי הא חזאי בדברי הרב חוות יאיר שכתב וז"ל מ"ש רב ללוי כמדומה לי שאין לו מח בקדקדו ביבמות דף ט' ובמנחות דף פ' לולי דמסתפינא לשלוח ידי במשיח ה' כי ידוע שרב הוא רבי אבא תלמיד מובהק ומובחר מתלמידי רשב"י וכו' יגורתי לומר כי שלא כהוגן דיבר ושקליה למטרפסיה וכאשר בכמה דוכתי אמר רב ששת כד ניים ושכיב אמר רב וכו' ומ"ש רב כמדומה לי וכו' היינו שמותר לרב להוכיח לתלמידו וכו' ולוי היה תלמיד רבי וכו' לכן דיבר אליו קשות וכו' ע"ש באורך כל לשונו. ולפום ריהטא לא זכיתי להבין דבריו כי בתחילה קבע דבריו דרב אמר ללוי כמדומה לי שאין לו מח בקדקדו וקסת"ו דרך בתחילה יראה כי רב הוא רבי אבא וכו' ושקליה וכו' כד ניים ושכיב רב וכו'. ולבסוף שקטה דכי ניים ושכיב לשבח. וכמדומה לי וכו' הוא להוכיח לתלמיד ומייתי עלה דלוי תלמיד דרבי והוכיחו וכו' והלא ברב בישר בתחילה. וסיים ברבי. וכן הוא בש"ס דיבמות ומנחות דמייתי הוא ז"ל דרבי אמר ללוי כמדומה שאין לו מח בקדקדו. וכאשר סיים הרב ז"ל נמי כמבואר לרואה דבריו. אם כן אפה אמאי כאן בתחילה חיפה דברים על רב שאמר ללוי ונתירא ומסיים בשבח ומאי אית ליה רב הכא. וגם אני בעניי יראתי לומר על הרב דאגב שטפיה כתב כן ותקפה עליו משנתו כי יגורתי מפני האב בחכמה האשל אשר ברמה:
וחזה הוית בספר כנפי יונה כ"י ח"ג סוף סימן ס"ב שכתב וז"ל ורב דאיהו רבי אבא הנזכר בזוהר לדעת רבינו שחיה ת' שנה והוא היה גדול החברים אצל רשב"י ורבי אלעזר בנו והיה רבו של רבי חייא בחכמה הזאת ושמש אח"כ את ר' ור' חייא במשנה וגמרא עכ"ל לעניננו:
ומ"ש שחיה ת' שנה. ראיתי בשיטה מקובצת לכתובות פרק האשה שנפלו דף פ"ח ע"ב שכתב משם הרמב"ם דרב חי שלש מאות שנה. ואח"ז זכני ה' ובאו לידי כללי הרב רבינו בצלאל כ"י ושם כתב ג"כ משם הרמב"ם בספר סדר עולם שחיבר מכללי התלמוד שרב חי ש' שנה יכ"כ בספר הקנה דף פ"ג מוגה מספר הקנה כ"י ובדפוס יש ט"ס:
והרב ספר יוחסין הוא היה מונה עשר קדושות שהיה נוהג רב ואני בעניי מצאתי הענין באורך בספר הפרד"ס לרש"י כ"י והבאתיו בספרי הקטן פתח עינים סוף מנחות ויעת"ק משם ע"ש באורך:
ודע כי בתוספות רי"ד קדושין על דף מ"ד ע"ב כתב וז"ל א"ל הא רבי עקיבא ובית דינו בכפרי ראיתי כתוב ששמואל קרא את רב ר' עקיבא מפני שהיה חכם גדול בדורו כרבי עקיבא בדורו עכ"ל ובנסחא דקמן בש"ס ה"ג א"ל הא מר עוקבא וב"ד בכפרי וה"ג רש"י:
מה. אי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה. הכי בעי הש"ס בכמה דוכתי כגון ההיא דכתובות דף ס"ט דבעי אי ר' יוחנן שמיע ליה דרבי ולא קבלה או לא שמיע ליה ואי שמיע ליה הדר ביה. וכתבתי בספר הקטן פתח עינים בכתובות על דף ח' דמורינו הרב מהר"א נחום ז"ל הקשה דהיכי אמרינן אי רבי יוחנן שמיע ליה ולא קבלה והא הוכיחו התוספות שם בכתובות דף ח' דלא אמרינן על רבי יוחנן תנא הוא ופליג וא"כ מאי מספקא לן ודאי לא שמע דרבי דאי שמע הוה מקבל דרבי יוחנן לאו תנא הוא. ואני בעניי תירצתי דהא מספקא לן דילמא רבי יוחנן שמע דרבי והוא הוה ידע תנא דפליג על רבי ומשו"ה לא קבל דברי רבי דאית ליה תנא כוותיה. ושוב אחר שנים רבות מחדש נדפסו תשובות הרשב"א ח"ג וראיתי בסימן שס"ט דמוכח מדבריו דהכי הוה מפרש לה להא דבעי פרק מציאת האשה הנזכר דילמא רבי יוחנן שמיע ליה מאן דפליג כאשר יראה המעיין שם. ומיהו מדברי רב האיי גאון בתשובה דמייתי מהר"י קולון ריש שרש צ"ד לא משמע הכי ממרוצת לשונו וגם מדברי הרי"ף והרא"ש לא מוכח כדאמרינן. אמנם הרואה יראה דיש לדחוק בדברי הגאון והרי"ף והרא"ש להסכימם לזה. וראיתי למהרימ"ט בתשובות חלק אה"ע סוף סימן ח"י דמייתי להא דפרק מציאת האשה הנזכר דעסקינן בה וכתב וז"ל ואני מישב זאת עם אותה שאמרו פרק במה אשה דף ס"א ע"א דילמא רבי יוחנן שמיע ליה וקסבר אין הלכה כאותה משנה עכ"ל ואפשר דכונת הש"ס שם בשבת דדילמא ר' יוחנן שמיע ליה וקסבר אין הלכה כאותה משנה משום דידע תנא דפליג עליה והכי משמע קצת לשון אין הלכה וזה ג"כ כונת מהרימ"ט:
ועוד חידש לנו הרב מהרימ"ט בזה דלא מיבעיא דמהך מילתא דמתני איפכא הדר ביה אלא אפילו ממילתא אחריתי דאיכא לפלוגי בינייהו כיון דסתר למקצת מילתיה הוה הדר מכולא מילתא ומייתי שמעתא דפ"ק דחגיגה ריש דף ד' גבי סימני שוטה. ועמ"ש עוד מהרימ"ט ובתשובת הרב מהר"י קולון הנז"ל ודוק:
מו. איכא בינייהו. כתוב בשיטה מקובצת קמא על דף כ"ג מהש"ס. דף מ"ד ע"ד מהספר דשאלו למהר"י ן' מיגש מאי דאמר התם מאי בינייהו איכא בינייהו וכו' וקחזינן דאיכא בינייהו טובא והשיב רבינו ז"ל דאיכא דוכתי בש"ס דבעי מאי בינייהו אע"ג דחזינן דאיכא בינייהו אנפי טובא וטעמא דמילתא דאיכא נמי אנפא אחרינא וכו' ע"ש באורך ועיין מה שהאריך הרב יד מלאכי כלל תמ"ח כמ"ש בש"ס איכא בינייהו אי הוי דוקא אותם הדברים שאמר הש"ס דיש מחלקת בין הראשונים עיין שם באורך. ומהר"י אבוהב הביאו במקובצת מציעא על דף יו"ד כתב על סוגיא דהתם איכא בינייהו אה"נ שיש הבדלים אחרים אבל הגמרא נקט הני שמביא בהם חידוש גדול וכו' ע"ש:
מז. אמורא שתנא אחד פליג עליה ודאי ותנא אחר יש שני פירושים בדבריו מצי למימר קים לי כתנא זה וכפי הפירוש שאני מפרש. הרב מהר"ם ן' חביב בסוף תוספת יום הכפורים והרב הגדול מהר"י ן' לב ח"א סימן י"ג ולמדוה מדברי רבותנו בעלי התוספות בקדושין דף מ' ד"ה דכולי עלמא תנאה מיהא הוי ע"ש באורך:
מח. אם כן. זימנין דלא קאי על דבר שהקשה לו המקשן אלא ר"ל אם כן כסברתו והוא מחודש. תוספות יבמות דף ח' ע"ב ויש להרגיש על דברי התוספות אמאי לא מקשו מיבמות דף נ"ד. ותו דכבר תרגמא רש"י פ"ק דקדושין דף י"ד ע"א. ולולי דבריהם אפשר לפרש דסבר הש"ס דויבם משמע בעל כרחה ומשמע ביאה וכן ב' נפקי מה"א דיבמה. ומשום הכי לא קפיד הש"ס בקדושין דשקולים הם ויבואו שניהם. ומשום דבקדושין הקשה המקשה אימא בעל כרחה לז"א אם כן ויבם מיבעי ליה. אבל לא נעלם מהתרצן הברייתא דיבמות והש"ס לא קפיד ודוק הטב:
מט. אמר מר. כשאומר בגמרא דאמר מר הוא כמו הלכתא פסיקתא וכמו ואנן קיימא לן. כן כתב הרב מהרש"ל בים של שלמה ריש פרק מצות חליצה. ומיהו מדברי רבינו תם מוכח להפך וכן מוכח מהש"ס שם. וכבר הארכתי בזה אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף בח"מ סימן ה' דף י"ד ע"ד ע"ש באורך:
ן. אינו מנהג מבטל הלכה לא מצינו. כן כתב הרב מהר"ש אלגאזי בתשובתו הרמתה באה ונהייתה בסוף ספרו היקר שמע שלמה. והרב בני חיי בא"ח סימן רכ"ג השיג עליו והרב מהר"ם יצחקי בספר אור יקרות דף ס' תריץ יתיב ע"ש:
נא. אפילו. תיבת אפילו דוקא כגון מ"ש אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר. ומכאן הביא ראיה בספר אהל מועד הביאו מרן בבית יוסף י"ד סימן ל"ו למ"ש גבי ריאה שנימוקה אפילו רביעית כשרה דטפי לא דאפילו דוקא וכן כתב הרב פרי חדש שם ס"ק כ"ד דאפילו דוקא. אלא דבההיא עמעם עלה ע"ש. ובתשובות הרב הגדול מהר"י מטראני בי"ד סימן ל"א נראה דהוי פלוגתא דרבוותא היכא שאומר הש"ס אפילו אם הוא דוקא ואתה תחזה כמה סוגיות רמז שם. הגם שלכאורה עיקר הנדון דעליה קאי שהוא מחלקת הריב"ש והרשב"ץ ח"ג סימן ר"ז יש לחלק כאשר יראה המעיין:
נב. אם תמצא לומר. דעת הגאונים והרמב"ם דכשאומר בגמרא אם ת"ל הוו פשיטותא. ונראה דהם ז"ל מפרשים את"ל לכשתבא לתמצית הדברים כמו שכתב הרב ספר יוחסין דף א'. ועמ"ש בעניותי לפנים מערכת כ"פ אות כ"ט בס"ד:
ודע דכשאומר ואפילו את"ל אינו פשיטות וכ"כ רש"י ריש תמורה והרב המבי"ט בספר קרית ספר פ"ק דתמורה וכ"כ הרב מהר"י קורקוס. שוב ראיתי שכן כתב הרב יד אהרן בכלליו בסוף א"ח מדנפשיה:
והא דאם ת"ל הוי פשיטותא היינו דוקא כשהש"ס יאמר בפירוש את"ל אבל אם לא אמר בפירוש את"ל אף דמוכרח לאומרו לא הוי פשיטותא כן כתב הרב לחם משנה פ"ב דשאלה ד"ה או ששאל ב' פרות ועתה נדפס מחדש ספר אור יקרות להרב החסיד מהר"ם יצחקי זלה"ה וראיתי להרב ז"ל בחידושיו להרמב"ם פ"ג דהלכות נערה דף מ"ד ע"ב שהביא כלל זה משם מרן בבית יוסף א"ה סימן קכ"ב ותמה על הרב מהר"ב אנגי"ל שכתב להפך. וגם הביא מהרב לחם משנה פ"ב דגרושין דין י' דחילק בין כשהבעיין אחד לכשהוא בעיין אחר והשיג עליו. אחר זמן רב נדפס ספר"א רבא דאורייתא היא היד החזקה יד מלאכי והאריך בזה בכללי הרמב"ם דף קפ"א וע"ש באות של"ג גוד אחית גוד אסיק פנה וזוית לא שביק. ויראה המעיין דברי הרב משנה למלך ספ"ג דביאת מקדש דנראה דקצת מסתפק בכלל זה היכא דלא נאמר בפירוש את"ל ודוק:
גן. אין אדם מוציא דבריו לבטלה. זו סברת ר"מ פ"ק דערכין ורבנן פליגי עליה. ונמצא ברבוותא קמאי ורבנן בתראי שנשתמשו בזה והדברים קשים דהלכתא כרבנן. והרב כנה"ג ח"מ סימן רנ"ג העיר על זה. אח"ז בא לידי ספר שו"ת הרב כנה"ג ח"מ ח"א שנדפס מקרוב וע"ש סימן קס"ט דף ר"ג מ"ש בזה. ומלבד מה שהביא הרב כנה"ג עוד נמצא לאחרונים בכמה וכמה תשובות כתבו בפשיטות הא דר"מ כאלו היא הלכה כמ"ש אני עני בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רנ"ח דף ל' ע"ד. ושם הבאתי איזה חילוקים שכתבו ז"ל דגם לרבנן נאמר בהם אין אדם מוציא דבריו לבטלה ושם הארכתי בעניותי בענין זה ומשם באר"ה וגם בספרי הקטן פתח עינים שם בערכין הבאתי עוד מהאחרונים שכתבו בפשיטות דקי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"ש והוא תימא דגם אם יעלה על לב לחלק איזה חילוק לא הי"ל לגזור אומר דקי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה מאי דקי"ל איפכא כרבנן:
נד. אין שליחות לעכו"ם. הרב החסיד בארעא דרבנן אות ה' חקר דלפי זה הא דאבעיא בנדרים דף ל"ה אי הני כהני שלוחי דרחמנא תפשוט מברייתא איש איש לרבות לרבות גוים שנודרים ואי אמרת שלוחי דידן הא אין שליחות לגוי אלא ודאי שלוחי דרחמנא נינהו. ומה שתירץ הרב ז"ל דוחק גדול. ואני בעניי כתבתי על דברי הרב ז"ל בספרי הקטן פתח עינים ביומא על דף י"ט דהחקירה כבר נחקרה מהרב פנים מאירות ח"ב סימן קי"ח ושל כת הקודמין היא הובאה בספר דרוש שמואל. אבל לדעתי הקצרה אעיקרא אינה חקירה כמ"ש בעניותי שם ושם רמזתי קצת על דברי הרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא ע"ש:
עוד הביא הרב ארעא דרבנן דברי הרב משאת בנימין סימן צ"ז דיש שליחות גוי בגוי ואשר תמהו גדולי הרבנים עליו דבירושלמי דתרומות מפורש דאפילו גוי בגוי ליתיה בשליחות. והרב ארעא דרבנן יצא לישע הרב משאת בנימין דאיברא דהכי אתמר בירושלמי. אמנם נראה דתלמודין חולק דאמרו פרק זה בורר מנין שאין טוענין למסית מנחש דהול"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ומדנקיט תלמודא טעמא דאין שליח לדבר עבירה ואם גוי בגוי אין לו שליחות ת"ל דאין שליחות לגוי ומדקאמר הש"ס טעם אין שליח לדבר עבירה ש"מ דהכי סבר הש"ס דגוי בגוי יש שליחות. והרב מהר"י עייאש נכנס בדוחקים ואוקמתות ע"ש:
ולפום ריהטא לא ידעתי מאי הוכחה איכא מהכא ומאן דכר שמיה שליחות ומאן שוייה שליח רק דהש"ס נקט דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ואם הוא טעם דאין שליח לדבר עבירה לא משום זה יתחייב דבדין שליחות מיירינן. אך טעם זה היה מועיל אף דכאן אינו ענין לשליחות כלל ומאי הוכיח הוכח דתלמודין פליג על הירושלמי ואני בעניי על דברי הרב משאת בנימין כתבתי בספר הקטן ברכי יוסף אבן העזר סימן ה' ושם רמזתי דברי האחרונים בזה:
שוב ראיתי להרב ארעא דרבנן לקמן אות ז' שכתב בשם גאון עזינו הרב פרשת דרכים דף ו' דמייתי לשון ב"ר דאפילו הרג ע"י שליח נהרג בן נח וכתב מהר"ש יפה דבדיני ישראל המשלח פטור דאין שליח לדבר עבירה והקשה הרב פרשת דרכים מההיא דפרק זה בורר דנראה בהדיא דב"נ לגבי ב"נ אמרינן אין שליח לדבר עבירה והוא הפך הב"ר עכ"ל הרב ארעא דרבנן לקמן בקיצור. ונראה דעל זה בנה יסודו כאן דהך שמעתא דזה בורר אתי עלה מדין אין שליח לדבר עבירה ואתיא כהרב משאת בנימין ודלא כירושלמי:
אמנם כונת הרב פרשת דרכים ברורה דאע"ג דהכא בנחש ליכא שליחות ואין ענין שליחות לזה מ"מ הש"ס קאמר דהול"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. וקשיא ליה להרב פרשת דרכים דכיון דמהא דב"ר שמעינן דבב"נ יש שליח לדבר עבירה ונהרג ולא אמרינן כישראל דפטור מטעמא דדברי הרב וכו' א"כ טעם זה לא יועיל לב"נ ואיך הש"ס קאמר דהול"ל דברי הרב וכו' והלא טעם זה אינו כלום לגבי ב"נ ולא שהש"ס קאמר דיש שליחות ואין שליח לדבר עבירה דודאי אין כאן שליחות והרב פרשת דרכים לא כתב כלשונו שכתב בשמו ואחד הרואה דברי הרב פרשת דרכים בגופן שלהם בעיניו יראה דכונתו כדאמרן. וכונת תירוצי הרב על קוטב זה דבחלקו"ת ישית כאשר יהיה האופן דב"נ פטור ואמרינן באותו נדון אין שליח לדבר עבירה והיינו מטעם דברי הרב וכו' וא"כ היינו דקאמר בש"ס דהול"ל דברי הרב וכו' אבל מהש"ס ליכא למשמע מידי לא דיש שליחות ולא דאין שליח לד"ע רק להשוות תלמודין עם ב"ר קאמר. אבל להוכיח מהש"ס אין הוכחה כלל. והגם דנימא דהב"ר אתי כמשאת בנימין כמו שהוכיח הרב ארעא דרבנן כאן באות זה כבר אמרו דבכל מקום דהתלמוד להפך לא סמכינן אמדרש והכא הירושלמי פ"ו דדמאי ופ"ק דתרומות קרי בחיל דאין שליחות אפילו גוי בגוי כמ"ש הרבנים ז"ל. והלכה כירושלמי כל שאין הוכחה בבבלי להפך כידוע ודוק ועיין בסמוך בס"ד:
נה. אין שליח לדבר עבירה. פ"ק דמציעא דף יו"ד פריך למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי מדתניא המצא תמצא בידו אין לי אלא ידו גגו קרפיפו חצירו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ ואי חצר משום שליחות הא קי"ל אין שליח לדבר עבירה אמר רבינא היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בר חיובא מחייב שולחו וכו' רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבעל כרחיה מותיב ביה מחייב שולחו מאי בינייהו וכו' ע"ש באורך:
והנה מור"ם בהגהה ריש סימן קפ"ב כתב אין שליח לדבר עבירה ודוקא שהשליח בר חיובא אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפילו לדבר עבירה עכ"ל ובדרכי משה סימן שמ"ח כתב הרב וז"ל פסק המרדכי בשם מהר"ם דהיכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ואם אמר אחד לחבירו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוון נתחייב שולחו באחריות של שור במשיכת השליח דהא השליח לא ידע שהוא גנוב וכו' עכ"ל:
ותהי עלה הרב שפתי כהן סימן קפ"ב וז"ל ולעד"נ אדרבא דעת המרדכי שפסק כרב סמא דהא מסיים שם דכיון שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב ביה ואע"ג דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ע"כ ומ"ש בריש דבריו אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו אינו אלא פיסקא מילתא דגמרא בלישנא דרבינא וכן מוכח יותר למעיין במרדכי שם שהוא מציין לישנא דש"ס ובאמת הרב הבין שהוא לשון המרדכי בשם מהר"ם ובמרדכי שם לא הזכיר למהר"ם בדין זה כלל רק שבדין הסמוך לזה וכו' ופשוט שהגהות מיימוניות פ"ב דשלוחין לקוחים מהמרדכי ושניהם לדבר אחד נתכוונו וראיה לדברי ממ"ש האגודה פ"ק דמציעא אי בעי עביד וכו' פירש ר"י וכו' וגם הרשב"א סוף סימן תקע"א כתב וכן לטעמיה דרב סמא דהיכא דאי בעי עביד וכו' משמע דס"ל דהלכה כרב סמא שוב ראיתי באשרי פ"ק דמציעא כתב בשם הרמ"ה דקי"ל כרב סמא דרבינא גופיה קבלה וכו' ומשמע שגם דעת הרא"ש כן וכו' ואעפ"י שראיתי ברבינו ירוחם סוף נתיב כ"ח וכו' נ"ל שט"ס יש בדבריו שהרי דרכו לימשך אחרי דברי הרא"ש וכו' עכ"ל הרב שפתי כהן עיין בדבריו באורך:
איברא דדברי המרדכי בזה לאו מתורת מהר"ם. ומאי דהזכיר מהר"ם מקודם לענין אחר הוא וכמ"ש הרב ש"ך וכן מוכח בהדיא דהגמי"י שמעתיה דמהר"ם בפומיהו כולי יומא ודבר זה הביאוהו משם ר"י ע"ש אמנם בין כך ובין כך הרב ש"ך אשתמיטיתיה תשובת מהר"ם בר ברוך ד"פ סימן תצ"ג דשם מהר"ם קרי בחיל דהלכתא כרבינא ולא כרב סמא ע"ש באורך. ומ"ש הרב ש"ך דהמרדכי ציין דברי התלמוד וכו' ק"ק דכיון דהמרדכי סבר דהלכה כרב סמא אמאי תפס בדברי רבינא הי"ל לתפוס בדברי רב סמא שהם הלכה ואיך נתפייס בזה הרב ש"ך:
ומה שהביא הרב ש"ך ראיה מדברי ספר אגודה דנקט אי בעי עביד קשה דבאגודה משם ר"י קאמר לה. והרי ר"י עצמו בתוספות פ"ב דקדושין דף מ"ב נקט טעמא דברי הרב וכו' וכן בפסקי תוספות שם דהוי כרבינא דשליח לאו בר חיובא וא"כ מוכרח דמאי דנקט באגודה טעמא דרב סמא חדא מינייהו נקט. גם מה שהביא ראיה מדברי הרשב"א בתשובה דנקט כרב סמא תימא עליו דזה לשון הרשב"א בתשובות סימן תקע"א ואפילו שכר עדים להעיד שקר פטור דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכן לטעמיה דרב סמא דהיכא דאי בעי עביד וכו' עכ"ל הרי דהרשב"א הזכיר תרי טעמי דרבינא ורב סמא דמ"ש דדברי הרב וכו' היינו טעמיה דרבינא דשליח בר חיובא דאי לאו בר חיובא לא שייך דברי הרב וכו' והזכיר נמי טעמיה דרב סמא וא"כ הרשב"א נקט תרוייהו:
וכן ראיתי להריטב"א הביאו בשיטה מקובצת פ"ק דמציעא שכתב וז"ל דעת רבותי דהני לא פליגי אלא מר נקט חד טעמא ומר נקט אידך וכן עיקר עכ"ל הרי דכתב הריטב"א דדעת רבותיו דהני לישני לא פליגי וידוע דרבותיו של הריטב"א הם הרשב"א והרא"ה ועל הרוב כשאומר ודעת רבותיו כונתו עליהם וזכינו לדין דהרשב"א והרא"ה והריטב"א סברי דהני לישני לא פליגי. ולכי מטית לומר דלא פליגי מוכרח דגם רב סמא מודה לדין רבינא דהיכא דהשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה. ומאחר שכן אנו נאמר כי גם המרדכי והגהות מיימוניות דנקטי לתרוייהו גילו לנו דהני לישני לא פליגי וא"כ קי"ל דאם שליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכמו שפסק מור"ם והוא כדעת מהר"ם בתשובה הנזכרת והרשב"א והרא"ה והמרדכי והגהות מיימוניות והריטב"א. וגם ר"י דהגמי"י מייתי לה בשם ר"י נראה דסבר הכי והאגודה ותוספות קידושין דבשם ר"י כל חד נקט טעם אחד הנה נכון לומר דסבר הכי כדעת כל הפוסקים הנזכרים ולא קפדי התוספות ובספר האגודה למנקט תרוייהו. וכפי זה נמצא דמאי דפסק מור"ם בהגהה דאם אין השליח בר חיובא יש שליח לדבר עבירה רבים אשר אתו מגדולי הפוסקים כמדובר:
ונחזי אנן דברי רבינו ירוחם סוף נתיב כ"ח שהביא הרב ש"ך וז"ל אין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו אלא חצר כגון לגבי גנב כי דוקא כשהשליח בר חיובא פטור שולח אבל חצר שאינו בר חיובא חייב שולחו עכ"ל והרב ש"ך כתב שהוא ט"ס ברבינו ירוחם וצ"ל כשהשליח אי בעי עביד וכן מוכח ממה שכתב ברישא אלא חצר והוא נמשך אחר הרא"ש רבו וכו' ע"ש. ואני בעוניי כי אעבור בש"ך היה נראה בעיני קצת זר לתלות כל זה בט"ס. וצריך לדחוק דמ"ש רבינו ירוחם אלא חצר כונתו וכל כיוצא בו ופסק כרבינא. ומ"ש דדרכו לימשך תמיד אחר הרא"ש רבו. לאו כללא הוא דזמנין דמשכחת דרבינו ירוחם פוסק נגד הרא"ש רבו ואינו מזכיר סברת הרא"ש רביה כידוע:
ואחר זמן אינה ה' לידי ספר רבינו ירוחם כתיבת יד והלשון ככתוב בדפוס רק דבסוף הלשון כתוב בכתיבת יד פשוט פרק קמא דמציעא ובספר הרא"ש פרק א' דמציעא. וביום הראות ברבינו ירוחם כ"י סוף הלשון אשר מזכיר להרא"ש נראה דהדין עם הרב ש"ך דרבינו ירוחם סבר כהרא"ש. ולפי זה שלא לתלות בט"ס נאמר דרבינו ירוחם סמך על מ"ש בראש דבריו אלא חצר ונקט בר חיובא להיות דבכמה דוכתי אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. והוא דוחק:
וחזה הוית להרב שבות יעקב בח"א סימן קס"ד שהשיג על הרב ש"ך שנמשך אחר הרא"ש ואעיקרא דברי הרא"ש מפוקפקים דהגירסא שלו דרב סמא אמר לרבינא משם רב אוייא ומוכח דקבלה. והרי בנסחא דידן ל"ג הכי ועוד אפילו תימא לגירסתו יש לומר דרבינא קבלה ושניהם אמת. וכן מבואר בתוספות קמא דף ע"ט ד"ה נתנו שמיישב תוספות לשני התירוצים וזה דעת אגודה והמרדכי והגמי"י דלא כש"ך ובודאי אשתמיטיתיה מהש"ך דברי התוספות עכ"ד ואשר חשב לדחות דברי הרא"ש מכח נסחתנו דבריו קשים לשמוע לדחות גירסת הראשונים מכח גירסת הספרים המלאים שגיאות למאות. ואדרבא מרבוותא קמאי מהם נקח עיקר הנסחא. ובפרט דהכא הרמ"ה והרא"ש והר"ן והרב הנמקי כלם היו גורסים כמ"ש הרא"ש ומה גם דהרמ"ה היו לו נסחי דווקני כמ"ש אני בעניי במקום אחר גם מהשיטה מקובצת נראה דכן היתה נסחת גדולים אחרים ע"ש ועיין גירסת מהר"ם בתשובה הנזכרת והרב ש"ך העד יעיד בנו דראה בש"ס של קלף כ"י כנסחת הרא"ש. ומה שהקשה הרב שבות יעקב על הרא"ש דגם לפי גירסתו נימא דתרוייהו קושטא נינהו. לא קשה מידי דלשיטת הריטב"א ורבותיו וסייעתם אינו מתיישב מ"ש בש"ס מאי בינייהו איכא בינייהו וכו' דכיון דלא פליגי וקי"ל כרבינא דתלי בבר חיובא דלרב סמא לא משכחת אלא חצר כמ"ש הרא"ש וגם חצר נפיק מדרבינא א"כ אמאי הוצרך הש"ס לומר מאי בינייהו וכו'. וכבר הריטב"א נראה דנרגש מזה וכתב מאי בינייהו כלומר בין הני תרי לישני דאמרינן עכ"ל ונראה כונתו דרבינא ורב סמא לא פליגי אך שאל מאי בינייהו בין הני תרי לישני ולדעת הרא"ש לא שמיע ליה לפרש הכי. ומה שהביא ראיה הרב שבות יעקב מתוספות קמא דף ע"ט אינה ראיה כי כן ארחות הראשונים ליישב דבריהם לכל הלשונות. ומה גם דהתוספות התם קיימי לפרושי מתניתין דנתנו לבכורת בנו ומוכרחים לפרשה בין אליבא דרבינא בין אליבא דרב סמא לומר דהך פירושא קושטא אליבא דכ"ע דאי אמרת דהך פירושא אתי כחד. א"כ נימא דהפירוש שנפרש אליבא דאידך הוא הפירוש הנכון לכ"ע. ולהכי פירשו שיחתם דפירושא סליק שפיר אליבא דתרוייהו. ואשר גזר אומר דאשתמיטיתיה להרב ש"ך דברי התוספות הנזכרים. אמינא דהרב דש"ך אין שמיט"ה נוהגת בו בזה וכבר הרב ש"ך סימן שמ"ח מייתי דברי התוספות הנזכרים ושקיל וטרי על דברי מהרש"ל עש"ב ומר ניהו אשתמיטיתיה דברי הש"ך לקמן. ופשוט דהרב ש"ך פירש לדברי התוספות כדאמרן וגם הרמב"ן הובא במקובצת מציעא סוף דף יו"ד גבי מ"ש ונתן הביא שתי הלשונות ע"ש:
והנה הא דכתבו הגהות מיימוניות והאגודה בשם ר"י דאם השליח לא ידע מהאיסור חייב המשלח וכן כתבו התוספות בקדושין דף מ"ב בשם ר"י כמש"ל. קשה דהריטב"א הובא בשיטה מקובצת בסוגיין דמציעא כתב בשם ר"י דאין שליח לדבר עבירה אף דהשליח לא ידע האיסור ע"ש והיו הדברים בשם ר"י פלג"ן בהדייהו ואולי מ"ש הריטב"א אינו ר"י בעל התוספות עוד קשה דהרב ש"ך סימן שמ"ח כתב משם תוספות רי"ד בקדושין דאין שליח לדבר עבירה אף דהשליח שוגג וידוע דתוספות רי"ד דקדושין הם מרבינו ישעיה הראשון מטראני ואלו בשיטה מקובצת קמא על דף ע"ט מייתי משם רבינו ישעיה דמיירי שלא היה יודע ובכה"ג יש שליח לדבר עבירה וכבר נודע דרבינו ישעיה דמייתי הרב בצלאל הוא רבינו ישעיה הראשון. ושם בשיטה מקובצת מייתי מתלמיד רבינו פרץ ורבינו יהונתן והרב המאירי דכלהו סברי הכי כהתוספות דאם השליח לא ידע האיסור יש שליח לדבר עבירה וחייב המשלח ע"ש:
אמנם הרב הנמקי שם פרק מרובה כתב דהאחרונים חלקו על דברי ההתוספות וטעמם מסוגיין דפ"ק דמציעא דפריך למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי מברייתא דהמצא תמצא בידו וכו' חצרו וכו' ולדברי התוספות מאי קושיא שאני חצר דהוי כמי שאינו יודע וכו' ע"ש והרב מהרימ"ט בח"א סימן קי"ו דחה לקושיית האחרונים דמאי קשיא להו דהא רבינא מתרץ לטעמיה דבעי בר חיובא ורב סמא מתרץ לטעמיה דאי בעי עביד ומהני טעמי למדו התוספות דכל שאין השליח יודע דמי לחצר בין לרבינא בין לרב סמא ומעיקרא דלא ידע הני טעמי הוא דפריך מחצר אבל למסקנא חצר וכל דדמי ליה מקרי שליחות עכ"ד הרב מהרימ"ט:
וחזיתיה למורינו הרב שארינו מהר"א יצחקי ז"ל בשו"ת זרע אברהם י"ד סימן ג' דף ל"ד ע"א דהגדיל המדורה על הרב מהרימ"ט ביתר שאת דקושיית האחרונים על התוספות קושיא חזקה דהא דאין שליח לדבר עבירה מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים והמקשה הקשה מכח הסברא וקשיא להו להאחרונים דתקשי ליה למקשן מתניתין דמרובה דתנן נתנו לבכורת בנו או לב"ח וכו' הגביהו והוציאו מרשות הבעלים חייב דאיך קני הגנב במשיכת הכהן או הבע"ח הא אין שליח לדבר עבירה ומוכרח לתרץ כהתוספות דכיון דהשליח אינו יודע שאינה שלו יש שליח לדבר עבירה א"כ גם חצר מאי ק"ל שאני חצר דהוי כמי שאינו יודע אלא ודאי דסתמא דש"ס לא ס"ל כהתוספות ומפרש דחייב קאי לבעלים וכמ"ש רש"י בפירוש ראשון והיא שיטת הרמב"ם פ"ב דגניבה כמ"ש שם מהרימ"ט א"כ אין שום ראיה לדברי התוספות דמאן לימא לן דלרבינא ורב סמא ישתנה פירושא דמתניתין וכו' וזוהי קושיית האחרונים דכיון דהמקשן דהוא סתמא דתלמודא מוכרח לומר דמפרשי נתנו לבכורת בנו דקאי לבעלים מנ"ל לחדש דין זה ומה שהוקשה לרש"י ותוספות לפירוש זה דמתניתין אינו מן התימא דודאי צריך ליישב הכל לדעת הרמב"ם והנכון כדברי הרב הנמקי דאין שום הכרח לחדש דין זה עכ"ל בקצור עיין בספרו הבהיר באורך:
ואני ההדיוט הפלאה זו איני יודע מה היא ומה כל החרדה הזו על דברי מהרימ"ט. ואיני יודע איך ס"ד דמקשן קפסיק ותני דהוי סתמא דתלמודא. ועל כיוצא בזה רגילי רבוואתא לומר ס"ד דמקשן. ותו מה שסיים הרב ז"ל אין שום ראיה לדברי התוספות הא מהרימ"ט לא מייתי ראיה לדברי התוספות רק לתרוצי סוגיא אתא וליתובי קושיית האחרונים מסוגיין על התוספות. והתוספות מה שכתבו הוא דפירושא דמתניתין הכי דלא ידע השליח יש שליח לדבר עבירה וסליק שפיר האי דינא בין לרבינא בין לרב סמא. ואם באנו לעשות פלפולים כאלה צא ופרנס לי מאי מקשה מחצר והלא בחלקו"ת ישית הלא מראשי' כרבינא או כרב סמא ולא יקשה. אטו כל מקשן נקשה עליו אמאי לא תירץ כתרוץ התרצן מדנפשיה. ולא אשכחן אלא כשהוא פשוט מאד דאקשינן ודקארי לה מאי קארי לה. והנה הרב ז"ל שנה ושילש דקושיית האחרונים קושיא אלימתא. ובכלל דבריו כתב דאין שום ראיה לדברי התוספות וסיים דאין הכרח לחדש דין זה. ואין הדברים מכוונים מקבילות הל"א לאות לומר קושיא אלימתא ושוב אין ראיה או אין הכרח. ומ"ש דתקשי למקשן מתניתין דנתנו לבכורת בנו ובנה עליה מצודים לא קשה מידי דאין הכי נמי דהו"מ לאקשויי אמתניתין דנתנו לבכורת בנו. אמנם לא כהתה עינו דיש לפרש דחייב קאי לבעלים הגם דעל זה יש להשיב כמ"ש רש"י ותוספות. מ"מ לא בעי לעייולי נפשיה במידי דיש לדחות ולהכי קבע מילתיה בחצר לחזות בנועם מה יתרצו ולפיהן ישיב משנת נתנו לבכורת בנו דאיהו נמי סבר דפירוש חייב הוא הגנב ואי לא מתרצתא במאי דמשנו רבנן אז יקשה למשנת נתנו וכו' וכי פריקו ליה מלתא דאתיא בקל לפרוקי נמי ההיא דנתנו וכו' דלא ידע לאו בר חיובא וגם לא שייך אי בעי עביד לא העלה על דל שפתיו מתניתין הנזכרת. ואה"נ דהמקשן לא אסיק אדעתיה שום ישוב לא אינו יודע ולא בריא בחיובא ולא אי בעי עביד וכמ"ש מהרימ"ט דלא ידע הני טעמי. א"נ גם הוא בן חיל יסבו"ר ולו ידע לחלק מהני שינויי וניחא ליה למען דעת מה יתרצו לו וא"כ יפה אמר מהרימ"ט דאין קושיית האחרונים על התוספות קושיא והם דברים פשוטים. וכך הם דברי מהריב"ל בח"ג סימן ל"ח כמהרימ"ט דאין קושיית האחרונים קושיא ויש בו איזה תוספת ע"ש ותשובות מהריב"ל נעלמה ממורינו הרב ז"ל. ועתה אמת אגיד כי פנא"י לא הי"ל לעסוק בתורת מורינו הרב ז"ל במה שהאריך עוד. רק את זה אגיד שראיתי לעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה בנימוקיו שהקשה על מ"ש מורינו הרב ז"ל הנזכר בתוך דבריו דשיטת הרמב"ם היא כפירוש ראשון דרש"י דחייב דמשנת מרובה הנזכרת קאי לבעלים ושכן כתב מהרימ"ט שהרי הרמב"ם שם באותו פרק ב' דגניבה דין י"ו כתב דחייב השומר או הבע"ח ואינו כפירוש רש"י הראשון ולא כפירוש התוספות כמבואר וכן כתב הרב לחם משנה שם דלא ס"ל להרמב"ם כהתוספות ע"ש ומזה הקשה הרב כמה"ר יצחק ערוך ז"ל על מ"ש הרב מהר"ם די בוטון בתשובותיו דף קכ"ח ע"ב על מה שהקשה לו אחד קדוש הוא הרב כנה"ג כמו שהקשה בספרו דינא דחיי לאוין דף כ"ג על מ"ש הרב לחם משנה פ"ג דע"ז שכתב הרמב"ם דעושה ע"ז אעפ"י שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה וקשה דהוי לאו שאין בו מעשה ותירץ הרב לחם משנה דכיון דאחר עשאה בשליחותו כאלו עשאה הוא ועל זה הוקשה להרב דקי"ל אשלד"ע ותירץ הרב מהר"ם די בוטון ליישב דברי הרב מר אביו דהעושה לא ידע שהיא צורה נעבדת ובכי האי גונא חייב המשלח כמ"ש התוספות בקמא דף ע"ט ע"ש באורך ועל זה הקשה הרב מהר"י ערוך הנזכר דהרמב"ם לא סבר כדברי התוספות דקמא וכמ"ש הרב מר אביו ז"ל גופיה בלחם משנה פרק ב' דגניבה:
ואנכי חזון הרביתי לרבי"ן חסידא בספר קהלת יעקב בחלק תוספת דרבנן אות ה' שכתב וז"ל מור"ם פסק כרבינא וכו' וכן ראיתי בתשובת מהר"ם סימן תצ"ג פסק כרבינא והש"ך השיג על מור"ם ממ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה דקי"ל כרב סמא וכו' ותמהני דבתשובות הרמ"ה פסק כרבינא והש"ך גופיה לא השוה את מדותיו דבי"ד סימן ק"ס ס"ק כ"ב פסק דהיכא דהשליח לאו בר חיובא מחייב המשלח כרבינא עכ"ל וכאשר ירדוף הקור"א בדברים ככתבן נראה דהרב ז"ל מקשה דהרמ"ה פליג דידיה אדידיה דהרמ"ה שהביא הרא"ש פסק כרב סמא ואלו הרמ"ה בתשובותיו פסק כרבינא ומינה יקשה על הש"ך דתלי זייניה בדברי הרמ"ה שהביא הרא"ש דהרי הרמ"ה בתשובותיו פסק כהרב מור"ם בהגהה. אמנם ודאי דזה אינו ולא עלתה על דעת הרב ז"ל כך אף דמצינו גדול שסבר כך כמו שנבאר. מכל מקום כיון דלא אמרה בפירוש אין לנו ליחס זה אליו. דהדבר ברור דהר"ם הלוי שהביא הרא"ש לחוד ומהר"ם בר ברוך לחוד ותרי גברי רברבי נינהו וכבר כתב הריב"ש סימן תט"ו וז"ל גם הרמ"ה מרוטנבורק לא ידענו מי הוא כי הרמ"ה הוא רבינו מאיר הלוי אבל הר"ם הוא רבינו מאיר מרוטנבורק וכו' ע"ש:
ומ"ש הרדב"ז בתשובותיו דפוס ויניציא סימן תצ"ה דנמצאו תנאי ואמוראי חולקים על רבם וכן הרא"ש על הרמ"ה אומר אני דהוא ט"ס וצ"ל מהר"ם דמהר"ם רבו דהרא"ש לא הרמ"ה. זה עיקר ולא כמ"ש בשם הגדולים ח"ב דף ו' ע"ב אות כ"ג ע"ש ודוק. וגם בדברי הרב החסיד בתוספת דרבנן נראה שהוא ט"ס וצ"ל ותמהני דבתשובות מהר"ם פסק כרבינא. וכונתו להקשות על הרב ש"ך דהשיג על מור"ם בהגהה דהרא"ש בשם הרמ"ה פסק כרב סמא והרי מהר"ם בתשובה פסק כרבינא כדעת הרב מור"ם בהגהה ושוב כתב דהרב ש"ך לא השוה את מדותיו וכו' זה נראה כונתו. ואין כאן תימה ולא קושיא רק הערה שלא זכר הש"ך מתשובות מהר"ם. דנראה מהש"ך דבלא דברי הרא"ש כבר הוקשו לו דברי הרב בהגהה כי הסב דברי המרדכי והגמי"י והאגודה והרשב"א שכלם פסקו כרב סמא הפך מור"ם. ואחר זה כתב שוב ראיתי באשרי ע"ש ושוב כתב דהרי"ף סבר כרב סמא. ואפילו אם רבינו ירוחם לא סבר כן לענין דינא הוא פוסק להפך ע"ש באורך וא"כ אפשר דאפילו אם ראה המציאה תשובות מהר"ם לא שב מידיעתו הרב ש"ך. וטפי הו"ל להרב החסיד להעיר על הרב ש"ך במ"ש בריש דבריו דמ"ש מור"ם דכתב המרדכי בשם מהר"ם ליתא דמהר"ם לא כתב זה אלא דין אחר וכאשר אנכי העירותיהו ממדב"ר קדמו"ת. ומה שהקשה דהרב ש"ך לא השוה את מדותיו כבר קדמו הרב שבות יעקב ח"א סימן קס"ד:
והרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש סימן ל"ה כתב וז"ל הרא"ש פסק כרב סמא ושכ"כ הרמ"ה ויש לעיין דמהר"ם רבו סימן תצ"ג פסק כרבינא עכ"ל וכונתו דאיך הרא"ש לא חש לדעת רבו שפסק כרבינא. ואין זה תימא דהרא"ש רב גובריה לחלוק על מהר"ם רבו כמ"ש הרדב"ז. ואם כונתו דהו"ל להזכיר סברת רבו מיהא. גם זה ידוע דזמנין טובא משכחת דהרא"ש אינו מזכיר לרבו וזמנין דפליג עליה ואינו מזכירו כלל. ואפשר דכיון דהרא"ש ברח לספרד ושם חיבר ספריו הקדושים אפשר דלא הוו בידיה רוב ספרי מהר"ם. ועוד דגם המרדכי והגהמי"י דמזכירין תדיר דברי רבם מהר"ם כמה זמני שלא הזכירו דבריו דלא בא לידם תשובה ההיא וכאשר במאי דקמן לא הזכירו המרדכי והגמי"י תשובה זו דסימן תצ"ג הנזכרת ודכוותה טובא כאשר ידעי רבנן:
ומורינו הרב זרע אברהם תמה מאד על דברי הרב מהר"י אלפאנדארי זלה"ה הנזכר דמהר"ם מרוטנבורק הוא הרמ"ה הלוי והוא רבו של הרא"ש ומהר"ם בר ברוך הוא רבו של המרדכי והאריך בזה והש"ג ישי"ג על הרב נתיבות משפט שכתב מעין דוגמא ע"ש באורך ותימה על גדול שכמותו איך נעלם מעיני חכמתו דמהר"ם מרוטנבורק מר ניהו מהר"ם בר ברוך אלא דמר מזכירו בשם אביו ומר מזכיר שם עירו. והרמ"ה הוא רבינו מאיר הלוי שחיבר פרטי פרטין על התלמוד בשני מהדורות קצרה וארוכה. וכבר בעניותי הארכתי קצת בזה בקונטריס שם הגדולים ח"א והוכחתי"ו בשב"ט אנשים ע"ש באורך:
והנה אשו"ר ברהטי"ם מאי דקשיתיה שם להרב מהר"י אלפאנדארי על מהרימ"ט דדבריו סתרא"י נינהו כי בח"א סימן קי"ו כתב דהגם דאין ראיה מכרעת לסתור דברי התוספות סוף סוף הרי ראינו דהאחרונים חולקים עליהם ע"ש ואלו בחלק ההוא עצמו סימן צ"ה כתב הרב בפשיטות דלא אמרו אין שליח לדבר עבירה אלא כשהשליח יודע וכו' וצ"ע עכ"ל וכבר ראיתי למורינו הרב שם דאיהו מפרק לה דמה שנחלקו התוספות והאחרונים הוא אם המשלח פטור או חייב אבל השליח דלא ידע לכ"ע פטור ומהרימ"ט בסימן צ"ה מיירי לפטור השליח עכ"ד:
ודבריו חיים וקיימים תדע דהרב מהרימ"ט בסימן צ"ה לא הזכיר דברי התוספות דקמא כלל אלא אמרה מדנפשיה בפשיטות דכיון דאיירי לפטור השליח כאשר לא ידע בהא הוא אליבא דכ"ע. וכן מבואר בדברי הרב ש"ך בסימן שמ"ח ושם תמה על הרב דרכי משה והרב סמ"ע שחשבו דלשיטת האחרונים השליח חייב ואינו כן דגם לדעת האחרונים השליח פטור ע"ש וכן מצאתי דהריטב"א דסבר כסברת האחרונים פירש שיחותיו דהשליח פטור כמ"ש בשמו רבינו בצלאל במקובצת מציעא בסוגיין ע"ש ובדברי הרב המגיד פ"ב דגניבה ובזה תבין סוף דברי הנמקי בשם האחרונים ועמ"ש מהרש"ל בים של שלמה קמא פ"ז סימן ל"ג ורמזו הרב ש"ך. והיותר שיש לתמוה על מור"ם והסמ"ע הוא מדברי הרב המגיד דאם זכרו מדברי הה"מ לא היו מפרשים דברי הרב הנמקי בשם אחרונים כאשר פירשום עיין בהם וחקור בהם ודוק הטב כי קצרתי:
וחמות"י ראיתי אור להרב החסיד בספר ארעא דרבנן אות ז' שהוכיח מדברי הרב מהרימ"ט ח"מ סימן ק' ומההיא דפרק זה בורר דאין טוענין למסית דבן נח בבן נח חבירו אמרינן אין שליח לדבר עבירה וצ"ע מסוגיית ע"ז דף נ"ג דאמרו כי עבדו ישראל עגל שליחותייהו עבדי והא קי"ל אין שליח לדבר עבירה. והרב פרשת דרכים הביא בראשית רבה ותימה דב"ר אתי כשיטת הש"ס בסוגיית ע"ז ותירוציו לא יתכנו בסוגיית ע"ז זה תורף קיצור דבריו ז"ל הלא בספרתו לרצון אמרי מליא כל ארע"א זיו יקריה. וכן הרב ז"ל הקשה על תשובת מהרימ"ט בספרו הנחמד שארית יעקב פרשת בלק מסוגיית ע"ז ומב"ר. גם בתוספת דרבנן אות ה' אכפל תנא להוכיח מסוגיית ע"ז הנזכרת ותמה על מהרימ"ט והרב פרשת דרכים ע"ש. ונהירנא דהרב המופלא מהר"א נבון בספרו הבהיר מחנה אפרים הוכיח מהמדרש דאין שליח לדבר עבירה. וגם מייתי סוגיית ע"ז הנזכרת לענין שליחות גוי בגוי וכעת ספר מחנה אפרים איננו פה עמנו:
ולפי מה שכתבנו בעניותנו בסמוך אות נ"ד אין ראיה מפרק זה בורר דגוי בגוי אין שליח לדבר עבירה דלא שייך ולא מיירי לענין שליחות כמדובר לעיל ועיין מ"ש הרב ש"ך סימן שמ"ח:
גם מסוגיית ע"ז הנזכרת כבר כתבנו לפי קצורנו בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סימן ה' דלאו מדין שליחות אתינן עלה והוא לשון מושאל תדע דמאן שויינהו שלוחי אלא כונת הש"ס דמדפלחי לעגל תו ליכא למימר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש. ועתה נדפס מחדש עפרא דארעא להרב המפורסם מהר"י עייאש וראיתי להרב ז"ל דאיהו מפרק לסוגיית ע"ז כדאמרינן:
ודע שהרב מהר"ר דוד גרשון ז"ל הביאו מופת הדור הרב מהר"ח אבואלעפיא ז"ל בספר הבהיר עץ החיים פרשת שמות סבר דלרב סמא דסבר דאי בעי עביד אי בעי לא עביד משא"כ חצר דבעל כרחיה מותיב ביה ה"ה מלך דמוכרח לקיים ציוויו עכ"ד וק"ק דבש"ס לא אשכח מאי בינייהו אלא מילי דלרבינא מחייב שולחו ולרב סמא פטור והול"ל האי ביניא דמלך דלרב סמא מחייב שולחו ולרבינא פטור. ומהש"ס משמע דליכא מידי דלרב סמא מחייב שלחו ולרבינא פטור. וכן משמע מדברי הרמ"ה והרא"ש דלרב סמא ליכא אלא חצר וכן משמע מדברי הרב ש"ך סימן קפ"ב כאשר יראה הרואה:
ואני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דקדקתי על הרב הנזכר מסוגיית קדושין דף מ"ג דמייתי ראיה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון ומהדר לשנויי ואמאי לא קאמר דמלך המשלח חייב. ואני בעניי תירצתי שם דההיא סוגייא קיימא אליבא דרבינא ואין הכי נמי דלרב סמא יתרץ דמלך כחצר ושמאי לא מחלק ע"ש. ועתה אני רואה דמלבד שהתירוץ עצמו הוא דוחק עוד הן בה כי הנה דברי הרב הנזכר לא סלקי שפיר כי אם אליבא דהרמ"ה והרא"ש דפסקי כרב סמא. אבל למהר"ם דפסק כרבינא וכן לדעת הריטב"א ורבותיו דלא פליגי וא"כ אתיא ממילא דקי"ל כרבינא. מה נועיל בהך תולדה שהוליד הרב ז"ל דלא קי"ל כרבינא. אך לדעת הרמ"ה והרא"ש דפסקו כרב סמא הוא חידוש דין. והשתא לדעת הרמ"ה והרא"ש דפסקו כרב סמא משום דאמרה קמיה רבינא וקבלה מיניה א"כ רבינא הדר משמעתיה וכפי זה איך אפשר לתרץ דההיא סוגיא אתיא כרבינא הרי רבינא גופיה הדר ביה והדרא קושיא לדוכתא. ואפשר לומר דאי אמרה הרב הדג"ן היינו במלך גוי אבל במלך ישראל לא אתמר הכי דמוזהר שלא לשמוע למלך נגד דת ודין וכמ"ש על יואב בסנהדרין דף מ"ט על יואב דלא דריש רק שלא לשמוע למלך נגד הדין. ועדיין צריך ישוב ולעמוד בראיה שהביאו האחרונים מדוד המלך ע"ה ומ"ש מהרש"ל והש"ך ומהרי"ט ומורינו הרב זרע אברהם ע"ש ואין הפנאי מסכים ודוק. לענין אין שליח לדבר עבירה באיסור דרבנן מידי עוברי בספר נודע ביהודה ראיתי דאיירי בפרט זה באה"ע סימן ע"ה דף צ"א ע"ב ושם שקלא וטריא בענינים אלו עד סימן פ"ב דף ק"ב ולעת פנאי בל"נ נעמוד עליו בס"ד:
נו. אין תורמין שלא מן המוקף. הרב החסיד בארעא דרבנן אות ז' מייתי פלוגתא אי הוי מדאורייתא או דרבנן וכתב דסוגיית ערובין דף ל"ב דקאמרי התם ניחא לחבר דלעבד איהו איסורא קלילא ולא לעביד ע"ה איסורא רבה דייק כרש"י דסבר דהוי דרבנן דקרי לתרום שלא מן המוקף איסורא קלילא והיינו דרבנן דאי דאורייתא הרי אמרו פרק הערל דף פ"ב דבמידי דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עכ"ד ועל זה דחה הרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא דהך איסורא דשלא מן המוקף אין בו לאו אך אסור מדאורייתא איסור בעלמא. ובאיסור דלית ביה לאו ודאי דגרע אפילו מלאו דלית ביה כרת ושפיר קרייה קלילא לגבי איסור אכילת טבל דהוי במיתה ועוד וכו' כי הך דראב"ע דשחרר עבדו וכו' עיין בדבריהם ז"ל:
ואני בעניי אומר דהגם דהש"ס אומר מה לי איסור לאו מה לי כרת היינו לחוש או להרחיק וכיוצא דליכא לפלוגי מאיסור לאו לכרת כי הכל יצא מפי עליון למשה רעיא מהימנא. ומה אכפת אם בחלק מצותיו ענש כרת ובקצת מלקות כלם נתנו מרועה אחד. האמנם אין ספק דאיסור לאו ענשו קל מלאו דיש בו כרת וזה נראה בעין. אם כן אפה מה ראיה מייתי מדקאמר הש"ס דלעביד אסורא קלילא דהוי דרבנן לעולם אימא לך דמדאורייתא הוי ואמר אסורא קלילא כי קל הוא מטבל דהוי במיתה וקריאת שם לומר איסורא קלילא אינו ענין למ"ש מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כי כך הוא האמת דהוא איסור קל. והרי פ"ק דשבועות אמרינן דף י"ב על הקלות ועל החמורות ומפרש על הקלות מ"ע ומצות לא תעשה ועל החמורות כריתות ומיתת ב"ד והרי דקלות הם עשין ולאוין וחמורות כריתות ומיתות ב"ד ושפיר קאמר איסורא קלילא ואין צורך למ"ש הרב מהר"י עייאש דשאני הכא דליכא לאו והוא איסור בעלמא וכו' דאף אי איכא לאו איסורא קלילא הוא כדקרי להו לעשין ולאוין בברייתא קלות וכ"כ הרמב"ם פרק א' דתשובה ושאר מ"ע ומצות ל"ת שאין בהם כרת הם הקלות והחמורות הם שחייבין עליהם מיתות ב"ד או כרת:
איברא דמ"ש הרב מהר"י עייאש יועיל דלא אמרינן בכי האי גוונא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ומהר"י כולי בהגהת ספר משנה למלך פ"א דהלכות יום טוב דין י"ז העלה דלא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אלא בלאו שיש בו מלקות ע"ש. אחר זמן רב ראיתי מ"ש בספר מחנה ראובן דף ו' מספרו ע"א בזה וע"ש מ"ש בענין אי בדרבנן בעי לתרום מן המוקף וכנראה דנעלם ממנו סוגיית חולין דמייתי הרב ארעא דרבנן משם מהר"י ערוך ע"ש ואני אמרתי בחפזי ומ"ש הרב מהר"י עייאש כי הך דראב"ע דשחרר עבדו וכו' כן כתב בתשובות בספרו הנקרא בני יהודה סימן קכ"ד והוא אגב שטפיה דהוא ר' אליעזר הגדול דסתם ר' אליעזר הוא ר' אליעזר הגדול כידוע:
והנה הרב ארעא דרבנן הוכיח דהרמב"ם סבר נמי דאין תורמין אלא מן המוקף הוא דרבנן מדמכשיר דיעבד דאלו מדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד והרב מהר"י עייאש דחה דהאי כללא דלא מפלגי בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד היינו כשהאיסור מפורש בכתוב אבל כשאינו מפורש יש חילוק ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ם פ"ז דתמידין דאם ספר העומר מיושב יצא דמנ"ל דיצא בדיעבד והא נפקא לן מקרא דאל תקרי בקמה אלא בקומה והשתא ניחא דלא נזכרה עמידה בפירוש בכתוב אלא מכח אל תקרי יוצא בדיעבד עכ"ד הרב מהר"י עייאש ז"ל. ולי ההדיוט מה שחילק דכשאינו מפורש מפליגינן אינו מחוור דכל שהוא דאורייתא אין חילוק וכן נראה מדברי התוספות בגיטין סוף דף ג' כמו שיראה המעיין:
ומאי דתריץ יתיב עפ"ז מ"ש הרמב"ם פ"ז דתמידין דאם מנה מיושב יוצא דהגם דנפיק מקרא לא הוי מפורש עם האדון הסליחה דדרשא זו ליתא בשום דוכתא לא בבבלי ולא בירושלמי ולא במדרשים ואע"ג דבפסקי הרא"ש סוף פסחים מייתי לה בשם ת"ר עלה על לבי לומר שהוא תוספת בהרא"ש ואינו מפסקי הרא"ש ואעידה לי ב' עדים חדא דליתיה בהרי"ף. ותו דלא מייתי ליה בקצור פסקי הרא"ש. ונעלם מהרב מהר"י עייאש הנזכר מ"ש מרן בכסף משנה שם בדין הרמב"ם פ"ז דתמידין הנזכר דעליה קאי משם מהר"י ן' גיאת שקבלה מפי רבותינו דמונין מעומד ואסמכוה אקרא בקמה קרי ביה בקומה עכ"ד הרי מפורש דאסמכתא בעלמא היא ואינו מדאורייתא ואפילו אסמכתא זו לא נמצאת בש"ס ובמדרשים. ואני בעניי מצאתי שרש הדבר בפסיקתא מרבינו טוביהו כמ"ש בעניותי בברכי יוסף א"ח סימן ח' וסימן תקפ"ה. ולכל הדברות אסמכתא היא ולאו מדאורייתא ועמ"ש בשיורי ברכה סימן ח' ובספרי הקטן מחזיק ברכה שם בס"ד. שוב ראיתי דמרן בב"י סימן תפ"ט מייתי בשם הרא"ש הא דכתוב בסוף פסחים דת"ר וכו' וק"ק שלא העיר דאין זה ברייתא והוא אסמכתא בעלמא כמ"ש הוא גופיה משם מהר"י ן' גיאת בכסף משנה כמדובר:
נז. אין ספק מוציא מידי ודאי. הרב ארעא דרבנן אות י"ב הביא דברי התוספות פ"ק דפסחים דף ט' משם ר"י דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ע"ש ויש בזה אריכות דברים ויש להרגיש על הרב ז"ל דלשינויא אחריתי דר"י אף בדרבנן אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כמבואר בתוספות שם ואיך סתם הדברים כאלו הדבר פשוט בדעת ר"י ואני הדל הארכתי קצת בענין זה ובמ"ש התייר הגדול הרב משנה למלך פ"ד דבכורות והרב שער המלך בסוף הלכות מקואות כמו שתראה בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן קפ"ו וספר הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן ס"ט בס"ד ומשם באר"ה:
חן. אין אדם משים עצמו רשע. נסתפק הרב ארעא דרבנן אות י"ז אם יהיה נפסל מדרבנן ועמ"ש בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ל"ד אות ל' ע"ש. אחר שנדפס זה האיר ממזר"ח קונטריס להרב המופלא מהר"ח בכר דוד אבואלעפיא זלה"ה שקיל וטרי בענינים אלו ונדפס מחדש בסוף ספר אשדות הפסגה ועיין בעזרת נשים דף ל"ב אי בעבד אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ע"ש:
נט. אין אדם משים עצמו רשע. היינו אפילו באיסורא דרבנן כ"כ הרב ארעא דרבנן שם והוכיח כן מסוגיית כתובות דף י"ח. ואני בעניי הארכתי בזה בספר הקטן ברכי יוסף שם בח"מ סימן ל"ד אות ל"ד. וקצת ממה שהזכרתי ראיתי עתה אגב רהטאי להרב ז"ל עצמו בספרו הבהיר שנדפס עתה תוספת דרבנן אות י"ז שהזכירו ע"ש. והרב מהר"י עייאש בספר עפרא דארעא לא העיר כלל בזה. ומה שהביא ראיה מח"מ סימן צ"ב דין ה' אינה ראיה לפרט זה ודוק:
ס. אם אומר מותר. עמ"ש הרב ארעא דרבנן שם ועיין מ"ש בעניותי על זה שם בספר הקטן ברכי יוסף סימן ל"ד אות ל"ח. ובאומר דרך תשובה עמ"ש שם אות ל"ה:
סא. אין מטבילין גר בלילה. הרב החסיד בארעא דרבנן אות י"א הביא מתוספות פרק החולץ סוף דף מ"ה לחד תירוצא דאין מטבילין גר בלילה היינו לכתחילה ומדרבנן עכ"ד וכן כתב הרא"ש בפשיטות בפסקיו משם רבינו מאיר ע"ש ועמ"ש התוספות דף מ"ו ע"ב והריטב"א בחידושיו על דף מ"ו הביא פלוגתא אם עלתה לו טבילה בלילה והכריע דאינה טבילה והרמב"ם שכתב דיצא אינו נכון ע"ש והביאו הנמקי וקצת יש להרגיש איך לא כתב דרבו הרשב"א בחידושיו הכריע כהרמב"ם ע"ש ועיין בבית יוסף י"ד סימן רס"ח ועמ"ש הרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף שם בח"מ סימן ה' בס"ד:
סב. אוריתא. אמרו בעירובין דף ס"ז בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן ועמ"ש הרב החסיד בארעא דרבנן אות י"ט ועמ"ש אני בעניותי בספרי הקטן פתח עינים שם בעירובין ומשם באר"ה איזה חילוקים שחילקו האחרונים בזה ע"ש. עיין ביד מלאכי אות לג. והרב תרומת הדשן סימן מ"ג חילק בהא דבדרבנן עבדינן עובדא וכו' דה"ד כשבא הרב להורות הלכה למעשה אבל אם רואה את רבו ששולח ידו לאכול דבר שנראה לתלמיד שיש לחוש בו לאיסור אין צריך לשתוק וכתב הרב ש"ך י"ד סימן רמ"ב ס"ק מ"ב שכן היה נראה עיקר אלא שמסיק הרב תה"ד שם דאין לדקדק כולי האי ומשו"ה מור"ם לא כתב אלא היכא שברור לו האיסור עש"ב ועמ"ש מור"ם בדרכי משה שם ודוק:
סג. איסור שנתערב אפילו זורקו צריך ס' נגד כל האיסור. ובבדק הבית בשם הרשב"א דאפילו באסורין דרבנן אמרינן הכי עכ"ד הרב החסיד בארעא דרבנן אות כ"ג והרב מהר"י עייאש כתב בעפרא דארעא שהוא מבואר בסימן צ"ח ומ"ש בשם הרשב"א מבואר גם זה בפרי חדש ס"ק יו"ד עכ"ד ואיני יודע מה בא ללמדנו ואמאי אכפל תנא. אך אתה תחזה שמרן בבדק הבית הביא זה משם ארחות חיים שכתבו משם הרשב"א ע"ש. וכבר מבואר בחידושי הרשב"א פרק גיד הנשה על דף צ"ט ע"א בסופו ע"ש ובפרי חדש:
סד. אסור. לשון אסור דנקיט הרמב"ם אין לדקדק ממנו דאיסורא אית ביה ולא אזהרת לאו כמ"ש ריש פרק י"ב דיומא לפי שהרמב"ם מנהגו לאומרו אפילו במקום מלקות כמ"ש בהלכות מאכלות אסורות בשר בחלב אסור לבשלו והמבשל כזית לוקה. כ"כ הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג ריש הלכות חמץ. וראיתי להרב כנה"ג ח"מ ריש סימן שנ"ט שכתב שהרב אליעזר ן' שושן כתב דבמקום שהרמב"ם כותב אסור כונתו איסור איכא לאו ליכא. והרב כנה"ג כתב דמצינו להרמב"ם שכותב אסור אף במקום שיש מלקות והביא הרבה ראיות מלשונות הרמב"ם ע"ש ולא זכר תניא דמסייע ליה הרא"ם בתוספותיו והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בשר בחלב אסור וכו' שהיא אחת מראיותיו. ומכל מקום כתב שם הרב כנה"ג דדעת מרן דכל היכא דכותב הרמב"ם אסור לבד ואינו כותב אסור דין תורה וכל העושה עובר בלאו אין איסורו איסור תורה אלא מד"ס ע"ש:
ואם כותב הרמב"ם אסור ואין לוקין עליו לעיל באות ח"י כתבתי דדעתי הקצרה דמשמעותו דאסור מן התורה כדעת הרב החסיד הרמ"ך בתשובתו בספר בני יהודה סימן מ"ז ודלא כהרב המחבר שם עיין באורך בס"ד:
סה. אסורה. בדברי הרמב"ם בטרפיות פעם כותב אסורה ופעם כותב טריפה ולפום ריהטא יראה דכשהוא מספק כותב הרמב"ם אסורה וכשהוא מדינא כותב טריפה כן כתבתי בעניותי בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן מ"א אות ט' דף י"ט ע"ב. ומיהו צריך חיפוש בדברי הרמב"ם לראות אם זה כלל גמור בדבריו וכמו שרמזתי שם:
סו. אינו רואה סימן ברכה. עמ"ש הרב החסיד ארעא דרבנן אות מ"ו. ודעת מרן נראה דכשאמרו רז"ל אינו רואה סימן ברכה איסורא איכא כמ"ש בא"ח סימן ש"ו אסור להשכיר חזנים להתפלל אמנם האחרונים שקלי וטרו בדעת מרן ממ"ש בב"י דקשה מדבריו אדבריו ואני בעניי כתבתי על זה ומ"ש האחרונים בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תקפ"ה וע"ש בסימן תרצ"ה:
סז. אב הטומאה. הרב ארעא דרבנן אות ל"ב הביא מהרמב"ם פ"ו דאבות הטומאה דאב הטומאה מד"ס ספיקו טמא וכתב דכמה מן התימא על רבינו שמשון דפ"ב דמקואות וכו' ועיין במ"ל פ"י דמקואות עכ"ד בקצור והרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא כתב על זה זה הלשון לא ראינו פ"ו ואדרבא בדין ג' כתב מרן וכו' עכ"ל ועמו הסליחה דבמקום אשר הור"ה גבר הרב ארעא דרבנן פ"ו צ"ל פט"ו ושם הרמב"ם קרי בחיל כמ"ש ה"ה ארעא דרבנן ומבואר הדבר בספר משנה למלך פי"א דמקואות. ומה שתמה הרב ארעא דרבנן על רבינו שמשון היא תמיהת הרב משנה למלך שם. ועיין במה שרמז מהר"י עייאש במש"ל פ"ו דין ד' מהלכות אבות הטומאות ודוק:
סח. איסור מאכלות. מדאורייתא אסור להסתחר בהם כמבואר בהרמב"ם ספ"ח דמאכלות אסורות ובי"ד סימן קי"ז ואסורי דרבנן מותר להסתחר בהם כמו שנתבאר שם והרב החסיד בספר ארעא דרבנן אות כ"ה כתב בשם הרב פ"מ דרוב הפוסקים סברי דאיסור זה מדאורייתא וכן נראה מדברי הרשב"ץ ח"ג סימן רצ"ב ע"ש וכן משמע מדברי קצור שבלי הלקט כ"י סימן מ"ט וכתבו הרב פ"מ בראשון סימן ג' והרב מש"ל שם ספ"ח דמ"א דדברי התה"ד בשם גליון דמוכח דאיסור הנזכר מדרבנן דברי יחיד. והרב פר"ח טרח להסכים דברי הרשב"א בתשובותיו לזה ע"ש באורך. ועתה נדפסו שו"ת להרשב"א ח"ג ובסימן רכ"ג נראה דסבר דאיסור זה דרבנן ע"ש. וראיתי להרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא שריחק למ"ש הרב ארעא דרבנן משם הרב פני משה להוכיח מדברי הרמב"ם שסבר שהוא איסור תורה וכתב שהרב פרי חדש סימן קי"ז הוכיח הוכחה ברורה ודלא כתשובת הרב פני משה דיש לדחות עכ"ד ואיני יודע למה לא כתב שהרב משנה למלך גם הוא דחה דברי הרב פ"מ והוכיח הוא כמ"ש הרב פרי חדש עש"ב:
ואני אמרתי בחפזי דדינא קמשתעו שני המאורות הגדולים הרב משנה למלך והרב פרי חדש במה שהוכיחו מדברי הרמב"ם שכתב אסור לעשות סחורה וכו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ומוכח דהשאר הוא [אסור] בסחורה מדאורייתא. ומה שפירש הרב באר יעקב בדף ס"ה ע"ב שכונת הרמב"ם כמ"ש התוספות בחגיגה דף י"ח דאיסור דרבנן דאסמכוהו אקרא לא אסרו דבר המפורש להיתר וזה כונת הרמב"ם דאיסור סחורה הוא דבר שסמכו אל הכתוב ואין לאסור דבר שהכתוב [התיר] בפירוש וז"ש שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ולעולם דהרמב"ם סבר דאיסורו מדרבנן עש"ב. לדעתי הקצרה לא הונח לי לומר דהרמב"ם כיוין לומר ע"ד שכתבו התוספות בחה"מ מאחר דלא הזכיר שהוא מדרבנן ולא הזכיר דאסמכוהו אקרא ומה גם דאין דרך הרמב"ם בחיבורו המסולת לעשות כללי הש"ס ומה גם באופן שלא יובנו כלל ובפרט דזה חידוש רבותינו בעלי התוספות ואינו מפורש בש"ס. וגם מה שפירש עוד בדברי הרמב"ם ע"ש הראשון אינו נח לי והשני קשה הימנו. ושם כתב דהרשב"א בתשובה כך סובר דהוי מדרבנן גם שלא ראה תשובת הרשב"א בשו"ת הנדפסות מחדש. והרב הנזכר האריך הרבה. וכבר רמזתי מקדם לעי"ן דהאידנא לא נחתינן לפלפולא רק מה שילקוט העי"ן אגב ריהטא איזה הגהה וכיוצא מן החדש על איזה נימוקים והגהות אשר היו לי מקדם קדמתה:
סט. איסור דדבריהם לחולה שאין בו סכנה. הרב החסיד על הארץ הטובה ארעא דרבנן אות כ"ו הביא תשובת הרשב"א דמייתי מרן בב"י בי"ד סימן קכ"ג שכתב דלא מצא היתר לאכילה ושתיה אפילו באיסורין דרבנן בחולה שאין בו סכנה אלא בבשולי גוים וכתב עלה וז"ל וגם הרמב"ן בתשובה סמן קכ"ז מסכים הולך כדעת הרשב"א והרדב"ז בתשובות ח"א סימן ב' כתב שם בפשיטות דכל אסורין דרבנן מותרים בחולה שאין בו סכנה עכ"ל ומ"ש הרב ז"ל דגם הרמב"ן בתשובות מסכים כדעת הרשב"א הוא אגב שטפיה דכבר נודע דתשובות להרמב"ן הנדפסות הם מהרשב"א כמו שכתב מרן בהקדמתו ומה הלשון אומרת שהרמב"ן בתשובה בהסכמה עלה כדעת הרשב"א והלא תשובה זו שבשו"ת המיוחסות להרמב"ן היולדה והמחזיקה הוא הרשב"א עצמו. ופוק חזי שהרב שיירי כנסת הגדולה בא"ח סימן שכ"ח כתב דאפשר דהרדב"ז ח"א סימן ב' מ"ש בשם תשובת הרשב"א כיוין על תשובה זו שבשו"ת להרמב"ן סימן קכ"ז ע"ש:
ואנכי חזון הרביתי להרב המפורסם מהר"י עייאש בעפרא דארעא שתמה על הרב ארעא דרבנן דהרדב"ז מיירי בנדה חולה שבעלה רופא וכו' ואין זה סתם יינם ולא אכילת דבר איסור וכו' ואין זה ענין לתשובות הרשב"א וכו' ולא הי"ל למחבר לכתוב שהרדב"ז יחלוק על זאת התשובה עכ"ד בקצור ולא ידענא אמאי אשתפוך חמימי דהרב ארעא דרבנן לא כתב אלא דהרדב"ז כתב דכל איסורין דרבנן מותרין בחולה שאין בו סכנה. ודברים אלו בספר נכתבים בתשובות הרדב"ז וז"ל ואין סברא לחלק בין איסורי שבת לשאר איסורין דרבנן שהרי בשולי גויים מותר לחולה שאין בו סכנה עכ"ל והני מילי הנה הנם כמ"ש הרב ארעא דרבנן בשם הרדב"ז כמבואר ופשיטא שחולק על הרשב"א בתשובות שהביא מרן סימן קכ"ג דשם כתב בהדיא דאין היתר באיסורין דרבנן בחולה שאין בו סכנה אלא בבשולי גוים וטעמא טעים להיתר בש"ג א"כ הרדב"ז השוה כל האיסורין ומביא ראיה מבשולי גויים וזה פשוט אבל בסתם יינן לא ביאר הרב ארעא דרבנן מה דעת הרדב"ז ומוצל אותו צדיק מהשגת הרב מהר"י עייאש. והרב משנה למלך ז"ל פ"ה מיסודי התורה דין ו' כתב על תשובת הרדב"ז הנזכר דאשתמיטיתיה תשובת הרשב"א ז"ל שהביא מרן סימן הנזכר ע"ש ונעלם מהרב מהר"י עייאש ז"ל ודוק הטב:
ע. איסור דרבנן לא זהירי כלהו אינשי. כ"כ הרב המגיד הלכות אשות פ"א דין ד' דאם לא היתה הפנויה שאינה נפקרת אסורה מהתורה לא היו סומכים על חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דאיסורא דרבנן כלהו אינשי לא זהירי ביה. והרב ארעא דרבנן אות כ"ט כתב על זה ועיין מ"ש בהלכות מלוה פ"ד דין י' עכ"ל וכונת הרב להקשות על הה"מ דשם פ"ד מהלכות מלוה דין י' כתב גבי מלוה מוצא יותר על חובו מותר שאין תולין ברבית מאוחרת שלא יהיה הלוה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי אינשי ברשיעי וכל שכן לנזקן לא מחזיקינן עכ"ל והרי רבית מאוחרת היא דרבנן וכפי מ"ש הרב המגיד עצמו פ"א דאישות דאיסורא דרבנן כלהו אינשי לא זהירי ביה איך כתב דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. והיא קושיית מהר"י כולי בהגהת משנה למלך והוא ז"ל כתב דנ"ל דסבר דאיכא הכא איסורא דאורייתא וכו' ע"ש. ולי ההדיוט אין צורך לומר דס"ל דאיכא איסורא דאורייתא דיש לחלק דמ"ש הה"מ בהלכות אישות הוא דוקא בעריות דנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן והוא קשה לרוב בני אדם לפרוש כמ"ש הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה וטור א"ה סימן כ"ג ואינו סותר מ"ש בש"ס רוב בגזל ומיעוט בעריות דההיא היינו דהמיעוט נכשלים אבל הוא דבר קשה לרוב בני אדם לפרוש וכופין את יצרם והמיעוט נכשלים ותאות עריות ויצרא דעבירה גדול מאד מיצר הגזל ואיסורים אחרים והן בעון באיסורין דרבנן בעריות אינם זהירים וזהו שכתב הה"מ דהוא אסור מדאורייתא ולכך אמרינן חזקה אין אדם עושה וכו' אבל שאר איסורין אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. א"נ אפשר לומר דהתם דהרעותא לפנינו דידענו דבא ביאה זו ואנו רוצים להקל מעליו הענין באומרנו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אז צריך שיהיה איסור תורה דכלהו אינשי לא זהירי באיסורי רבנן וגם זה דהרעותא קמן מסתברא דהוא מהנך דלא זהירי ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אבל הכא דליכא רעותא והאי טופייאנא אפשר דגזל היא בידו או ביד אחר ורצה להשיב בדרך נסתר בכי האי גוונא לא מחזקינן רשיעי לאינשי ונאמר דאין זה מהנך דלא זהירי וזה אינו רבית מאוחרת. או אפשר דהתם בהלכות אשות הדבר נוגע לו לעצמו ובהכי לא זהירי באיסורי דרבנן אבל הכא דמכשיל למלוה בכה"ג אמרי לא מחזקינן ברשיעי להכשיל אחרים וזה אינו דומה לאשה שבא עליה כמבואר ודוק הטב ועיין בספר קהלת יעקב הנדפס מחדש בחלק מדות חכמים:
עא. איסור קריבה דעריות. להרמב"ם מן התורה כמ"ש בהלכות איסורי ביאה פכ"א ובספר המצות לאוין שנ"ג אך דעת הרמב"ן נוטה דהוי דרבנן. וכן הוא דעת הרשב"א בתשובות סימן אלף קפ"ח ולדעת מרן בב"י י"ד סימן קצ"ה דלדעת הרמב"ם דהוי איסור תורה אסור לבעל רופא למשש דפק אשתו נדה וכיוצא אף שיש פקוח נפש. והרב שפתי כהן חולק עליו דלדעת הרמב"ם דהוי איסור תורה אינו אלא כשעושה דרך תאוה והאריך בזה וכן הסכים בספר כרתי ופלתי עם הרב ש"ך וכן הסכים בספר סדרי טהרה הנדפס מחדש והאריך ע"ש. ועיין בתשובות מורינו הרב זרע אברהם י"ד סימן ה' דף ל"ו ודף פ"ב תשובת מורינו הרב מהר"י הכהן ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן דברים אחדים דף קט"ן בס"ד. והרב החסיד בספר ארעא דרבנן אות ס"ח הביא תשובת הרדב"ז סימן ב' בח"א וטען עליו מדברי הרמב"ם והדר תריץ יתיב וגם הרב מהר"י עייאש בסוף הסכים לדבריו ע"ש. ונעלם מהם שכל זה הם דברי הרב כנסת הגדולה י"ד סימן קצ"ה דמייתי תשובת הרדב"ז הנזכרת ותמה עליו מדברי הרמב"ם ושוב בא לכלל ישו"ב כדתרגמוה הרבנים הנזכרים בתרי ארעתא ע"ש:
עב. אמירה לגוי שבות. לדעת רבינו אליעזר ממיץ בספר יריאים דהא דאמרינן אמירה לגוי שבות היינו דוקא במלאכת הגוי אבל במלאכת ישראל אם עושה הגוי הוי דאורייתא ולזה נוטה דעת הסמ"ג לאוין ע"ה. והרב החסיד בסוף ארעא דרבנן אות רכ"ד הביא מהריטב"א בשם הרמב"ן דעיקר שבות מן התורה ע"ש באורך. ודעת מרן בש"ע דאפילו במקום מצוה אסור מלאכה גמורה כדמוכח סימן רע"ו וסימן ש"ז דדוקא שבות דשבות הותר במקום מצוה. ואנן בדידן קבלנו הוראות מרן כמ"ש גדולי האחרונים ואין להתיר כדעת מור"ם. ואם הורה אחד במקומותנו להתיר כמור"ם צריך תשובה וכפרה מעין דוגמא למ"ש הרב פנים מאירות ח"ב סימן ק"ך דבמילתא דשרי לדעת מרן אם אשכנזי הורה להתיר באשכנז כמרן צריך תשובה וכפרה ע"ש:
עג. אמירה לגוי בשאר איסורים דאורייתא. היא בעיא מציעא דף צ' ופליגי רבוואתא לענין דינא אי אסיר או שרי כמבואר בפסקי הר"ש ועמ"ש מורינו הרב זרע אברהם בא"ח סימן ט' ומורי הרב נחפה בכסף בי"ד סימן... ועמ"ש אני בעניי בענין זה בספר הקטן ברכי יוסף בי"ד סימן רצ"ז דף ס"ג ודף ס"ד ע"א וע"ג:
דע. אמירה לגוי בדרבנן. כתבו התוספות בגיטין דף ח' דאפילו דרך כרמלית איכא אמירה לגוי שבות והרב החסיד בארעא דרבנן במהדורא תנינא אות י"ט תמה עליהם דהרי פרק הפועלים איבעיא לן בלאו דחסימה מי איכא אמירה לגוי דה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו ל"ש ונחלקו הראשונים ולכל הדברות דוקא לאו לא בדרבנן והאריך בזה. והרב מהר"י עייאש במהדורא קמא אות ע"ז (מא"ד ואות ל"ה מעפרא דארעא) הניח מונח דהרב ארעא דרבנן תירץ לקושיתו וע"פ מונח זה הקשה דלפי חילוקו מאי קשיא ליה מסוגית פרק השואל להראב"ד וכו'. ולי ההדיוט אמר רב הנח"ה שובר"ת דהרב ארעא דרבנן לא תירץ לקושיתו על התוספות דגיטין הנזכרת ובכן יבא כל לשונו וקושיותיו מכוונים כאשר יראה המעיין בכל דברי הרב ארעא דרבנן ודבריו מבוארים בא"ר לח"י רוא"י:
אמנם האמת דלא קשה על דברי התוספות בגיטין הנזכרים ולא על הראב"ד מפרק שואל דודאי משום חומרת שבת החמירו גם בשבות דשבות כיון דחמיר שבת דאית ביה סקילה אמטו להכי ראו להחמיר אפילו בשבות דשבות. ואיבעיא בש"ס בשאר איסורין דאית בהו לאו מדאורייתא אי איכא אמירה לגוי ובאומרו בש"ס מי אמרינן שאני שבת דאיסור סקילה בזה כלל דמשו"ה גזרו אמירה לגוי שבות ואפילו באיסור שבת דרבנן ולא אצטריך לש"ס לפרש וזה פשוט ובהכי ל"ק על התוספות ולא על הראב"ד וכן כתב מורי הרב נחפה בכסף בי"ד סימן ג' דף ל' בפשיטות וכך הם דברי הרב מהר"י עייאש שם בעפרא דארעא והם דברים ברורים ומוכרחים:
עה. אמירה לגוי באיסור דרבנן דעלמא שרי. כ"כ הרב פרי חדש סימן תס"ח ומה שהקשה עליו הרב ארעא דרבנן מפרק שואל וגזר אומר שהרב פרי חדש לא ראה סוגיית פרק שואל. ולפי האמור אינו ענין איסור שבת לשאר איסורין ול"ק על הרב פר"ח וכ"כ הרב מהר"י עייאש. וכן הסכים מורי הרב זלה"ה בספר הבהיר נחפה בכסף י"ד סימן ג' דף ל' עם הרב פרי חדש. והדר קשיתיה מדברי התוספות בר"ה דף כ"ד ותריץ יתיב לדברי התוספות להסכימם עם דברי הרב פר"ח ע"ש:
עו. אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה. הכי תנינא בתוספתא. ואחזה אנכי להרב החסיד עיר וקדיש על ארעא דרבנן אות פ"ב שכתב וז"ל כתבו התוספות פרק החולץ דאין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ובתוספות פרק אלו נאמרין דף מ"א ד"ה אותו היום כתבו בהיפך דאף מדאורייתא בעינן מן המשיאין וצ"ע לדידהו מלכות רחבעם וכו' ולדעת הרמב"ם דאב או אם סגי תמיהא לי למה נתחייבו גבי אגריפס והלא כשר היה. ומהרמב"ם בפירוש המשנה נראה דהיה פסולו מדאורייתא ולא הי"ל אם מישראל ובהכי ניחא אך תמהני על תוספות דפרק החולץ דס"ל דמשיאין לכהונה בעי תרתי אב ואם מישראל וזה הפך תלמוד ערוך פרק עשרה יוחסין דף ע"ז דגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה עכ"ל בקצור:
ומה שתמה על התוספות דדבריהם הפך תלמוד ערוך אבא העי"ר אמאי לא הוקשה לו בדברי התוספות דפרק אלו נאמרין דמסקי דבעינן למלכות שיהא ממוצע מאביו ואמו מישראל ואלו בתוספתא קתני מן המשיאין לכהונה וא"כ בחדא סגי וכמו שהוקשה להרב מופת הדור מהרח"א בספרו הבהיר ספר מקראי קדש בחידושי הרמב"ם פ"ב דסנהדרין והרב המאיר עיני גולה בדינא דחיי לאוין רכ"א:
אמנם מה שהקשה הרב החסיד הנזכר על דברי התוספות דהחולץ לק"מ דנראה דהתוספות סברי דאף דקי"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר מ"מ אם בת היא פסולה לכהונה וכמ"ש שם בש"ס דכלהו אמוראי דמכשרי מודו שהולד פגום לכהונה מק"ו מאלמנה ואף שהתוספות פרק הערל דף ע"ז הקשו על האי ק"ו מ"מ סברי דהכי הלכתא כדעת רבוואתא דסברי הכי והיינו דקאמרי פרק החולץ דמייתו דברי רש"י פרק אלו נאמרין שכתב דאגריפס אמו מישראל ושם כתב רש"י דאין ראוי למלכות דאע"ג דאמו מישראל עבד הוה וזילא מילתא ועל זה הקשו על רש"י דאמאי נענשו דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ושוב כתבו ואע"ג דתניא בתוספתא דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה וכונתם דכיון שאביו היה עבד ובא על בת ישראל הוא פגום לכהונה דמאן דמכשיר מודה דהולד פגום לכהונה וא"כ לזה נענשו כיון שהיה עבד ועל זה כתבו דהוא איסורא דרבנן. ומה יוכח הוכיח הרב הנזכר היפך התוספות מתלמוד ערוך בקדושין. כי ערוך מאתמול דהתם מאי דמכשיר ראב"י היינו באמו מישראל ואביו גר והכא התוספות קיימי על דברי רש"י שכתב דאביו עבד וא"כ הוא פגום לכהונה:
ומעתה גם מ"ש התוספות פרק אלו נאמרין וז"ל ודבר תמוה לומר אם היה ראוי מהתורה שאמו מישראל אלא משום דזילא מילתא כמו שפירש"י שיתחייבו על חנופה מועטת כזו עונש גדול עכ"ל כן הוא כונתם כמ"ש פרק החולץ דמן התורה כיון דאמו מישראל קרינן ביה מקרב אחיך אף שהיה עבד אלא דמשום דהיה עבד זילא מילתא כמ"ש רש"י והיינו מ"ש בתוספתא דבעי מן המשיאין לכהונה וכיון שהוא עבד פגום לכהונה והוא תימה דזה איסור דרבנן ולמה יתחייבו עונש גדול על חנופה מועטת ובפרט זה דבריהם מכוונים למ"ש פרק החולץ. וגם פרק אלו נאמרין סברי דמן המשיאין מדרבנן וזהו במונח דאמו מישראל גם הוא למלך הוכן. ואח"כ כתבו פרק אלו נאמרין משם ר"י דבמלך חזר ושנה דקפיד קרא עד שיהא המלך ממש מקרב ממוצע מאביו ואמו מישראל וזו היתה החנופה וכו' ע"ש ומשום הכי כתב הרב הנזכר דהתוספות פרק אלו נאמרין כתבו בהיפך דמדאורייתא בעינן מן המשיאין וכ"כ הרב דינא דחיי לאוין רכ"א וז"ל נראה דס"ל לסמ"ג דהא דתניא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה מדאורייתא קאמר וכן נראה מהתוספות פרק אלו נאמרין אבל בתוספי הרא"ש פרק אחד דיני ממונות כתב דהיינו מדרבנן עכ"ל ולשון חכמים הרבנים הנזכרים אינו מדוקדק דהתוספות בסוטה לא הזכירו הא דמן המשיאין ואדרבא קשה עליהם מהך תוספתא למ"ש ר"י דבעינן אביו ואמו מישראל וכמו שהקשה אח"כ הרב דינא דחיי וכמ"ש בסמוך והכי הו"ל להרבנים הנזכרים לומר דמתוספות סוטה מוכח דמקרב אחיך דמלך היינו אביו ואמו מישראל ולא משום ליתא דמשיאין לכהונה. ותו ק"ק על הרב דינא דחיי דאמאי הרחיק עדיו ראו הביא לנו מתוספי הרא"ש פרק אחד דיני ממונות והלא עדיה בצד התוספות דהחולץ שהזכיר הוא ז"ל דכתבו דהוא מדרבנן וכ"כ התוספות בנדה סוף דף מ"ט דהוי מדרבנן:
ומאי דקשיתיה להרב החסיד הנזכר ממלכות רחבעם כבר קדמו הרב באר שבע בתוספותיו וניחא ליה דכונת התוספות לאפוקי אמו לחוד אבל באביו לחוד סגי ע"ש וכ"כ הריטב"א בחידושי קדושין דף י"ג ע"ב וז"ל ואמר לי מורי רבינו ז"ל דבכל מקום שהצריכו אביו ואמו בת ישראל אביו דוקא ואמו לאו דוקא דכיון שאביו מישראל בהכי סגי שהכל הולך אחר הזכר וראיה לדבר שהרי מלך צריך שיהא אביו ואמו מישראל וכו' ואשכחן ברחבעם וכו' ע"ש וכן ראיתי להרמב"ן בחידושיו פרק החולץ דף מ"ה שכתב וז"ל וסיוע לדברי רבינו שאמרו פרק מצות חליצה וכו' ופירשו בתוספות אביו ואמו לאו דוקא אלא אביו מישראל דהכל הולך אחר הזכר ואני אומר רחבעם ואבשלום יוכיחו שאב למלכות כשרין כדבריהם עכ"ל והרי שם בתוספות פרק מצות חליצה מוכח דר"י ס"ל דלחליצה באביו סגי וכמ"ש מהרש"ל בים של שלמה שם. והכא פרק אלו נאמרין בתוספות הם דברי ר"י ומדברי הרמב"ן מוכח דלתוספות חליצה ומלכות שוים ומשמע דסבר הרמב"ן בפירוש דברי ר"י דסוטה כמ"ש הרב ב"ש דהרי הכא והתם הם דברי ר"י והרמב"ן הביא ראיה ממלכות לחליצה לדעת התוספות וק"ל:
ומאי דתמיהא ליה להרב ארעא דרבנן על הרמב"ם ונחה דעתו במ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה דאגריפס לא היתה אמו מישראל. קיצר בדבריו. דבלא זה שכתב בפירוש המשנה אם נאמר דהרמב"ם ס"ל כמ"ד דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה אין כאן תימה דאף שהכשיר הרמב"ם פ"א דמלכים למלכות באמו מישראל היינו כשאביו גר דהוא מן המשיאים לכהונה אבל אגריפס היה בן עבד והוא פגום ולכך נתחייבו דס"ל להרמב"ם דמן המשיאין מדאורייתא. ולכן הו"ל להרב ז"ל ממדב"ר קדמו"ת לומר דכתב מרן דדעת הרמב"ם דהולד כשר לכהונה ושוב היה לו להקשות ולתרץ. אבל אין ראיה ממ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה דאגריפס לא היתה אמו וכו' דס"ל דהולד כשר לכהונה דאי סבר דפגום אפילו אם היתה אמו מישראל כיון שאביו עבד הוא פגום ומדהוצרך להעמידה שאין אמו מישראל מוכח דדעתו כמ"ש מרן דהולד כשר לכהונה. אי מהא לא איריא דלעולם סבר הרמב"ם דהולד פגום אך סבר כהתוספות דהוא איסור דרבנן ואינו כדאי לעונש גדול ומ"ה אוקמה דלא היתה אמו מישראל:
וזה חזיתי אכיף ימא רבה ים של שלמה פרק החולץ סימן מ' שכתב וז"ל ומ"ש גבי אגריפס נ"ל לפרש דגבי מלך בעינן מקרב אחיך דהיינו מיוחסים שנולד מטיפה כשרה ואביו ואמו יהיו ישראלים כשרים ולא פסולים וכדאיתא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה אבל שאר משימות וכו' ואף שהתוספות דחקו לפרש בענין אחר הנראה בעיני כתבתי עכ"ל ולא זכר דהתוספות בסוטה כתבו משם ר"י קרוב לדבריו. ותו מ"ש דאביו ואמו ישראלים כדאיתא בתוספתא וכו' קשה דהלכה רווחת דאפילו אחד מהם גר הם משיאין לכהונה כראב"י ואמאי בעי אביו ואמו. אף באמו מישראל ואביו גר סגי וכמש"ל. ומה גם לדידיה דס"ל לדינא שם סימן ל"ח דגוי ועבד הבא על בת ישראל אם ילדה בת כשרה לכהונה א"כ באמו מישראל לחוד סגי להשיא לכהונה כדבר האמור:
ואחזה אנכי להרב דינא דחיי לאוין רכ"א שכתב וז"ל ובפרק החולץ אמרינן שאם אמו מישראל וכו' פירוש שאם אמו מישראל אעפ"י שהוא בן גוי שבא על אמו בגיותו אחיך קרינן ביה ולאו דוקא אמו מישראל אלא אפילו אביו מישראל שבא על הגויה בגיותה מקרב אחיך קרינן ביה כמ"ש התוספות פרק מצות חליצה והא דקאמר שאם אמו מישראל אחיך קרינן ביה לחידושא נקט אמו מישראל ול"מ אביו עכ"ל ומוכח מדבריו דמ"ש התוספות פרק מצות חליצה דבאביו לחוד סגי דאפילו לענין יחס וכו' סובר הרב דכונתם באביו ואמו גויה וקשה דהלכה רווחת דבנך הבאה מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה ואי אפשר דמקרב אחיך קרינן ביה. ותו דזה דעת אחד חכם והרב ז"ל עצמו בכנסת הגדולה ח"מ סימן ז' מחי לה אמוחא ודעת התוספות באביו מישראל ואמו גיורת עש"ב. ובספר הקטן ברכי יוסף שם בח"מ סימן ז' כתבתי בעניותי עוד בענינים אלו וגם בהגהותי להלכות מלכים בס"ד:
עז. אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. כתבו התוספות ביצה דף ל"ז דיש לפרש במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן איכא טובא. וכתב הרב הגדול מהר"ש אלגאזי ז"ל בספר גופי הלכות סימן ל' דבהכי ניחא מאי דק"ק ותו ליכא והאיכא מוקצה כמו שפסק הרי"ף דבשבת מוקצה שרי ובי"ט אסיר ולפי דברי התוספות לק"מ דהיינו דוקא במילי דאורייתא אבל מוקצה דרבנן עכ"ד וחמות"י ראיתי או"ר להרב החסיד בארעא דרבנן דשקיל וטרי בהא במהדורא בתרא אות ה' ופנא"י לא היה לי לעמוד בכל דבריו אמנם מידי עוברי אשו"ר ברהטי"ם שתמה על דברי מז"ה בגופי הלכות הנזכרות דהתוספות כתבו דאין בין דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דביצה מיירי במילי דשבות דוקא ומה יושיענו דמוקצה מדרבנן למתניתין דפרק משילין דמיירי דרבנן אמאי לא קתני לה עכ"ד ואפשר ליישב דברי הרב גופי הלכות דבמתניתין דמשילין לא ק"ל כמו שנבאר והוא דהתם פרק משילין פריך ורמינהי משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ומסיק דמתניתין בית שמאי היא כלומר הא דתנן אין בין י"ט לשבת ב"ש היא וכ"כ הר"ן בחידושיו כ"י וז"ל הא ב"ש סיפא דקתני אין בין י"ט לשבת שכל שבות שגזרו על שבת גזרו על י"ט ב"ש הוא כדאמרינן אין מוציאין את הקטן וכו' עכ"ל והוא פשוט ומבואר בש"ס. א"כ אפשר דהמקשן רצה להקשות ממשנת משילין הסמוכה לה. וכי משני דמתניתין בית שמאי ליכא לאקשויי והאיכא מוקצה דהא שכתב הרי"ף הוא לדידן אבל ב"ש אית ליה מוקצה בשבת וי"ט כדמוכח בריש ביצה ואם נפשך לומר אודי לי מיהת דאין כח למקשן להקשות לב"ש והרי מוקצה ודוק כי קצרתי ובזה נתיישבו דברי הרב גופי הלכות דהרב ז"ל הוה פשוטא ליה הא דב"ש ולא הוצרך לפרש. ועמ"ש הרשב"א בחידושי מגילה ועמ"ש בעניותי בספר הקטן שער יוסף דף ק"י ע"ב וע"ג בס"ד:
אחר זמן אנה ה' לידי ספר מחנה ראובן וראיתי בשיטתו לביצה שם דמייתי מהרב תי"ט שהעיר בהא דמוקצה ואיהו מפרק לה בהא דמתניתין כב"ש על דרך שכתבנו והביא דברי הרב גופי הלכות ומקשה עליו מטעם הנזכר ויש מקום לומר דהרב פשיטא ליה במתניתין דביצה ולא אצטריך אלא לדמגילה כדאמרן והאמת שקיצר הרבה והו"ל לפרש דבריו ודוק הטב:
עח. אגב. קנין אגב הוא מדרבנן וקרא דערי מצורות אסמכתא כ"כ התוספות בקמא דף י"ב ע"ב ד"ה אנא ושמעתי מקשים ממ"ש התוספות בקדושין דף ה' ד"ה שכן פודים וז"ל וי"ל דאיכא למפרך מה לקרקע שכן קונין מטלטלין אגבן וכו' ע"ש ומדבריהם הללו משמע דסברי דקנין אגב דאורייתא דהא למילף שטר שהוא דאורייתא איירי הש"ס ואי אגב דרבנן ליכא למפרך ק"ו דאורייתא במילתא דרבנן והוא הפך מ"ש בקמא ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן מ' אות ב'. ועיין בא"ד אות תקפ"א:
והרב מהרימ"ט בח"מ סימן פ"ג כתב דאגב לא קני אלא על ידי קרקע שנקנה לו קנין גמור לא בשכירות כדמשמע בעובדא דמרוני בקדושין דף כ"ו דא"ל אין לו תקנה וכו' וכי לא הי"ל מקום בשכירות או בשאלה זהת"ד וחזה הוית למופת דורנו הרב המופלא מהר"י בכר דוד ז"ל בספרו הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף ס"א דסייעיה להרב מהרימ"ט מסוגיית הזהב ריש דף מ"ו ומסוגית בתרא דף קמ"ט בעובדא דאיסור דוכי איסור מוטל ברשות הרבים היה וכו' והדר אותביה ממתניתין דמעשר ב' בעובדא דרבן גמליאל וזקנים ע"ש באורך וביותר קשה על מהרימ"ט שהוא עצמו הזכירה שם:
ותו קשה על מהרימ"ט דנעלם ממנו מ"ש הרב הנמקי פרק מי שמת בעובדא דאיסור וז"ל לית ליה ארעא ואף שהיה יכול לקנות קרקע כל שהוא או לשכור וכדתניא ומקומו מושכר לו אפשר דרב מרי בי רב הוה ואיסור לאו גברא רבה וכו' ע"ש וגם מהרב מהר"י בכר דוד ז"ל נעלמו דברי הרב הנמקי הללו דמייתי ראיה מהתם וכבר הרב הנמקי ישב על תילה וביא"ר עליה:
וחזיתיה להריטב"א בחידושיו לבתרא כ"י בהאי עובדא דאיסור שכתב וז"ל לית ליה ארעא קשיא לי היכי אפשר דלית ליה קרקע מושאל או מושכר דקאי בגווה וי"א דיודע היה רבא כי אותו קרקע שהיה דר בו איסור גיורא מושכר היה ועבר זמנו. והנכון דאין קרקע מושכר יכול לעשות בו אגב אלא מדעת משאיל או משכיר או מן הסתם אבל לא אם מיחה בו והכא היה עושה רבא שימחה בו המשכיר עכ"ל ועיין באסיפת זקנים דף קי"ז ע"ג ועיין להרב דברי אמת שם דף ס"א ריש עמוד ד' מאי דתריץ יתיב הך מתניתין לדעת הרב מהרימ"ט ומה שהאריך. והמעיין בעיניו יראה שתירוצו ומאי דמוקי מתניתין הוא דוחק ונ"מ לדינא. ומצאתי בשיטת קידושין לאחד מהראשונים והיא לו נדפסה בקושטנטינה שכתב בדף כ"ו וז"ל ואיכא דפשיט מהכא מי ששכר קרקע ומשכיר לאחר כגון שנתן לו רשות המשכיר להשכיר מצי לאקנויי ליה מטלטלין אגב שכירות קרקע אע"ג דלדידיה נמי ל"ל בהאי קרקע אלא שכירות בעלמא וי"ל לא עדיף מטלטלי מקרקע גופיה ואי קרקע גופיה לא קני היכי קני להו למטלטלי אגביה לגמרי ושאני הכא שלא הוצרך ר"י להקנות לראב"ע אלא טובת הנאה עכ"ל ועמ"ש עוד שם בדין שאלה. ואחר זמן ראיתי בספר ים של שלמה קדושין הנדפס מחדש ממש בפ"ק סימן מ"ו שכתב דאגב יכול לעשות בקרקע המושאלת אצלו ודקדק כן מהתוספות פ"ק דמציעא ע"ש. (אחר שנים רבות השמש יצא על הארץ ספר קהלת יעקב ובחלק תוספת דרבנן מידי עוברי אגב רהטאי ראיתי למר ניהו רבא ריכא ובר ריכא רב אחאי גאון הרב המופלא ח"ק בן הרב המחבר נר"ו הפליא עצה הגדיל תושיה בענין זה ולא אני בן חורין להתבסם מתורתו כי את קסתי נתתי קסת נחוצ"ה ויקרא לו נחוצת"ן ואינו מוצ"א לקרוא לדת"ן):
עט. אין קטיגור נעשה סניגור. מסוגית ר"ה דף כ"ו מוכח דהוי דבר תורה וכמ"ש הרב החסיד במהדורא בתרא הדרא ארעא אות ו'. והנה כתבו התוספות ביבמות דף ז' לחד שינויא דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו דכיון שהרגו בידו אין קטיגור נעשה סניגור. ושמעתי מקשים דהא אמרינן התם בר"ה אמר רב חסדא מפני מה אין כ"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ופריך והאיכא בגדי זהב בחוץ מבפנים קאמרינן. וכפ"ז התוספות דקיימי בנשיאות כפים דהוי מבחוץ מאי קאמרי דאין קטיגור וכו' הא אמרינן דהיינו דוקא לפנים והראיה מבגדי זהב בחוץ. ואני בעניי אז אמרתי דאין כאן קושיא דהא דאמרינן דמבחוץ לא אמרינן אין קטיגור היינו במין קטיגור שהוא זהב. וזהב עשו לבעל. וכשהוא מינו ואינו הוא עצמו אז יש לחלק בין מבפנים לבחוץ. אמנם אם הוא עצמו הקטיגור בזה אין חילוק בין פנים לחוץ והכא התוספות קיימי בהורג את הנפש שישא את כפיו שהוא הקטיגור עצמו שהרגו בידיו ובזה לא מסתבר לחלק בין לפנים לחוץ אלא בכל מקום לא ישא כפיו שהרגו בידיו והוא עצמו הקטיגור. וכן אמרו בירושלמי ואתמר בי מדרשא על לולב הגזול דנעשה סניגורו קטיגורו כי הוא הקטיגור עצמו. אחר זמן אנא חזיתיה להרב מופת הדור מהרח"א ז"ל בספר הבהיר מקראי קדש דף קכ"ד שהרב ז"ל הוקשה לו על דברי התוספות דיבמות כקושיין ושני מר כדשניין ועשה לו סמוכות מדברי הרא"ם. אלא דמשום דהרב כאן בתחילה מסתמיך ואזיל על דברי הרא"ם הדר גמגם בה ובחלקו"ת ישית למו. ואנכי עפר דל בעיני החילוק ברור מעצמו ואין צריך סעד לתומכו:
והן עתה אחר ימים ושנים רבות חזי הוית גופי תורה נאמרו בהקהל ונדפס מחדש ספר נחמד קהלת יעקב ובחלק תוספת דרבנן אות י"ט הביא מ"ש מז"ה בספר שמע שלמה דדוקא בליתא דע"ז איכא למימר אין קטיגור נעשה סניגור דומיא דבגדי זהב לפי שזהב עשו לבעל אבל בשפיכות דמים ושאר איסורין לא אמרינן וראיה לזה דאמרינן על מה הכתנת מכפרת על ש"ד שנאמר ויטבלו את הכתנת בדם ואמאי לא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור. והרב המחבר נכדו הקשה עליו מדברי התוספות דיבמות הנזכרים שכתבו דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור אלמא בשפיכות דמים נמי אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור עכ"ד. ולפי חילוק האמור יש מקום ליישב דברי הרב מהרש"א ז"ל דכי אמרה הרב ז"ל היינו במין הקטיגור כמו זהב לפי שנעשה עגל זהב. ואידי ואידי זהב חד שמא הוא ובזה הוא שחילק הרב דלא נאמר אלא בע"ז. אך בקטיגור עצמו בעין כי הא דכהן שהרג בידיו מסתברא דאמרינן אין קטיגור נעשה סניגור. וכמ"ש בירושלמי והמדרש דלולב הגזול נעשה סניגורו קטיגורו לפי שהוא עצמו הקטיגור כדאמרן. ויש לעמוד קצת ממ"ש פ"ק דקדושין דף ה' ע"א אמר אביי יאמרו כסף מכניס כסף מוציא סניגור יעשה קטיגור ויש ליישב ועיין בתוספות שם. גם יש לעמוד בראיה שהביא הרב מהרש"א מכתנת דלפום ריהטא לא זכיתי להבין דקרא דמייתי בזבחים דף פ"ח ויטבלו את הכתנת בדם שהכתנת מכפרת על ש"ד הוא אסמכתא בעלמא. והרוצח אינו טובל הכתנת בדם ומה שייך אין קטיגור נעשה סניגור. ודרך דרש היה מקום ליישב במ"ש הרב כלי יקר פרשת תצוה דהכתנת דומה לגוף וכו' ע"ש אבל אינו מספיק וספר שמע שלמה אין עמדי לחזות בנועם הדברים בשרשן למען דעת אופן ראיתו מהכתנת:
ועל פי האמור ל"ק על הרב מהר"ש אלגאזי ז"ל ממ"ש הרי"ח כמו שנבאר. והוא דכתב הרב הגדול מהר"ר אליה הלוי בתשובות בספר זקן אהרן סימן ק"ע דכתב הרי"ח אלה הספרים הפסולים שבלו אסור לכתוב בהן דברי תפלות ותחנונים מפני שאין קטיגור נעשה סניגור הרי שאע"פ שבלו ומותר לכתוב בהם שאר ספרים מ"מ לתפלה אסור שהרי הטעם לא שייך באחרים ועכ"פ בשאינם תשמישי ע"ז קאמר דאם לא כן תפוק לי שאסורים בהנאה עכ"ל. וחזה הוית להרב כמהר"ר יעקב ן' פורנה בתשובה כי באה בספר בני חיי י"ד סימן רפ"א שכתב על דברי הרב מהר"א הלוי הנזכר וז"ל לא מצאתי דברי הרי"ח איה מקומן לדעתי ודאי בכתובים לע"ז קאמר ותשמישי ע"ז דבשאר פסולים לא שייך האי טעמא דאין קטיגור נעשה סניגור דמה קטיגוריא יש בשאר ספרים הפסולים ומה שהקשה דת"ל שאסורים בהנאה על כרחין לומר דהרי"ח מיירי בבטלום הגוים דכה"ג מותרים בהנאה ומאי דאסר הרי"ח לכתוב ס' תפלה לאו דוקא אלא כ"ש שאר ספרים דיש בהם קדושה יותר ולא מיבעיא קאמר וכו' עכ"ל:
ונעלמו ממנו דברי הגהות מיימוניות פ"ז מהלכות ע"ז שכתבו וז"ל לא יכתוב ישראל על ספרי האליל אא"כ מחקם שלא יהא רישומו ניכר משום דמאיסי וכו' ובשם רבינו יהודה החסיד שמעתי שאפילו אם מחק ספר פסול עד שאין רישומו ניכר אפ"ה לא יכתוב עליו דברי תפלות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור עכ"ל הרי אלו דברי הרי"ח שהביא הרב מהר"א הלוי ועוד נעלם ממנו שמרן בב"י בי"ד סימן קל"ט הביא דברי הגהות מיימוניות בשם רבינו יהודה חסיד הנזכר ועוד נעלם ממנו שהוא דין שלחן ערוך שם סימן קל"ט דין י"ד וז"ל לא יכתוב ישראל על ספר גוים אא"כ מחקן עד שאין רישומן ניכר ויש מי שאומר דאפ"ה לא יכתוב עליו דברי תפלות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור עכ"ל. ומ"ש מהר"י ן' פורנה דבשאר פסולים לא שייך טעמא דאין קנ"ס כי אם דוקא בע"ז אשתמיטיתיה דברי הירושלמי ואתמר בי מדרשא ויקרא רבה דאם גנב לולב ורוצה לצאת בו הוי סניגורו קטיגורו כמש"ל גם נעלם ממנו דברי התוספות דיבמות הנזכרים שכתבו דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו לפי שהרג בידו את הנפש ואין קטיגור נעשה סניגור הרי אעפ"י שאינו ע"ז כתבו התוספות דאין קנ"ס. ובשלמא לדברי הרב מהר"ש אלגאזי יש לחלק בין כשהוא מין המקטרג למקטרג עצמו ככל אשר דברנו אחת למעלה. אמנם הרב מהר"י ן' פורנה איירי בקטיגור עצמו ובזה אין חילוק מע"ז לשאר:
והנה אשתמיט מכל הגדולים הרב הגהות מיימוניות ומרן והרב מהר"א הלוי שרש דברי רבינו יהודה החסיד וגם הרב כנה"ג שמאיר עיני גולה הוא שתיק משתק ולא פצה פה כלל. והילך דברי ספר החסידים שהוא מרבינו יהודה החסיד כנודע בסימן רמ"ט וז"ל אחד היה רגיל להתפלל בכלי שהיתה מיוחדת לו בטהרה והיה נענה. אחר זמן היה מתפלל ולא נענה. והיה מתענה ולא הועיל שאל לחכם א"ל מתחנן ומתפלל אתה בספר שרשע כתבו א"ל אני נתתי לכתוב לפלוני הסופר ושכרתי אותו לכתוב על קלף שלי יפה. השיב לו החכם כשהיה כותב לך היה לבו מלא טינא ועולה ואין קטיגור נעשה סניגור לכך אין ראוי שישמע לך בעוד שאתה מתפלל בו וכן מי שמחק ספר פסול וכתב בו ומתפלל בו. ואפילו לחתכו חתיכות ליהנות ממנו אינו ראוי כי ראוים לישרף עכ"ל ועוד כתב סימן תכ"ט וז"ל אם ספרי נכרים שיש בהם תפלות לעכו"ם ונמחקו לא יכתוב עליהם אפילו אגרת או כתב על משכון עכ"ל:
ואחרי הודיע אלהים לנו דברי רבינו יהודה החסיד זצ"ל בשרשן. אתה תשמע דמ"ש הרב הגהות מיימוניות ששמע בשמו שאם מחק ספר פסול לא יכתוב תפלות דאין קטיגור נעשה סניגור ומשמע דדוקא תפלות. לא סיימוה קמיה שרבינו יהודה החסיד עיקר דבריו בסופר שהי"ל מחשבת רשע וע"ז קאמר אין קטיגור נעשה סניגור. אבל בספר פסול הוסיף שלא יהנה ממנו כי ראוי לישרף וכ"כ סימן תכ"ט דאפילו אגרת או כתב על משכון אסור:
ומיהו אפשר לומר דספר חסידים מיירי בספרים שלא ביטלום העכו"ם ומשו"ה דנם דאסירי בהנאה קל"א אית להו כשרו"פ קצ"פ. אמנם הגמ"יי שהתיר בתחילה לכתוב על גביהן כשאין רשומן ניכר היינו בביטלום העכו"ם. ובנדון זה אמרו לו משם רבינו יהודה חסיד דלא יכתוב תפלות דאין קטיגור נעשה סניגור. ואינו ענין למ"ש בספר החסידים. והוא חידוש ואין ראיה כל כך מספר החסידים דאם ביטלום ואין רישומן ניכר ואח"כ כתב סופר תפלות בלב טהור אימור דיש מקום לומר דלא אמרינן אין קנ"ס כיון שהספר מותר בהנאה והתפלות נכתבו ביראת ה'. והיינו רבותא מאי דשמיע ליה משם רבינו יהודה חסיד דקלף הספר הוי קטיגור אף דשרי בהנאה. והיינו דמרן בש"ע סימן קל"ט כתב ברישא דלא יכתוב על ספר עכו"ם אא"כ אין רשומן ניכר והיינו בביטלום עכו"ם דשרו בהנאה. והם דברי הגמ"יי. ושוב כתב ויש מי שאומר דאפ"ה לא יכתוב תפלות שהוא מה ששמע הרב הגהות מיימוניות בשם רי"ח ויען הוא חידוש דעל קלף או נייר דשרי בהנאה אמרינן אין קנ"ס אף שסופר ירא שמים כתב התפלות לכן כתבו בשם יש מי שאומר דכן ארחות מרן לכתוב סברא מחודשת שלא נמצאת בשאר פוסקים בשם יש מי שאומר כמה דכייל לן סמ"ע בכמה דוכתי כידוע:
וממוצא דבר מדברי ספר חסידים מוכח דאלו הספר דנם כתשמישי ע"ז ומוכרח דהגמ"יי איירי בביטלום כמדובר וא"כ הרב מהר"א הלוי דכתב דאינם תשמישי ע"ז לא שלטו מאור עיניו בספר חסידים דמשם מוכח דדין תשמישי ע"ז יש להם והגמי"י בביטלום מעכו"ם מיירי. וכמ"ש הרב מהר"י ן' פורנה:
ולכל הדברות ולכל האמירות מבין ריסי עיני הגהות מימוניות ומרן ניכר דלא ראו ספר החסידים הגם דלפי מה שכתבנו הוא ענין מחודש שמועה זו נאה אשר לא כתוב בספר. מ"מ אי הוו חזו ליה הוו מייתי ליה. לא יהא אלא לחידוש שכתב דאם סופר כתב הספר בהרהורי עבירה ע"ז נאמר אין קנ"ס דהוי רבותא ומיהו כעת לא אתיא זכירה אם מרן והגמי"י מזכירין ספר החסידים:
ומן האמור תראה דמ"ש הרב מהר"י ן' פורנה דדברי הרי"ח לא נאמרו אלא בפסולים לעכו"ם דבשאר פסולים לא שייך טעמא דאין קנ"ס. אינו מחוור ומלבד מ"ש לעיל הרי ספר חסידים קאמר על סופר שהיה רשע ולבו מלא טינא ועולה ומוכח דהגם דלבבו פונה לעריות ולעולה אמרינן אין קנ"ס. ובחגיגה סוף ט"ו פירש"י טינא היתה בלבם רשעים היו וע"ש בסוגיא:
אמנם לדברי הרב מהר"ש אלגאזי זלה"ה לא קשיא מדברי ספר חסידים דכתב בסופר רשע שכתב תפלות דאין קטיגור אלמא דאמרינן הכי אף שאינו ע"ז וכדאמרן. הא לא קשיא דספר חסידים איירי בקטיגור עצמו ובזה אמרינן בכל מילי אין קנ"ס כמש"ל. אבל הרב מהר"ש אלגאזי מיירי במין הקטיגור ובכי האי גוונא אמרה דבמין הקטיגור לא אתמר אלא בע"ז וככל הדברים אשר דברנו לעיל:
ומדברי ספר החסידים הנזכרים יש סעד וסמך גדול לדברי הרב מהר"א הלוי שאסר להתפלל בסדור תפלות שהדפיסו עכו"ם ולענין דינא הרב מהר"י ן' פורנה בתשובתו הנזכרת דחה את כל ראיות הרב מהר"א הלוי ובאזנו שר"א להתפלל בסדור הנזכר וכן החומשים. ואני בעניי פנא"י לא היה לי לעמוד בתשובת הרב מהר"א הלוי ובדחיות הרב מהר"י ן' פורנה. אמנם הגם דנימא דלפום דינא דגמרא אין לאסור איסר. מ"מ מדברי ספר החסידים הנזכרים שכתב דמטעם שסופר התפלות היה לו הרהורי עבירה לכך לא נשמע תפלת האיש הירא נראה לי ההדיוט דבעל נפש יחוש שלא להתפלל בסדור שנדפס על ידי עכו"ם וכן שלא לקרות בחומשים שנדפסו על ידיהם דאין ספק לדעתי הקצרה דשקולים הספרים הללו לנדון ספר חסידים בסדור תפלות שכתבן ישראל בהרהורים רעים וגריעי מיניה:
ואנכי חזון הרביתי לרבותנו בעלי התוספות פ"ק דבתרא דף י"ד ע"א אההיא דאמרינן בארון נשתייר שם טפח שבו עמודין עומדין שנאמר עמודיו עשה כסף שכתבו וז"ל שבו עמודין עומדין נראה לר"ת דסימן להעמדת ישראל היה ולא עשאום של זהב שלא להזכיר מעשה העגל דאין קנ"ס וכן אמרינן בר"ה דמשו"ה לא היה כהן משמש לפני ולפנים ביום הכפורים בבגדי זהב משום דאין קנ"ס והתם פריך והא הוה ארון שהיה של זהב והיה לפנים ומשני מכפר קאמרינן והני עמודין היו כמו מכפר שהם עשויין סימן להעמדת ישראל עכ"ל. ולכאורה יש להבין שהרי הכי אתמר בסוגית ר"ה דף כ"ו דעולא אמר דטעמא דרבנן דפסלי בשופר של פרה היינו משום אין קנ"ס וכדאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב לפי שאין קנ"ס וכו' והאיכא ארון וכפורת וכרוב חוטא בל יקריב קאמרינן והאיכא כף ומחתה חוטא בל יתנאה קאמרינן והאיכא בגדי זהב מבחוץ בפנים קאמרינן שופר נמי מבחוץ הוא כיון דלזכרון קאתי כבפנים דמי. עין רואה דהאי דכתבו התוספות בבתרא משמא דגמרא דר"ה דמשני מכפר קאמרינן ליתיה בסוגיין. ואם נאמר דהתוספות מפרשי מאי דמשני חוטא בל יקריב דהכונה מכפר קאמרינן אם כן מאי פריך והאיכא כף ומחתה הרי כף ומחתה אינם מכפרים ומאי פריך. ודוחק לומר דר"ת לא גריס כגירסתנו דרש"י זקנו גריס כגירסתנו כדמוכח מפירושו בסוגיין וגם התוספות הביאו שינויא דחוטא בל יתנאה וכתבו דבשופר התוקע נהנה מקולו:
ואפשר ליישב דבריהם דבתרא והן קדם אמרנו נבא העי"ר בפשטא דשמעתא דמשמע דהני פירכי ושינויי הנה תסובינה עליה דעולא דיהיב טעמא לשופר פרה לרבנן דאין קנ"ס וכן מוכח מדברי התוספות שכתבו בשינויא דחוטא בל יתנאה דשופר נמי נהנה בתקיעתו וכן משמע מפירש"י. וצריכין אנו למודע"י איך למימרת רב חסדא גופה דהוא מוליד טעם אין קנ"ס לא הוה קשיא ליה כל הני. ותו דרב חסדא אמר מפני מה אין כה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב וכו' והרי אומרו לפני ולפנים מיעט בחוץ ומאי פריך והאיכא בגדי זהב בחוץ ומשני מבפנים קאמרינן ומאי קושיא ומאי פירוקא הא רב חסדא קדים עלי אר"ש ההוא אמר מפני מה אין כה"ג נכנס לפני ולפנים. ותו אמאי הש"ס כי פריך והאיכא ארון וכפורת אמאי לא משני מכפר קאמרינן כמ"ש התוספות בבתרא ובהכי לא הוה ק"ל מכף ומחתה:
ונראה דלרב חסדא גופיה לק"מ משום דהנה נודע דבגדי כהונה מכפרים ובגדי זהב כל בגד נמי מכפר עון אחד כמ"ש בזבחים דף פ"ח וא"כ רב חסדא שפיר קאמר דבגדי זהב אשר באים לכפרה אינו נכנס לפני ולפנים דאין קטיגור דהיינו זהב נעשה סניגור לכפר דכל בגדי זהב באים לכפרה. והרי הוא כמבוא"ר דקפידא זו דוקא לפני ולפנים אך בחוץ אין קפידא דרחמנא אמר הוא ציוה שילבש בחוץ בגדי זהב והדבר מבואר נגלה ול"ק עליה דרב חסדא כלל דרב חסדא טעמא דקרא אשמועינן לחוד. אמנם השתא דעולא קאמר דה"ט דשופר דאינו מכפר והוא בחוץ זו היא שקשה והתחיל הש"ס חקור דבר ופריך מדם הפר ואח"כ הקשה והרי ארון וכפורת וכרוב דלדידן ל"ק דאינם מכפרים אך לעולא קשה ותירץ חוטא בל יקריב ופריך מכף ומחתה ותירץ חוטא בל יתנאה. והשתא דהקפידא דלפנים לעולא אינה דגם שופר פרה פסול מטעם דאין קנ"ס וע"י הויכוח ס"ד דעיקר היינו בל יקריב בל יתנאה א"כ תקשי בגדי זהב בחוץ והוכרח לשנויי מבפנים קאמרינן והקשה לו משופר דזה היה תכלית השקלא וטריא ומשני דזכרון כלפנים. ומעתה ליתנהו להנהו שינויי והעיקר כדסברינן ברישא דהקפידא הוא דבגדי זהב מכפרים ומשו"ה אמרינן לפנים אין קנ"ס ושופר הוי כלפנים וכמו מכפר כיון דלזכרון קאתי. ואפשר דמשו"ה נקטי התוספות בבתרא ומשני מכפר קאמרינן השמיעונו דלמסקנא זהו עיקר הטעם. ומ"ש והתם פריך כונתם ששם הקשו על עולא וזה רמזו באומרם והתם פריך דהול"ל וכן אמרינן בר"ה וכו' משום דאין קנ"ס ופריך והא הוה ארון. וכתבו והתם פריך כלומר שם הקשו קושיא ולא לר"ח ונקטי התירוץ אמיתי לפי דברי ר"ח בעצמם ולמסקנא כדאמרן כן נראה ליישב דברי התוספות דבתרא הנזכרים:
וראיתי להרשב"א בפירוש האגדות פרק ר' עקיבא הובא בעין יעקב שכתב אמאי דאמרינן התם אמר ר"ל אשר שברת יישר כחך ששברת וז"ל ואני שמעתי דנפקא ליה מדכתיב אשר שברת ושמתם לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ואלמלא היה בשבירתן חטא אין קטיגור במקדש נעשה סניגור אלא מלמד שהיתה שבירתן חביבה לפניו עכ"ל והקשה על הרשב"א הרב מהר"ר יוסף חזן ז"ל דלר"ל לית ליה דרשא דלוחות ושברי לוחות מונחות בארון דהא פ"ק דבתרא דף י"ד אמרינן אלא לוחות ושברי לוחות מונחות בארון מנ"ל נפקא ליה מדתניא רב יוסף לוחות ושברי לוחות מונחות בארון דכתיב אשר שברת ושמתם ואידך ההוא מבעי לכדר"ל דאמר אשר שברת ישר כחך ששברת אלמא ר"ל לית ליה דרב יוסף דלוחות ושברי לוחות מונחים בארון והיכי קאמר דנפקא ליה מדכתיב אשר שברת ושמתם וזה אינו אלא לרב יוסף עכ"ל והביאו נכדו הרב החסיד מ"ב הדרא ארעא אות ו'. ומ"ש אלמא ר"ל לית ליה דרב יוסף דלוחות ושברי לוחות וכו' הוא אגב שיטפיה ולישנא קייטא דבסוגיין שם פ"ק דבתרא כ"ע אית להו לוחות ושברי לוחות מונחות בארון אלא דמר מייתי לה מדכתיב אין בארון רק וכו' ואידך מדרב יוסף אך רצונו דר"ל לית ליה דרשת רב יוסף ומפיק ליה מדכתיב אין בארון רק:
והרב המחבר נכדו תירץ דר"ל מצי סבר כרב יוסף ורב יוסף כר"ל רק ההוא תנא ס"ל דרשת ר"ל ודריש ליה אשר לשון אשרי זהו תורף דבריו לישוב דברי הרשב"א בקצור נמרץ הלא בספרתו. והרב המפורסם מהר"י עייאש ז"ל בעפרא דארעא כתב דפירושו תמוה וכו' ע"ש אך לא ביאר בעצם הקושי שיש על פירושו כאשר ידקדק המעיין בדבריו ובמה שנכתוב בעניותנו בס"ד. ואומר דודאי סגנון תירוצו אינו תמוה ואדרבא כיוצא בזה הוא דרך ישרה והכי מפרשי רבוואתא קמאי בסוגיות הש"ס בכי האי גוונא. אך בסוגיין הקושי שיש על פירושו הוא זה דכי אמרינן ואידך ההוא מיבעי ליה לכדר"ל דאמר ר"ל אשר שברת וכו' א"כ הש"ס קאמר דכונת ר"ל הוא דדריש אשר שברת לשון אשרי וזה הפך הרשב"א ולא מצית למימר דפירוש ר"ל כמ"ש הרשב"א דהש"ס קמתרץ לתנא כדר"ל אלמא הש"ס משמע ליה דר"ל מדכתיב אשר לשון אשרי ובודאי זה כונת הרב מהר"י עייאש אלא דלשונו אינו מבורר כאשר ירדוף הקור"א וגם ראיתי את הלחץ מה שנדחק הרב מהר"י עייאש שם. גם מ"ש עפ"י דברי מהרש"א באגדתיה ואידך אקרא דפרשת תשא ע"ש אמנם אין סוגיית הש"ס כמהרש"א דמוכח דמ"ש ואידך ההוא מבעי ליה לכדר"ל אר' יהודה קאי. וכן כתב בפירוש באר הטב בחידושי הרמ"ה על בתרא הנדפסים עתה מחדש דף מ"ח ע"ג מהספר ע"ש:
ואפשר לומר ליישב בעד הרשב"א וניישב תמיהא רבה דבירושלמי פ"ו דשקלים קאמר דלר' יהודה ד' לוחות היו בו שנים שלמים ושנים שבורים דכתיב אשר שברת ושמתם בארון והוא הפך הברייתא דסוגיין בפ"ק דבתרא דר' יהודה גופיה יליף מדכתיב אין בארון רק לרבות שברי לוחות וכו' וכבר תמה כן הרב יפה מראה שם והניחה בתימה:
ואפשר דר' יהודה סבר דאין ראיה דשברי לוחות מונחות בארון מדכתיב ושמתם דפשטיה דקרא אלוחות שניות קאי. ומשו"ה אצטריך ללמוד מדכתיב אין בארון רק. ומיהו אחר דילפינן מדכתיב אין בארון רק דשברי לוחות מונחות בארון ניחא למדרש הסמיכות כדר"ל על דרך שכתב הרשב"א. וז"ש בסוגיין ואידך ההוא מיבעי ליה כדר"ל כלומר דאחר דלמדנו מדכתיב אין בארון רק דשברי לוחות מונחות בארון דריש כר"ל דמהסמיכות ידעינן ששבירתן חביבה לפניו. ואמטו להכי אמרו בירושלמי דר' יהודה דריש אשר שברת ושמתם דלקושטא הכי דריש מכח אין בארון רק. ואההוא קרא סמיך. אמנם כ"ע דרשי אשר שברת ושמתם ובהכי נתיישבו דברי הרשב"א והירושלמי כאשר יראה המעיין הטב:
ואשו"ר ברהטי"ם להרב עיון יעקב שכתב וז"ל מאי אין בארון רק ואולי ר' יהודה ס"ל כדאיתא פ"ו דשקלים בשם ר"י בר אלעאי שהיו שני ארונות א' שהיו בו לוחות ואחד שהיו בו שברי לוחות לכן מייתי להאי קרא לס"ת שהיה מונח בו ולא כר"מ דמוקי ליה לשברי לוחות עכ"ל ואגב רהטא דברים ככתבן מדעתי כי קשים חדא דאגב שיטפיה נתחלף לו ר"מ בר' יהודה ור' יהודה בר"מ דמפורש בברייתא דר"מ מוקי להאי קרא אין בארון רק לס"ת ור' יהודה מוקי ליה לשברי לוחות. וההיא דירושלמי הוא ר' יהודה בן לקיש דאם היה ר' יהודה בר אלעאי הוא סתם ר' יהודה כידוע. ותו דדבריו הפך הש"ס בסוגיין דקאמר ור' מאיר שברי לוחות מונחין בארון מנא ליה וכו' ומסיק מדרב יוסף אלמא לכ"ע בסוגיין בין ר"מ בין ר' יהודה ס"ל שברי לוחות מונחין בארון. ותו דהירושלמי דסמיך עליה שם מפורש דלר"מ אית ליה לוחות ושברי לוחות מונחות בארון וכן ר' יהודה סבר בפירוש גם שם הכי בירושלמי. והדברים מבוארים ופשוטים:
איכו השתא הדרן לדברי הרשב"א הנזכרים דחייש בשברי לוחות אי לאו דרצה הקב"ה לאין קטיגור וכו' וק"ק דהרי פריך בסוגיין דר"ה והאיכא ארון וכפרת ומשני חוטא בל יקריב ופריך והאיכא כף ומחתה ומשני חוטא בל יתנאה ובשברי לוחות לא שייך וגם אינם באים לכפרה ע"ד שכתב ר"ת בעמודים וא"כ לא אמרינן בכה"ג אין קטיגור ומאי קאמר הרשב"א. ואולם על פי חילוקנו אשר חילקנו מראש מקדם בין מין הקטיגור לקטיגור עצמו ניחא. דשברי לוחות עצמם בהם היה העון ובכי האי גוונא שהוא הקטיגור עצמו בכל אופן ניתן ליאמר ומה גם ששברי לוחות נתונים נתונים לפני ולפנים ודוק הטב וק"ל:
פ. אתי עשה ודוחה לא תעשה. היינו דבעידנא דמעקר לאו מקיים העשה כמ"ש בש"ס בכמה דוכתי והרב יבין שמועה כלל רט"ו כתב מחלקת בין הה"מ פי"א מהלכות אבידה למ"ש הר"ן פרק אלו מציאות דף ל' שהר"ן סבור דכיון דבעדנא דמעקר לאו התחיל לקיים העשה כגון השבת אבידה שמשנכנס לבית הקברות להחזירה הרי עוסק במצוה אע"פ שלא גמרה דחי אבל לדעת הה"מ בעינן דבעידנא דמעקר לאו לקיים העשה לגמרי עכ"ל בקצור עש"ב. והרב לא ביאר הדברים כל כך ולי ההדיוט עיקרן של דברים דהר"ן והה"מ מודו דאם מתחיל להתעסק במכשירי מצוה לאו בעדנא מקרי. וגם שניהם מודים דאם התחיל להתעסק בגוף המצוה אע"ג שלא גמרה מקרי בעדנא. ולא פליגי אלא בהשבת אבידה דהר"ן סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראייתה והה"מ סבר דעיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים והשאר מכשירי מצוה. והרב יבין שמועה דבריו לא מוכחי הכי כאשר יראה המעיין בדקדוק לשונו ז"ל ועפ"ז יש לדקדק על דברי הרב מהרח"א בספר ישרש יעקב סוף ברכות ומה שהקשה הרב שמע יעקב ריש פרשת וארא על הר"ן מיניה וביה לק"מ כמ"ש בעניותי בספר הקטן פתח עינים שם בברכות בריש פרק הרואה ע"ש ומשם באר"ה:
פא. אתי עשה ודחי לא תעשה. אע"ג דאמרינן בעלמא דבעדנא דמעקר לאו בעינן דלקיים עשה אם הוא עשה דרבים דחי ל"ת אף דבעדנא דמעקר לאו [אינו] מקיים עשה כן כתב הרב שבלי הלקט סימן צ"ז בשם יש מפרשים. אמנם מדברי הר"ן על מ"ש בראש השנה דף ל"ב מוכח דסבר דהא דבעדנא דמעקר לאו לקיים העשה הוא אפילו בעשה דרבים ופליג על היש מפרשים הנזכרים והרב חוות יאיר סימן קי"ב לא ראה דברי הר"ן בסוגיא ולא דברי הרב שבלי הלקט כאשר עיניו תחזינה אחד הרואה דברי הרב ז"ל וכמו שכתבתי בעניותי בספר הקטן דברים אחדים דף נ"ו ע"ב בס"ד ע"ש:
פב. אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. זהו סברת רבא בזבחים דף צ"ז ע"ב ורב אשי פליג עליה דגם במקדש אתי עשה ודחי לא תעשה. כן הוא לפי פשט השמועה. אך עיין בסוגיית נזיר דף ל"ז ע"ב ומ"ש הרב מופת דורנו מהר"י בכר דוד בספרו הנחמד דברי אמת בקונטריסים דף נ"ו ע"ד ועמ"ש בעניותי על זה בספרי הקטן דברים אחדים דף קל"ג ע"ב וע"ג בס"ד:
פג. אתי עשה ודחי לא תעשה. אם אי אפשר לקיים העשה בענין אחר לא בעינן בעדנא דמעקר לאו מקיים עשה כן כתבו פסקי התוספות בזבחים והביא דבריהם הרב משנה למלך פ"י מהלכות ק"פ ולפי ששמעתי שהקשו מכמה מקומות דלא אפשר לקיים העשה ואפ"ה לא דחי ל"ת דאינו בעידנא אמרתי אגלה שדבר פשוט הוא שלא אמרוה פסקי תוספות אלא היכא דלא אפשר לעולם לקיים העשה כגון שבירת עצם דלא אפשר לעולם לאכול המוח. אמנם היכא דאפשר לקיים העשה בעלמא ובאותו הפרט והמקום לא אפשר אז לא דחי דבעינן בעדנא. והוא דבר פשוט. ועמ"ש בעניותי בספר הקטן דברים אחדים שם דף קל"ג ע"ב וע"ג בס"ד ע"ש:
פד. אם פשע לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. כ"כ התוספות בערובין דף ק' ע"א ולזה הסכים הריטב"א בחידושיו וכתב שזה דעת הראב"ד והרבה מפרשים ע"ש ועמ"ש אני בעניי על דבריהם בספר הקטן פתח עינים שם בעירובין דף הנזכר ע"ש בס"ד. ומעין דוגמא כתבו התוספות שם בעירובין דף ל"ב ובכמה דוכתי דאם פשע אז הוא דאמרינן אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך ע"ש:
פה. אתי עשה ודחי ל"ת אבל לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. וכתבו התוספות ביבמות דף ך' ע"ב ד"ה אמר קרא והתקדשתם דאין תרי עשה דוחים ל"ת ועשה והרב החסיד הרמ"ך בידו המלאה יד מלאכי אות מ"ט כתב על דברי התוספות הנזכרים וז"ל ואני מצאתי להריטב"א בשיטת מציעא דף י"ז ע"ג שכתב בפשיטות דתרי עשה דחו ל"ת ועשה עכ"ל ורבים השיגו עליו דמדבריו מוכח דהריטב"א והתוספות פליגי אהדדי ואין ראיה מדברי הריטב"א דפליג על התוספות דלא אמרה הריטב"א אלא בתרי עשה דשני מצות חלוקות דבהכי מיירי הריטב"א בתרי עשה דטהרת מצורע וכבוד אב ואם כאשר יראה הרואה בדברי הריטב"א והתוספות לא מיירי אלא במצות יבום דאיכא תרי עשה. וא"כ מה יוכיח הוכח הרב יד מלאכי מדברי הריטב"א שחולק על התוספות דכתב בפשיטות דתרי עשה דחו ל"ת ועשה. הלא אין הנושאים שוים ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ולפי דבריהם הללו שלמי"ם הם אתנו ואיך בחלקו"ת ישית למו:
פו. אחד זה ואחד זה כשושנה. כתבו התוספות בכתובות דף ך' ע"ב דכי תני אחד זה ואחד זה אי קאי אפלוגתא או אקרא נקט הפשוט תחילה. ושמעתי מקשים מדתנן פרק במה מדליקין וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. ולפום מאי דכיילי לן התוספות התם דקאי אפלוגתא הול"ל אחד שאינו מבושל ואחד מבושל. וכד הוינא טליא תירצתי ע"פ כלל אחר שכתבו התוספות שם בכתובות דף מ' דדרך הש"ס דבמקום שצריך לשנות הן ולאו מקדים ההן אף שאינו פשוט. וא"כ אפשר דהתנא שם פרק במה מדליקין שנה משנתו עפ"י הכלל הזה לשנות הן קודם ללאו ומשו"ה שנה אחד מבושל ואחד שאינו מבושל. ואמר לי מורי הרב יישר ועתה לא הונח לי כל כך ומה גם אשר דברי התוספות שם פרק במה מדליקין מגומגמים:
והנה התוספות שם בכתובות דף ך' כתבו דכי לא קאי אמידי אין להקפיד איזה נשנה תחילה ובזה מתיישב מה שהקשה הרב חידושי הלכות בפסחים דף פ"ה ע"א דקתני א' עצם שיש עליו כזית בשר וכו' דהיינו הפשוט קודם אע"ג דלא קאי אפלוגתא או אקרא ע"ש ולפי מ"ש התוספות בכתובות דף ך' הנזכר אין להקפיד. ועיין מ"ש התוספות בזבחים דף צ"ב ע"ב ודוק בדבריהם. ועוד יש לצדד והיום קצרה:
פז. אדם. ישראל קרויים אדם ואין א"ה קרויים אדם הכי אמר ר"ש ביבמות דף ס' ודף ס"א וקברי גוים אינם מטמאין באהל שנאמר אדם כי ימות באהל. ופליגי רבוואתא אי קי"ל כר"ש והרמב"ם וסיעתו פסקו כר"ש ור"ת וסיעתו פסקו דלא כר"ש. ולדעת ר"ת נמצא דאדם כולל בין ישראל בין גוי אך לדעת הר"מ וסיעתו שפסקו כר"ש אדם הוא ישראל ולא גוי ועיין בהריטב"א בחידושיו ליבמות שם והגהות מיימוניות פ"ג דאבל והרשב"ץ בח"ג סימן שכ"ג:
והתוספות שם ביבמות ושאר דוכתי כתבו משם ר"ת דהא דאמר ר"ש אין א"ה קרוים אדם היינו דדוקא אדם לא מיקרו א"ה אבל האדם מיקרו ופירש הרא"ש בתוספותיו שם דאדם הוא מיעוט וה"א דהאדם הוא מיעוט דמשמע האדם חשוב ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכ"כ בתוספותיו לקמא הביא דבריו הרב גופי הלכות בכלליו. ומדברי הרא"ש אתה תשמע דכי כתיב האדם ויש לפרשו על אדם גדול וחשוב כמשפט ה"א הדעת אינו בכלל מ"ש ר"ת דהאדם הוא על א"ה ובהכי ניחא דהאדם הגדול בענקים דרשו ז"ל על אברהם אע"ה ולדעת הרמב"ן וסיעתו מעת שנימול היה לו דין ישראל ואין זה גריעות דכתיב האדם הגדול דהוא לשבח בהא הדעת שהוא האדם החשוב. ושוב ראיתי שכ"כ הרב פרי חדש בספר מים חיים בבתרא דף נ"ח על דברי התוספות שם:
וחזה הוית להרב החסיד מהר"י אלגאזי בספר מענה לשון דף ב' ע"ג שהקשה על מה שדרש רבינו מהר"י רוזאניס ז"ל בספר פרשת דרכים וזאת תורת האדם על הזכרים ולא על הנקבות שהרי שם אדם כולל איש ואשה וצ"ע עכ"ד ולא על הרב פרשת דרכים תלונותיו כי אם על רז"ל דבריש מדרש שוחר טוב דריש האי קרא וזאת תורת האדם על הזכרים ולא על הנקבות כדדריש ליה הרב פרשת דרכים ע"ש ונעלם מאמר זה מהרב פרשת דרכים ומהרב הנזכר וז"ל השוחר טוב זאת תורת האדם זאת שכתבת בתורתך לא יבא עמוני לא כתבת אלא על האדם אבל נקבותיהם מותרות מיד עכ"ל עין רואה דרז"ל דרשו כמו שדרש הרב פרשת דרכים. וקושית הרב הנזכר לק"מ דרוב הכתובים כתיב אדם על הזכר והא דאשה נקראת אדם הוא חידוש. ותו דהכא כתיב האדם בהא הדעת וקאי לזכרים. הן אמת דלדעת ר"ת דא"ה מיקרו האדם הכא דלרז"ל קרא קאי לעמון ומואב לכך כתיב האדם. ומ"מ הדרשא תדרש. ועוד כתבתי על דברי הרב הנזכר בעניותי בקונטריס אחורי תרעא דף קפ"ב ועמ"ש אנכי עפר בפני דוד פרשת חקת בס"ד:
פח. אין רוח חכמים נוחה הימנו. הרב המגיד סוף פ"א דגזילה גבי נגזל דאם מקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו כתב דאי בעי תובעו בדין ומחזיר לו משמע דס"ל דאין רוח חכמים נוחה הימנו אינו איסורא ועיין להרב פנים מאירות בחידושיו לקמא ריש פרק תשיעי. ורבינו שמשון סוף שביעית כתב דאינו איסורא אך דבריו תמוהים וכבר עמד עליהם הרב מהראנ"ח בתשובותיו בח"א סימן קי"ח. ושם הרב מהראנ"ח הביא ראיות דאין רוח חכמים נוחה הימנו איכא איסורא דזה הלשון אמרו בנושא ונותן בדברים וחוזר ובמחוסרי אמנה איכא איסורא ע"ש וכ"כ המרדכי והגהות אשרי אמאי דאמרינן בגיטין דף ל' במכרי כהונה דמתנה מועטת אסור לחזור בו ועמ"ש בעניותי בשער יוסף בקונטרס הסימנים דף כ"ח ע"ד:
פט. אין לסמוך על טעם אחד שכותב הפוסק דהוא דן בצירוף טעמים. אבל במידי דרבנן יש לסמוך על טעם א' לבד. הרב מהר"ר צבי אשכנזי בהגהותיו על הטורי זהב ח"מ בהשמטות בסימן טוב. ובתשובותיו סימן ק"ן דף קי"ט ע"ג כתב דאין להוציא דין חדש ממפרש או פוסק אם לא שהוא מוכרח בהכרח גמור כי אין דרך הפוסקים להביא אגב ובלי ראיה מה שאינו פשוט וברור ע"ש. וכתב מהרימ"ט ח"א סימן קכ"ו דאין להוציא דין מתוך קושיא וכו' וכ"כ הרב פ"מ ח"ב סימן ק"י וכתב מורינו הרב בתי כהונה ח"ב סימן כ"ד שקבל מרבותיו דאין לסמוך במילתא דמתניא אגב ובפרט מחמת קושיא וכו' ועיין לפנים אות ט"ז לעיל. ובספר חשק שלמה:
צ. אכשור דרי. הכי מתמיה רב נחמן בפרק החולץ ופרק גיד הנשה. ומוכח דלא אמרינן אכשור דרי ועיין מה שכתב הרב הגדול מהר"ר לוי ן' חביב בתשובותיו בקונטריס הסמיכה דף ש"ו ע"ג ע"ש:
צא. אתיא כהדא. כשאומר בירושלמי ראיתי למרן זצ"ל שכתב סוף פי"ד מהלכות עדות דהאי לישנא בירושלמי הוי כמו כתנאי שאומר בבבלי ע"ש:
צב. אין מזהירין מן הדין. כתב הרב המגיד ריש פ"ב מהלכות מאכלות אסורות עמ"ש הרמב"ם מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' ולאו הבא מכלל עשה וכו' לוקה מן התורה. וז"ל אין לתמוה דהא אין מזהירין מן הדין שכיון שנאסרו בלאו הבא מכלל עשה איפשר ללאו שלהן לבא מק"ו עכ"ל ומצאתי במכתב להרב כמהר"ר ידידיה הכהן ז"ל נכדו של הרב שער אפרים שכתב וזה תורף דבריו. כלל זה דכייל לן הרב המגיד הסכימו בו שלמים וכן רבים מרן ז"ל בכסף משנה פ"ה דאיסורי מזבח דין ו' והרב מהרש"א ביבין שמועה וגופי הלכות והרב מהר"י חאגי"ז בתחלת חכמה ע"ש וכפ"ז קשה על מ"ש הרב פרי חדש י"ד סימן ע"ט ס"ק ו' וז"ל ואע"ג דאין מזהירין מן הדין היינו לומר דמדין ק"ו לא מלקינן אבל לעבור על לאו מייתינן מן הדין עכ"ל והרי התם איכא לאו הבא מכלל עשה מקרא דזאת החיה אי לאו מיעוטא דוזה לכם הטמא הוה אפשר ללאו שלהם לבא מק"ו. ומ"ש מרן בכללי הגמרא בדברי הה"מ הנזכרים ע"ש דבריו קשים לשמוע כאשר יראה המעיין. ומזה יש לעמוד עמ"ש מרן בכסף משנה ה' בכורים פ"ג דין ו' עמ"ש הרמב"ם ומנין שהבכורים אסורים לאונן שהרי נאמר ושמחת בכל הטוב וכו' והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדות וכתב מרן כלומר אבל לא מלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה. וכפי כלל הה"מ הרי איכא ק"ו התם כמ"ש במכות דף טו"ב זהו תורף דבריו והוא ז"ל האריך:
צג. אשה יכולה להתעבר באמבטי. הכי מוכח מהש"ס בחגיגה דף י"ד והגם דרבינו מהר"י רוזאניס בספרו הנורא משנה למלך פט"ו דאשות דין ד' הפליא עצה ברוב בקיאותו וקרא ערער דלא אפשר להתעבר באמבטי. לישר"י לן מר דכיון דהש"ס קאמר לה בפשיטות אין לערער על זה. וגם התוספות והראשונים בחידושיהם אזלי ומודו גם ענין בן סירא שכתב מהרי"ל ונכתב בספר. ובספר קבלת החסיד הוסיף שנים אחרים לאמותם יאמרו ואין אב. גם הגאון רבינו שמשון בספר כריתות שער שני מלשון למודים אות ע' שקיל וטרי מהא דמתעברת באמבטי לק"ו דעביד בירושלמי גם הרשב"ץ שהיה רופא מובהק ובקי בכל חכמה כתב בח"ג סימן רס"ג דבתולה יכולה להתעבר ומייתי מהא דחגיגה דאמבטי. ועד אחרון הרב יעבץ באגרת בקורת מהדורא בתרא מייתי מעין המאורע בזמנו. ומ"ש בזה הרב המופלא כמהרד"ף בחסדי דוד דבריו קשים לשמוע ונעלם ממנו אמבוהא דספרי:
צד. אשה אינה מצווה על פריה ורביה. זו הלכה רווחת את כל ונוכחת. וראיתי בחידושי קדושין לאחד קדוש הנדפסת בקושטנדינא. שכתב ריש פ"ב דקדושין אההיא דאמרינן מצוה בה יותר מבשלוחה שכתב וז"ל ואע"ג דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה מדרבנן מיהא מחייבה עכ"ל ולי ההדיוט דבריו קשים דריהטא דכלהו שמועי ודברי כל הפוסקים דאשה פטורה מכל וכל וכבר מפורש בתוספתא דרשאה אשה לשבת בלא איש ולשתות כוס עיקרין ולינשא לסריס. אמנם גם האשה יש לה שכר כמי שאינו מצווה ועושה וכשינויא אחרינא דמשני הרב הנזכר עצמו וכ"כ מהר"ר דן בתשובה כי באה בשו"ת הר"ן סימן ל"ב וגם הר"ן שם כתב דמצוה קעבדת כשנשאת. ובפירוש ההלכות שם כתב הר"ן דיש לה מצוה שמסייעת לבעל לקיים מצותו. ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ה סימן א' אות ט"ז בס"ד:
צה. אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. הכי אמרינן בנדה דף ז"ך ושאר דוכתי ושלש שטות יש בדבר. לר"ת אינה חוזרת ומתעברת כלל בשום אופן. ולהרשב"ץ וסיעתו אין חוזרת ומתעברת אלא סנדל. ולמהר"ם לדעת רש"י חוזרת ומתעברת נפלים. וכמו שכתבתי אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ה סימן ד'. ושם הבאתי דברי הרב מהר"א הלוי בספר גן המלך סימן ק"ל. ודקדקתי עליו בס"ד:
צו. אין מביאין ראיה מן הקטן. הכי אמרו במגילה דף ך'. והקשה הרב המופלא מהר"א ישראל זלה"ה דהא קי"ל דקטן נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקטנו באיסורין דרבנן ומגילה מד"ס ואיך לא קבלו עדות רבי יאודה שהעיד בגודלו מה שעשה בקטנו שקרא המגילה לפני רבי טרפון והזקנים. ואני בעניי תירצתי בברכי יוסף ח"מ סימן ל"ה והוא תירוץ דחוק ע"ש ובפשיטות יש לומר דמגילה שאני דהוי דברי קבלה ואמרו דברי קבלה כדברי תורה ומשו"ה לא קבלו עדותו. עיין מ"ש בעניותי על זה לקמן מערכת קו"ף אות ח"י בס"ד:
צז. רבי אליעזר בן יעקב. הרמב"ם כתב שהיה בחרבן כן כתב בהקדמתו לפירוש המשנה ומנה ר"א בן יעקב בחבורת תנאים שראו החרבן וראיתי בספר אמרי צרופה בהקדמתו שתמה על זה דפ"ב דכלים בתוספתא מוכח שראב"י תלמיד רבי עקיבא וכן מוכח ביבמות דף צ"ג עכ"ד ואני בעניי אומר דהא והא איתנהו שראה החרבן וזו משנה שלימה במדות אמר ראב"י פעם אחת מצאו אחי אימא ישן ושרפו כסותו גם אמרו פ"ק דיומא דף י"ו מאן תנא מדות ראב"י שהוא ראה הבית. גם שהיה תלמיד רבי עקיבא כן נראה מיבמות צ"ג ומב"ר על פסוק ויוסף אברהם ויקח אשה. ומוכרח לומר שהאריך ימים ושנים רבות ולמד אח"כ מרבי עקיבא כמ"ש ספר יוחסין:
ודברי הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה גרמו לו להרב באר שבע בתוספותיו לסוטה פ"ט גבי מאין מודדין מחוטמו שכתב דראב"י לא היה חבירו של רבי עקיבא כי ראב"י היה בדור ריב"ז וחביריו שראו החרבן ור"ע וחביריו היו אחר החרבן ומה שהזכיר קודם לרבי עקיבא אינו מן התימה וכו' ע"ש דכיון דראה דברי הרמב"ם שמנאו בחבורת התנאים שראו החרבן ובכת השנית אחר החרבן מנה לרבי עקיבא מזה דן שקדם לרבי עקיבא ואינו חבירו ונמשך אחריו הרב שיירי כנה"ג בכללי התלמוד אות י"א ע"ש ונעלם משני המאורות הגדולים דראב"י תלמיד רבי עקיבא וכמו שהשיג עליהם הרב דברי אמת בקונטריסי דף י"ד. וכן השיג על הרב באר שבע בסדר הדורות דף ע"ח ע"ד. ומ"ש הרב אמרי צרופה להוכיח מהתוספתא דראב"י תלמיד ר"ע הרואה יראה דאין ראיה מהתוספתא שהיה תלמיד ר' עקיבא רק נראה שהיה אחרון ע"ש. גם בב"ר אינו אלא לאית דאמרי אבל לת"ק אין ראב"י מכלל תלמידי רבי עקיבא ויש להרגיש על הרב סדר הדורות דמייתי מב"ר סתם ואינו אלא כי אם לאית דאמרי. ומה שהזכיר שם תנחומא כעת לא ראיתי בתנחומא שאומר שראב"י תלמיד ר"ע. ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן פתח עינים שם בסוטה. ועוד יש להאריך ולצדד ולהרחיב הדיבר כאשר ממעינ"י הישועה ישר יחזו פנימו ודוק הטב:
צח. רבי אליעזר הגדול. הוא סתם רבי אליעזר דמתניתין ומתניתא. והוא תלמידו של ריב"ז ומאד צריך לדקדק בין רבי אליעזר ביו"ד לרבי אלעזר בלי יו"ד שכמה גדולים אגב שטפייהו כתבו דברים אשר לא כן כמו שתראה בספר הקטן פתח עינים בברכות דף א' ע"ג. וביבמות דף קי"ג ע"ד:
ודע שרבינו בחיי כתב שהוא מזרעו של משה רבינו ואתי כמ"ש באגדה דמשה רבינו ע"ה אמר יהי רצון שיהיה זה מחלצי והרמ"ע במאמר חקור דין ח"ב פט"ו דאולי היה מבני בנותיו של משה רבינו ופירש המפרש דמבני בניו אי אפשר שלא היה לוי ע"ש ביד יהודה. והכונה מבני בנות בן משה רבינו ע"ה ואני בעניי נ"ל דמקור דברי רבינו בחיי הם ממדרש במדבר רבה פ"ט וירושלמי פ"ג דסוטה ע"ש ובסוף קונטריס אחורי תרעא ע"ש ודוק:
צט. אין הולכין בממון אחר הרוב. הרב המובהק חסידא קדישא כמהר"ר יהודה נבון זלה"ה חקר אם הוא מדאורייתא או דרבנן ע"ש בספרו הבהיר קרית מלך רב ח"ב סימן י"ב ולעת הלום היתה קרי"ה שגבה ממנו כי אינו נמצא אתי הספר הנזכר:
ק. אין כותבין את התורה פרשיות. הוכיח הרב החסיד יקרא דארע"א מדברי הרמב"ם שהוא מן התורה במ"ב אות ו' ושם הביא דברי הרי"ף והרא"ש בדין אין כותבין מגילה לתנוק. ע"ש דודאי בעית בהאי ארעא ואני בעניי עמדתי קצת בזה בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רפ"ג ועוד ארש נתנה יבולה בספרי הקטן פתח עינים בגיטין על דף ס' לך נא ראה:
קא. אין שבות במקדש. נראה מדברי התוספות בשבת דף מ"ב ע"א ד"ה אפילו של עץ דלא אמרינן אין שבות במקדש אלא באיסורי שבת אבל לא בשאר איסורים וכן כתב הרב מהרש"א בחידושי הלכות שם בהדיא וז"ל ואע"ג דאין שבות במקדש היינו באיסורי שבת אבל בשאר איסורים כההיא דמיירי התם מביאו ומזלפו על גבי אישים ליכא לפלוגי בין מקדש ובין גבולין עכ"ל ובספר מחנה ראובן על פסחים דף ל' בההיא דאמר רב קדרות בפסח ישברו שכתב הרא"ש משם ראבי"ה דאי אהדרינהו לכבשן לא גזרינן והביא ראיה מזבחים דף צ"ו ותמה הרב תפארת שמואל דשאני התם דאין שבות במקדש. תירץ דאין שבות במקדש לא אמרינן בשאר איסורים כמ"ש התוספות ומהרש"א עיין בספר הנזכר באורך ויש מי שחיזק דברי הרב תפארת שמואל במ"ש התוספות שם בזבחים דף צ"ו ד"ה ואם טש דבכלים דמקדש ברגל אוקמוה אדאורייתא וגבי כלים הקלו הרי דבכלי המקדש אין שבות ושפיר כתב הרב תפארת שמואל ונדחית ראית ראבי"ה. ויש לדחות כאשר יראה הרואה ודוק:
קב. אתי עשה ודחי לא תעשה. אי אתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה הוא פלוגתא דרבוואתא מערכה לקראת מערכה כאשר העמיק הרחיב רחב רחב בספר מחנה ראובן דף י"ט ודף ך' ע"ש באריכות שוב ראיתי על י"ד היאו"ר יד מלאכי אות שב"ע דבא לבית הספק הרב מהר"א ישראל והרב המחבר השיבו אך קצרו את הרחב ואני לא אמרתי אלא להזכיר:
קג. אסור. כתבו התוספות בתעניות ריש דף י"א אסור לשמש בשני רעבון וא"ת הרי יוכבד נולדה בין החומות וי"ל דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות וכו' עכ"ל. עין רואה דאע"ג דקאמר אסור לאדם כתבו דלא הוי איסור אלא לעושה חסידות. והוא חידוש והרב אליה רבה סימן ר"מ ס"ק ך' כתב על דברי התוספות ולכאורה לא שייך איסור במילי דחסידות אלא נראה פירוש תוספות שכתבו דהוא חסידות לחשוכי בנים כיוסף עש"ב. וכן ראיתי להרב באר שבע בספרו צידה לדרך פרשת מקץ אך בחזקת היד וז"ל וק"ל טובא על דבריהם מדקאמר בגמרא סתם אסור משמע אסור מן הדין ולא ממדת חסידות וכו' ע"ש שהאריך ופירש דברי התוספות כהרב אליה רבה ע"ש:
והן עתה נדפסו חידושי הריטב"א למגילה וראיתי לו ז"ל על דף כ"ח שכתב גבי תיתי לי דלא עבדית שותפות וז"ל והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא וכענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים ואסור להלוות את הגוי ברבית וכענין שאמרו אסור לשחרר עבדו ועובר בעשה וכדפרישית במסכת גיטין מורי נר"ו עכ"ל ובדפוס יש ט"ס הא למדת דהריטב"א ורבו מפרשים כמה מקומות דקאמר אסור בגמרא ואינו אסור לא דאורייתא ולא דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא ומעתה דברי התוספות הנזכרים כפשטן ואין צורך למה שנדחקו בדבריהם הרבנים הנזכרים:
איברא דזה שכלל הריטב"א המשחרר עבדו בהנך מוכח דגם במשחרר עבדו ליכא איסורא לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואיכא למיקם דהריטב"א גופיה בחידושיו לגיטין על דף ל"ח כתב משם רבינו דאסורא דרבנן איכא ולאו עשה גמור הוא. והוא הפך מאי דכתב הכא במגילה משם רבו דהוא מדת חסידות בעלמא. אם לא שנאמר דמורי לחוד ורבינו לחוד. ומ"מ יש להרגיש דהכא והתם מייתי לה ומשתוקא נסיב והוו תרתי דסתרן. ולא עוד אלא דממ"ש בחידושיו לעירובין משמע דסבר דהוא מדאורייתא כאשר יראה המעיין. ויש ליישב. ועמ"ש בספר הקטן פתח עינים ריש שבת ודוק:
שוב ראיתי להר"ן סוף פ"ק דע"ז שכתב משם הרמב"ן בהא דאסור לעשות שותפות עם הגוי דליכא איסורא לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולא מתסר אלא ממדת חסידות ע"ש וכן כתב הרב הנמקי יוסף סוף פרק ארבע מיתות דאינו אסור אלא ממדת חסידות ע"ש וק"ק על הרב צדה לדרך והרב אליה רבה שתמהו על דברי התוספות בתעניות שכתבו דלא הוי אסור אלא מחסידות. ונדחקו לאפוקי מילייהו מפשטן. ולא זכרו דברי הר"ן והרב הנמקי ז"ל דכתבו דאסור דהתם אינו אלא מדת חסידות. ועמ"ש בעניותי לעיל אות י"א בס"ד ודוק:
קד. אשר. הוראת תיבת אשר כתבו הרב באר שבע בתוספותיו פ"ג דהוריות והרב קרבן אהרן גבי אשר נשיא יחטא דשנינו יכול גזרה. פירשו דאשר מורה על הודאי וקשה דמסיק במכות דף ח'. דכל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוא אם לא שיש גילוי בכתוב. או דשני קרא בלישניה כי ההוא דאשר נשיא יחטא. ומהשינוי דרשו נמי אשרי הדור וכו' כדאמרו שם בהוריות בש"ס בהך דרשא דאשרי הדור. ובזה תריץ יתיב הרב מופת הדור מהרח"א בישרש יעקב דף ע"א מאי דאמרינן אשר שברת יישר כחך ששברת במ"ש הרשב"א ע"ש ובשערי ועיין מה שדרשו בזוהר הקדוש על פסוק אשר נשיא יחטא ע"ש:
קה. אין בודקין מן המזבח ולמעלה וכו'. אף מי שהיה כתוב באסטרטיא של מלך. זו משנה בקדושין דף ע"ו. וראיתי להרב יפה מראה פ"ג דע"ז שהקשה על איתי הגתי שהיה שר צבא במלחמת אבשלום והא קי"ל כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך והיאך נתנה שררה זו לגר ואפילו ליכתב בחיילות של בית דוד היה צריך להיות מיוחס כדאיתא פרק עשרה יוחסין וי"ל דהוראת שעה היתה כי לא נמצא גבור חיל כמוהו עכ"ל. ומעין דוגמא תירצו הר"ם מקוצי והרשב"ץ על שמעיא ואבטליון שהיו נשיא ואב"ד והיו מקהל גרים וניחא להו דלא היה כמותם בחכמה ולכך מינום. ולפי דבריהם הן נסתר דינו של הרב כנה"ג בח"מ סימן ז' דסמיך אהא דשמעיא ואבטליון ולפי האמור אינה ראיה וכאשר אני בעניי כתבתי במקומו. וזה דומה לתירוץ הרב יפה מראה. אך יש להעיר על הרב ז"ל דהרי שם פרק עשרה יוחסין עלה דהך פריך הש"ס והאיכא איתי הגתי ועוד וכו' ת' ילדים וכו' דאזלי לבעותי עלמא. הרי דהש"ס קשיתיה מאיתי וכו' ומת' ילדים וכו' ומשני דאזלי לבעותי עלמא ואמאי הרב העלים עין משינויא דהש"ס ותו דדבריו הפך הש"ס דהוא סבר דירד למלחמה להלחם והש"ס מסיק דלא ירד:
ואם נפשך לומר דהש"ס מאי דמשני הוא דוחק דאיתי שר צבא ולא ירד למלחמה דהתינח לת' ילדים דמצינו לומר דלא ירדו למלחמה בתוך ישראל כדפירש"י אבל על שר צבא אינו מתישב. הן לו יהי כדברך מאחר דמוכח מהש"ס ודאי דשינויא דאזלי לבעותי עלמא לשנויי גם לאיתי. הו"ל להרב ז"ל להביא דברי הש"ס ולדקדק בהם. ותו יש להעיר על הרב ז"ל שכתב כי לא נמצא גבור חיל כמוהו דאפילו נימא הכי כל דאיכא גבורים מיהא תסגי ותו דהאיכא יואב ואבישי. ואם כונתו כי לא נמצא לשים לשר על המחנה הג' כמוהו גם זה דוחק ואינו מספיק להתיר לגר להיות לראש ולשר. ויש לדחות:
קו. רבי אלעזר בן פדת. פשוט דהוא תלמיד ר' יוחנן ביבמות דף כ"ה ודף צ"ז ובירושלמי פ"ב דברכות ופ"ב דשקלים ושאר דוכתי. וא"כ יש להעיר עמ"ש במציעא דף פ"ד כי נח נפשיה דריש לקיש והוה מצטער טובא ר' יוחנן ניזיל ר' אלעזר בן פדת דמחדדן שמעתתיה והלא תלמידו היה. ולזה יש לומר דכבר היה גדול ונסמך לרבי ולא הוה שכיח גביה דר' יוחנן. והגם שהיו לו לר' יוחנן כמה תלמידים גדולים שלמים וכן רבים שכבר הם לומדים ומלמדים לאחרים בחרו לר' אלעזר דמחדדן שמעתתיה. אך עדיין יש להעיר דודאי ר' אלעזר ידע בטבע ר' יוחנן דהוה בעי מאן דמותיב ליה ואיהו מפרק דבהכי רווחא שמעתתא וא"כ איך שבקיה למנהגיה והיה אומר תניא דמסייע לך. ואפשר דשפיר ידע ארחיה דרביה ר' יוחנן ברם הוה מסתפי שמא מתוך הויכוח יצא מפיו איזה דיבור שלא כמשפט ויקפיד ר' יוחנן. [יש סמך גדול לזה ממ"ש הרמב"ן בחדושי מציעא פרק המקבל הביאו רבינו בצלאל בכלליו כ"י שכתב בתוך דבריו להקשות על פירוש רש"י במה שפירש עמ"ש כי מטית לשחיטת קדשים וכו' וז"ל ועוד שלא מצינו חכם שאומר לחברו שיקשה לו אלא כל החכמים מקפידים בכך ור' יוחנן עניש כמה תלמידי משום דאקשו ליה ואע"ג דמשבח ליה לר"ל בתר דקטליה ורב כהנא קביל עליה דלא לותביה ואיכא נמי דמצלי בהכי רחמנא ליצלן מכיסופא דשמי עכ"ל הנצרך לנו. ובהכי תנוח תעדנו כמה שר' אלעזר לא פריך ליה ודוק:
קז. איש. כי כתיב בקרא דינא הוא דממעטינן אשה אי לאו דאיכא ריבויא דמאי דאמרינן השוה הכתוב אשה לאיש וכו' היינו דוקא היכא דכתיב לשון זכר אבל כי כתיב איש וליכא ריבויא לאשה איש הוי מיעוט לאשה כאשר מתבאר מסוגית פסחים דף צ"א ומפ"ק דקדושין גבי כשהוא אומר תיראו וכו' ובקמא דף מ"ד ע"ב ושם דף ק"ט ובתוספות בסנהדרין דף ס"ו ודף פ"ד עיין שם בכל הני דוכתי ובחון מהם וחקור בהם. ומיהו יש חילוקים שכתבו האחרונים כאשר תראה להרב שאלת יעבץ בח"ב סימן ס"ט דף מ"ב ריש ע"ב ויש להשיב קצת עיין בדבריו ודוק בסוגיות הנזכרות ואביזרייהו:
קח. איש. פרט לקטן דרשינן בכמה וכמה דוכתי בספרא וספרי והש"ס ומהם בסנהדרין דף נ"ב ודף נ"ד ופסחים דף צ"א ות"כ פרשת טהרה וספרי פרשת תצא. ואמרינן אין לי אלא איש בן ט' שנים ויום א' מנין ת"ל ואיש. ועיין מה שכתבתי אני בעניי במאי דשייך לזה בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תנ"ז ומשם באר"ה. והרב יעבץ בתשובה הנזכרת בסמוך כתב דכי כתיב איש טפי אית לן למעוטי קטן מלמעוטי אשה. ועמ"ש התוספות ריש חגיגה ומ"ש אני בעניי בספר הקטן פתח עינים שם:
קט. איש. ממעטינן מאיש ולא רוח ושד והוא בכלל מ"ש במשנתנו ומי שאינו איש כן כתב הרב מהר"ם מלובלין בתשובה סימן קי"ו והסכימו האחרונים עמו ודלא כספר נחלת בנימין דפליג עליה. ודברי ספר חקי דרך א"ה סימן ו' שלא בדקדוק כאשר ישר יחזו פנימו ממעיי"ני הישועה:
קי. איש. ולא בהמה כן אמרו בספרי זוטא פרשת נשא הובא בילקוט על ידי איש מקנא אותה ולא ע"י בהמה וכ"כ הרמב"ם פ"א מהלכות סוטה ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה. ולנו בעניותנו אריכות דברים בזה בסוגיות הש"ס והתוספות ודברי אחרונים בס"ד:
קיא. אין מושיבין מלך בסנהדרין. כתב הרב כנסת הגדולה בהגהותיו להרמב"ם ליישב מאי דקשיא מדוד הע"ה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהיה מכלל הסנהדרין דמאי דקתני הוא אין מושיבין אבל אם ישב מעצמו שפיר ע"ש ונעלם ממנו דבירושלמי פ"ב דסנהדרין אמרו אין המלך יושב בסנהדרין ואם נפשך לומר. מ"מ הו"ל להרב להביאו. וגם לשון הרמב"ם דקאמר שהיה מכלל הסנהדרין אינו מתישב כפי פירושו:
והר"ן בחידושיו פירש דאין מושיבין היינו ולא יהיה ממנינם דאי ממנין הסנהדרין התנן מלך לא דן ואף במלכי ב"ד אין מושיבין היכא דלא הוי ממנינם וכו' ע"ש והנה הרב באר שבע בתוספותיו פ"ק דהוריות והרב משנה למלך הקשו במ"ש שם א"ר יונתן מאה דישבו להורות דאיך יתכן דהסנהדרין הם ע"א ואין להוסיף עליהם ע"ש במש"ל פ"ט דסנהדרין. ואני בעניי תירצתי בספר הקטן שער יוסף סוף דף י"ט דאין להושיב בקבע בסנהדרין אלא ע"א ולקרוא כלם בשם סנהדרין אבל אם ירצו הסנהדרין יכולים לישב טפי מע"א וכו' ע"ש באורך ומדברי הר"ן שהבאתי יש ראיה לזה דמוכח מדבריו דיכולים לישב בסנהדרין יותר ולא יהיו ממנינם חוץ מן המלך ודוק הטב כי יש לצדד:
קיב. אין מושיבין מלך בעיבור שנה. מקשים מחזקיהו המלך דישב ועיבר ניסן בניסן ועיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן פתח עינים פסחים על דף נ"ו בסייעתא דשמיא ושם דקדקתי עמ"ש הרב שושנים לדוד על זה ע"ש:
קיג. אין מעמידין מלך אלא עפ"י ב"ד של ע"א ועל פי נביא. כ"כ הרמב"ם ריש הלכות מלכים ובחלוקת ע"פ ב"ד של ע"א. מרן בכ"מ לא זכר מ"ש הוא עצמו פ"ד דכלי המקדש שהוא תוספתא. ואשתמיט להרב פר"ח דברי מרן הנזכרים ולהרב גופי הלכות התוספתא ודברי מרן הנזכרים:
ומ"ש על פי נביא הקשה הרב לחם משנה דמנין לו כי לא נאמר בתוספתא וכו' ונעלם מהרב ז"ל שהוא תלמוד ערוך ברייתא דספרי פרשת שופטים. ומאי דלא אתמר בתוספתא ל"ק דמילי דשוו מלך וכ"ג קתני ומילתא דליתא בתרוייהו לא קתני:
קיד. אלמנה. שמעתי בילדותי מרב וחסיד בישרא"ל גדול שמו זלה"ה דנסתפק אי אלמנה מהמלך מהאירוסין דלא נתיחד עמה ולא בא אליה אי אסירא להדיוט. או דילמא מאחר דזו לא נגע ולא פגע בה המלך ולא הביאה המלך חדריו שריותא היא. ובו בפרק אני ענית"י להחסיד ורב הנזכר לישר"י לן מר דודאי אלמנה סתם היא בין מן האירוסין בין מן הנשואין כדמוכח ביבמות דף ך' ודף נ"ט ודף ס"א ולא עוד אלא דבסנהדרין דף י"ח דקתני כ"ג חולץ כו' אמרו בש"ס קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין ותנן סמוך לכ"ג מלך לא חולץ וכו' והדבר מבואר. ותו דמסתברא כיון דקדשה היא אשת מלך והרי היא אשת איש אעפ"י שלא נבעלה כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות אשות וא"כ לא יש ס"ד דתשרי להדיוט ופשוט:
ומן האמור תשובה מוצאת למ"ש הרב אדמת קדש זלה"ה ח"ב א"ה סימן ד' דאלמון המוזכר בדברי רז"ל סתם הוא אלמון מן הנשואין ולפ"ז כי אמור רבנן דאלמון לא יברך אלא יום א' כשנשא אלמנה הוא דוקא אלמון מן הנשואין דזהו נקרא אלמון סתם וכו' ע"ש ויש לעמוד דמהני שמעתתי נהירן וצהירן דאלמנה היא בין האירוסין בין הנשואין נימא דה"ה כי אמור רבנן אלמו"ן על משפטו ישב דינא יתיב היתה כאלמנה. איברא דלענין דינא בנדון הרב הנזכר יש פנים לומר דאלמון דהתם הוא דוקא מן הנשואין דניכר החוש"ה אל העי"ן דאלמון מן האירוסין אית ליה שמחה טפי בנשואיו:
קטו. אוכל. פחות מכביצה אם מקבל הכשר נראה מדברי התוספות דפרק המצניע דף צ"א ד"ה אי לענין וכו' דאף מדרבנן אינו מוכשר וכ"כ בהדיא הרב חידושי הלכות בפרק כל שעה דף ל"ג ע"ד התוספות ד"ה לאימת יע"ש ומ"מ סותרים דבריהם בכריתות פרק אמרו לו גבי ההיא דהתירו לה למגע טמא שכתבו להדיא דמדרבנן מקבל הכשר בכ"ש וכן הוא מוכרח מדברי הגמרא שם יע"ש. וצ"ע. מצאתי כתוב בכ"י מהרב המופלא מהר"ח בר דוד אבואלעפיא זלה"ה ועיין בספר א"ד מ"ק אות פ"ג:
קיו. אוכל. לטמא אחרים לכ"ע בעינן כביצה ובלא"ה לא מטמא כמבואר בכמה מקומות. וצריך להתיישב במתניתין דפ"ב דטהרות מ"ד דתנן הראשון והב' שבתרומה טמא ומטמא וכו' עמ"ש הראשונים ז"ל בפרק לולב הגזול דטעמא דאתרוג של תרומה טמאה היינו משום דכתותי מכתת שיעוריה עיין בתוספות שם ובחידושי הרשב"א ז"ל שם יע"ש והשתא האיך ראשון שבתרומה מטמא אחרים כיון דכתותי מכתת שיעוריה ואין כאן שיעור ביצה לטמא אחרים וכעת צ"ע. שוב ראיתי שהתוספות פרק ארוסה ד"ה לאו כגבוי הקשו כן עלה דההיא דאמרינן בבכורות דכלאי הכרם מטמאים ט"א והניחוהו בתימא יע"ש. ולא ידעתי אמאי לא ק"ל אמתניתין דטהרות וכדבר האמור והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות ט"א דין כ"ה כתב הערלה וכלאי הכרם וכו' כולן מתטמאין ט"א יע"ש וכנראה דשינה לכתוב מתטמאין ולא כתב מטמאין כגירסא בגמרא ליישב קושית התוספות והרשב"א ז"ל כמו שהארכנו במ"א יע"ש וכן מצאתי בספר שער אפרים סימן ל"ח שכתב שם בנו ז"ל כן בדעת הרמב"ם יע"ש. ואני אומר שאם זאת היתה כונת הר"ם ז"ל אין זה מעלה ארוכה דמה יענו שפתי צדיק לההיא דתרומה טמאה שכתבנו והדבר צ"ע. כך מצאתי כתוב להרב הנזכר זלה"ה:
קיז. איסורין דרבנן. כגון אסור למלאת פיו שחוק ולשמש בשני רעבון ולישן ביום יותר משינת הסוס וכיוצא אין עליו לא מלקות ולא נדוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים. כן כתבו הגאונים בתשובה הביאה רבינו ירוחם חלק אדם נתיב י"ח והביאו מרן בבדק הבית י"ד סימן זק"ן. והרב ארעא דרבנן מ"ק אות ע"ו ובספר ריח שדה בשו"ת סימן י"ב הביאוהו משם בדק הבית וכתב בספר ריח שדה דמה שמנדין לדברי חכמים היינו מה שגוזרין כדי שלא יבא ליגע באיסור תורה ועושין משמרת או על מצוה שלהם וכן כתב הרב החסיד בארעא דרבנן. ולי ההדיוט נראה שאין דברי הגאונים אמורים אלא באיסורים קלים כגון הני שהזכירו דנראין הדברים שהם חומרות ועין רואה דכמעט רובא דעלמא לא זהירי בהו. וכבר כתבו רבוואתא ז"ל דזמנין דאמור רבנן בש"ס אסור והוא מדת חסידות וכמו שהבאתי דבריהם בעניותי לעיל אות ק"ג:
קיח. ארוסה. אסורה לבעלה מדברי סופרים כן כתב הרמב"ם פ"י מהלכות אישות וכתב הרב המגיד דהראיה מנהג יהודה שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה ואם היתה אסורה לו מן התורה לא היה מותר לו להתיחד עמה עכ"ד ושמעתי מקשים דמשמע מדברי הרב המגיד דביהודה היו עוברין אדרבנן והרי היו מברכין ברכת חתנים משום דכלה בלא ברכה וכו'. ולי הצעיר אפשר לומר דסבר הרב המגיד דההיא ר' יהודה היא אבל לתנא קמא גם ביהודה לא היו מברכין ברכת חתנים אלא בבית חתנים ועיין בשיטה מקובצת:
קיט. אמוראים היו בקיאים במשניות דסדר טהרות. כן כתבו התוספות במציעא דף קי"ד וכן כתבו התוספות בחולין סוף דף ק"י ע"ש. וכן כתוב בשיטה מקובצת שם. ומכל שכן שהיו בקיאים במקרא. ותימא על התוספות בבתרא דף קי"ג שכתבו דזמנין האמוראים לא היו בקיאים בפסוקים ומייתו ראיה מסוגית קמא דף נ"ד דקאמר איני יודע אם נאמר בהם טוב ע"ש. ובעניותי הדברים קשים לומר על האמוראים כן ומה גם דאמרו רז"ל דצריך ת"ח להיות בקי בכ"ד ספרים והביאו רש"י בפירוש החומש פרשת תשא ע"ש. וסוגית קמא אינה ראיה דשערי תשוב"ה לא ננעלו וכבר המפרשים אסברוה ניהלן וגם אני בעניי פירשתי בזה פירוש קרוב לאמת ככתוב במקומו. ועמ"ש הרב מהרי"ל סימן קמ"ט (כפי סימני הדפוס) ע"ש ובמקום אחר כתבתי קצת בזה:
קך. אין דרך תלישה אלא ביד או בכלי ולא על ידי זריקה. ואם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו אינו חייב אלא פטור אבל אסור מדברי סופרים כן כתב רש"י בשבת דף ע"ג וכתב הרב בכור שור דלא מיעט רש"י אלא ע"י זריקה אבל בפיו חייב מדאורייתא ע"ש דף קי"א ועיין מ"ש הרב מגן אברהם סימן של"ו וע"ש בברכי יוסף ומחב"ר:
קכא. אין מושיבין זקן בסנהדרין. הכי אמרינן בסנהדרין דף ל"ו וכתב בספר יוחסין דף כ"א משם רבינו חננאל דהיינו טעמא שלא מינו לר' אליעזר הגדול לנשיא ומינו לר' אלעזר בן עזריה מפני שהיה זקן מאד. ועמ"ש אני בעניי בקונטריס אחורי תרעא דף קע"ד ע"ד ע"ש:
והן עתה ראיתי בספר יוחסין דף י"ב שכתב וז"ל ורבן יוחנן בן זכאי אעפ"י שהיה זקן מאד מינוהו ראש הסנהדרין אעפ"י שכתב רבינו חננאל כי ביום שמינו לראב"ע לא מינו לר' אליעזר שהיה זקן וכו' עכ"ל. ואפשר שכונתו שהיה זמן שר' אליעזר פירש והיה בביתו וכיון שכן איכא חששא משא"כ ריב"ז ובהכי נדחה צד א' שצדדתי באחורי תרעא. אמנם אפשר לפרש דבריו דהכא גבי ריב"ז לא היה כמוהו על דרך שכתב הרשב"ץ בשמעיא ואבטליון וכ"כ במנחת יהודה משם הר"ם מקוצי. ודוק הטב. א"נ דשאני התם בעת החרבן דהקיסר הרג רשב"ג והיה מוכרח רבן יוחנן בן זכאי שהוא מצא חן בעיני הקיסר ומשו"ה נתמנה לנשיא. ועמ"ש לקמן במערכת יו"ד אות יו"ד בס"ד ודוק: