א. דחיה. הרב החסיד בספר יד מלאכי אות קל"ז למד מדברי מרן הכ"מ רפ"ד מהלכות שבת דדעת הרמב"ם דכל דבש"ס לא דחו בדרך דילמא אלא בלשון לעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי הוי וכו' עיין בדברי קדשו באורך. ולפ"ז נראה לי ההדיוט דה"ה דהיכא דהדחיה נאמרה בלשון הכא במאי עסיקינן דקושטא הויא. ועל פי זה יש ליישב מ"ש הרמב"ם פ"ז דמעילה דין ז' שהקשו שם מרן והרב מהר"י קורקוס דאיך כתב הרמב"ם דכשאמר להם טלו שתים בעל הבית מעל ושליח פטור עד שיאמר טלו מדעתי הלא הך אוקמתא דמוקי רב ששת בסוף מעילה היינו לדחויי דלא נילף מינה דמוסיף על דבריו הוי אבל למאי דקי"ל דמוסיף הוי כלישנא בתרא דכתובות דף צ"ח וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות שלוחין אין צורך לדחיה זו ומתניתין כפשטה בדא"ל טלו שתים סתם דב"ה מעל דמוסיף הוי ואיהו מעל דהשניה הוא אמר ולא בע"ה ונדחק הרב מהר"י קורקוס. ומורינו הרב זרע אברהם ח"מ סימן כ"ד נדחק ומורינו הרב מהר"י זאבי בספרו הבהיר בלימוד קצ"א דחה דבריהם ושייר דרך לעצמו. ואני בעניי כתבתי במקום אחר ודקדקתי על דברי הרב מהרי"ז וכתבתי מה שתעלה מצודתי ליישב דברי הרמב"ם בס"ד:
והשתא על פי כלל זה נראה דאפשר ליישב דעת הרמב"ם והוא דבסוף מעילה דחי לה בשם רב ששת ובכתובות דף צ"א לא הוזכר רב ששת אלא אמרו הכא במאי עסיקינן דא"ל טלו וכו' וסבר הרמב"ם דמדלא אמר הש"ס בלשון דילמא באומר להם טלו וכו' אלא אמרה בלשון הכא במאי עסיקינן לקושטא קאמר אף אי מוסיף על דבריו הוי מ"מ שליח לא מחייב אלא באומר טלו וכו' דלא עקר שליחותיה כמ"ש הרב מהר"י קורקוס ומדוקדק בדברי הרמב"ם. ובהכי ניחא לתרוצי סוגיי דהתם סוף מעילה רב ששת דחי לה והכא סתמא דתלמודא. דאפשר דרב ששת סבר דאי אמרת דמוסיף הוי א"ש דכלן מעלו אלא דדחי דנימא מעביר הוי והכא באמר טלו אחת מדעתי ואמטו להכי לא הביאו דבריו בסוגיית כתובות רק סתמא דתלמודא קאמר הכא במאי עסיקינן להורות דהכי קושטא דמילתא בין אי דינא הוי דהוא מוסיף בין אי דינא הוי דהוא מעביר ומשו"ה אף דפסק הרמב"ם דמוסיף הוי פסק אוקמתא זו:
וכד דייקינן שפיר נהירא לן שמעתתא דודאי רב ששת סבר כדאמרן דהכי אתמר בש"ס בסוף מעילה אמר רב ששת דאמר שליח טול אחת מדעתו ואחת מדעתי מהו דתימא עקר שליח שליחותיה דבעל הבית ולא למעול קמ"ל והאי ס"ד דמהו דתימא היינו כי אמרינן דבסתמא מעביר הוי וסד"א דגם כי אמר טלו אחת מדעתו הוי מעביר כיון דנתן להם אחרת וקמ"ל וכ"כ התוספות שם מהו דתימא עקר וכו' פירוש אפילו כי אמר מדעתיה קמ"ל עכ"ל והרי הוא כמבוא"ר דרב ששת קאי לצד דנימא מעביר הוי ומ"ה קאמר מהו דתימא עקר וכו' דאי אמרת דאפילו בסתם מוסיף הוי מהיכא תיתי דבמפרש עקר וכו' אלא רב ששת קאי לצד דנימא מעביר הוי ומשו"ה קאמר מהו דתימא וכו'. והשתא כיון דחזינן דבסוגיית דכתובות קאמר לה סתמא דש"ס ובלשון הכא במאי עסיקינן ולא קאמר האי מהו דתימא אלא סתמא קאמר הכא במאי עסיקינן דא"ל טלו אחד מדעתו של בעל הבית ואחד מדעתי ושקלו אינהו תלת שמע מינה דהך אוקמתא מוקי הש"ס אף אי אמרינן מוסיף הוי ומשו"ה פסקה הרמב"ם. וק"ק על מ"ש מרן בשם הרב מהר"י קורקוס דאוקמתא דרב ששת לא אמרה אלא ליישב שליח אמאי מעל והגמרא קבע אותה למדחי דלא תפשוט דמוסיף הוי דכיון דבהכי איירי לא מפשטא בעיין. דהרי מוכח מדברי רב ששת דדבריו הם לצד דאמרינן מעביר הוי ולדחויי אתא כמתבאר ממה שכתבנו בס"ד:
ב. דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. נסתפק רב"ה בארע"א אות קס"ב אי הוי דאורייתא או דרבנן. ומייתי מדברי עיר וקדיש הרב הגדול מהר"ח אבואלעפיא בספר הבהיר מקראי קדש. ואני בעניי בקונטריס שיורי ברכה סימן מ"ט הבאתי שהרב עצמו בספר הנחמד ישרש יעקב דף צ"א תפס בפשיטות שהוא דאורייתא:
וחד מן קמי"א רבינו אליעזר ממיץ בספר יריאים מצוה קכ"ח כתב בפשיטות דהוי דרבנן וקראי אסמכתא בעלמא ונעלם דבר מכל האחרונים. ומדברי הרב החסיד מהר"א אזכרי זלה"ה בספר חרדים דף כ"א דפוס ויניציא מוכח דסבר דהוי איסור תורה ע"ש:
ג. דירה דהמגרש אשתו לא תדור בשכונתו. כתב הרב מהר"ר ברוך אנגי"ל בתשובותיו סימן ה' דהוי איסורא דרבנן אף משנשאת ע"ש וצ"ל דהספרי דמייתי הרב המגיד בריש הלכות גרושין והלכה והיתה לאיש אחר שלא תנשא עמו בשכונה אסמכתא בעלמא. ומה שרצה לחלק מהר"י כולי בהגהת משנה למלך פכ"א דאיסורי ביאה דדוקא אם לא נשאת גרושתו הוי דרבנן אבל אם נשאת הוי איסורא מדאורייתא. ומה שנראה מהרב גט פשוט ומהרב שבות יעקב ח"א סימן קי"ט דהוי דרבנן היינו בלא נשאת ע"ש לא נהירא דבכל גונא אינו אלא איסורא דרבנן. וכזה ראיתי להרב החסיד מר ניהו רב"ה בארע"א אות קס"ז שהביא דברי הרב שבות יעקב הנזכר דהוי דרבנן ושכן נראה דעת הרב גט פשוט וכתב דהספרי אסמכתא בעלמא אף משנשאת ע"ש ולא העלה על דל שפתיו דברי מהר"י כולי ע"ש:
הגם הלום חזי הוית לעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר גט מקושר בביאורו להלכות גיטין דף י"ד ע"ג דחלק על מהר"י כולי דאף בנשאת אינו אלא איסורא דרבנן ע"ש ובעיקר תשובת הרב שבות יעקב אני בעניי עמדתי קצת על דבריו ודברי מהרי"ך בספר הקטן ברכי יוסף א"ה סימן י"א אות ח' ועתה שנדפס ספר מורי הרב ז"ל הן כל יקר ראתה עיני שהאריך בזה ולא יכולתי להתבסם מתורתו:
ד. דירה. כתב הרב המביט ח"ב סימן ס"א דהרמב"ן במיוחסות כתב דלשון דר אינו לא יושב ולא כבני העיר ונראה לו שיהיה ששה חדשים ושמעתי מקשים דהרשב"א בתשובה סימן תרס"ז כתב דדירה אפילו ז' ימים מקרי דירה כדירת סוכה והרי הרשב"א דהוא מארי דתשובות המיוחסות קרי בחיל דאפילו ז' ימים דירה מקרי ואחר זמן ראיתי להרב הגדול מארי דארעא דישראל הרב גט פשוט סימן קכ"ח ס"ק כ"א שהשיג על הרב המביט בזה ע"ש ואחר זמן רב נדפס ספר גט מקושר למורי הרב ז"ל וראיתי שם בביאורו דף צ"א עמוד ב' דהגדיל התימא על הרב המבי"ט ובפשרה שעשה עש"ב ועמ"ש הרב שארית יעקב פרשת מטות במאי דשייך לזה ועיין בשו"ת דבר משה י"ד סימן מ"ו:
ה. דם שבשלו. הרב עיר וקדיש על ארעא אות קע"ב מייתי סוגיית הקומץ דף כ"א ודברי התוספות בחולין דף קי"א דדם שבשלו אינו עובר עליו. ואם אמרנו נבא העיר נאמר דקיצר הרב בזה דמשמע דהוא מוסכם. אמנם נמשך הרב בזה אחר הרב פר"ח דהכי מסיק להלכה וכ"כ אחרונים גם כן. ומיהו דעת רש"י והרמב"ם נראה שאינו כן כמו שכתבתי אני ההדיוט בספרי הקטן מחזיק ברכה ריש סימן ס"ט וכבר הרב ז"ל רמז תשובת מהרלנ"ח ז"ל:
ו. דם היוצא ע"י כבישה בצונן. מעת לעת הוי דאורייתא ולא דמי לדם שמלחו. הרב פרי מגדים בפתיחתו להלכות מליחה ושכך העלה הרב נר"ו בסימן ק"ה:
ז. דם כבד. הרב ארעא דרבנן הביא דעת או"ה דהוי מדרבנן והרב פר"ח תמה מהש"ס דאסיר מדאורייתא ושכן כתבו התוספות והרשב"א והר"ן עכ"ד הרב החסיד הנזכר ז"ל ומור"ם בת"ח כלל כ"ד והרב ש"ך סימן ע"ג כתבו דהוי דרבנן וכ"כ הגש"ד ומהרש"ל ותמה עליהם הרב שער אפרים בתשובות סימן פ"ח ושם צידד דדם הסמפונות הכנוס שם הבא משאר אברים הוי דבר תורה ע"ש באורך:
ח. דם כבד. ספק נכבש במשקה אם יש ס' במשקה נגד דם הסמפונות לחוד הו"ל ספיקא דרבנן ולהקל ובשאר בשר כי האי גוונא הוה ליה ספיקא דאורייתא. הרב פרי מגדים בפתיחתו להלכות מליחה דף ע"ח ע"א ע"ש באורך והיה לזכרון:
ט. דיעבד. מדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד כ"כ התוספות בגיטין סוף דף ג'. ואני הדל כתבתי בעניותי בזה בהגהותי להלכות סוטה פ"ד דין י"ד ע"ש באורך. והן עתה הן כל יקר ראתה עיני על י"ד היאו"ר ספר יד מלאכי בח"ג סימן שמ"ד דתמה במה שפסק מרן בי"ד סימן קכ"א דין ב' ואם הטבילן ואחר כך הגעילן מותרין דאמאי מותרין כיון ששינה מסדר הכתוב בתורה. ולפי דבריו יש להקשות על הרב פרי חדש שם ס"ק ד' בשם הראב"ד לכתחילה צריך לעשות הכשר דקרא הכי נמי משמע דכתיב תעבירו באש ואח"כ וטהר ואי אפיך דיעבד לית לן בה דעכובא לא כתיב וכן עיקר עכ"ל דהכא כתב עלה הרב פרי חדש הנפק ובקונטריס אחרון בריש השגותיו על הרב בית הלל כתב בפשיטות דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד ע"ש ולפי דברי הרב יד מלאכי הני מילי דמר סתרא"י נינהו:
אמנם נראה דלק"מ במ"ש התוספות במנחות דף ל"ח סוף ע"א דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב דאף אי כתיב עיכובא לא קאי אלא אחסרון מעשה לא על הסדר ע"ש וכפ"ז ניחא דאף דליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד היינו דוקא בחסרון הדבר אבל על הסדר אין לנו לומר דיקפיד כמ"ש התוספות. ואין להקשות על דברי הראב"ד הנז' שכתב ואי אפיך לית לן בה דעיכובא לא כתיב דהרי בחליצה כתיב ככה לעיכובא. ואפ"ה לא קפדינן אסדר כמ"ש בסנהדרין ריש פ"ד מיתות ובשילהי פרק מצות חליצה והתוספות שם דהדבר פשוט דמעיקרא תקשי כיון דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד אמאי כתב רחמנא בחליצה ככה לעיכובא אלא הדבר ברור דהתם אצטריך לדיוקי איפכא דכל דבר שהוא מעשה באיש דוקא מעכב ואם לא רקקה כשרה וכדר"ע פרק מצות חליצה דף ק"ד ומאחר שכן לא מיקרי עיכובא דנימא דהסדר מעכב דהאי עיכובא דחליצה אתא לדיוקי איפכא דיש דברים דחסרונם אינו מעכב. אמנם כי כתיב עיכובא דליכא לדיוקי כי האי סבר הראב"ד דהסדר מעכב. הן אמת דבדברי התוספות דמנחות הנזכרים יש להתיישב בהן מסוגיא סוטה דף י"ו וכאשר הארכתי אני עני בהגהותי להלכות סוטה בס"ד ואחר זמן ראיתי מ"ש הרב ארעא דרבנן אות ז' בתוך דבריו ע"ש ודוק הטב:
ומה שהקשה עוד הרב יד מלאכי שם דבפ"ג דקדושין דף ס"ב ע"א מוכח דאי לאו קרא יתירא דואם לא יתחטא היה מקום לומר דאי עבד הזאה בחד מינייהו עבד ואמאי הא כיון דכתיב קרא הוא יתחטא בו ביום הג' וביום הז' (לא) יטהר עיכובא אית ביה. לפום ריהטא לא ידענא מאי ק"ל דהרי כתבו שם התוספות תימא וכו' והלא בהרבה מקומות כתיב ורחץ במים וטהר ולא הוצרך לומר ואם לא ירחץ וי"ל דהתם פשיטא כיון דמצוה הוא שציוה הקב"ה אם לא עשה לא יצא אבל הכא משמע קצת שהוא לשון תנאי וכו' ע"ש וא"כ מאי קשיא ליה הא לא דמי לעלמא וכמ"ש התוספות וספר חזון נחום ופמ"א דרמז שם אינם בידי כעת. ועיין הרא"ש פרק מצות חליצה שהביא ירושלמי ואית קרא לשעבר ע"ש ועיין בסמוך אות י"א:
יוד. דיעבד. בסוטה דף י"ט ר"ש סבר והשקה קמא לומר למד דאם עבר והשקה ואח"כ הקריב מנחתה כשרה ורבנן סברי דיעבד לא פתח קרא ופירש רש"י אין דרך התורה לומר בתחילה שלא כדרך מצותן אלא בתחילה סודר משפט הדבר בסדר ולבסוף מרבה מקראות לדרוש וכתב עלה הרב החסיד הנזכר הדרא ארעא מהדורא בתרא אות מ"ו וז"ל וצריך להתיישב בסוגיית יבמות דף ע"א אהא דמצרי שני במה יטהר ויבא לידי דור ג' ומשני דילמא דאי עבר ונסיב בת ישראל ופריך דאי לא כתיב קרא כלומר דבר שאינו אלא ע"י אם עבר לא כתב קרא עכ"ל ולי ההדיוט לק"מ דהאי דיעבד דסוגיית סוטה היינו דאינו עיכובא ומצוה מיהא עבד וכשרה והתם ביבמות היינו דקרא איירי דעבד איסורא ועבר עבירה וכמ"ש רש"י ולא קרב זה אל זה דודאי בלאוין לעיכובא נינהו ואי עבר לוקה והארכתי בעניותי קצת בזה בהגהותי להלכות סוטה בס"ד. ואחר זמן רב נדפס עפרא דארעא אארעא סמיכתא ונתקריא ארעא דרבנן להרב המפורסם מהר"י עייאש זלה"ה וראיתי להרב ז"ל שכתב על קושיא הנזכרת חילוק כל שהוא בעלמא ע"ש והדבר ברור כדכתיבנא בעניותין ועיין הרשב"א סוף חידושי גיטין ותוספות ערכין דף י"א ע"א ד"ה מנין ע"ש ודוק:
יא. דיין אסור לשמוע דברי בעל דין קודם חבירו. הרב החסיד בא"ד מהדורא קמא אות קפ"ג הביא מהרד"ך בית כ"ו דהוי מדאורייתא ומהריב"ל בח"ג כתב דבדיעבד כשר נראה דסבר דאיסורו מדרבנן עכ"ד וכתב עליו הרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא דאין ראיה דדעת מהריב"ל דסבר דהוי דרבנן שהרי מצינו אין דנין בלילה דאיסורו מן התורה והרבה פוסקים ס"ל דדיניהם דין בדיעבד עכ"ד ואני בעניי זה זמן רב שבקונטריסי אנכי העירותיהו להא דאין דנין בלילה ואני בעניי דחיתי דשאני התם דסמכי אנסחת ירושלמי דיליף דאם דנו בלילה דיניהם דין דכתיב ושפטו את העם בכל עת. וא"כ לא שמא מתיא מהתם להביא ראיה אם בעלמא בדבר תורה מפלגינן בין לכתחילה לדיעבד. ועל מהר"י עייאש קשה דמלבד דאינה ראיה כמ"ש עוד הן בה דזה כלל דליכא לפלוגי בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד. ואם יש איזה מקומות דמשמע איפכא מ"מ נראה דהוא מזה פסיק ותני דיש לחלק ויש כמה סוגיות ותוספות בענין זה. וכבר מפורסם דבקדשים שנה לעכב אלמא כשאינו קדשים הוא לעיכובא וכל זה נעלם מהרב ז"ל. ועוד יש להעיר עליו דהוא לעיל אות יו"ד הסכים בכלל זה ע"ש דף קכ"ד ע"ג. ויש לתמוה על הרב פנים מאירות ח"ב סימן קע"ט דפשיטא ליה דבכל מילי בעינן דישנה הכתוב לעכב וכמ"ש בברכי יוסף י"ד סימן רע"ב ועתה בא לידי ספר שו"ת להרב המופלא מהר"ש לאנייאדו נר"ו הנקרא בית דינו של שלמה ובסוף הספר יש לחם שלמה ושם סוף דף כ"ה הקשה על הרב כנה"ג דאיך אפשר לומר דאסור זה לאו דאורייתא שהרי כתב הרמב"ם פכ"א דסנהדרין וכל השומע מא' עובר בל"ת ומאן חשיב מגדולי האחרונים למפלג עליה וכו' ע"ש. כן ראיתי להרב מהר"י לומברוזו ז"ל הובא בספר יתר הבז בקונטריס צדקה לחיים דף פ' ע"ג שתמה על מהראנ"ח שלא הביא ראיה מהר"ם שכתב עובר ולק"מ כמ"ש לפנים ושם האריך. ואשתמיט מיניה דגם בלשון זה שכתב הרמב"ם יכולנו לפתו"ר דהוא אסמכתא ע"ד שכתב הרב המבי"ט בקרית ספר פ"ד דתפילין דמ"ש הר"מ עובר בלאו הוא אסמכתא וכן כתב הרמ"ע בתשובות סימן ק"ח ותמה על מרן וכ"כ הרדב"ז דפוס אשכנז סימן תק"ן והיינו כמ"ש הרמב"ם בשרשיו על הש"ס דקאמר עובר בלאו והוא אסמכתא ודוק כי קצרתי ועיין מ"ש לפנים מערכת ה"א אות טו"ב. ועמ"ש בברכי יוסף סימן י"ז אות ו' שם כתבתי דמהריט"ץ סימן רל"ו ורל"ח ומהר"א ששון סימן צ"ז והרב לחם משנה סוף פי"ו דעדות כלהו סברי דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד. אמנם הרב מהראנ"ח זלה"ה בחלק שני סימן נ"ב דף פ"א ע"ג לא פסיקא ליה. ולא תעזוב נפשי לשאו"ל שהרב כנה"ג בסימן טוב אות י"ג ואות י"ד הביא דברי מהרד"ך וסייעתו ודברי מהריב"ל וסייעתו ונסתפק אם הריב"ל ודעמיה דמכשרי בדיעבד פליגי על מהרד"ך דלדעת מהרד"ך דהוא איסור מדאורייתא אפשר דאפילו בדיעבד פסול ע"ש ואיני יודע אמאי הרב ארעא דרבנן לא הזכיר דברי הרב כנה"ג. ועל הרב כנה"ג יש להרגיש אשר לא ביאר דהא תליא אם בעלמא איכא לפלוגי בדבר תורה לכתחילה או דיעבד ואע"ג דכמעט זהו ספיקו סתם ולא הביא שום ראיה מדברי הראשונים ואחרונים אעיקרא דמילתא בחקירה זו דאיכא הכי ואיכא הכי כמ"ש בסמוך ועיין בתוספת דרבנן אות ק"ב:
יב. דרשות. אחר חתימת התלמוד אין כח בגאונים ופוסקים לדרוש כ"כ מהר"י קולון שרש קל"ט וק"ק על מהר"י קולון שרש קס"ח אשר דרוש דרש מעצמו ומעלה בו לא נאמר מעל בה' דאפילו אם סברה שמותר לזנות ובמקומו יישבתי קצת והוינן בה מצד אחר דלא זכר הרב דהבבלי והירושלמי והמדרש דרשוהו בענין אחר ע"ש באורך והרב החסיד הרמ"ך ביד מלאכי אות קמ"ד כתב דאם הענין אמיתי אין קפידא להסמיכו לכתוב ובהכי מתרץ דברי התוספות בחגיגה דף י"ד ע"ב ד"ה בתולה שכתבו דהיא מוזהרת לינשא לכ"ג מיקח קרי ביה יקיח ופרק יש מותרות דף פ"ד ע"ב יליף לה מלא יקחו תרי זמני ע"ש ואני בעניי זה זמן רב שעמדתי על דברי התוספות הנזכרים והקשתי עוד מזה כמ"ש בעניותי בברכי יוסף א"ה סימן ו'. ועמ"ש עוד הרב יד מלאכי אות תקמ"ה:
יג. דולג וקופץ. כתב הרב יד מלאכי אות קמ"ו דלשון דולג ניתן ליאמר על האדם וקופץ איתיה בבהמה נמי דלא כרבינו שמשון פ"ח דאהלות משנה ה' שכתב דדולג נאמר בחיה ובאדם קופץ. והביא הרב ז"ל דקופץ שייך בבהמה מהתרגום לקפצא בהון על ארעא ע"ש ולאו שמא מתיא דההיא בעוף. וטפי הוה ליה לאתויי מדתנן סוף בכורות קפץ אחד מהמנוין לתוכן:
יד. דבר שיש לו מתירין. ראיתי להרב החסיד בתוספת דרבנן שהביא ממרן כסף משנה פ"ז דמעילה דהוי מן התורה ותמה דמן התורה הכל בטל ברוב והא דדשל"מ אפילו באלף לא בטיל הוא מדרבנן ע"ש וכבר קדמו הרב פרי חדש והאריך להוכיח מהש"ס ומדברי הראשונים דהכל מדרבנן והשיג על מרן בכ"מ על שני תירוציו עיין בדבריו באריכות י"ד סימן ק' ס"ק ג':
טו. דברי סופרים. קרי הרמב"ם אפילו להל"מ וכמ"ש הרמב"ם גופיה בפירוש המשנה פי"ז דכלים משנה ב' ותימה על מרן בכ"מ פ"ב דטומאת מת שכתב דהל"מ קרי ליה דבר תורה וכבר השיג עליו הרב פר"ח י"ד סימן כ"ט מכמה מקומות אלא שלא זכר דברי הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה הנזכרת ומכאן תשובה למה שהקשה הרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא במהדורא קמא אות ו' דף קכ"ג ע"ב על הר"מ פי"ח דשבת שכתב דחצי שיעור פטור דמשמע אבל אסור מדבריהם והרי הוא מן התורה ולק"מ דגם הל"מ קרי לה דברי סופרים הר"מ ועיין מש"כ במערכת מ"ם אות כ"א. ועיין מה שרמזתי בעניותי בספר הקטן פתח עינים על שבת דף ע"ד:
טז. דברי סופרים ומדבריהם. הרב מהר"ם חאגי"ז בספר שתי הלחם סימן ח"י כתב שמצא בליקוטיו כי כשכותב הרמב"ם דברי סופרים הוא שלא בא בפירוש בתורה ודינו כדין תורה. וכשיאמר מדבריהם אין לו דין תורה. וכתב וביאור כלל זה שלמדתי דכשאומר דברי סופרים איכא הכי ואיכא הכי אבל מדבריהם אין פירושו כי אם מדרבנן ממש זהת"ד ואני בעניי אומר כי הכלל אשר מצא בליקוטיו לאו מדנפשיה אלא הם דברי תומת ישרים בספר אהלי תם שו"ת למהר"ר תם ן' יחיא סימן פ"ג והביאם הרב החסיד בתוספת דרבנן אות ק'. ואשר חשב לבאר אינו כמבוא"ר וגם זה הן נסתר דדבריהם נמי קאמר על מה שיש לו דין תורה כדמוכח מדברי הרמב"ם פ"ו דאבות הטומאות וכאשר הביא הרב החסיד שם מדברי הרב לב שמח אשר הרבה לנתוץ ולהרוס כלל זה ע"ש שוב ראיתי שהאריכו בענין זה מהר"א אלפאנדארי בסדר אליהו רבא והרב דברי אמת ושאר אחרונים הן בענין זה וכמ"ש בסמוך בהל"מ ועיין להרמ"ך ביד מלאכי דף קע"ט ומשם באר"ה ומטי כתיב קסת נחוצ"ה:
טוב. דמיון. מהריב"ל ח"ג סימן קכ"א בענין אי הנאה שאינה של ממון חשבינן ליה נוגע בדבר הביא ראיות וכתב דאין לנו לדמות מילתא למילתא ומהרימ"ט ח"מ סימן פ' השיג עליו דאמרינן בבתרא דף ק"ל כל התורה כולה דמויי מדמינן לה. ועמ"ש הרמ"ה בחידושיו לבתרא הנדפסים מחדש דף קצ"ה סימן קל"ג ע"ש. ובתשובת מהריב"ל הנזכרת הרב אדמת קדש ח"ב הביא משם מהר"י ערוך בח"מ סימן כ"ה שהקשה מתשובת מהריב"ל חלק ראשון ריש כלל ה'. ומה שתרץ שם אינו מחוור כאשר עיניך תחזינה משרים:
חי. דלמא. בירושלמי כי מייתי עובדא קאמר בתחילה דלמא. ופירש הרב הגדול מהר"ר שלמה סירלייו בפתיחתו לפירוש הירושלמי כ"י. דלמא הוא כמו דא לימא פירוש זה המעשה ראוי שיאמר ויספרו אותו להגיד לאנשים שישמעו מוסר ואל יפרעו ולעולם תמצא זה הלשון כשבא הירושלמי לספר מעשה שאירע לחכמים. זה הפירוש עיקר ומה שפירש הרב עיר וקדיש מהר"ם די לוזאנו ז"ל במעריך ע"ש אינו מחוור ע"ש ודוק:
יט. דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. הרב החסיד בארעא דרבנן מ"ב אות נ' מייתי מדברי התוספות דסנהדרין דף ל"ד דהוא מדרבנן. וכבר הרב ז"ל במ"ק בריש מערכת מ"ם אות שמ"ו כתב זה משם התוספות בתרא דף קמ"ז אלא דהתם לא נחית להכי אלא בא ללמד על מקום שאומר הש"ס מן התורה. אמנם כבר באות ת"י כתב זה דדברי ש"מ ככתובים משם הרמב"ם והתוספות בבתרא וכו' ושם באות ת"י נחית להכי. והרב המפורסם מהר"י עייאש בעפרא דארעא כאן אות ט"ו השיג על הרב ז"ל דהוא מפורש בבתרא דף קמ"ז וכ"כ התוספות שם בע"א וכו' ע"ש ולא זכר שכבר הרב המחבר הזכיר דברי התוספות שהביא בשתי מקומות אות שמ"ו ואות ת"י ובתוספות מפורש מ"ש בש"ס דהוי מדרבנן וא"כ הרב הן כל יקר ראתה עינו דברי הש"ס והתוספות כמבואר:
ך. דבר תורה. הרב ארעא דרבנן מ"ב אות נ"ה הביא מהש"ס מברכות דף ך' דפריך והא דבר תורה קאמר והרב מהר"י עייאש כאן כתב אע"ג דבבתרא קמ"ז אמרו מנין למתנת ש"מ שהיא מן התורה ופירושו אסמכתא כמ"ש התוספות התם דמייתי ילפותא מקרא ניחא דלשון מן התורה פירוש אסמכתא מן התורה אבל היכא דלא מייתי קרא ואומר מן התורה הוא דוקא מן התורה ולא מדרבנן עכ"ל ועוד אפשר לומר דיש הפרש בין לשון דבר תורה למ"ש מן התורה דלשון מן התורה הגם דלא מייתי ילפותא סתמו כפירושו דהוא אסמכתא וכך הוא בעצם משמעות מן התורה אבל דבר תורה מוכח יותר דהוא דבר תורה. אמנם הרב ארעא דרבנן לעיל מ"ק אות קס"א כתב משם הר"ן פרק הזהב ומטי בה משם הרי"ף דדבר תורה דקאמר הש"ס לאו דבר תורה ממש קאמר אלא סברא בעלמא ורמזו כאן ג"כ. אני הדל אהימנותיה קסמיכנא והדבר ניכר שלא ראיתי שרשן של דברים וכמו שכתבתי הרב ארעא דרבנן כתב משם הר"ן וכו' והלא זה דברי מקדם לעין דכמה זמני אני מביא דבריו ודברי הרב יד מלאכי וכיוצא איזה ענינים ששמעתי או ראיתי בכ"י ואני לא אמרתי אלא להזכיר דלא חזיתיה ודלא ביארתי"ה. והלא זה הדבר כתבו הרב ארעא דרבנן אגב שטפיה כאשר יתבאר. הנה אחר שנדפסה מערכה זו ואחריה רעותיה מידי דברי עם אהובי וידידי המשכיל וחכם בר אבהן ובר אוריין כמהח"ר שם טוב סאמון נר"ו אמר אלי שהרי"ף לא כתב כן פרק הזהב אלא דמק"ו נפקא והר"ן חלק עליו דמסברא בעלמא הוא וזה ימים שתמה על הרב ארעא דרבנן. ואחר סמוך שלח לי קונטריס על זה ושם הביא דברי מרן בכללי הגמרא דף י"ג והגיהם שצ"ל הר"ן פרק הזהב כתב בשם הרי"ף דבר תורה מק"ו נפקא והוא סובר דסברא בעלמא קאמר כצ"ל והוא דבר פשוט מאד ותכף בראותי לשון מרן הגהתי כן וכך העתיק הלשון הרב שני לוחות הברית דף ת"ד ויש להצטער על הרב הליכות אלי אות רמ"ב שהעתיק הלשון מוטעה ודין גרמא ששינה קצת הלשון. ומבין ריסי הרב ארעא דרבנן ניכר שמתוך דברי מז"ה הליכות אלי כתב לשון זה שכתב באות קס"א ותקן הלשון לפי מה שהבין ויפה השיגו אהובינו כתר שם טוב הנו' דהרי"ף לא כתב כך ותהי להפך דהרי"ף כתב דמק"ו נפקא והר"ן הוא דקאמר דמסברא אמרה ר' יוחנן. ועוד אני תמיה עליו דהוא ז"ל אשר חזה דהלשון אינו מתוקן והוא הוצרך לתקנו כמבואר מדוע לא ראה שרש הדברים:
ועוד השיג ידידנו הנזכר על מרן והרב הליכות אלי והרב ארעא דרבנן דמוכח דסברי בדעת הר"ן דס"ל דלאו מדאורייתא אמר ר' יוחנן מעות קונות וכמ"ש הרב ארעא דרבנן לאו ד"ת ממש קאמר. וכן הרב הליכות אלי הקשה ממ"ש בברכות דף ך' דדבר תורה הוי דאורייתא אלמא סבר דהר"ן סבירא ליה דלאו דאורייתא והוא נר"ו הוכיח במישור הן מסוגית פרק הזהב דף מ"ז עצמה הן ממ"ש בחולין דף פ"ג בהדיא דלר' יוחנן מעות קונות מדאורייתא וגם כונת הר"ן וסייעתו דאמרי דמסברא אמרה ר' יוחנן כונתם דהוי דאורייתא וכמ"ש התוספות בבכורות דף י"ג והתימא על הרבנים הנזכרים וגם מרן מדהביא בכלליו דהר"ן פליג אהרי"ף דאם כונתו של מרן היא דהרי"ף סובר מק"ו והר"ן ס"ל מסברא והוא מדאורייתא מאי נפקא לן בהא דק"ו נמי דאורייתא ומאי בינייהו. זהו תורף דבריו נר"ו בקצור נמרץ והוא נר"ו האריך למעניתו:
ואני בעניי אומר דמה שהשיג על הרב ארעא דרבנן הש"ג על האר"ץ השגה גמורה היא כמו שנאמר ומצד אחר אינה כ"כ השגה דסמך על מר זקנו הרב הליכות אלי ולא ראה הדברים בשרשן וכן נראה ממ"ש במ"ב אות נ"ה. והאמת יורה דרכו שסמך על מז"ה ויעת"ק משם. אמנם על הרב הליכות אלי גדל הכאב הן שהעתיק הלשון בטעות ושינה קצת הן שהבין דלדעת הר"ן הוי מדרבנן:
ואולם על דברתי מלכי צדק מרן ז"ל לק"מ דהרי ראינו בעינינו דהרי"ף ורש"י משמע להו דכי אמר דבר תורה מקומו מוזכ"ר לו קרא דנפיק מיניה לרש"י או ק"ו להרי"ף. והר"ן ודעמיה סברי דאין צורך שיהיה לימוד מקרא או ק"ו וכיוצא ויכול לומר דבר תורה מסברא דכך הוא דין תורה. והוא חידוש דלמדנו דמכח סברא לחוד בלי לימוד פרטי יאמר כי הוא זה דין תורה. ופוק חזי דרש"י והרי"ף מיאנו בזה ונדחקו ללמוד מקרא או מק"ו. ומשו"ה מייתי מרן דברי הר"ן בחידושי מציעא (שהיו ביד מרן ז"ל כמו שהביאם בכללי הגמרא כמה זמני ומהם דף ק"ד ע"א) שהר"ן כתב שהרי"ף מייתי לה מק"ו. ולדעתו הוא מסברא וכבר רמז להר"ן בזה בשיטה מקובצת ואין כונת מרן על הרב הנמקי שהרב הנמקי לא הזכיר הרי"ף. והגם שהרי"ף כתב דבר תורה מעות קונות אם גופו קני ממונו לא כ"ש ניחא ליה לאתויי דהר"ן כתב בהדיא בשם הרי"ף דיליף לה מק"ו ומשו"ה אמר דבר תורה:
ואשר תמה ידידנו נר"ו על רבינו שמשון בספר כריתות שלא הביא מברכות דף ך' שהזכירה מהרש"א ועוד הוסיף מדיליה מעירובין דף י"ז וקדושין דף ט"ל דכלהו שמועי מוכחי דדבר תורה הוא מדאורייתא זהו תורף דבריו אף אני אביא מגיטיי דף ד' (והזכרתיה בפנים) ומגיטין דף נ"ה דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת לעולא ומכפרת לרב יהודה. ובריש סנהדרין דבר תורה אחד ד"נ ואחד ד"מ בדרישה וחקירה וכו' ובכורות דף נ"א אמר עולא דבר תורה בנו פדוי ובודאי דימצא כהנה וכהנה. ואין זה תימה על רבינו שמשון על כן יאמרו תנא כרוכלא:
ומאותה שאמרו בתעניות דף כ"ח שהביא הרב פר"ח והבאתיו בפנים דקאמר הש"ס אמאי דתנן קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה מה הפרש יש בין זה לזה הללו דברי תורה על מנחה והללו ד"ס על קרבן עצים מוכח דלאו דוקא דברי תורה אלא לגבי אידך קרי ליה דברי תורה וכמ"ש הרב פר"ח (ועל משנה זו תמהו הראב"ד ורבינו עובדיא על הרמב"ם שכתב תפלה יתירה וכו' וכבר פירש הרמב"ם שיחותיו יפה בפירוש המשנה וכמ"ש מרן בכ"מ פ"ו דכלי המקדש ואשכחן מרגניתא דהרמב"ם מימיי מן המקדש הם יוצאים דבשיטת רבו אמרה הוא רבינו מהר"י ן' מיגש כמ"ש בתשובותיו הנדפסות מחדש סימן מ"ח וקלס פירושו ע"ש ומשם באר"ה) והבאתיו בפנים.] וצריך לדחוק לפ"ז סוגיין דברכות דפריך והא דבר תורה קאמר ועלה קאי הרב הנזכר כאן במ"ב. ובפ"ק דגיטין דף ד' ע"א אמרו וכי תימא אנן מדאורייתא קא מתנינן לה אי הכי אומר היה ר"מ דבר תורה מיבעי ליה ומזה הביא ראיה המרדכי פ"ב דכתובות סימן קמ"ז ע"ש:
ודע דהרב קרבן אהרן פרשת בהר עמ"ש מכאן סמכו חכמים על הספיחים כתב דממ"ש מכאן סמכו ולא אמר מכאן למדו או מכאן אמרו שמענו דאיסורם מדרבנן. ואני בעניי הוה ק"ל ממ"ש בת"כ לקמן מכאן סמכו וכו' וחכ"א אין ספיחים אסורים מן התורה אלא מד"ס ומשמע דלר"מ אסירי דאורייתא ואמר מכאן סמכו. ותו דפ"ק דכתובות דף יו"ד אמרו מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה ורשב"ג כתובה מד"ס:
עד שמצאתי להתוספות בסוטה דף ז"ך שכתבו דלאו ממש דאוריירתא אלא אית ליה סמך דאורייתא כדאמרינן מכאן סמכו ושוב בא לידי שיטה מקובצת לכתובות וראיתי משם הרמב"ן שפירש דאסמכתא מדרבנן היא ומ"ש מן התורה הלמ"מ היא כשאר תורה שבע"פ וכדאמר בחולין מנין לבדיקת סכין מן התורה ואע"ג דמדברי קבלה גמר לה. ועין רואה ההפרש שיש בין דברי התוספות להרמב"ן. ומ"מ נתיישבו דברי הרב קרבן אהרן. ויש להרגיש קצת על הרמב"ן שעשה עיקר גדול ממ"ש מן התורה עד שאמר שהוא הלמ"מ כשאר תורה שבע"פ והרי מסוגיית בתרא דף קמ"ז הנזכרת דקאמר מנין למתנת ש"מ מן התורה ועלה רב נחמן מייתי קרא ורב נחמן גופיה אמר שם דהיא מדרבנן ומוכרח דמן התורה ר"ל אסמכתא מן התורה והיא מדרבנן כמ"ש התוספות וכפ"ז אמאי לא פירש כן בההיא דכתובות ואצטריך לומר הלמ"מ כשאר תורה שבע"פ. ואפשר דהרמב"ן סבר דרב דאמר לשון זה מנין למתנת ש"מ מן התורה הוא סבר שהיא מדאורייתא אלא דרב נחמן מצא סמך אחר והביאו הש"ס בהדי אמוראי דמייתי קראי אחריני אבל ר"נ סבר דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא וכ"כ רבינו יונה בעליותיו דרב סבר מתנת ש"מ מן התורה ע"ש. והרב פרי חדש בא"ח ריש סימן פ"ט הביא ראיה לדעת הרמב"ם דסבירא ליה דתפלה דאורייתא מדאמרו בתעניות דף כ"ח ע"א מה הפרש יש בין זה לזה כלומר דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ומעמד דמנחה לא דחי ומשני הללו מד"ת והללו מד"ס ואין לומר דד"ת הוי מדרבנן דפ"ג דברכות אמרו והא דבר תורה קאמר מכלל דכל היכא דקתני ד"ת הוי דאורייתא. ולבסוף דחה דלגבי אידך דהוי ד"ס קרי להך ד"ת ואפילו לדעת הרמב"ם צ"ל כן זהו תורף דבריו הנצרכים לעניננו. ולמדנו דקרי ליה ד"ת לגבי אידך אע"ג דאינו ד"ת ודוק הטב:
כא. דיעבד. לפעמים נאמר בהשאלה על מה שאינו מצוה מן המובחר כך נראה מדברי הרא"ש בפסקיו פרק לולב הגזול עמ"ש שם בש"ס דף ל"ד בענין ערבי נחל במה שהביא משם רש"י דהגדלים על הנחל מצוה ושל בעל כשרים דיעבד. משמע קצת דמה שאינו מצוה מן המובחר קרי ליה בהשאלה דיעבד דהרואה יראה בדברי רש"י ז"ל דלא הוזכר דיעבד וגם מקראי דריבוי ערבי נפיק של בעל ע"ש ודוק:
כב. דבש האמור בתורה. כולל כל מיני דבש היוצא מן הפירות איזה פרי שיהיה ודבש דבורים בכלל ואם הקטיר ממנו על המזבח כל שהוא או מעירובן לוקה. וכן מציל לענין מגע גוי ביין לדעת גאוני המערב. אבל דבש האמור בדברי רז"ל בלא שם לווי הוי דבש דבורים וכן בלשון בני אדם דבש סתם הוי דבש דבורים ונפקא מינה לנודר מן הדבש שאינו אסור אלא בדבש דבורים. הרדב"ז בתשובה בתשובות החדשות הנדפסות בפיורדא סימן תקכ"ז ע"ש באורך:
ומי שנדר שלא לאכול ולשתות דבר הבא מן החי הורה הרב שער אפרים סימן ס"ט שמותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש הנקרא בלשון אשכנז מע"ד ע"ש:
כג. דרשות שדורשים רבותינו בפירוש הכתוב. הוי דאורייתא ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו להרמב"ם מיקרי דברי סופרים. כן כתב מרן הקדוש בכ"מ ריש פי"ג מהלכות עדות ע"ש:
כד. דלכן. כשאומר בירושלמי פירש מהר"ש סירלייו ז"ל בפתיחתו לירושלמי כ"י דלכן פירוש דאי לא כן והכי מפרשא מיניה דמר רבינו נסים גאון הביאו התוספות פרק בתרא דיומא ע"ש וכ"כ רבינו שמשון בפירושו לסדר טהרות מסכת כלים פרק כ"ו:
כה. דמיא היא כלרבא. כשאומר בירושלמי פירש מהר"ש סירלייו ז"ל בפתיחתו לפירוש הירושלמי כ"י פירש כל ארבא כלומר כך דומה זה כמו קברניט הספינה שמנהיגין אותה מאחריה כמו שפירש הערוך כלפי ליא כלפי אליה כלפי הזנב כלומר דבר מהופך זה שאינו דומה כלל וכן אדרבא שאומר בבבלי פירושו אדארבא. וזמנין דמשכחת דקאמר בירושלמי ולכל רבא פירוש ולכלא ארבא כלומר כל מה שבספינה היה לך לשאול כלומר אין לך דעת דלא דמו:
כו. דבר שיש לו מתירין. כתב מרן בש"ע י"ד סימן ק"ב דין ב' יש מי שאומר שלא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבא עכ"פ או אם המתיר בידו לעשותו בלי הפסד אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו בדין דשיל"מ לפיכך ביצה ספק טריפה שנתערבה באחרות אינו בדין דשיל"מ לפי שאין המתיר בידו ואינו ודאי שיבא. והרב ש"ך והרב פר"ח העירו דאין כאן חולק ולא הו"ל לכתבו בשם יש מי שאומר. ובספר הקטן שער יוסף בסוף בסימן ו' דף ט"ו ע"ד אגב אסיפ"ה מרבנן בתראי איש איש ממקומו שכתבו בלשון יש מי שאומר שכתב מרן כללתי דברי הש"ך ופר"ח בדין זה ואנכי העירותיהו דהכי ארחיה דמרן כמ"ש סמ"ע ע"ש והגם דהרב גנת ורדים י"ד כלל ג' בסופו דף קל"ב חלק על זה. ע"ש הרי גדולי האחרונים קבלוהו כידוע:
והן עתה מקרוב נדפס ספר הנחמד פרי מגדים ובסימן ק"ב שם בחלק שפתי דעת יהיב טעמא דכונת הש"ך דהכא לא דמי לאינך ע"ש ויש לדחות. ואעיקרא יש מי שכתב דנעלם מהם דמרן הכ"מ פ"ז דע"ז כתב שהרמב"ם חולק בדין זה לחד שינויא ע"ש ומשו"ה כתבו בשם יש מי שאומר. ועיין בתחילת ספר תוספת שבת ובעץ חיים להרב מופת הדור מהרח"א זלה"ה בלשונות דף ו' ובספרי אחרוני זמנינו:
זך. רבי דוסא בן הרכינס. בסוף פרק קמא דיבמות אמר רבי דוסא מעיד אני שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא וכו' והרמב"ם כתב כפשטה שרבי דוסא ראה לחגי אך ספר יוחסין וסדר הדורות יספו"ק עלימו דאפשר שקבלה בידו ע"ש ואני בעניי אומר כי דבר ה' בפי הרמב"ם אמת כי כן אמרו בפסיקתא פרשת אמור ר' דוסא ראה את חגי הנביא וכו' ע"ש ומה שהוקשה לספר יוחסין יש ליישב ע"ש ודוק:
כח. דיוקא מסיפא עביד הש"ס אע"ג דקתני רישא בהדיא. כ"כ התוספות בשבת דף מ"ו. אמנם ראיתי להר"ן בחידושי חולין על דף מ"ג שכתב דארחא דתלמודא הוא בכמה דוכתי למידק מרישא אף ע"ג דבסיפא מתפרש להדיא וחדא מינייהו נקט עכ"ד. ונראה דאיתא להא ואיתא להא. אשר הן חליפות למו לפום ארחיה דמקשן ועיין מאי דכתיבנא בעניותין בספרי הקטן פתח עינים בערכין דף ע"ח ע"ב בענין זה ועיין מ"ש התוספות בנזיר דף מ"ז ע"ב ובארח מישור שם ודוק:
כט. דרשות רז"ל. אשכחן דרשות דאינן צודקות בעניניה דקרא כמו אשר ילדה ליעקב שאמרו רז"ל תלה הכתוב בלאה וכו' והקשה הרא"ם פרשת ויגש דהרי אמרו רז"ל דדינה זכר היתה ותירץ דמ"מ מדתלה הכתוב הנקבה בלאה אף דהאמת שם אינו כן יש ללמוד לעלמא ע"ש וכיוצא בזה כתב הרב מופת הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב מ"ב פ"ח דקמא דמ"ש כל המתפלל על חבירו וכו' משרה כתבו התוספות דהועיל שתלד בריוח והקשה הוא ז"ל דנשים צדקניות לא הוו בפתקא של חוה. ותירץ דהשמיענו כאן למתפלל על חבירו שנענה תחילה אף דלגופיה לא אצטריך דלא היתה שרה בפתקא של חוה ילפינן לבעלמא:
ואוסיף להביט להרב בירך יצחק פרשת מקץ שהביא דברי הרא"ם הנזכרים ובזה תירץ קושית הראשונים במאי דילפי רז"ל דאסור לשמש בשני רעבון מדכתיב וליוסף יולד ב' בנים בטרם תבא שנת הרעב דהא יוסף לא קיים פו"ר ותירץ דהגם דביוסף ליתיה מ"מ אייתר קרא ללמד בעלמא זהת"ד:
ל. דרשות. הענין אי דרשינן שתי דרשות מחד קרא עיין פרק לולב הגזול דף ל"ד ומ"ש התוספות שם ד"ה ורבנן למקדש ועמ"ש התוספות בסוטה דף כ"ו ועמ"ש הרב דינא דחיי לאוין דף קצ"ה ע"ג בשם רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים. ועמ"ש אני בעניי בריש ספר הקטן שער יוסף ד"ה מעם הארץ ע"ש:
ודע דזמנין דמשכחת דדרשי ג' דרשות מתיבה אחת כמ"ש בריש האיש מקדש ושלחה שלח ושלח ושלחה וכי האי גונא כתבו התוספות ביבמות סוף דף ח' בשם ר"י דדריש ג' דרשות יבם ויבם ויבמה עיין בדבריהם ודוק:
לא. דרכים. כל היכא דכל אחד לעצמו תני תנא דרכים כגון האשה נקנית בג' דרכים דכל אחד קנין בפני עצמו. וכל היכא דאגידי כמו על שלשה דברים העולם עומד דקאי אתלת תני דברים כן כתב ראב"ן בספרו דף כ"ה ע"ד וזה פירש הרב במ"ש הש"ס בריש מסכת קדושין כל היכא דאיכא פלוגתא וכו'. אמנם רש"י פירש בענין אחר ע"ש:
לב. דיעבד. כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ג דישראל שאמר לגוי מערב יום טוב לקנות לו יונים למחר ביום טוב לא יפה עשה אבל אם עשה כבר מותר וכו' אבל אם רגיל בכך אסור לאכול מהן אפילו קנה כבר דאין זה חשוב דיעבד אם רגיל בכך ע"ש זה היה כתוב אצלי בקונטריסי וישימהו דוד זוהי שימת עי"ן ואחר שנדפס ראיתי שכבר הרב יד מלאכי עלה ביד"ו אות קל"ט אז אמרתי אם ל"ו נתן לא עכב. והביאו הטור סימן תקי"ז וכתב הרב מהר"ח אלפאנדארי ז"ל הזקן בתשובה ריש ספר מגיד מראשית סוף סימן א' דיש ללמוד מדברי הרא"ש דה"ה בענין אין מבטלין איסור לכתחילה אבל בדיעבד מבטל דהיכא שהוא דבר רגיל לא אמרינן וכן בנותן טעם לפגם והוא שרש גדול עכ"ל:
והוי יודע דבתרי זמני מקרי רגיל בכך כדאתמר בירושלמי והביאו הר"ן בנדרים דף מ"ו ע"א ע"ש:
לג. דברים שאין להם שיעור. כלומר כמה דברים שלא נתפרש כמה שיעורם קבצם כעמיר גורנה. הרב מהר"ר יעקב אלפאנדארי ז"ל בספר מוצל מאש דת סימן נ"א. ואחרוני זמנינו ידרכון קסת גבורים להצי"ע על קצת"ן איש איש ממקומו:
לד. דבר שיש לו עיקר מן התורה. מוכח בגיטין דף ס"ה ע"א דמעשר שני בזמן הזה שהוא דרבנן אין לו עיקר מן התורה מיקרי כאשר עיניך תחזינה מישרים:
ואחזה אנכי להרב פני יהושע בשיטתו שם שתמה על זה דמעשר אית ליה עיקר מן התורה. והרב ז"ל אגב דוחקא תריץ יתיב ולתרוצי סוגיא עביד דודאי יש לו עיקר מן התורה אמנם איירי התם לענין זוכה לעצמו דבהא הוי כעין דאורייתא וכו' ע"ש באורך. ואולם גברא דשפיר חזי בחידושי הריטב"א בהך שמעתא שכתב אמאי דמשני התם בעציץ שאינו נקוב דרבנן וז"ל והא דפריך בעציץ שאינו נקוב דרבנן ולא פריך במעשר שני דרבנן כגון מעשר שני דירקות ואילנות משום דההוא אית ליה עיקר מן התורה אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ"ל הכר יכירנו דכלא סוגיא בההוא כללא דעיקר מן התורה אזלא וממילא דכי משני במעשר בזמן הזה דרבנן היינו דסבר תלמודא דכיון דהשתא ליכא מידי דאורייתא. מיקרי מעשר אין לו עיקר מן התורה שלא כדעת הרב הגאון בעל פני יהושע ז"ל:
והכין חזינן להרב יד אהרן בא"ח סימן תפ"ו עלה ונסתפ"ק אי מרור בזמן הזה מיקרי עיקרו מן התורה. והדר פשטה מסוגית גיטין הנזכרת דמוכח מינה דמעשר בזמן הזה אין עיקרו מן התורה מיקרי וה"ה למרור עש"ב ולכאורה יש להביא ראיה לזה ממאי דאמרינן בעירובין דף ל"ו דלרבי יוסי הואיל ויש לטומאה עיקר באורייתא מחמיר בספיקה ופירש"י הואיל ויש לה עיקר מן התורה דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא עכ"ל ותנן ביבמות דף פ"א רבי יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ואמר ריש לקיש דמאכילה תרומה בזמן הזה דרבנן ואין מאכילה בזמן הבית ואפילו בתרומה דרבנן דילמא אתי להאכילה בתרומה דאורייתא. ואי אמרת דתרומה ומעשר בזה"ז דהוו דרבנן יש להם עיקר מן התורה מיקרו א"כ איך רבי יוסי סבר דמאכילה בתרומה בזה"ז דרבנן הא רבי יוסי סבר דמחמירינן בספיקא דרבנן במידי דיש לו עיקר מן התורה כדאמרינן בסוגיית עירובין והכא נמי הול"ל באנדרוגינוס שהוא ספק דאין מאכילה בזמן הזה בתרומה דרבנן דיש לו עיקר מן התורה אלא משמע דתרומה ומעשר בזמן הזה כיון דהשתא ליכא מידי מדאורייתא אין להם עיקר מן התורה מיקרו:
ואנכי חזון הרביתי להרב החסיד עיר וקדיש על ארעא דרבנן אות תי"ד דמייתי סוגיית גיטין הנזכרת וכתב דסבר הש"ס דכיון דבזמן הזה אין חייב בשום מעשר לא מיקרי שיש לו עיקר מן התורה והזכיר סוגיית יבמות. ואנו בעניותנו הראינו פנים להכריח הדבר מסוגיית יבמות כמדובר. אמנם המעיין יראה דיש לדחות ראיה זו שכתבנו:
אך קשה על הרב החסיד הנזכר דמר ניהו ממדב"ר קדמו"ת בטרם תחיל האר"ץ בהקדמתו לארעא דרבנן הן בעודנו רמי ומקשה אדרב גדול בדורו הרב משנה למלך פ"ד דבכורות פשיטא ליה דתרומה בזמן הזה עיקרו מן התורה מקרי ע"ש באורך ולפי דבריו עיקר שרשוהי בארעא אות תי"ד הנז' הש"ס סבר דלא מיקרי עיקרו מן התורה. שוב ראיתי להרב המופלא גדול דורנו מהר"י בכר דוד בספרו הנכבד ספר דברי אמת הנדפס מחדש בקונטריסים סוף דף פ"ט הש"ג ישי"ג עמ"ש בהקדמת ארעא דרבנן אך לא זכר מדבריו עצמם אגב ארעא הנז':
ומיהו קשה ממ"ש מרן בבית יוסף י"ד סימן שכ"ב וריש סימן שכ"ג דלהרמב"ם והטור חלת ארץ ישראל אף בזמן הזה דלדעת הרמב"ם הויא דרבנן מיקריא עיקרה מן התורה וכן כתב הרב בית חדש ריש סימן שכ"ג. ועיין בחידושי מהרימ"ט לקידושין על דף ס"ט ד"ה מעיקרא אכול ועיין להרב כהונת עולם דף קע"ג מ"ש משם הרב משנה למלך ועיין מ"ש הרב שער המלך הלכות מקואות דף ע"ג ע"א וצריך להתיישב בענין ופנאי לא היה לי: