א. מדשקיל וטרי אליבא דפלוני ש"מ דכוותיה סבירא ליה. הרב החסיד ביד מלאכי אות ת"ט ואות ת"י חשף זרוע קדשו ריבה וקיבץ לערוך שלחן במדב"ר ויד"ו אוחזת גופי הלכות אהרניות ערניות ומידי עוברי ראתה עיני דף פ"ט פתח ביוש"ר אור להקשות על דברי הר"ן ריש שבועת הדיינים ובא רעהו הרב המובהק מהר"א ישראל נר"ו בדף צ"ג ע"ב ותריץ יתיב דברי הר"ן באורך. ואיידי דחביבותיה גבאי אני אמרתי בחפזי לעורר את האהבה דלפום ריהטא נראין דברי הרב הכהן נר"ו ואחזה אנכי מ"ש מהר"א הנזכר דרבי אלעזר לא שמע לדברי המקשים לשמואל אלא מעצמו בא"י פירשה למתניתין בטוענו דינר מטבעות ולאו משום קושיא אמר הכי דאם איתא הול"ל אמר לך שמואל עכ"ד:
ואיברא דהר"ן הכי סבר דר' אלעזר לא שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל אבל הא קא קשיא ליה להרמ"ך דמנ"ל לומר הכי נימא דר' אלעזר כל עצמו לא אתא אלא ליתובי מתניתין אליבא דשמואל והצל יציל ממאי דאיפריך. ומאי דדייק דלא קאמר ר"א אמר לך שמואל אינו הכרח דלאו בכל דוכתא נקט האי לישנא כידוע ובסוגיין גופה רב אשי משני למאי דפריך לשמואל מבריתא וקאמר הש"ס אמר רב אשי ה"ק וכו' ולא קאמר אמר לך שמואל. וזה מפורסם לכל רואי השמש אור התלמוד דלא בכל דוכתא קאמר בהאי לישנא אמר לך:
ואעיקרא דדינא כי קאמר התרצן בהאי לישנא אמר לך. מקום יש בראש לומר דמגרעות נתן ואתא לאורויי דלאו הלכתא היא וכן כתבתי אני בעניי בספרי הקטן שער יוסף דף מ'. והרב המחבר הכהן הגדול אות ל"ה הביאו שבשפלנו זכר לנו ואביט והן עוזר לי במימר קדישין מרן והרמב"ח ומהר"ח ן' עטר זכר כלם לברכה. באופן דעליה אנו דנים דמנ"ל להר"ן דרבי אלעזר לא שמע מאי דאיפריך שמואל. ומאי דאמר מר דכונת הר"ן היא כדברי הרדב"ז ח"א סימן קס"ב ואין ביניהם כמלא נימא. לפי ראות עיני בתוך הי"ד לשונות הר"ן והרדב"ז לא נתקררה דעתי בדין עירובא דהרדב"ז כתב דרבי אלעזר שהיה בזמנו דשמואל אלולי דסבר כוותיה לא מתרץ מתניתין אליביה אבל רב אשי דהוא בתרא מתרץ כל דברי האמוראים וכו' כמו שהביא לשונו הרמ"ך דף פ"ט ע"ב ומוכח מדבריו דאף רבי אלעזר שמיע ליה מאי דאיפריך שמואל אי לא סבר כותיה לא מתרץ מתניתין אליביה דהא הרדב"ז בחלקו"ת ישית מר' אלעזר לרב אשי דמר בדריה. ומר בתרא טובא ורב אשי אתא לשנויי מאי דאיפריך שמואל מבריתא כמבואר בסוגיין ותלי טעמא משום דהוי בתרא הא אי הוה חד מן קמי"א היה בדורותיו לא מתרץ מתניתין כוותיה. ואיהו כתב לדעת הר"ן דרבי אלעזר איהו אי הוה שמיע מאי דאיפריך שמואל אף שהוא בזמנו איהו מפרק לה אף דלא ס"ל כוותיה. ולדעת הרדב"ז אין אנו צריכים למ"ש הר"ן דהוה בא"י ולא שמע דאי נמי הוה בבבל ושמיע ליה לא הוה מתרץ אליביה דמאן דלא סבר כוותיה וזה ברור ואיך כתב דאין ביניהם כמלא נימא דמשמע דאם מצא נימא הקפיד:
ומה שכתב עוד דאם רבי אלעזר שמע מרבו הך קושיא או ששמעה בבבל ותירצה אליבא דשמואל ודאי מסתמא דשמואל ס"ל ברישא וסופא ואף אי לא סבר כרביה מאי אכפת ליה לתלמודא אי ס"ל לתלמיד כרבו הרי אין הלכה כתלמיד במקום הרב כשנחלק בחייו כיון דלא קבל רבו דבריו כמ"ש הר"ן ריש סוכה עכ"ד לא ידעתי מאי דפשיטא ליה דודאי כרביה ס"ל והא כיון דרבי אלעזר אדם גדול שפיר מצי לחלוק. וההיא דהר"ן דסוכה אינו אלא אם נחלק עם רבו פנים בפנים. אבל אם חלק על רבו ורבו לא שמע דבריו כחלק אחר מיתה דמי והכא רבי אלעזר לא נחלק עמו בפניו פנים בפנים. ומספקא ליה לש"ס אי ס"ל כוותיה או פליג עליה שלא בפניו דהלכה כוותיה כשם דהלכה כמות"ו. ומ"ש הר"ן שם בחייו לאו דוקא וכמ"ש במקום אחר:
ואשר כתב הרב מהר"א הנזכר דהר"ן גריס ר' אליעזר והיה תלמידו של רבי יוחנן כמ"ש ביוחסין דף ל"ה והוא היה בא"י ודלא כדרך תמים שהגיה אלעזר והאריך בזה. עם האדון הסליחה דרבי אלעזר הוא היה תלמידו של רבי יוחנן כמבואר בירושלמי פ"ב דברכות ופ"ב דשקלים. ובבלי ביומא דף נ"ג ויבמות דף צ"ז ובתרא דף קל"ה ע"ב ותמורה דף כ"ה ע"ב והביאוה התוספות במנחות דף ע"ט ע"ב וכריתות כ"ז ובתרא דף קכ"ד וכהנה רבות. ומ"ש משם ספר יוחסין אחד הרואה בספר יוחסין באמוראים דף נ"ט יראה דהביא מכמה דוכתי דרבי אלעזר היה תלמידו של שמואל בבבל וסליק והיה תלמיד רבי יוחנן. ולא מצאתי מ"ש משמו דרבי אליעזר תלמיד רבי יוחנן. ובדף ל"ה בדפוס אמשטרדם שלפני לא מצאתי אלא דרבי אליעזר הגדול תלמיד רבן יוחנן בן זכאי וצדקו דברי דרך תמים:
אמנם לי ההדיוט מעיקרא קושיא ליתא והני קושיי דמקשה הרב יד מלאכי בדברי הר"ן פרק שבועת הדיינים בלשון הר"ן עצמו לק"מ דאם הר"ן היה מביא ראיה היה מקום לדחות ראיתו מהני טעמי דקמותיב הרב יד מלאכי אמנם הר"ן בלשון זה מבואר דסבר דאין ראיה מאמוראי דמתרצי ושקלי וטרו אליביה דאמורא הקודם דהכי הוי ארחייהו וכפי סברתו זאת לתרוצי סוגיא כתב דרבי אלעזר בא"י הוה גמיר וכו' ומשו"ה אמרו בש"ס למידק מר"א דכשמואל ס"ל דהש"ס קים ליה דרבי אלעזר בא"י הוה ולא שמע וכו' וכפ"ז מה מקום להקשות על הר"ן שהוא לא הביא ראיה מזה עד שיקשה כקושיות הרב יד מלאכי. אלא הר"ן אתא לתרוצי סוגיא לפום הך סברא דליכא למימר מדמתרצי אמוראי אליביה הלכתא כותיה וכי היכי דלא תקשי דהש"ס בעי לדיוקי מרבי אלעזר תריץ יתיב ובעיני הדברים פשוטים כי יתן את רוחו המעיין. ומ"ש הרב מהרא"י דף צ"ו לתמוה עמ"ש הרב הרמ"ך דהרא"ש מייתי דברי הרי"ף סתם וכו' דהו"ל לרמוז וכו' אין כאן תימה דכבר הגאון הש"ך הוכיח כן בראיות ברורות וגם אני בעניי הוכחתי כן וזה דבר אמיתי שכן רגיל הרא"ש בהרי"ף להעתיק דבריו בסתם ואני הצעיר הוספתי כי כן דרכו לעשות בהלכות נדרים ובכורות של הרמב"ן ובפירוש רבינו שמשון לזרעים כמ"ש במקומות אחרים בס"ד. ובענין זה אי מדשקיל וטרי הלכתא כוותיה עמ"ש הרב גדולי תרומה דף מ"ג והרב דינא דחיי לאוין דף ק' וריח שדה בשו"ת סימן ח' ומה שכתבתי אני בעניי בספר הקטן ראש דוד בראשו:
והוי יודע דכשנדפס ספר יד מלאכי בו בפרק אשו"ר ברהטי"ם מ"ש על דברי הר"ן והתויתי תיו הני מילי דברים אמורים ולא אסתייעא מילתא לעמוד על כל דברי הרב המחבר והרב מהרא"י בענין זה. אמנם אחר כמה וכמה שנים כתבתי להפך מזה והוא לעיל במערכת ה"א אות ס' ושם נאמר שבמקומות אחרים כתבתי להפך והמעתיק עוית שלא הרגיש בחזרה ולא רמז מזה:
ב. מקדש. הרמב"ם פירש בההיא דתנן במשנתנו בראש השנה דף כ"ט במקדש היו תוקעין דמקדש כולל גם ירושלם. ומקשים מפ"ב דיומא בההיא דעשרה נסים נעשו לאבותנו בבית המקדש דפריך פתח במקדש ומסיים בירושלם ולדעת הרמב"ם דמקדש כולל גם ירושלם מאי פריך. ויש לחלק דכי אמרה הרמב"ם היינו כי קתני מקדש אז סבר דירושלם בכלל מקדש אבל כי תני בית המקדש אז הוא על בית המקדש ממש ולא על ירושלם דהא בית קאמר. וכן תירץ הרב יד אהרן ריש סימן תקפ"ח. והשתא לדעת הרמב"ם דמקדש כולל ירושלם מקשה הש"ס ביומא בסוגיא הנזכרת בכח גדול דכי קתני מקדש כולל גם לירושלם והכי הו"ל למתני עשרה נסים נעשו במקדש והיה כולל גם לירושלם. ברם השתא דקתני נעשו בבית דמקדש קפיד למנקט בית שלא יהיה בכלל ירושלם ועתה יגדל נא כח הקושיא לדעת הרמב"ם דפתח במקדש וסיים בירושלם. והא דקאמר פתח במקדש היינו דבלשון הש"ס הוא על בית המקדש והרמב"ם כי אמרה על לשון משנה ובריתא אמרה ודוק הטב ועמ"ש בספר הנחמד הליכות אלי אות תקע"ה:
ג. מן הבהמה. בחולין דף קכ"ח ע"ב דריש תרי מיעוטי מן הוי מיעוט ומדהו"ל לכתוב מהבהמה וכתיב מן הוו תרי מיעוטי והביאו הרב מהר"ש אלגאזי בספר הליכות אלי אות תק"ד. וראיתי במכתב למורינו הרב מהר"י הכהן שהקשה משם הרב החסיד מהר"ר יהודה חאבילייו דהרי אמרינן בריש מנחות ובבכורות מן הבקר להוציא את הרובע וכו' ולא דריש ליה אלא לחד מיעוטא אף דכתיב מן:
ד. מילתא דאתיא בג"ש אי טרח וכתב לה קרא. פליגי רבוואתא התוספות והר"ן וכמו שכתב הרב משנה למלך פ"ד דמלוה דין א'. ולפי דעת הר"ן והוא דעת הרשב"א דמילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא נסתלקה קושית הרא"ם בריש פרשת תבא דכיון דאית לן ג"ש אמאי אצטריך מראשית ואין אנו צריכים למה שנדחק בספרו ולהגיה בלשון רש"י אלא דטרח וכתב הג"ש וכן מוכח מהש"ס ורש"י במנחות דף פ"ד. ודלא כהרב ברכת הזבח שנדחק שם הרבה בזה ע"ש דף קל"ג. וכן מוכח מהירושלמי והזכירו הרא"ם פרשת שלח. וכל האחרונים שכתבו על דברי הרא"ם אין גם אחד שזכר מהא דאמרן:
ה. מילתא דאתיא מבינייא. כתב הרב משנה למלך שם פ"ד דמלוה סוף דין א' דלא טרח וכתב לה קרא. ושמעתי מקשים על הרב ז"ל ממ"ש התוספות [שבת] דף קל"א ע"ב ד"ה אי מעומר דכתבו איפכא דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא. ולפום ריהטא סברית מימר דעיקר מאי דק"ל להתוספות התם היינו דאמאי אצטריכנא לזה ג"ש והא אתיא מביניא ואהא משנו ברישא דזמנין לא דייק ואי הוה דייק הוה משכח פרכא ובהכי א"ש האי שינויא דמשנו א"נ מילתא דאתיא במה הצד וכו' כלומר ולא תקשי אמאי אצטריך לזה הג"ש כמבואר וא"כ הא דקאמרי התוספות וכתב לה קרא הוא אשגרת לישן ורצונם טרח וכתב ג"ש ודוקא בג"ש אמרינן הכי גבי בינייא והחילוק ברור דבשלמא ג"ש ילפינן מינה כמה מילי כי הך ג"ש דט"ו ט"ו אבל מילתא דאתיא מביניא לא כתב לה קרא דלא אצטריך אלא להא מילתא דאתיא מבינייא וכדגמיר לה הרב מש"ל מההיא דהשוחט והמעלה:
הן כל אלה עלה במחשבה והיד כותב"ת דמיתבא דעתיה דרבינו הרב משנה למלך ברם אנן מה נענה שראיתי בפסקי תוספות שבת סימן תל"ח שכתוב שם מילתא דאתיא מביניא טרח וכתב לה קרא ע"ש וגם אני שמעתי דאותיבו תיובתא כלפי סנאיה דהרב ז"ל ממ"ש הריטב"א בחידושיו לקדושין על דף ל"ה מהש"ס ד"ה הא דאמרינן משום כפרה וכן בחידושי מציעא על דף ל"א ע"ב הביאו בשיטה מקובצת שכתב בהדיא דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא כדאמרינן בעלמא. והרב גופי הלכות כלל תע"ט הביא דברי התוספות דשבת וכן בספרו הנפלא יבין שמועה כלל תס"ג וכן בספרו הנחמד הליכות אלי אות תקכ"א ובספר הבהיר גופי הלכות כתב דיש טעם נכון לומר במילתא דאתיא מביניא טרח וכתב לה קרא יותר מק"ו. ודבריו חיים וקיימים. ועיין ברא"ם ריש פרשת אמור. ואחר זמן רב עלה בכב"ש מזבח הדפוס ספר הבהיר יד מלאכי ושם ראיתי בסימן ת"ך השיג על רבינו הרב מש"ל מתוספות שבת ותו לא ע"ש:
ואחר זמן רב זיכני ה' ברוב חסדיו הרבים ובאו לידי יד כהה כללי רבינו בצלאל אשכנזי כ"י ושם ראיתי הביא כלל זה מהריטב"א פרק אלו מציאות. ותו לא:
ו. משה. בירושלמי פ"ג דדמאי ופ"ב דסנהדרין ובהוריות ר' חגי היה רגיל לישבע ביקרא דמשה ע"ש ובספר גופי הלכות אות שנ"ד. ורש"י בחולין דף צ"ג פירש משה תלמיד חכם ובשאר דוכתי פירש גדול הדור והביאה הרב יד מלאכי אות תל"ח ועיין בחתימת מהר"ש ן' ויליסיד בפני משה ח"א סימן י"ב. ורבינו האר"י זצ"ל פירש דת"ח מופלג בדור מתעבר בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ומשו"ה אמרו בש"ס משה וכו' ויצדק פירוש זה כשמדבר אמורא לחבירו:
ז. מחו לה מאה עוכלי בעוכלא. שאמרו בש"ס אשמעתא קאי ולא ח"ו אמאריה דשמעתתא וכמו שפירש רשב"ם בפרק הספינה שדו בה נרגא מאה הכאות במשקל ששמו עוכלא ששברו הטעם הזה ובערוך פירש מחו לשון מדידה כמה מדות מדדו כאן כלומר תמהו עליה. ופרק הקורא למפרע אמרו דמחו לה אמוחא ופירש בערוך שמכה שמועה זו על קדקדה וכו' ורש"י פירש שהאומר עצמו שאמר השמועה לאחר שאמרה הכה מוחה וכו'. הדברים האלה כתב הרב הגדול מהר"י מטראני בתשובותיו א"ה סוף סימן מ' שהוא ז"ל כתב לשון זה וסברו שרצונו על אחד קדוש מדבר ותמהו עליו והוא השיב דח"ו הוא לא כיוין למריה דשמעתא ולישנא דגמרא נקט דגמ"ר ל"ה משתמען מיליה ולא אמר לי"ה:
ח. מדשקיל וטרי אליבא דפלוני ש"מ הלכה כמותו. בחד לקבל חד כן כתב הרב יד מלאכי אות תי"א והוכיח כן מדברי הרא"ש והר"ן ושאר גדולים ולבסוף כתב וז"ל אמור מעתה דלא צדק הרמב"ן במ"ש פרק לולב הגזול דלא סמכו הגאונים אהך כללא אלא שאינו נדחה הכלל המסור בידינו דליתא וכמו שהוכחתי בטעמי נכוני וברירי ומה גם דממ"ש הרא"ש בשמו פ"ט דנדרים והר"ן פ"ב דקדושין לא משמע הכי עכ"ל ונוראות נפלאתי על חסיד שכמותו איך שבקיה לחסידותיה וכותב על הרמב"ן כמי שכותב על אחד מאחרוני זמנינו. ומה הלשון אומרת לא צדק דליתא על חד מרבוואתא קמאי לאריא דבי עילאי מתיל משתו יגורו אלים הרמב"ן ז"ל. ומה יוכח הוכיח מהרא"ש והר"ן דכתבו איפכא ואפילו מקמאי. הלא הרמב"ן חולק עמהם כי שיח ושיג לו. והכי הול"ל דהרמב"ן חולק עם הרא"ש והר"ן ודעמיהו ותו לא. וגם לשון דליתא כמו שהוכחתי בטעמי נכוני וברירי מה הם אלו הטעמים ואם כונתו שהוכיח מדברי הרא"ש והר"ן להפך לא שייך לשון טעמי וכו' רק הול"ל דכמה גדולים סברי איפכא כמו שהוכחתי. ואם כונתו לפסוק הלכה אע"ג דכבר על הרוב בכל סוגיא הראשונים האירו עינינו בה הול"ל דנקיטינן כהרא"ש והר"ן וסיעתם ולא כהרמב"ן דרבים נינהו. ומאי דקשיתיה ממ"ש הרמב"ן עצמו בהלכות נדרים כ"י פ"ט והביאו הרא"ש בפסקיו יש לומר דהתם איכא טעמי אחריני וזה שכתב דשו"ט הוא לסניף לבד. ועוד יש לחלק דכי אמרה הרמב"ן שם היינו דוקא בכללי פרק מי שהוציאוהו דאמרינן התם היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר משא"כ הכא דמיירי בכלל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאלים טפי. שוב ראיתי להרמב"ן בחידושי שבועות שנדפסו מחדש על דף מ"ב בסוף שכתב וז"ל וכל היכא דאתמר אין הלכה ל"ק כלל דכלהו כללי היכא דלא אתמר נינהו והיכא דאתמר אתמר עכ"ל. ולכל הדברות לישר"י לן מר דכתב על הרמב"ן כאשר ידבר איש אל רעהו וכן לא יעשה. ומה שלמד מדברי הרי"ף פ"ק דסוכה עמ"ש על זה הרמב"ן שם פרק לולב הגזול ודו"ק הטב:
ט. משנת ראב"י קב ונקי. רוב הגדולים רבוואתא קמאי ובתראי דקמאי סברי דכלל זה בין במשנה בין בברייתא וכאשר גדול הדור הרב המופלא מהר"ר יצחק בכר דוד זלה"ה בספר הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף י"ג כל דברי הראשונים נסקרים לפניו בסקירה אחת ומטי להו בחד שיחי"א ושם מבואר כי רוב הראשונים סברי הכי. והיה משנה אשר על יד"ו השני די על ידי"ה זהורית"א הרב החסיד הרמ"ך בספר הנחמד יד מלאכי שכל את ידי"ו הראנו את עושר כבוד בקיאותו. אחד הרואה לדבריהם דרבנן מלי כריסיה בשרא דתור"ה ושתי"ה היתה נקראת מי אמרי"ם אמרי נועם. אף אני אביא שכן כתב ראב"ן בספרו מפי רבינו הלוי דף קמ"ט ע"א דקי"ל כראב"י בכל דוכתא ולחלק יצא בין כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו למ"ש משנת ראב"י קב ונקי ע"ש. ובאמת שהלשון מוכיח דהוא אף בברייתא מלבד מ"ש רשב"ם בבתרא דף קל"ח וראב"ן דבמשנתנו מוכח דהוא במשנה לחוד משא"כ משנת עוד אני הדל מוסיף לדקדק דברשב"ג וכיוצא תלו הדבר בתנא השונה דברי רשב"ג. אבל הכא תלו הדבר בעצמו של ראב"י ואמרו משנת ראב"י קב ונקי ומוכח דר"ל לימוד ראב"י קב ונקי וא"כ הוא כל לימודו בין במשנה בין בברייתא ותיבת משנת קאי על רבי אליעזר בן יעקב עצמו כמבואר. והרב יד אהרן בכלליו והרב באר יעקב בי"ד סוף דף קמ"ג מספרו הביאו ראיה דהלכה כראב"י אף בברייתא מסוגית החולץ דף ל"ו והזכירה גם הרב פר"ח בהגהות הרמב"ם פ"ב דבית הבחירה. ונעלם מהם שכבר קדמם הסמ"ג לאוין של"א והרמב"ן במלחמות סוף פרק התקבל והר"ן פרק אלו טריפות שכלם הביאו ראיה זו ע"ש:
ומרן בכסף משנה פרק ב' מהלכות בית הבחירה כתב דהרמב"ם שפסק כר' שמעון ולא כראב"י משום דרשב"י הוא מאריה דגמרא טפי ואע"ג דקי"ל דמשנת ראב"י קב ונקי אפשר דהני מילי במשנה אבל לא בברייתא עכ"ל וכבר תמהו על דבריו. וראיתי להרב יד מלאכי אות תט"ו שכתב דדברי מרן בכ"מ פ"ב דבית הבחירה תלמיד טועה כתבן תדע דהא כבר יהיב טעמא למה שפסק הרמב"ם כרשב"י ולא כראב"י משום דרשב"י מאריה דגמרא טפי ומה מקום לחזור ולהרגיש ואע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי הלא כבר מילתיה אמורה דשאני רשב"י דהוא מאריה דגמרא טפי מראב"י אלא ודאי דלאו דברי מרן נינהו ואיך שיהיה הלא טוב לנו למסמי חדא מקמי כל אלין דוכתי דאייתינא שכתב להפך עכ"ל:
ושותיה דמר לא גמירנא דטעם דר"ש הוא מאריה דגמרא טפי אינו מספיק לדחות כלל משנת ראב"י קב ונקי אלא האי טעמא דמאריה דגמרא מועיל היכא. דמכח הכללים המסורים בידינו אין בכללם שום כלל לפסוק הלכה כחד מינייהו ונמצא הדבר שקול אז חזינן מי משניהם מאריה דתלמודא טפי ופסקינן כוותיה. אבל כאשר כפי הכלל הלכה כחד אף דאידך מאריה דגמרא טפי פסקינן ככללין:
אמור מעתה סלקי שפיר דברי מרן דאחר שכתב שפסק כרשב"י דהוא מאריה דגמרא טפי הוקשה לו דהא לא מהני נגד כלל משנת ראב"י קב ונקי ותירץ דאינו בברייתא וכיון דדל מהכא כלל משנת ראב"י ק"ו דלא נאמר אלא במשנה ולא בברייתא א"כ הדבר שקול ופסק כר"ש דהוא מאריה דגמרא טפי זה כונת מרן פשוטה לפניה. ותו ק"ק על הרב יד מלאכי דאשתמיטיתיה שכן כתב מרן נמי פ"ה דהלכות מחוסרי כפרה דין ט' דאע"ג דראב"י פליג בברייתא ואמר הכל הולך אחר הצפורים לא חש ליה כיון שלא נשנה במשנה עכ"ל הרי דגם הכא מרן אזיל לשיטתיה דפרק ב' הלכות בית הבחירה דמשנת ראב"י דוקא במשנה ולא בברייתא ואינם דברי תלמיד אלא דברי הרב עצמו. והרב הליכות אלי דף ע' ע"ב כתב על דברי הרב כנה"ג דליכא למימר דבא ללמד דהלכה כמותו אף בברייתא דלא יש ס"ד דיש חילוק ממשנה לברייתא מאחר דקאמר משנת ראב"י ולא קאמר ממשנתנו ע"ש ולא זכר כמה גדולים דס"ל דלפי האמת גם כלל משנת ראב"י קב ונקי הוא דוקא במשנה ולא בברייתא:
ודע דהרב העטור דף ס"ז סבר דמשנת ראב"י קב ונקי לאו כללא הוא דאשכחן כמה וכמה דאפסיק הלכתיה כוותיה ואי בכל דוכתא הלכתא כוותיה אמאי אצטריך למפסק דהלכה כראב"י בכמה דוכתי ומייתי שם כמה מקומות שפסקו הלכה כראב"י ע"ש ועל מבוכה זו ישב הרמב"ן בחידושיו לשבועות הנדפסים מחדש על דף מ"ב ובסוף בא לכלל ישוב הנהו דוכתי דפסק הש"ס כראב"י ע"ש. והרשב"א בחידושיו פרק אלו טריפות על דף ס"ד כתב משם הרב העיטור דלא אמרי משנת ראב"י אלא במשנה לא בברייתא והרבה יש שאין הלכה כמותו ע"ש וכ"כ בתורת הבית דף נ"ד דהרי"ף פסק כרבנן וכן פסק הרב העטור וכן הרב בעה"ת ואף שאמרו משנת ראב"י קב ונקי לא אמרו אלא במשנה אבל בברייתא הרבה יש שאין הלכה כמותו עכ"ל ויש לדחוק דברי הרב העטור שהבאתי ולהסכימם עם דברי הרשב"א. ודברי הרשב"א הנזכרים הם כדברי הר"ם ן' חביב בתוספת יה"כ על דף פ"ו בסוף דכלל משנת ראב"י הוא במתניתין יתד שלא תמוט אך בברייתא איכא הכי ואיכא הכי והרב יד מלאכי דחה דבריו ע"ש וכבר יש פנים הנראין לסברתו והרשב"א כתב כך כאשר יראה המעיין ודוק הטב כי קצרתי:
ועוד איכא פלוגתא דרבוואתא אי הלכה כר' אליעזר בן יעקב אף נגד רבים וכבר בספר דברי אמת וספר יד מלאכי האריכו למעניתם ועמ"ש הרב כנה"ג בתשובותיו י"ד הנדפסות מחדש סימן י"ג וכבר כתב הרב ז"ל ענין זה שכתב בתשובותיו בספרו הנהדר כנה"ג י"ד סימן ט"ו ורבינו בצלאל בכלליו כ"י כתב משם הרשב"א בתורת הבית הלכות עירובין שהלכה כראב"י אף נגד רבים:
י. מנלן מנלן וכו'. כן הוא בריש מגילה ופרק כל התדיר ועמ"ש הרב החסיד בספר יד מלאכי אות תמ"ה. והרב מופת הדור מהר"ח אלפאנדארי בספר דרך הקדש דף י"א כתב דאף שהוא פסוק מפורש בתורה אם אינו מפורש במשנה תלמודא בעי מנלן וסמוכות שלו מדברי התוספות ריש פרק כל התדיר והשיג על הרב באר שבע ע"ש באורך. ואני בעניי בספר הקטן שער יוסף דף ס"ו כתבתי דלא גמרינן מהתוספות אלא כההיא דתדיר קודם לא כתיבא בהדיא אלא משמעותא דקרא דמלבד עולת הבקר ובהא משמע מהתוספות שם דאם אינו מפורש במשנה מצי לשאול מנא לן. אבל כי כתיב קרא בהדיא כגון שמירת הבית אף אי ליתיה במשנה אין להקשות מנ"ל. ועיין בתוספי הרא"ש למגילה וחידושי הריטב"א למגילה שנדפסו מקרוב מאי דפירשו במ"ש שם במגילה מנ"ל מנ"ל ע"ש. וביומא דף ו' למה מפרישין למה מפרישין וכו' ע"ש ועיין להרב הגדול מהר"ש אלגאזי בספר הנחמד הליכות אלי שפירש במנ"ל מנ"ל דמגילה קצת על דרך הרא"ש והריטב"א ע"ש ודוק ובחידושי הריטב"א יש ט"ס:
יא. מודה אני בזה. בלשון זה נדחקו רש"י והתוספות במציעא דף ל"ז ע"ב ובתרא דף קנ"ח ע"ב והרא"ש בתוספותיו להוריות על דף ג' ע"ב הוקשה לו לשון זה ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן שער יוסף דף כ"ג ובאחורי תרעא שם. ועיין מ"ש מרן בכללי הגמרא דף ק"ו ע"א והרב גופי הלכות אות ש"ס והרב יד מלאכי אות תל"ו ע"ש ודוק:
יב. מודה פלוני בזה. כשיאמר אמורא י"א שהלכה כמותו מדהוצרך אמורא לומר דמודה פלוני בזה כמ"ש מהרש"ל בביאורו לסמ"ג לאוין ע"ה משם רבינו אבי העזרי שפסק כר' אליעזר דחזינן דאמוראי אמרי הכל מודים וכו'. ודברי ראבי"ה הללו שהביא הרב מהרש"ל נעלמו מהרב מהר"ם והרב גדולת מרדכי על המרדכי פ"ק דשבת וגם מהרב שלטי הגבורים פ"ב דביצה והביאם הרב כנה"ג סימן תקכ"ט נעלמו דברי ראבי"ה הנאמרים באמת. אמנם ביאורי מהרש"ל לסמ"ג נדפסו אחר שלטי הגבורים. ובמקום אחר הארכתי בעניותי בענין זה:
יג. מי לא מודה. כשאומר הש"ס לשון זה מורה ובא דהוי סברא פשוטה כן מוכח מהתוספות פ"ק דביצה דף ט' ד"ה גלגל. אמנם ממה שכתב הרא"ש בפסקיו שם נראה שחולק בזה. לך נא ראה בעיניך תביט דברי התוספות והרא"ש ומשם באר"ה:
יד. מהו דתימא. לפעמים קאמר הש"ס מהו דתימא וזמנין דמשכחת דקאמר סלקא דעתך אמינא וקבלתי דכשאומר הש"ס מהו דתימא זו הסברא אמת בעלמא אלא דהכא לא שייכא. וכשהדבר הוא טעות דגם בעלמא אין סברא כזו אז אומר הש"ס סלקא דעתך אמינא:
טו. משנה יתירה. זמנין דדייק הש"ס ממשנה יתירה הפך המשמעות כמו שאמרו בהוריות דף ב' ע"ב תנא ראוי להוראה אפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר. הרי דמשמעות ראוי להוראה גמיר וסביר משמע וממשנה יתירה ילפינן הפך המשמעות גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר:
וכתבו התוספות פ"ק דביצה דף ו' ע"ב ד"ה השתא דממשנה יתירה אמרינן אם אינו ענין לשבת דהא שמעינן ליה תנהו ענין לי"ט ע"ש ודוק:
טז. מותר. פ"ק דכתובות דף ג' ע"ב אמאי דאמרינן התם נהגו הכא מותר. מתבאר מדברי רש"י והריטב"א דמותר משמע דיחיד הבא לימלך מורין לו אבל לא דרשינן בפרקא בפרהסיא. ועפ"ז יש מקום פתו"ר הא דאמרינן ריש הוריות עד שיאמרו להם מותרים אתם והוו בה רבנן לאפוקי מאי וחכמים פותרי"ן לפי דרכם. ועל פי זה אפשר דהיינו דמעיט דלא הויא הוראה עד שיאמרו להם מותרים אתם כלומר שיורו לצבור בפרהסיא לאפוקי אם שאל שאל האיש והוא באחד אם חלב זה מותר והתירו לו. ואפשר דהיינו דדייק רש"י התם וכתב עד שיאמרו בית דין לצבור מותרים אתם לצבור דייקא:
ותבט עיני להרב כנסת הגדולה בכללים נפרדים אות י"ב כי גמ"ר חסיד מהא דרש"י פ"ק דכתובות שהבאתי דלשון מותר משמע דוקא דיעבד ע"ש ולי ההדיוט מעולם לא נתכוון לזה רש"י ושום אחד מהמפרשים כאשר אחד חכם ואחד תם בעיניו יראה בדברי רש"י ובשיטה מקובצת ומ"ש רש"י דל"ג לכתחילה היינו לאפוקי דנהגו לאו דיעבד והרא"ש והר"ן ריש מסכת חולין כתבו דמותר לכתחילה משמע עיין בדבריהם ודוק היטב. וכן נראה מדברי הרב פר"ח דמשמעות מותר לכתחילה כמו שתראה בסימן ק"ח ס"ק ב' שכתב דמ"ש בירושלמי לוי אמר מותר היינו בדיעבד וכלפי דרב אסר אף בדיעבד קאמר לוי דמותר בדיעבד ובכי האי גונא שפיר קאמר מותר בדיעבד ע"ש אלמא דאי לאו הכי מותר לכתחילה משמע ועמ"ש הרב אור חדש בשיטתו לפסחים על זה דף צ' ע"ד על דף ע"ו מהש"ס ודוק בדבריו ואין כאן מקום להאריך:
טוב. מותר. אפשר לפרש דתני תנא או אמורא מותר והיינו מאיסור דקאי ביה אבל אסור מצד אחר וכ"כ הרא"ש בפסקיו ריש שבת דפטור ומותר מדין שבת קאמר אבל איכא איסור דלפני עיור ע"ש. והנה שנינו במשנה פ"ד אחין שלשה אחין ב' מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גרש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זוהי שאמרו וכלן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות ומכאן הביא ראיה הרב מהרלנ"ח דליכא איסור קטלנית ביבמה דהרי משנתנו זו הנכרית היא קטלנית ומותרת להתיבם לאח השלישי. ומהרד"ך בית שני חדר י"ג ומהר"ר צבי אשכנזי בריש תשובותיו דחו ראית מהרלנ"ח הנזכרת דמאי דתנן מותרות היינו מאיסור ערוה דאיירי ביה אבל אה"נ דאסורה משום קטלנית. ויש להביא ראיה לכאורה לדבריהם מלשון הרא"ש הנזכר:
ואני בעניי הייתי מקיים ראית מהרלנ"ח דהגם דנימא דמאי דקתני מותרות היינו מאיסור ערוה ולא הותרה מצד קטלנית הניחא בלשון המשנה או אמורא אך יש ראיה מלשון הטור שכתב מותרת להנשא לאח אחר ואם במשנה דחינן הכי בלשון הטור ליכא למדחי דהו"ל לפרש. וכן ראיתי שכתב הרב שפתי כהן בי"ד סימן פ"ז ס"ק ז' שכתב דדברי הפוסקים שכתבו סתמא דמותרים בבישול משמע דמותרים לגמרי וליכא למימר מותרים מדינא אבל מ"מ אסורים משום מראית העין ע"ש והיינו על דרך שכתבנו לקיים ראית הרב מהרלנ"ח מהטור שכתב מותרת להנשא לאח אחר דמותרת לגמרי משמע:
אמנם מתשובת הרשב"א בח"ג הנדפס מקרוב סימן נז"ר משמע דגם הפוסקים אפשר לומר דנקטי מותר מאיסור בישול מדינא אבל אסור משום מראית העין דמסתמא לא סבר דהרי"ף והרמב"ם פליגי עליה וכמו שכתבתי אני בעניי בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן פ"ז אות ח' בס"ד:
חי. מעשה. דמייתי הש"ס ולא הוזכר שמו ושם אביו או שם עירו אפשר לומר משל בעלמא הוא ולא אירע דבר זה מעולם. ויש ללמוד זה מהא דאמרינן בעירובין דף ס"ג אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו ואמרו שם שמו ושם אביו למה שלא תאמר משל היה. והכי אמרו בבתרא דף ט"ו איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה וכו' אם כן שמו ושם עירו למה לי ומהא שמעינן דמעשה שלא הוזכר שמו ושם אביו ושם עירו אפשר שהוא משל בעלמא. ויש לדקדק ממ"ש בחולין דף צ"ד ע"א אמר רבי אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו שלש נפשות ופריך מאי קמ"ל ומשני דכולא ראב"י היא. ולפי האמור מאי פריך אימא דהוה ס"ד דמשל בעלמא הוא להכי אתא רבי אליעזר בן יעקב לומר שאינו משל אף שלא הוזכר שמו ושם אביו או שם עירו אלא הכי הוה עובדא ועל דבר זה נהרגו שלש נפשות. ואפשר לומר דכיון דר"א בן יעקב קאמר שנהרגו שלש נפשות א"כ הוא ידע או שמע מעשה זה ומסתמא ידע באיזה עיר אירע זה לפחות הגם דלא ידע שמו והול"ל דזה אירע בעיר פלונית והגם שנאמר שלא ידע אפילו שם העיר הול"ל ברישא אמר ראב"י שמעתי שהיה מעשה באחד שזימן וכו' אלא משמע דלא נחית להכי ומאי קמ"ל ומשני דכלא ראב"י היא כלומר תני תנא הכי בסוף לאשמועינן דכל הבריתא ראב"י קאמר לה וממילא שמעינן נמי דאינו משל אלא דתנא בא לומר דכלא ראב"י היא:
ועל פי האמור ניחא מאי דאיכא למידק דאמאי אכפל תנא לומר אמר ראב"י על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל הול"ל תחילת הבריתא ת"ר רבי אליעזר בן יעקב אומר לא ימכור אדם לחבירו וכו' וידעינן שפיר דכולה ראב"י ואמאי סתם בתחילה ואיחר עד עתה והוצרך להאריך לשון. אמנם אפשר דתני תנא כי האי גונא להשמיענו שזה המעשה האחרון הוה עובדא ונהרגו ג' נפשות והמעשה הקודם ששגר לחבירו חבית וכו' משל היה. וגם ללמד יצא דכולא ראב"י היא ודוק הטב וק"ל:
יט. מנהג מבטל הלכה. שאמרו רז"ל אין חילוק בין הלכה מן התורה להלכה מדברי סופרים. כן כתב הרב הגדול בעל כנסת הגדולה בתשובותיו הנדפסות מחדש קראו בשמותם בעי חיי בחלק י"ד הנקרא עץ הדעת סוף סימן קצ"ו. ואתה תחזה דשם כתב הרב משם הרדב"ז בתשובה כ"י ודעמיה דמנהג הסוחרים בקאמבייו"ש מבטל הלכה והגם דהיינו שסברי דהוא אבק רבית אבל בנ"ד לדעת מהר"ם וסיעתו הוי רבית קצוצה מדאוריתא עם כל זה מנהג מבטל הלכה עש"ב ולפום ריהטא קשה ממ"ש הרדב"ז עצמו בתשובות דפוס ויניצא סימן שנ"ט וממה שהביא הרדב"ז שם ובח"א סימן ע"ג מדברי הריטב"א ורבותיו דבמנהג להקל אפילו ע"פ גדולים אין חוששין כל שנראה שיש בו צד איסור וכו' ע"ש באורך ובמ"ש הרב פר"ח סימן תצ"ו במנהגי האיסור סעיף עשירי דאף באיסור דרבנן יש לבטל המנהג והביא דברי הריטב"א הנזכרים ע"ש וצריך ישוב וחיפוש:
כ. מלקות. מי שנתחייב מלקות ועד שלא לקה עשה תשובה לא נפטר מהמלקות וכן בעונשים של בית דין של מטה. כן כתבו התוספות ביבמות סוף דף כ"ב אהא דמוקי הש"ס מאי דתנן התם מי שיש לו בן מכל מקום וכו' וחייב על מכתו וכו' בעשה תשובה וז"ל בשעשה תשובה והא דאמר פרק הנחנקין דף פ"ה לכל אין הבן נעשה שליח וכו' התם כשעשה תשובה וא"ת בשלמא מלקות משכחת דמחייב אע"פ שעשה תשובה אלא לקללו משעשה תשובה אין רשאי לקללו אפילו אחר וי"ל דאם הזכיר שם שמים לבטלה או עשה דבר שנתחייב בו נדוי אעפ"י שעשה תשובה חייב ולא מפטר עכ"ל וכן כתוב בפסקי התוספות. וכן כתב הרב משנה למלך פ"ו דתלמוד תורה דין י"ב וז"ל מי שנתחייב נדוי מפני כבודו של חכם יכול הת"ח למחול ויפטר מן הנדוי וכו' אבל מי שנתחייב נדוי מפני שחטא למקום כגון שהזכיר שם שמים לבטלה אף שעשה תשובה לא נפטר מנדויו כמ"ש התוספות פ"ב דיבמות עכ"ל. והראב"ד בהשגות פ"ד דע"ז דין ו' כתב לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל:
וכזה ראיתי להרב פנים מאירות בח"א סימן תשעים במי שחטא ובא לידי חילול שבת והרב רוצה לנדותו והוא תוהא בחר"ט אנוש חרטה גדולה ומקבל להתענות ולתת קנס והרב עודנו עומד בדעתו לנדותו וכתב הרב ז"ל שהדין עם המורה והביא דברי התוספות הנזכרים דאף שעשה תשובה לא נפטר מנדוי וכו' עש"ב הרי דפסק הלכה למעשה כדברי התוספות כמבואר:
כל קבל דנא רואה אני להרב שבות יעקב בח"ב סימן קי"ג שכתב ההיא דרב שילה הורה להנשא אשת מי שטבע וכו' והיו רוצים לנדותו וכתב הרב ז"ל הטעם הוא משום גדר דאל"כ איך עלה על דעת רב לשמותיה בלי הודעה כלל דודאי גברא רבא כמוהו יעשה תשובה ולא ינדוהו אף שלא נעלם מאתי שהתוספות ביבמות דף כ"ב דאפילו עשה תשובה משמתינן ליה אבל באמת דעת הרי"ף והרא"ש אינו כן דמוקי ההיא דאמרינן לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו בשלא עשה תשובה אפ"ה אין לו לעשות כן לכתחילה וכן דעת הרמב"ם וכ"כ הבית יוסף סוף סימן רמ"א וכן מבואר בי"ד סימן של"ד ומקרוב נדפס פנים מאירות סימן צ' ופסק בפשיטות כתוספות ונעלם ממנו דברי כל הפוסקים שהבאתי עכ"ל:
ואני בער ולא אדע במה כחו גדול לדחות דין התוספות דאיברא דהתוספות מפרשי דלכל אין הבן נעשה שליח לאביו וכו' בעשה תשובה וכ"כ המרדכי בשם ר"ת. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש פירשוה בלא עשה תשובה ואיסורא איכא. מ"מ הדבר פשוט דמאי דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש אוקמוה בלא עשה תשובה היינו מכח שיטתם בסוגיית הנחנקין אבל לא פליגי על דין התוספות דגם בעשה תשובה לא נפטר ממלקות ונדוי אלא דסברי דגם בלא עשה תשובה אין הבן נעשה שליח וכו' דאיסורא איכא. ומה סימנים מצא דפליגי על דין התוספות. ואדרבא לשון הרמב"ם פ"ה דממרים שכתב וז"ל עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה והיה הוא חזן לפני הדיינים לא יכה אותם וכן אם נתחייב נדוי לא יהיה שליח לנדותם ולא ידחוף אותם בשליחות ב"ד אעפ"י שראויין הם לכך ולא עשו תשובה עכ"ל ופשטן של דברים הם דקאמר אעפ"י שראויין וכו' דלא מיבעיא שעשו תשובה אלא אעפ"י שלא עשו תשובה אלמא דגם בעשו תשובה איכא מלקות ונדוי. ועוד יש לדקדק זה ממאי דכתב אעפ"י שראויין הם לכך ולא עשו תשובה דהול"ל אעפ"י שלא עשו תשובה לחוד ואמאי האריך לומר אעפ"י שראויין ולא עשו אלא רמז בזה דגם שעשו תשובה ראויין לכך דהתשובה אינה מצלת מחיוב מלקות ונדוי שנתחייבו ובודאי דהוא אסור עם עשו תשובה וראויין לכך מחמת העבירה שעשו ונתחייבו. והחידוש הוא אעפ"י שראויין ולא עשו תשובה איסורא איכא. ולשון הטור י"ד סימן רמ"א והש"ע הוא לשון הרמב"ם:
וכבר אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף שם בי"ד סימן רמ"א פירשתי שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בסוגיית הנחנקין דס"ל דבעיין דבעו מרב ששת ובריתא דלכל נעשה שליח הכל מיירי בין בעשו תשובה בין בלא עשו תשובה ומתניתין דיבמות בהכה מעצמו ובהכי יישבתי קושיית הרב לחם משנה ע"ש באורך ורב אחד מגדולי דורנו במכתב כתב עלה הנפק על ישובי האמור שכתבתי בברכי יוסף. וכן ראיתי להרב בית חדש שם סימן רמ"א שכתב סעיף ה' לדינא דאפילו לא עשה תשובה איסורא דרבנן איכא ומכ"ש אם עשה תשובה אבל חיובא ליכא אפילו עשה תשובה מאחר שברשות ב"ד עושה וכו' ע"ש והרב ז"ל קאי על דין עבר עבירה שלוקין וכן אם נתחייבו נדוי אלמא גם בעשה תשובה מלקין ומנדין ומפרש דברי הגאונים ע"ש:
ועוד אני ההדיוט אני תמיה על הרב שבות יעקב דהרי אמרינן ריש פרק הלוקין דף י"ג ע"ב רבי עקיבא אומר חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן חייבי מיתות ב"ד אינו בכלל מלקות מ' שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להן ופירש"י רע"א חייבי כריתות אם התרו בהם ישנו בכלל מלקות ולוקין ואין כאן משום חיוב שתי רשעיות שאתה עונשו מלקות עם הכרת ולמה אינן שתי רשעיות לפי שיכול לפטור עצמו מעונש הכרת ע"י תשובה מב"ד של מעלה וכו' עכ"ל הרי בחיוב מיתה מפורש דאם עשה תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין לו. וגם אם נתחייב מלקות משמע דאינו מועיל התשובה אלא לכרת לא למלקות. והכי מוכח ממ"ש שם דפריך על רבי עקיבא דכרת ומלקות הם שתי רשעיות מאי אמרת שאם עשו תשובה השתא מיהת לא עבדי ומשני רבינא לעולם כדאמרינן מעיקרא שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם מאי אמרת הא לא עבוד תשובה לא פסיקא מילתא. והשתא אי אמרת בשלמא דמי שנתחייב מלקות אי עביד תשובה לא נפטר מהמלקות א"ש דמלקות מילתא פסיקתא משא"כ כרת דמצי למעבד תשובה ומפטר. אלא אי אמרת דנתחייב מלקות ועשה תשובה נפטר מהמלקות א"כ קרא דכתיב כדי רשעתו איירי במלקות. דלאו מילתא פסיקתא ומאחר שכן נמעיט כרת אפילו דהוי מילתא דלאו פסיקתא דהא איירי קרא במלקות דלאו מילתא פסיקתא וקאמר כדי רשעתו משום רשעה אחת דלא יהיה רשעה אחרת ובודאי דמעיט אף דלא הוי מילתא פסיקתא דומיא דמלקות דבגויה משתעי וא"כ כריתות ומלקות לא יתכנו דתרוייהו לאו מילתא פסיקתא הוו והם שתי רשעיות. אלא מוכח דאם עשה תשובה לא נפטר מהמלקות והשתא כדי רשעתו היינו מלקות דאיתיה בכל גוונא אפילו עשה תשובה וכרת ליתא בעשה תשובה שב"ד של מעלה מוחלין לו:
וכן מוכח מדברי הרמב"ן במלחמות סוף מכות במה שתירץ לקושית הרז"ה במאור שם וז"ל רבי עקיבא הכי קשיא ליה חייבי כריתות אמאי ישנן בכלל מלקות מ' ואין אומרין שלא ילקה ויעמוד בחיוב כרת שבו כמו שעושין בחייבי מיתות בית דין שכל מי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה והכא כרת חמור הדר אמר לפיכך דנין אותו במלקות שאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו הכרת וכיון שכן עונש מלקות עיקר שהכרת אין עונשו עונש גמור ומלקות חמור ממנו נדון בחמורה שהרי כרת קל הוא שהרי אפשר שלא יתקיים בו שב"ד של מעלה מוחלין לו עכ"ל והדברים מבוארים אין צורך להאריך רק בעיניך תביט אמרי קדוש הרמב"ן שהכרת קל שבתשובה נמחל והמלקות חמור ממנו והוא עיקר והיינו דאפילו עשה תשובה אינו ניצול מהמלקות:
וכי תאמר בלבבך הרי מסורת בידינו שאין דבר עומד לפני התשובה ומצינו שהתשובה מועלת ומכפרת ומצלת על הכל ואיך התשובה לא תציל מעונש מלקות ונדוי ומיתה וכמו שתמה הרב מגדל עז פ"ד דע"ז דין ו' דלמה לא תועיל התשובה אחר כל דבר שבעולם והכתיב שובו בנים וכדאיתא בראש השנה דף י"ח וביומא ובירושלמי דפאה עכ"ל:
זו תשוב"ה לתשובה דאינה מצלת מעונש בית דין לא ממלקות ולא מנדוי ולא ממיתה והטעם ברור דכיון דעיקר התשובה הוא בלב שיכיר בחטאתו ותוקף עונו דעבר אמימרא דרחמנא ויתבייש מאד ויתחרט חרטה גמורה אמיתית ויגמור שלא ישוב עוד לכסלה וכל זה מיראת ה' ואהבתו וכיוצא. אם כן בית דין אינם יכולים לרדת חדרי בטנו ולדעת מצפונות לבו כי הגם הלום יכוף כאגמון ראשו אשר צ"ם לו צו"ם בעל בכ"י ושאר סיגופים לא למראה עינים נשפוט דאפשר דמיראת המלקות או המיתה זאת היתה לו ולבו בל עמו ושבע ושבעים תועבות בלבו והוא טובל ושרץ בידו ולכן הסנהדרין או הבית דין עושים כמצותן וארבעין בכתפיה וגזרה לעומתו הנה מיתת"ו. ויש להרגיש על הגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו בספרו הבהיר ספר נודע ביהודה בא"ח סימן ל"ה דכתב דגזרת הכתוב היא ע"ש וכבר אנכי העירותיהו בקונטריס שמחת הרגל חלק ראשון דף י"ג ע"א ושם יש ט"ס בשורה ז"ך וכצ"ל ומ"ש דאין ספק וכו' הוא מפורש בש"ס במכות דף י"ג ע"ב והזכירה הרב נר"ו בסמוך וכן הוא בתוספות יבמות כצ"ל ובהגהותינו להלכות סוטה כתבנו בעניותנו בזה:
זאת עולה מן המדב"ר דמה שאין הבן נעשה שליח ב"ד להכות ולקלל לאביו במצות בית דין לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ומרן הוא איסור דרבנן וכמ"ש הרב בית חדש והבאתי דבריו לעיל:
ומי שנתחייב נדוי על שעבר מצות ה' או דרבנן ועשה תשובה וכן מי שנתחייב מלקות או מיתת ב"ד ועשה תשובה אין תשובתו מצלת אותו מהעונש של ב"ד של מטה וכדברי התוספות והרב מש"ל והרב פנים מאירות כדבר האמור:
כא. מדות שהתורה נדרשת בהם ואף הל"מ נקראים דברי סופרים. כמ"ש הרמב"ם בספר המצות ונצר משרשיו בשרש ב' וכתב הרב ארעא דרבנן אות שמ"ח דמצא להרמב"ם פ"ב דטומאת מת ולמרן בכ"מ שם דהלמ"מ נקרא דין תורה והרמב"ן וכו' וכבר עמדו על זה הה"מ ומרן בכ"מ פ"א דהלכות אישות וכו' עכ"ל ויש להרגיש עליו שלא הקשה על דברי מרן פ"ב דטומאת מת דפ"א דאישות תבריה לגזיזיה דשם מרן והה"מ כתבו דלדעת הרמב"ם גם הלמ"מ נקראת ד"ס והוא הפך דברי הכ"מ פ"ב דטומאת מת. ואפשר דסמך על מה שבסוף הלשון רמז הרב פר"ח י"ד סימן כ"ט דשם הקשה על מרן מפ"א דאישות ע"ש ועיין מה שרמזנו בעניותנו לעיל במערכת ד' אות ט"ו ושם נפל ט"ס בדפוס בסוף הלשון בע"ג שיטה ז' וכצ"ל אבל אסור מדבריהם והרי הוא מן התורה ולא קשה מידי דאפילו להלכה למשה מסיני קרי לה דברי סופרים כצ"ל. ועמ"ש הרב דברי אמת בשו"ת דף ט' ע"א ובקונטריסים דף מ"ט ע"ד ובקונטריס תשיעי ע"ש באורך ובספר יד מלאכי דף קע"ט:
כב. מנין הציציות. כתב הרמב"ם ריש הלכות ציצית דאין להם מנין מן התורה ומרן בכ"מ תמה בזה דהאמרן גדיל ב' גדילים ד' ומסיק בצ"ע והביאה הרב ארעא דרבנן אות ש"ן:
ויש להרגיש על הרב ארעא דרבנן דעדיין לחלוחית הדיו קיימת כי בסמוך אות שמ"ח הביא דהרמב"ם סבר דכל שאינו מפורש בתורה ונדרש בי"ג מדות קרי ליה דברי סופרים והשתא הביא קושית מרן דאיך הרמב"ם כתב דאין מנין הציציות מן התורה דהא אתי מדרשא ופרק התכלת משמע דמדאורייתא יש להם מנין ומאי קושיא הרי דעת הרמב"ם דכל שאינו מפורש בכתוב קרי ליה ד"ס וכבר השמיעונו הוא ז"ל והה"מ פ"א דאישות דהגם דדין תורה יש לו קרי ליה ד"ס והראיה קדושי כסף כמו שהאריכו שם וא"כ מאי ק"ל על הרמב"ם גבי מנין חוטי הציצית שכתב שאין להם מנין מן התורה הרי הוא אזיל לשיטתיה דאינו נקרא מן התורה כל שאינו מפורש אלא מקרי ד"ס אף שדינו דין תורה כי הכא דהמנין מדאוריתא כדמוכח פרק התכלת אבל אינו נקרא מן התורה:
ועוד יש לדקדק על מרן כסף משנה דקודם לזה הביא ראיה לדברי הרמב"ם שאין מנין החוטין מן התורה אבל מד"ס יש להם מנין והיינו דאמרינן פרק הנחנקין והאיכא ציצית דעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ע"ש והרי מרן עצמו פ"א דאישות בכסף משנה כתב וז"ל ודע שאני מצאתי סעד מדברי הש"ס פרק הנחנקין וכו' הרי דלארבע טוטופות קרי ליה ד"ס אעפ"י שהם מדאוריתא שהרי זקן ממרא אם הורה לעשות ה' טוטפות ממיתין אותו והא פשיטא דאין ממיתין אותו אא"כ הורה לעשות דבר שהוא מדאוריתא וא"כ ע"כ דד"ס קרי לדבר שהוא מדאוריתא אלא שאינו מפורש בתורה עכ"ל עין רואה דמרן עצמו מלמדנו לעיל דמ"ש בהנחנקין פירושו מד"ס מוכרח דהוי מדאוריתא ואם כן איך פ"א דציצית מייתי ראיה מההיא דהנחנקין למנין החוטין מדקאמר פירושו מד"ס ואדרבא מהתם מוכח דהוי מדאוריתא כמ"ש איהו גופיה פ"א דאישות:
ואפשר דסבר מרן דהכא הא דגדיל שנים גדילים ד' משמעותיה דקרא הוא ואף למה שהשריש הרמב"ם דהנדרש בי"ג מדות קרי ליה ד"ס הא הוי משמעותיה דקרא ונאמר עליו מן התורה וכן נראה ממ"ש מרן בכ"מ ריש פי"ג מהלכות עדות ע"ש. אלא דכל כי הא הו"ל לפרש וצריך ישוב וחיפוש בהא דמשמעות הכתוב ותו דהכא חזינן דבית הלל אית להו שלש חוטין כמ"ש במנחות דף מ"א וע"ש בתוספות. ומאחר שכן אינו פירוש פשוט ומוכרח בכתוב דנימא דהוי כמפורש בתורה ואף לדעת הרמב"ם נקרא מן התורה. ועבר"י א"ח סימן י"ג:
ואחר זמן נדפס ספר לב שלם וראיתי פ"א מהלכות ציצית דתריץ יתיב קושית מרן על דרך הנז'. ומדבריו מוכח דסבר דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם ע"ש ולכאורה נראה דרש"י לא סבר כהרמב"ם כמו שכתבתי בעניותי בספר הקטן בר"י ח"מ סימן ט"ו ע"ש ודוק:
כג. מחזיק במחלקת עובר בלאו דכתיב ולא יהיה כקרח. הכי אתמר בסנהדרין פרק חלק וכתב הרב ב"ש בתוספותיו לפרק חלק על דף ק"י דכל מוני המצות לא מנו לאו זה דס"ל דאסמכתא בעלמא היא עכ"ד וכן כתב הרמב"ם בפירוש בספר המצות בשרש ח' ובלאוין מ"ה דהוא אסמכתא והבאתי דבריו לעיל במערכת בי"ת אות ח':
כד. מונה ישראל אפילו לדבר מצוה אסור. כמו שאמרו ביומא דף כ"ב והוא מדברי קבלה דכתיב ויפקדם בטלאים וכ"כ הר"מ הלכות תמידין פ"ד דין ד' ומה שאמרו שם א"ר אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו דכתיב אשר לא ימד רב נחמן בר יצחק אמר בב' לאוין דכתיב אשר לא ימד ולא יספר נראה דהוא אסמכתא בעלמא והרב באר שבע בתוספותיו פ"ק דתמיד הקשה אמאי יליף מדברי קבלה ולא ממקרא מלא כי תשא את ראש וכו' ופירש"י אל תמנם לגלגלת אלא ע"י מחצית השקל ע"ש. והא ל"ק דהכתוב מיירי בכל ישראל כדכתיב ולא יהיה בהם נגף ונגף הוא דוקא כשימנה כל ישראל וכמ"ש הרא"ם דהנגף אינו אלא כשמונה כל ישראל או רובם ע"ש ועוד הקשה הרב ב"ש אמאי לא מנו מוני המצות לאו זה והטיב אשר דיבר הרב דברי אמת בקונטריסים דף ח"ן ע"א דאין דרך מוני המצות למנות לאוין הבאים מכלל עשין ולק"מ קושית הרב באר שבע ז"ל:
וראיתי להרב חוות יאיר סימן ט' דף י"ג ע"א שכתב וז"ל בלשון רז"ל נמצא טובא המחזיק במחלקת עובר בלאו והנהנה מצרי עין והשח שיחת חולין והמונה לישראל והעולה מבבל לא"י ומאן דשתי בקרנא דאומנא ובודאי דאין בהם מלקות ואסמכתא נינהו עכ"ל ומבואר ממ"ש בסמוך דאפילו לאו הבא מכלל עשה דכי תשא וכו' ליכא דהתם הוי לכל ישראל כדאמרן:
כה. מפני מה אמרה תורה. הרב החסיד רב"ה בארע"א אות שמ"ז כתב וז"ל מפני מה אמרה תורה לא שייך לומר אלא בדבר שהצדוקים מודים בו וחידשו התוספות מנחות דף ס"ה דהיינו כשאומר מפני מה אמרה תורה אבל כשאומר אמרה תורה בלא מפני מה היינו אף בדבר שאין הצדוקים מודים עכ"ל והרב ז"ל צדיק עת"ק לשון הרב יבין שמועה כלל תקכ"א והרב החסיד הרמ"ך אות ס"ד כתב משם הרב קנאת סופרים שכתב על הרב יבין שמועה עינו הטעתו דאיפכא כתבו התוספות ע"ש ואני בעניי אומר לישר"י לן מר דעשה עין של מעלה טוע"ה מדרך השכל והיה לו לכלכל דבריו לפני מי שגדול ולומר דאגב שיטפיה זה טעות קולמוס כל כי האי זוגא חלופי שנתחלפו הדברים. ושם הרב יד מלאכי השיג על הרב מהר"י חאגי"ז והרב ארעא דרבנן שהעתיקו דברי הרב יבין שמועה ולא ראו הדברים בשרשן:
ואני בעניי תמיה על כל הרבנים הנזכרים. דזהו לס"ד של התוספות אבל למסקנא אין הפרש בין מפני מה אמרה תורה לאמרה תורה וז"ל התוספות במנחות דף ס"ה ע"ב וה"ר משולם גריס וכו' וזו מדרש חכמים ולא שייך לומר אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו כי ההיא דפרק בתרא דר"ה אמרה תורה הבא עומר בפסח וכו' ור"ת אומר דמצינו שלהי פ"ק דר"ה אמרה תורה נסכו לפני בחג אעפ"י שאין הצדוקים מודים בו ומיהו יש לחלק דהתם אמרו מפני מה אמרה תורה אבל יש להביא ראיה מהא דאמרינן עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא תרומה חדשה ואין הצדוקין מודים בדרשה זו עכ"ל עין רואה דהתוספות סברו לחלק דמה שהוכיח ר"ת ממ"ש אמרה תורה נסכו וכו' דלשון זה נאמר אף בדבר שאין הצדוקים מודים דשאני התם דאפיקיה בלשון מפני מה. ותוך כדי דבור חזרו מחילוק זה מכח ההיא דעולת חדש אמרה תורה וכו' דלא אמרו התם מפני מה ואין הצדוקים מודים וא"כ מסקי התוספות כר"ת דאין הפרש מלשון מפני מה ללשון אמרה תורה ואידי ואידי נאמרים באמת אף בדבר שאין הצדוקים מודים בו והדברים מפורשים ומבוארים באר הטב:
ומריהטא דלשון התוספות הנזכרת משמע דר"ת הביא ראיה מאמרה תורה נסכו לפני מים בחג ועל זה כתבו התוספות ומיהו יש לחלק וכו' אבל יש להביא ראיה וכו'. אמנם ראיתי בספר הישר של ר"ת כ"י דף קס"ח בתשובת ר"ת לרבינו משולם על כמה פרטים ובפרט זה סמוך לענין אחר השיב וז"ל אנא ואת שלם הרב ר' משלם אשר כתבת עיקר על הגירסא שלא לצורך ולא מחמת קושיות נפלאתי עליך כי המגיהים לצורכה אינם בכלל ברכה ולא זכה לשכר תרומת הלשכה. ומגיהי חנם. בעיני דינם. למדורי גהנם. ויש לך לדעת כי מי שכתב מנה ימים וקדש חדש דוקא כתב ובעלי התלמוד כתבו שתלמידים המגיהים אינם מגיהים דברים של תימה ואפילו היתה גירסת מלכותך כן לסטים שכמותך כבשוה. וכ"ש שיודע אני שאינה כן. שהרי רבינו חננאל מאפריקי היה וכתב כמותנו. וגם הלכות גדולות מאספמיא ברוב הגהותיך לא הסכימו. ועוד כי שיבוש גדול כתבת כי לא יאמר אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו. שקר הוא. ושפיל לסיפא דר"ה דקאמר מפני מה אמרה תורה הביאו עומר וכו' ומפני מה אמרה תורה נסכו לפני בחג. ודבר זה בע"כ אין צדוקים מודים בו. וראיה לפתגם. הנרגם. באתרוגם ואם מפני שבזה יש מפני מה לא נשתנה בכך כדאמרינן עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והביא לי קרבן מתרומה חדשה. וטעמך דעת הכרס. ואם מפני שהיא תשובה לצדוקים הא ליתא דההיא דמנחות לעיקר דרשא נשנית עכ"ל ועוד האריך הרבה לדחות פירושו והגהתו של רבינו משולם ע"ש באורך עיניך הרואות כי כל דברי התוספות יצאו מפה קדוש ר"ת ז"ל עצמו:
ומעתה הדבר קשה על הרב הגדול מהר"ש אלגאזי דמלבד דהדברים הפוכים בחילוק מפני מה לאמרה תורה עוד בה דמסקנא דמילתא דאין חילוק ובין כשאומר מפני מה ובין כשאומר אמרה תורה ניתן ליאמר על דבר שאין הצדוקים מודים בו. והרב מהר"י חאגי"ז והרב ארעא דרבנן נמשכו אחר הרב ז"ל ולא שלטו מאורי אור עיניהם בתוספות. ועד אחרון הרב יד מלאכי שהשיגם וקבע באות ס"ד דאמרה תורה לא שייך לומר אלא בדבר שהצדוקים מודים בו דהרי זהו ס"ד של התוספות וברצוא ושוב דחו חילוק זה מכח מ"ש אמרה תורה חדש וכו'. ומה גם לפי מה שראינו בספר הישר הכל הם דברי ר"ת:
ועוד נעלם מהרבנים הנזכרים דברי התוספות פ"ק דראש השנה דף ה' ע"א ד"ה אמרה תורה שכתבו אחר דברי רבינו משולם וז"ל וקשיא דמצינו לקמן בפרקין אמרה תורה נסכו לפני מים בחג אעפ"י שאין הצדוקים מודים בו שרגמוהו באתרוגיהם ולא מסתבר לחלק משום דהתם קאמר מפני מה אמרה תורה ועוד אשכחן דדרשינן עולת חדש וכו' עכ"ל הרי דברי התוספות ברור מללו שדחו חילוק בין מפני מה אמרה תורה להיכא שאומר אמרה תורה הן מצד הסברא הן מכח ההיא דעולת חדש וכו' וזו היא שקשה על הרבנים הנזכרים. וגם דברי התוספות בחגיגה דף טו"ב ע"ב כך הם ובפשיטות מייתו ההיא דעולת חדש וכו' ע"ש. והרב יד מלאכי שם אות ס"ד אחר שקבע כלל דאמרה תורה לא נאמר אלא בדבר שהצדוקים מודים בו וכשאומר מפני מה אמרה תורה הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו מהתוספות דמנחות הנזכרים סיים ועיין פ"ב דחגיגה י"ז ב' ד"ה אמרה תורה. ונראה כונתו דהתוספות דחגיגה פליגי דלא נחתו לחילוק זה. ודבריו קשים לשמוע דדברי התוספות דמנחות וחגיגה שוו בשעוריהם דגם במנחות הכי מסקי. ותו דהתוספות בחגיגה מייתו אמרה תורה חדש והבא שאין הצדוקים וכו' וזה נגד הכלל הזה ואמאי לא העיר על זה אף בלא סיום התוספות דמנחות וב"ש דלפי האמת הן הן דברי התוספות דמנחות כמדובר:
ותו דלשון הרב יד מלאכי שכתב בעד התוספות דמנחות דכשאומר מפני מה אמרה תורה הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו אינו מכוון דריהטא דלישנא משמע דכשאומר מפני מה הוא דוקא על דבר שאין הצדוקים מודים בו והא ליתא דהרי אמרו בראש השנה דף ט"ז מפני מה אמרה תורה הביאו עומר וכו' מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם וכו' ומפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים וכו' דהרי דאיכא מפני מה אמרה תורה דהצדוקים מודים דהיינו עמר ושתי הלחם וכמו שרבינו משולם הזכירם כמ"ש התוספות שם במנחות. וכונת התוספות לס"ד שרצו לחלק בין היכא דאמרינן מפני מה להיכא דאמרינן אמרה תורה היינו דכי קאמר מפני מה יכול להיות שאין הצדוקים וכו' אבל פשיטא דגם על דבר שהצדוקים וכו' אמרו לשון מפני מה וא"כ דברי הרב יד מלאכי אינם מדוקדקים דהול"ל דכשאומר מפני מה ניתן ליאמר גם על דבר שאין הצדוקים מודים בו. ויען שהרב יד מלאכי תלי זייניה על ספר קנאת סופרים חיפשתי אחריו עד שבא לידי ושם ראיתי שכתכב דף ב' ע"ד הרמב"ן בהשגותיו על שרש א' שכתב דקאמר דרז"ל יאמרו אמרה תורה על מילי דרבנן וז"ל יקשה לזה מה שבא בדברי התוספות פ"ב דחגיגה דף י"ז ומנחות דלא שייך למימר אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו. ובההיא דלעיל דנסכו לפני מים בחג שאינו דבר שהצדוקים מודים בו כתבי דיש לחלק משום דהתם קאמר מפני מה וכו' ואע"ג דאח"כ הביאו הם ז"ל עוד ראיה מעולת חדש אמרה תורה דאין הצדוקים מודים בו מ"מ עדיין לא הרוחנו אלא שיאמר זה הלשון אף במדרש חכמים אבל בדבר שלא דרשו אלא אסמכתא אין לנו ואגב ארחין אמינא דהרב יבין שמועה אגב שטפיה וכו' עכ"ל. ונחה דעתי דכבר נרגש ממסקנת התוספות ותריץ יתיב אך יש לדקדק דביום הלחמו עם הרב יבין שמועה. אמאי לא הקשה לו דלמסקנת התוספות אין חילוק בין לשון מפני מה לאמרה תורה כדאמרן:
והנני יוסיף להקשות על הרב יד מלאכי דמאחר שראה דברי הרב קנאת סופרים דהביא מסקנת התוספות איך הוא עשאו כלל זה החילוק דאמרה תורה לא שייך אלא בדבר שהצדוקים מודים וכבר הרב קנאת סופרים כתב משם התוספות דהביאו ראיה להפך מעולת חדש אמרה תורה ואין הצדוקים מודים בו ודוק:
כו. מגו. כתב רבינו בצלאל בכלליו כ"י. אין מגו אלא כשהמגו מקיים טענה הראשונה כגון שליש שהושלש שטר בידו שהוא טוען שנפרע והמגו הוא שהיה יכול לשרפו שהרי השרפה וטענת הפרעון שתיהן עולות לטעם אחד אבל אם יאמר שהחזירו נמצאת טענת המגו לקיים השטר וטענתו הראשונה להפקיע כח השטר ואין זה מגו כמו שכתבנו פרק הספינה. הרב המאירי פרק זה בורר:
ודע שעוד ראיתי לרב"א תשובת הרא"ש כ"י שהביא בענין מגו וכבר קדם וזכה בה הרב גופי הלכות אות שצ"ה ועוד הביא רבינו בצלאל אשכנזי משיטת סנהדרין להרמב"ם בטענת מגו והביאו הרב גופי הלכות אות שפ"ט:
זך. מקרא נדרש לפניו או אינו נדרש. לא אמרינן כן בכל מקום. תוספות מציעא דף צ"ה ע"א וכתוב שם בתוספי הרא"ש דהכל לפי הענין וכן מוכח פ"ק דר"ה גבי יובל ובזבחים גבי ונתת באצבעך. הרב בצלאל בכלליו כ"י:
כח. מלתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא. חידושי הראב"ד למציעא ס"פ המקבל. רב"א בכלליו כתיבת יד ושם כתב מהתוספות מציעא דף נ"ג דמילתא דאתיא מסברא טרח וכתב לה קרא:
כט. מילתא דאתיא בקל וחומר דטרח וכתב לה קרא. הני מילי כי כתיב לה בהדיא אבל בג"ש לא אמרינן הכי שהרי זו וזו מדות הן בתורה ומאי אולמיה דג"ש מק"ו דטרח למכתביה. הרא"ה ז"ל. כן כתב בחידושי קדושין לתלמיד הרשב"א ונראה שהוא בן הריטב"א על ההיא דקדושין דף ל"ה דאי ס"ל דכי כתיב בני אהרן אכלא ענינא כתיב לשתוק מיניה קרא ותיתי בק"ו. כללי רב"א:
ל. מקשה התלמוד לפי הפשט אעפ"י שיש נסתר בענין. כההיא דיעקב אבינו לא מת דקא פריך תלמודא לפי הפשט והאומר לא אמרו אלא לענין נסתר וכן פרק אלו מגלחין מ"ש ויקנאו למשה במחנה וכו' מלמד שכל א' וא' קנא לאשתו ממשה. ומשני התם משום שנאה הוא דעבוד והתם ודאי לאו כפשטיה הוא דח"ו משה שהיה מונע עצמו מאשתו יאמר עליו שחשדוהו מנשיהן אלא ודאי על שהיה משה מדבר עם השכינה שנקראת כלה וארוסה והתורה נקראת מאורסה והיו מקנאין בו כאלו בא על ארוסתם כמו שאמרו הלומד תורה לפני ע"ה כאלו בא על ארוסתו בפניו ומשום שהיו אומרים הענין בלשון קלון ולא היו מפרשים דבריהם על איזו אשה היו אומרים חשב להם כאלו חשדוהו בנשותיהם ואפ"ה קא מקשה מינה לפי הפשט. רבינו חיים בר דוד תלמיד הרשב"א בפרישתו למועד קטן. כ"כ רבינו בצלאל בכלליו והמה בכתובי"ם:
לא. מיעוט. אמר רבינו בצלאל אשכנזי בכלליו כ"י לפעמים דורשים תיבה אחת לריבוי ותיבה זו במקום אחר דורשה למיעוט כמ"ש התוספות בקמא דף ס"ג. ובפרשת אמור דרשו הקרובה אליו שתי התיבות לרבות. ושם בשארו הקרוב אליו דרשו למעט. לפי שעיקר דברים אלו הלכתא נינהו ואסמבינהו אקראי ועוד שם דרשו האזרח והגר הכתוב ביום הכפורים לרבות הנשים ובסוכה למעט נשים. ובספרא פרשת ויקרא דרשו ויצק עליה לרבות. ויצקת עליה למעט ורש"י בפירוש התורה הביא שניהם:
לב. מיעוט אחר מיעוט לרבות. כבר הרב הגדול מהר"ש אלגאזי בספר הבהיר גופי הלכות אות שצ"ז הביא דברי רבינו בצלאל בכלליו אמנם כתוב בספר גופי הלכות משם הרמב"ן ובכללי רב"א כ"י כתוב הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין ואחר הלשון שהועתק בגופי הלכות עד מרבה בעיקר. הוסיף וכתב והכי נמי איכא לפרושי גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כי הני תרי טעמי דכתיבנא וטעמי מעליי אינון עכ"ל. וממטבע הלשון ניכר שהם דברי הרמ"ה:
ודע שמהר"ם מרוטנבורק הביאו הרא"ש בתשובותו כלל ל"ה סימן ד' כתב דכל היכא שאנו יכולים לומר דקמא מיעט דבר אחד ובתרא שאר דברים יש לפרש כן ובהכי פירש מ"ש פ"ק דסנהדרין גבי ט' וכהן ע"ש והדבר דחוק:
לג. משנה. אשכחן משנה מדברת בנושא אחד ושניה לה בנושא אחר ושלישית בנושא של ראשונה עצמו ומאי דהפסיק באמצעית מפני שהראשונה והשניה הם שנוים במחלקת רצו לשנות תחלה כל המחלקת ואעפ"י שהחולקים של הראשונה אינם של שניה. רב"א בשם תוספי הרא"ש שילהי מציעא עלה דמתניתין וכן בית הבד:
לד. משנה. לפעמים מכנה המשנה ברייתא לפי שהיא במסכתא אחרת. תוספי הרא"ש פרק מרובה גבי ההיא דהיו עדים ממשמשין ובאין וכ"כ בריש פ"ג דשבועות עמ"ש שם התוספות ול"ג בסמוך ברייתא במסרבין בו ואי גרסינן ה"ג ברייתא היו"ד בקמץ כלומר משנה חיצונית הכי אמר רב"א בככליו כ"י. והגם דתיבת ברייתא לעולם פירושה חיצונית. אפשר שכוונתו לעשות שינוי קצת בהברה להבדיל בין הנושאים:
ועתה נדפסו תוספי שבועות להרא"ש וכתוב שם ואי גרסי ברייתא ה"פ כלומר משנה חיצונית. ולפי זה לא יש שינוי בהברה. אמנם ראיתי תוספי הרא"ש לשבועות כ"י וכתוב שם כדברי רבינו בצלאל ואי גרסינן הכי גרסינן ברייתא כלומר משנה חיצונית. וצדקו דברי רבינו בצלאל וגם מטבע הלשון נראה כגירסת רבינו בצלאל ודוק. שוב ראיתי שמרן בכללי הגמרא דף קט"ו סוף ע"א רמז זה וקיצר ע"ש:
לה. משנה כיחידאה. ראיתי קצת כללים מפוזרים בכללי רבינו בצלאל כ"י בזה ואמרתי אס"ף אסיפ"ם אל מקום אחד. טפי ניחא לאוקומי מתניתין כיחידאה ואליבא דהלכתא מלאוקומה כרבים ודלא כהלכתא. הריטב"א משם התוספות בחידושי מציעא פ"ק על מתניתין דמציאת בנו ובתו. ולהרא"ש שם לשינויא קמא אית ליה דטפי ניחא ליה לאוקומיה מתניתין כרבנן ולא כיחיד אע"ג דסבר לה כההוא יחידאה:
לו. משנה כיחידאה. דעת המקשן לאוקומי מתניתין כיחידאה טפי מלאוקומה דלא כרבי והמתרץ ניחא ליה לאוקומה דלא כרבי אע"ג דהוא סידר המשניות מלאוקומה כיחידאה תוספי הרא"ש קמא פרק ראשון:
לז. משנה כיחידאה. זמנין דמוקי לברייתא כיחידאה ואעפ"י שהזכיר הענין בשם וחכמים אומרים תוספות פ"ג דמ"ק דף ך' ע"א:
לח. משנה כיחידאה. אעפ"י שהאמורא פוסק כיחיד אפ"ה לא בעי לאוקומיה מתניתין כותיה דיחידאה. הרא"ש בתוספותיו בקמא פ"א על מה שכתבו שם התוספות ד"ה ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי. ד' כללים הללו מצאתי מפוזרים בכללי רבינו בצלאל בד' מקומות. ואנא זעירא עלה בקב"ץ ופנה אל הסובב. ודברי הרא"ש הללו בתוספי קמא שוו בשעוריהם לשינויא קמא שכתב בתוספי מציעא כמ"ש בסמוך אות ל"ה. והוספתי להעתיק זה דהכא משמע מדברי רב"א דנקט לה בפשיטות ואלו התם קאמר לחד שינויא ועוד דהכא משמע אף שהאמורא פוסק הלכה למעשה כמו כל פסקי הש"ס ודוק:
טל. משנה. רבינו הקדוש כשסידר המשנה מצא דברים סדורים ובאים ופעמים סדרם הוא כפי חכמתו ואותם שסודרו כבר על ידי הראשונים לא נראה לשנות הסדר שחייב אדם לומר כלשון רבו ועל כן תמצא פרק בכל מערבין ומשתתפים חוץ מן המים ומן המלח והכל נקח בכסף מעשר חוץ וכו' והנודר מן המזון וכו' ועל כן עקר דין מעשר ונדרים ממקומם הטבעי והביאם כאן בשביל התיחסות מה. שזה מסדר הראשונים שלא היו שונים כסדר המסכתות אבל היו מחברים דברים הדומים באיזה דמיון כדי שלא ישתכחו כי דמיון הדברים הם אוחזים זה לזה ולכן לא שינה סדרם. רבינו בצלאל בכלליו כ"י משם גאון בתשובה וסיים וכלל זה יועיל לכמה מקומות ועיין בתשובות מהר"י קולון בתחלת שרש קע"ז עכ"ל רב"א ואחר זמן ראיתי שבספר שארית יוסף נתיב המשנה כלל י"ו הביא תשובת הגאון:
ומ"ש הגאון שלא היו שונים כסדר המסכתות לכאורה יקשה על זה ממאי דתנן סוף כלים א"ר יוסי אשריך כלים וכו' ומוכח דכבר לפני רבינו הקדוש קראו בשמותם של מסכתות דר' יוסי היה קודם שמלך רבינו הקדוש וכבר היתה מסודרת כלים. אמנם אפשר דכמה תנאים שנו משנתן באופן אחר שלא ע"י מסכתות:
ודע דבמחזור ויטרי כתוב על קלף כתב וז"ל מימות משה ועד הלל שעלה מבבל היו שש מאות אלף סדרי משנה כמו שנתן הקב"ה למשה בסיני ומהלל ואילך נתמעט העולם וחלשה כבודה של תורה ולא תקנו הלל ושמאי כי אם ששה סדרים והם אנשי משנה מהלל ועד רבי נתן ורבי והם היו סוף משנה עכ"ל:
ומ"ש דהלל ושמאי תקנו שש סדרי משנה. הנה אשו"ר למרן הקדוש בריש כללי הגמרא שכתב משם ספר כריתות שקודם רבי היו ת"ר סדרי משנה ובא רבי וקצר וכ"כ הרב יבין שמועה וכן מתבאר ממ"ש עוד לקמיה כאשר עין אדם ישר יחזה ונראה הפך מ"ש מחזור ויטרי ואשא עיני גם אשו"ר דברי ספר כריתות בשרשם ונראה להסכימם עם מ"ש במחזור ויטרי. וז"ל ספר כריתות בריש ימות עולם ואתחיל לפרש זמן עמידת התנאים מהלל ומשמאי שהם המקבלים והמקבלים מהם עיקר אנשי המשנה כי עד ימיהם היו שש מאות סדרי משנה ומימיהם נתמעטה התורה מפני הגלות ולא תקנו כי אם ששה סדרים מהם עכ"ל:
ויכולני לפתו"ר דמ"ש כי עד ימיהם היו ת"ר וכו' קאי להלל ושמאי ומ"ש מפני הגלות היינו שבסוף בית שני היינו משועבדים לרומיים והיו צרות גדולות ומחלוקות ובימי ריב"ז תלמיד הלל נחרב הבית ואמרו פ"ק דשבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותם לפני הבית ק' שנה. ובכן יעלו דברי הכריתות עם מ"ש מחזור ויטרי. ואם מרן הקדוש ראתה עינו דברי מחזור ויטרי ודאי היה מפרש דברי הכריתות כדפרישנא להו וכן הרב יבין שמועה. וזה פשוט:
והכי אשכחן בספר הקדוש קנה דף פ"א ע"א כתב דממשה רבינו ע"ה עד הלל הזקן היו ת"ר סדרי משנה וזקני ב"ש וזקני ב"ה סדרו ששה סדרים והניחו השאר ע"ש אך יש מעט הפרש דבמחזור ויטרי כתב דהלל ושמאי תקון שיתא סדרי ובספר הקנה כתב זקני ב"ש וזקני ב"ה. ובספר יוחסין כתב כדברי מחזור ויטרי ע"ש דף י"א דפוס אמשטרדם:
וכתב עוד בספר הקנה שם ובא רבינו הקדוש וקצר אותה משנה וסידר המשנה הזו שבידינו והמשנה הנותרת הסיב את שמה תוספתא על שיש בה תוספת על המשנה הזו. והמשנה הראשונה הסיב את שמה חיצונית ותרגום חיצונית ברייתא על שם שהיא חיצונית מן המשנה. ולכן כל מקום שקצר רבינו הקדוש את הלשון בכל המשנה כולה ואין התלמוד יכול לתרצה חוזרים ומתרצים אותה מן המשנה שהסב את שמה תוספתא וראה אתה בעיניך אור לי"ד וכו' ולמה אמרו שתי שורות במרתף וכו' ומרתף לא נזכר כאן וזהו שאמרו מרתף מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני וכן בכל מקום שקיצר רבינו הקדוש את לשון המשנה וכו' חוזרים האמוראים ואומרים חסורי מחסרא והכי קתני כלומר מחוסרת היא המשנה משלפניה הקרויה תוספתא עכ"ל ועוד האריך ע"ש וכבר ידוע דהוא ספר קדמון קדוש ונורא ונכתב שנים רבות קודם התלמוד כלומר קודם שסידר רב אשי וכתב התלמוד:
ומדברי קדשו למדנו דחסורי מחסרא היינו שבכונה מכוונת קיצרה רבינו הקדוש מהמשניות שסידרו זקני ב"ש וזקני ב"ה או שסידר הלל וברוח מבינתו כלכל דבריו שיובנו למבינים:
ועוד למדנו ההפרש שיש בין ברייתא לתוספתא. אשר מרן הקדוש בכללי הגמרא כתב ימים רבים הוקשה לי למה זו נקראת ברייתא וזו נקראת תוספתא עד שמצאתי בספר כריתות שהתוספתא נתוספה על המשנה וכו' ע"ש והרב הגדול מהר"ש אלגאזי בספר הבהיר יבין שמועה הוא הצ"ד כמה צדדין לפרש דברי מרן מאי דקשיתיה וכיצד נתישב ע"ש באורך. והרי הוא כמבוא"ר בדברי הקדוש קנה ודוק הטב. ועמ"ש פתח עינים חגיגה דף ק"ד ע"ד ובהשמטות ועיין תשובת רב שרירא גאון בריש ספר שערי צדק הבאתיה בועד [לחכמים] ח"א מערכה ג' אות ט' ע"ש:
מ. משנה. רבינו הקדוש בסוף ימיו הסכים הוא ובית דינו לכתוב סדר משנה שהיא בידינו כמ"ש הרמב"ם וכן כתבו רב שרירא גאון בתשובה הובאה בספר יוחסין וכן כתב רבינו שמואל הנגיד בספר מבא התלמוד. והתירו רבינו הקדוש ובית דינו לכתוב תורה שבע"פ משום עת לעשות לה' אך לא התירו [אלא] לכתוב המשנה ותו לא ובפירושא אתמר שהשאר הנה זה עומד באיסורו. לעיל לפנים אות ט"ל הבאתי דברי הקנה בחיבור המשנה וראיתי להרמ"ק שכתב על הזוהר הקדוש שמביא מתניתין ותוספתות כי היו מימי קדם מרז"ל והיו מדברים בלשון קצר והרשב"י בכל דרוש מביא מתניתין או תוספתא והביאו מז"ה בח"א דף קנ"ד ע"ב בזהרי חמה ע"ש ונראה פשוט כי היו משניות ותוספתות בסתרי תורה ומוסר ואפשר דהיו בכלל הת"ר סדרים שהיו קודם הלל הזקן ע"ה ודוק. ואני בעניי הארכתי קצת בזה בספרי הקטן פתח עינים במציעא דף ל"ג בס"ד ע"ש:
מא. משנה. רבינו הקדוש רוח ה' דיבר בו ומילתו על לשונו בחיבור המשנה ויהי הקצ"ר אמיץ שרמז בו כמה דינים והלכות וסודות הפלא ופלא וכל תיבה כמעט תחת כבודה תשלח קצירה וענפיה ארזי אל הרמים והנשאים וכתב הרמב"ם בהקדמתו לחיבור. רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה ורבי חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה וכן רבי אושעיא ובר קפרא חיברו בריתות לבאר המשנה עכ"ל ורבינו מהר"י ן' מיגש רבו של הרמב"ם כתב בתשובות הביאה בשיטה מקובצת מציעא על דף י"ט ע"א כתב וז"ל הברייתא היא הלכה בפני עצמה ואין כונתה לפרש המשנה שאין זה התלמוד ואין מנהגו כלל שתהא הולכת הברייתא על מלות המשנה לפרשה ואין הברייתא באה לפרש אותם ולא זו הדרך עכ"ל בקצור ע"ש באורך:
ורבינו בצלאל בכלליו כ"י הביא בקצור דברי רבינו מהר"י ן' מיגש הנזכרים והוסיף עליהם וז"ל ובפרק ד' מיתות שנינו הבא על נערה המאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה והיא בבית אביה וכו' ובגמרא ת"ר נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה בבית אביה פרט וכו' ופירש"י ז"ל ת"ר נערה ולא בוגרת אקרא קאי כי תהיה נערה בתולה וכו' פירוש אע"ג דנקט לפרושי פרטי דקרא דכי ימצא איש מקמי דפרטי דבית אביה דכתיב בפרשת מוציא ש"ר אע"ג דפרשת מוציא ש"ר כתיבא ברישא טפי ניחא בהכי ולא לומר דאמתניתין קאי דאין דרך התלמוד שתהא הברייתא הולכת על מלות המשנה כדלעיל ואפשר דנקט הכי משום דהנך נפישן עיין בפירוש הרמ"ה ז"ל שם. עכ"ל רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל והגם שתמצא ברייתא שנראית מפרשת המשנה על כל תיבה ותיבה דע שקדמה לה ברייתא אחרת שהיא אומרת כמשנה וזו ברייתא שניה לה קיימא על הברייתא קודמת כמו שכתב רבינו מהר"י ן' מיגש בתשובה הנזכר הן לו הובאה שם באסיפת זקנים במציעא:
ויצדק מאד כל זה לפי דברי ספר הקנה שהבאתי שהתוספתא היא מה ששייר רבינו הקדוש משיתא סדרי שנסדרו מב"ש ובית הלל. והברייתא היא מה ששיירו זקני ב"ש וב"ה מהת"ר סדרים שקדמו להם. ואם כן אין הברייתא והתוספתא באות על תיבות המשנה. ועפ"ז ניחא לשון הרמב"ם וסדרו דנקט דרב יהיב דעתיה לכבוד אלהים הסד"ר דבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה כי הני דרשות לחוד והמשנה לא נבררה מהם משא"כ התוספתא כי רבינו הקדוש תרם ממנה שיתא סדרי אשר סידר. והברייתא כל חלבה הורם ע"י זקני ב"ש ובית הלל. לכן רב נתן דעתו לחדש דבר מעתה חדש ממש אשר חלו בו ידים. ורבי חייא העדיף מטובו לחבר התוספתא אשר מתוכה הורמה משנת רבינו הקדוש אשר הרים והיה הנשאר משיתא סדרי של זקני ב"ש וזקני ב"ה חוברה לה התוספתא ורבי אושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות מהנשאר מהת"ר סדרים שמהם הרימו ב"ש וב"ה לסדר השיתא סדרי ומתוכה יתבארו נמי דברי משנתנו שסידר רבינו הקדוש ודוק הטב. אמנם לשון הרמב"ם הוא סתום מאד ודחוק קצת אמנם להסכים דברי הרמב"ם לגאונים שקדמו שהבאתי אפשר לפרש כן ונאמר שלא רצה להאריך בדבר דלא נפקא לן כל כך. ברם גם לפי ספר הקנה רבי ורבי אושעיא ודעמיהו שחיברו הברייתות והתוספתא היה מה שקבלו מרבינו הקדוש וגם בהסכמתו והיינו דאמרינן בעלמא אם ר' לא שנאה רבי חייא מנא ליה. ואמרו בנדרים דף מ"א ע"א רבי הוה גמיר תליסר אפי הלכה אגמריה לר' חייא ז' וכו' ע"ש:
מב. מקשה לפעמים מברייתא ולא ממתניתין. אע"ג דמתניתין אלימא ליה משום דבברייתא דריש לה מקרא אי נמי משום דמפרשא טפי. כן למד רב"א בכלליו כ"י מתוספי הרא"ש פ"ק דהוריות גבי ולטעמיך הא דתניא בעשותה ע"ש. וכ"כ הרא"ש במציעא דף מ"ט ע"א הביאו הרב בצלאל במקובצת דלא פריך ממתניתין דשביעית דהוי מדיוקא והברייתא מפורשת:
מג. רב מארי בר רחל. דעת התוספות דתרי הוו כמ"ש בשבת דף קנ"ד ופרק הרבית דף ע"ג ובתרא דף קמ"ט וכ"כ בתוספות כ"י ברכות דף ט"ז ועמ"ש בעניותי בספר הקטן פתח עינים שם בברכות דף ט"ז ע"ש ודוק:
מד. מימרא. אומר האמורא מימרא בפני עצמה אע"ג דהאמורא פירושא דמתניתין קמ"ל אפ"ה קאמר לה שמעתא באפי נפשה וטובא איכא בתלמודא וחדא מינייהו פרק האשה שנתארמלה רב הונא דוקיא דמתניתין קמ"ל ואע"ג דמימרא באפי נפשה אמרה דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן פרק המפקיד. רב"א בכלליו כ"י משם הרמב"ן בחידושי מציעא פרק השואל על ההיא דרב אסי דאמר אם נכנס יום אחד בימות הגשמים וכו'. ואני בעניי נהירנא דזמנין דעבידנא הכרח זה או ליישב או להקשות דאמאי אמרה מימרא בפני עצמה ולא אמר לפירושא דמתניתין ואין כלל זה סותר כל כך דאכתי יש מקום לומר משום דעל הרוב האמורא פרושי קמפרש ולא אמר מימרא בפני עצמה:
מה. מקשה. זמנין מקשה ממתניתין ומתרץ והדר מקשה תו מברייתא ומתרץ והדר מקשה מסיפא דהך ברייתא גופא קושיא דממתניתין דלעיל מצי לאקשויי אלא כיון דאותביה מרישא דהאי מתניתא משום הכי אותביה נמי מסיפא. רב"א בכלליו כ"י מהראב"ד בחידושיו פרק הזהב על ההיא דמתיבי עד כמה תפחת:
מו. מקשה אע"ג דלא ידע פירוש הברייתא. לברר הברייתא הוא בא הרשב"א פרק לא יחפור על ההיא דמרחיקין השובך מן העיר ואע"ג דהתם משמע דאמתניתין קמקשה. ופרק חזקת על דף ל"ט כתב דלפעמים מקשה קושיא ואינה אלא לפרש הענין. וזמנין דפשיטא ליה התירוץ אלא שהתלמוד מפרש דבר דרך קושיא ותירוץ. הר"ן גיטין דף תקס"א. רב"א. ועיין שארית יוסף נתיב הקושיא כלל ג' שהביא דברי הרשב"א ממקומות אחרים. ורב"א הזכירם גם כן:
מז. מקשה לפעמים להדיא מסברת שאין הלכה כמותו. תוספות מציעא קי"ג. והרשב"א בחידושי מציעא פרק ואלו מציאות ודכוותא פרק האשה שנתארמלה פריך וליזיל בתר רובא אע"ג דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. ותשובות הריב"ש קפ"ג ותוספות כתובות דף י"ו ודף כ"א והר"ן פרק אין מעמידין ומ"מ אין דרך להקשות מדבר שכבר נדחה. תוספות ר"פ ח' שרצים. וכתב הרשב"א בתשובות סימן אלף ר"ל וז"ל שיטה פשוטה ביד הראשונים דכל היכא דפריך סתמא כחד מהאמוראים פסקינן כותיה. ומיהו אי סוגיין דעלמא דלא כותיה לא משגיחינן במאי דפרכינן מיניה דבהנהו לא פריך אלא בדרך הניחא. וכ"כ פרק מי שמתו. וכתב הר"ן פ"ב דקדושין אשכחן פירכא אליבא דלא כהלכתא ובתוספות קמא דף ע' דרך להקשות ממילתא אע"ג דליתא. ורשב"ם בתרא דף קע"א א' כתב לא מותבינן תיובתא אלא ממשנה או ברייתא שהיא הלכה. כללי רבינו בצלאל אשכנזי כ"י. והגם דראיתי בשארית יוסף למהר"י ן' וירגא נתיב הקושיא כלל ט"ו שהזכיר איזה בקיאות בזה ע"ש מ"מ הנה הבאתי דברי רב"א שהם בקיצור וריבוי בקיאיות:
ודע שתשובת הרשב"א סימן אלף ר"ל זכר ר"ב היא תשובת הרשב"א להרב ר' דן אשכנזי והרב הנזכר השיבו וחזר הרשב"א להשיבו ותשובת הרשב"א על תשובתו היא בח"ג הנדפס מקרוב סימן ש"ע ובראשו כתבו על זה דזמנין דפריך הש"ס מסברת מי שאין הלכה כמותו ע"ש ואחר זמן רב ראיתי שעמד בזה הרב יד מלאכי באות תקכ"ב והגדיל לעשות ברוב בקיאותו ע"ש באריכות:
מח. מקשה אתיביה לאמורא דמספקא ליה מילתא. והוה ליה למימר תא שמע בקמא פרק מרובה אתיביה אביי לרבא קרבנו ולא הגזול וכתב הרשב"א בחידושיו שם דלא נמצא כזה בכל התלמוד כללי רבינו בצלאל כ"י:
מט. מר. כתב מרן בכללי הגמרא דף קי"ו ע"א משם התוספות פ"ק דערכין דף ה' דאביי לא היה אומר לרבא חבירו מר ומכח זה הפכו הגירסא וכתבו דגרסינן רבה וכתב עלה מרן ז"ל ואיני יודע מי דחקם לכך שהרי מצינו דקרי מר אפילו לאיניש דעלמא פרק הפועלים בעובדא דר"א בר ר' שמעון עכ"ל מרן ז"ל והכי אמרינן בשילהי ביצה מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא:
אמנם אפשר לומר דהתוספות סברי דשאני התם בהני דשילהי ביצה ופרק הפועלים דמיירי באנשים שאינם ידועים ולישנא בעלמא הוא אבל רבו או חבירו שמדבר עמו לא אמר ליה מר. אך יש להעיר דהתוספות בבתרא דף ל"ד ובשבועות דף מ"ז כתבו דהרב קורא לתלמידיו רבותנו וכ"ש דאמר מר. ואפשר דכונת התוספות בערכין הוא דאביי לרבא לא היה רגיל לקרותו מר ולא משום דרב לתלמיד בעלמא לא אמר ליה מר אלא דבכל הש"ס לא אשכחן דאביי אמר מר לרבא ודוחק ועמ"ש בריש ספר קול בן לוי בזה ומבין ריסי הרב מהר"י עייאש בספר בני יהודה דף ס"ח ניכר דנראה שלא זכר דברי התוספות דערכין הנז"ל וההיא דפסחים דף ק"ד דקאמר רברבנותיה דמר וכו' רב יהודה לרב יצחק בנו שהוכיח מינה הרב מהר"י עייאש וחד דעמיה לאו שמא מתייא דההיא דרך עצ"ב וכמו לעג שעושה לבנו. וההיא דאמר רבא לתלמידיו מר מאהבה ומר מיראה י"ל ביראה דחשיבי בשמים עד"ש התוספות בערכין גבי רב יוסף דאמר לאביי ועוד דלפי האמור זמנין דרב לתלמיד אמר ליה לקיים יהי כבוד תלמידך וכו':
והרב פני יהושע בשיטתו לברכות על דף ח' מדנפשיה הכריח מדאמר ליה מר שהיה יותר גדול מרבא ע"ש ולא הזכיר דברי התוספות רק כתב כן בפשיטות:
ן. מוקי אוקמתא ואינה לעצמה אלא ללמוד כיוצא בה. כהא דאמר רב פפא פרק הפועלים דף פ"ח ע"א הכא בתאנה העומדת ותאנה אינה מחויבת במעשר אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מחייב אלא דגן תירוש ויצהר והתם משמע דכלהו מודו דמדרבנן חצר קובעת אלא ודאי ללמוד מהם לדלית קאמר שהיא חייבת במעשר מדאורייתא והכי קאמר בתאנה ואי דייקת תאנה לאו דאורייתא תוקמה בגפן. חידושי הרמב"ן שם. כללי רב"א כ"י:
נא. מצות צריכות כונה. רב"ה בארעא דרבנן אות שנ"ו כתב שהרב משפט צדק ח"ב סימן ס"ב והרדב"ז הביאם הרב כנה"ג סימן תקפ"ט כתבו דהיינו דוקא במצות דאורייתא אבל במצות דרבנן א"צ כונה עכ"ד והרב פרי חדש סימן תפ"ט הכריח דמרן בש"ע סבר דהלכה כמ"ד מצות צריכות כונה אבל במצות דרבנן נקיטינן דא"צ כונה ועמ"ש הרב מקראי קדש ומורי הרב בספר הבהיר נחפה בכסף א"ח סימן ח' ומה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תפ"ט על דבריהם בס"ד:
נב. מעשר כספים. כתב הרב החסיד בארעא דרבנן אות שס"ו וז"ל כתב הרב בית חדש דאפילו מדרבנן ליתיה ועיין חוות יאיר דף רע"א ורי"ג עכ"ל. ודעת הרב טורי זהב ומהר"י הכהן בהגהת שער אפרים סימן פ"ד דהוי דרבנן. וכן דעת הרב מהר"ד אופנהיים בתשובת הרב חוות יאיר ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סימן פ"ה. ומצאתי להרב צידה לדרך מאמר א' כלל ד' פ"ו שכתב דחייב לעשר כל הבא לידו ומייתי לה מהספרי שזכרו התוספות בתעניות דף ט'. וכן משמע בירושלמי ריש פאה ומדרש תנחומא. ואני בעניותי כתבתי בענין זה בספר הקטן ברכי יוסף יורה דעה סימן מט"ר עיין שם באריכות. וסברת הרב בית חדש שהביא הרב ארעא דרבנן היא דחויה כמבואר ממ"ש שם בבר"י ושם הבאתי מה שנדחקו האחרונים ליישב דברי הרב ב"ח ועלימו תטוף מילתי בס"ד. ועתה בא לידי ספר שו"ת להרב המופלא מר קשישא ראש על אר"ץ הנקרא בית דינו של שלמה ואגב רהטאי חזה הוית העמיק הרחיב בדיני מעשר כספים ע"ש בראש תשובות י"ד ובל"נ לעת פנאי אעמוד על דבריו בס"ד:
גן. מתנות עניים. כתוב למ"ר קדיש על ארע"א אות שס"ט וז"ל כתב הרמב"ם פ"א ממתנות עניים שאינן נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות וכבר נתבאר בגמרא שהפאה נוהגת בח"ל מדבריהם והוא תלמוד ערוך בחולין דף קל"ז ע"ב רב ושמואל דאמרי תרוייהו פאה בס' ופריך מאי קמ"ל תנינא אין פוחתין לפאה מס' ומשני התם בארץ הכא בח"ל ועיין במרן שנדחק מאד להביא מהיכן נתפרש עכ"ל וכבר קדמו הרב פרי חדש לתמוה על מרן ומייתי מפרק ראשית הגז עיין שם במים חיים ואשתמיטיתנהו להרב פר"ח ולהרב ארעא דרבנן דמרן עצמו בבית יוסף סימן של"ב כתב גם כן דמ"ש הרמב"ם וכבר נתפרש בגמרא היינו הך דדף קל"ז ע"ש:
דן. מקצת היום ככלו. נסתפק הרב החסיד בארעא דרבנן אם בדאורייתא אמרינן הכי ופשיט לה ע"ש ונעלם ממנו תשובה שלימה להרב גנת ורדים בא"ח כלל א' סימן כ"ח שעמד בזה באורך בכל הפרטים ע"ש. ואחר זמן רב נדפס עפרא דארעא להרב המפורסם מהר"י עייאש ז"ל ורמז תשובת הרב גנת ורדים י"ד כלל ה' סימן ד'. אבל עיקר הדבר בתשובה שהזכרתי ושם בי"ד רמז שבתשובה אחרת האריך ע"ש. ובתשובות הרדב"ז הנדפסות מחדש בפירדא סימן תנ"ד העלה דמקצת החדש אינו ככל החדש לענין אבלות אב ואם בחדש י"ב וע"ש דהקל במקצת יום אחרון די"ב חדש ובסימן תקנ"ט שם הכריע במ"ש מקצת היום ככלו דבדבר מצוה כת"ת או עונה מקצת לילה ג"כ סגי ויאחר העונה מזמן הרגלו ע"ש והמנהג הוא להחמיר בלילה ועמ"ש מהריט"ץ בחידושי פרק איזהו נשך ע"ש:
נה. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. אמרו פרק המביא דאפילו בדאוריתא וכתב הרא"ש בשם הרב העטור דהיינו דוקא במידי דאתא מדרשא אבל במאי דכתיב בהדיא באורייתא מחינן וענשינן להו עד דפרשי. וחזה הוית להרב החסיד בארעא דרבנן מ"ב אות קו"ל דמייתי מהרב הגדול מהר"ח אבואלעפיא ששמע מפה קדוש דהקשה מההיא דאם לפניך גלוי וניחא ליה דחייבים להוכיחם אבל אין חייבים במיתה וכו' עש"ב ודבריו בספר נכתבים ספריו הקדושים ישרש יעקב מקראי קדש הלכות דעות ע"ש:
ונעלם מהרב הגדול מהרח"א ומהרב ארעא דרבנן דשל כת קודמין היא היא מוצאת מפום ממלל רברבן הסמ"ג עשין י"א ע"ש. וזה כשלשים שנה שאני הדל תירצתי לקושית הרב מהרח"א דדברי הרב העיטור היינו ביש בידם למחות דוקא. ובו בפרק עלה בכב"ש ספר"א רבא דעמיה מורינו הרב הגדול מהר"י זאבי ז"ל וראיתי בחלק הדרושים שתירץ כתרוצנו לקושיא אחרת שהקשה הוא ז"ל ע"ש:
ודע דהא דמוטב שיהיו שוגגים הוא בין לאנשים בין לנשים ומ"ש מהרימ"ט ח"א סימן פ"ג ארחא דמילתא נקט ודלא כמו שהבין מדבריו גדול הדור הרב המופלא מהר"י בכר דוד בספרו היקר דברי אמת בקונטריסים דף פ"א והשיג עליו. וכבר אנא זעירא כתבתי באורך בקונטריסי בענינים אלו בס"ד:
הגם הלום אחר זמן רב עתה נדפס עפרא דארעא להרב המפורסם מרום מראשון מהר"י עייאש ז"ל וראיתי באות מ"ו שהקשה על הרב מהרח"א מדברי התוספות פרק המביא ופרק ב"ב ע"ש אמרי קדוש. ואני הפעוט נראה בעיני דאין הוכחה מהתוספות פרק המביא דסברי כהרב העטור והה"מ דמ"ש דודאי לא אכלי וכו' כונתם דודאי ישראל קדושים ולא אכלי ביה"כ ממש והוא מסברא. ומה שסיימו דעבדי איסורא מדאורייתא קאי על התוספת דהגם דהוי דאורייתא התוספות אמר מוטב וכו'. ותו הן לו יהי דתוספות סברי כך מאי מקשה להרב מהרח"א דמותיב ומשני להרב העטור אטו גברא אגברא קא רמית. ומה שתירץ הוא ז"ל דלא ידעו דעברו ע"ז וג"ע וש"ד וכו' או דמיחו וכו' הוא דוחק עצום ורב. ונעלם גם מהרב מהר"י עייאש דדברי הרב מהרח"א הם דברי הסמ"ג כמדובר. ואעיקרא יש לצדד בתולדה שהוליד מדברי מהרח"א זלה"ה כאשר יראה המעיין ודוק כי קצרתי:
נו. מנא לן ומנה"מ. כתב הליכות עולם כי אמרו בש"ס הכי. משמע שהוא מדאורייתא. והרב ארעא דרבנן אות תקע"ד כתב וז"ל אלא שאני מצאתי הפך דבריו בריש פ"ב דביצה דבעי הש"ס על ערובי תבשילין מנה"מ ופרש"י היכא אסמכוהו רבנן עכ"ל וק"ק דמציאה זו קדם מר זקנו הרב הגדול ביבין שמועה דף י"א ע"ב וזכה בה שהוא הקשה מפ"ב דביצה. ועוד נעלם ממנו שהגאון הרא"ם קדים ואמרה והביא לשונו הרב מר זקנו בספר הבהיר גופי הלכות אחר הכללים. ומה שהשיג הרב מהר"י עייאש בעפרות זהב לו על הרב ארעא דרבנן אות ע"ו אינה השגה כלל וכמה יש להשיב על דבריו כאשר ממעיינ"י הישועה יחזו פנימו:
ודע שעיקר דברי הליכות עולם הם מהרמב"ן בספר השגות על המצות שרש א' אלא דהרמב"ן לא קאמר כל מנ"ל ועל הרוב ידבר ואם נאמר שגם הליכות עולם כך דעתו ומ"ש כל מנ"ל וכו' הוא אגב שיטפא ועל הרוב ידבר. נתורצו שני קושיות הרא"ם אשר השיג על ה"ע באדרע וחיל הא חדא מפ"ב דביצה ואידך כמ"ש התוספות דהני כנגד מי דרבנן וכו' ע"ש ואם נאמר דפירוש ה"ע כמקור שממנו חוצב הם דברי הרמב"ן יעלה ארוכה לכל כאשר יראה המעיין הטיב וכבר בה"ע הזכיר הרמב"ן ודוק ועמ"ש הרב יד מלאכי אות ת"ל:
ורבינו בצלאל בכלליו כ"י כתב וז"ל אע"ג שרוב הפעמים שאומר מנ"ל הוא על דבר שהוא מן התורה כמ"ש הרא"ש פרק יום הכפורים מצינו מנ"ל שהוא על דבר שהוא מדרבנן בפרק הכותב אלמנה מהאירוסין מנ"ל דאית לה כתובה ופ"ק דחולין י"ד עכ"ל ועיין בכללי הגמרא דף קט"ו ע"א כלל אחד במנה"מ ע"ש:
זן. מלך אינו מעיד. הוי מדאורייתא כן אמרו בש"ס ריש פרק יום הכפורים וריש פרק שבועת העדות ובענין זה ובפסקי הרמב"ם לפנים האר"ש יסדתי בספר הקטן שער יוסף דף פ' ה' יגמור בעדי לחזור על תלמודי. והא דמלך אינו מעיד מדאורייתא הוא לכל מלך אפילו מבית דוד. וכ"כ הרב תרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן קע"ו ובקונטריס אחורי תרעא דף קע"ז וקע"ח הוכחתי"ו בשב"ט אנשים מדברי גדולי עולם ראב"ן והתוספות והריטב"א וסייעתם ע"ש באריכות בס"ד ושם אתן את דודי על דברי הרב המופלא כמהר"א ישראל זלה"ה בספר הבהיר בית אברהם ח"מ סימן כ"ח ע"ש:
חן. מלך לא דן ולא דנין אותו. אמרו בסנהדרין דף י"ח דהוי משום מעשה דינאי וכתב הרב הגדול מהר"ש אלגאזי זלה"ה בספר רצוף אהבה דף קי"ט דמריש סברי דקרא דכתיב בית דוד דינו לבקר משפט הוא הדין מלכי ישראל. ברם בתר דנה עיניהם ישיתו ישר יחזו מעשה שהיה אז הלמ"ו דפירושא דקרא דכתיב בית דוד דינו לבקר משפט הוא דוקא דבית דוד מלכים מדייני"ם לאפוקי מלכי ישראל וכ"כ הרב בספר הבהיר גופי הלכות דף צ"ו ובספר בית דוד פ"ד דסנהדרין ע"ש:
אמור מעתה הא דמלך לא דן במלכי ישראל לאו גזרה דרבנן מאותו מעשה אכן הן הן הדברים דברי קבלה לדעת הרב מהרש"א ז"ל:
נט. מכאן סמכו חכמים מן התורה. לשון זה מורה דאינו מן התורה אלא מדרבנן מדלא קאמר מכאן אמרו או מכאן למדו. כ"כ הרב קרבן אהרן פרשת אמור. ואני הדל מצאתי תניא דמסייע ליה דברי התוספות בסוטה דף ז"ך ע"ש. ומדברי הרמב"ן בחידושיו לכתובות בסוף המסכתא (והם בדפוס רק שחשבו שהם חידושי הרשב"א) מוכח דכשאומר מכאן סמכו חכמים מן התורה הא והא איתא דהדרשא אסמכתא אמנם הוא דאורייתא כשאר תורה שבעל פה וכבר כתבתי זה דרך אגב לעיל במערכת דל"ת אות ך' דף כ"ד וע"ש ודין הוא הד"ר נאמר ליכתב במקומו הראוי. ופרע בהיקפו כי לעיל נכתב אגב כלל דבר תורה וכאן בו תרמו"ז שאחר שנדפס מערכת דל"ת נתחדש דבר אצלי ויכתב בסוף בקונטרס קלורית לעין על דף כ"ד בס"ד:
ס. מקח וממכר בשבת. כתב הרב החסיד בגו ארע"א מהדורא בתרא אות קד"ם דדעת רש"י ביצה דף ל"ז דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר מן התורה וכו' ע"ש. וחזה הוית להרב המפורסם מהר"י עייאש בעפרות זהב לו אות ב"ן שתמה עליו דליכא למ"ד מן התורה אלא לכל היותר הוא דברי קבלה והאריך מאד בזה. ותימא על תמיהתו מה כל החרדה הזו וכי הרב ז"ל לא ידע שהוא דברי קבלה. והלא הרב מהרי"ע עצמו הביא לשון רש"י סביב הרי"ף שכתב מדאורייתא ופירש בו דלאו דוקא ואם כה יאמר בדברי הרב ארעא דרבנן דמ"ש מן התורה לאו דוקא. ועוד לא זכר שהרב ארעא דרבנן לקמן במ"ב אות קע"ו הביא מדברי הרא"ש במ"ק דקרי הש"ס עשה מלתא דכתיב בדברי יחזקאל דהוי מדאורייתא ממש כדאמרינן בעלמא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל אסמכיה אקרא עכ"ל ולפ"ז שפיר כתב הרב ז"ל דהוי מן התורה:
סא. מכת מרדות אין מכין על הספק. מרן כ"מ פ"ט דכלאים סוף דין ו' והרב ארעא דרבנן אות קל"ט מ"ב כתב דתמהו עליו ממ"ש הרמב"ם ספ"ג דביאת מקדש עכ"ד והתייר הגדול הרב בני יעקב בהגהותיו הקשה ממ"ש הרמב"ם פ"ו דאסורי מזבח דין ג' המקדיש יין פסול או שמן או סולת או עצים פסולים הרי הדבר ספק וכו' ומכין אותו מכת מרדות. ויתר על כן אחרוני זמננו הרבו להקשות על מרן. והרב ארעא דרבנן הביא דברי הרמב"ם דאסורי מזבח הנזכר מ"ק אות שע"ד:
סב. מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דין זה הוא מדרבנן כן כתב הרב הגדול מארי מתניתין מהר"י חאגי"ז בשו"ת הלכות קטנות ח"א סימן י"ב עיין בדברי קדשו:
סג. מכין ועונשין שלא מן הדין לעשות סייג לתורה. איכא פלוגתא דרבוואתא אי להמית בעינן סנהדרי גדולה או כל בית דין מצי למעבד. וכתב הרב החסיד ביד מלאכי ח"ג סימן תט"ו שיש לדקדק מדברי הרמב"ם פכ"ד דסנהדרין דסבר דבעינן סנהדרי גדולה. ואני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ב' עמדתי בדקדוק דברי הרמב"ם ושם כתבתי דמלבד דהטור ומרן סברי בדעת הרמב"ם איפכא. יש להכריח ולדקדק מדברי הרמב"ם דלא בעי סנהדרי גדולה וכדנקטי בדעתיה הטור ומרן. ושם הבאתי דברי הראשונים ואחרונים בענין זה ע"ש באורך:
סד. מנודה. אם דיניו מדאורייתא או מדרבנן עיין להרב דברי אמת בחלק השו"ת דף מ' ע"ג עיין שם באורך כי הענין הזה עומד עליו ומבאר"ו:
סה. מיעוט. כל שהכתוב בתחילה כתב ריבויים ולבסוף מיעט אין לך למעט אלא הפחות רבינו מהר"י רוזאניס בספרו הנורא מש"ל הלכות משכב ומושב פ"ב דין ג':
סו. מימרות. אשכחן דאמר רב שלש מימרות סתמיות והם כדעת רבי מאיר וכתבו התוספות בסנהדרין דף ט"ו ובגיטין דף ל"ט והתוספות והרא"ש בתוספותיו בערכין דלא סבירא ליה לרב הכי אלא לר"מ קאמר וליה לא ס"ל והוא חידוש שחידשה תורה שלימה שלהם:
סז. מגיה המשנה. הש"ס פרק אין צדין גבי בהמה שמתה דפריך והתנן רש"א מחתכין והיא סתם וכתב רשב"ם בתרא דף צ"ג טוב לחסר המשנה ולא נימא מידי דמשמע ע"י דוחק:
סח. מי יימר דמזדקק ליה חכם אי לא מזדקק לו חכם סגי בג' הדיוטות. הקשה מורינו הרב מהרי"ך דבקדושין דף ס"ב גבי גר אמרו מי יימר דמזדקקי ליה תלתא איהו מותיב לה ואיהו מפרק לה בספרו הבהיר בתי כהונה ח"ב ריש חלק בית אבות חילוק נאה הלא בספרתו נפלאות מתורתו:
סט. מ"ט. היכא דאתמר בתלמוד לא שייך בדאורייתא שו"ת הרשב"א סימן תקפ"ז וסימן אלף תקע"ח בשאלה ועיין ריש פרק שני דביצה ופירוש רש"י שם:
ע. מוחלפת השטה. כי קמשני הש"ס כתב הר"ן דההוא דמייתי מחליף והרא"ש חילק בין היכא שאומר מוחלפת השיטה להיכא שאומר אלא והבאתי דבריהם בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ע' ועמ"ש הרב הגדול מהר"ם ן' חביב בתוספת יום הכפורים דף ח' דפוס אשכנז ע"ש באורך וכמ"ש אני הדל שם בברכי יוסף ודוק:
ואחר זמן נזדמן לידי ספר חדש לרב אחרון הנקרא באר יעקב ואגב רהטאי בדף קמ"ג עמוד ג' ראיתי שהוכיח מכתובות דף יו"ד דמהפך בתריתא וכתב שהיא ראיה גדולה ע"ש ונעלם ממנו דהר"ן הביא ראיה זו פרק ב' דגיטין ע"ש ודוק:
עא. מעשה בחסיד אחד. אמרו בש"ס דכל היכא דאמרו כי האי לישנא הוא ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אלעאי ועמ"ש הרב ברכת הזבח בתמורה דף ט"ו ומ"ש אני הדל בפתח עינים שם. וראה זה חדש שמצאתי בספר הקדוש קנה דף פ"ג שכתב וז"ל כל מקום שנאמר מעשה בחסיד אחד רבי יהודה בר אלעאי או רבי יהודה בן בבא או ר' יהודה הנשיא חד מהני תלת הוא עכ"ל ואולי כך הגירסא בש"ס:
עב. מומר לנסך ולחלל שבת בפרהסיא הוי כמומר לכל התורה כלה. הכי אמרינן פ"ק דחולין ובקונטריס פני דוד דף י"ח ע"א צדדתי דזה הוא מדרבנן ע"ש ודוק הטב:
עג. מיד. לשון מיד אפילו כל אותו היום מיקרי מיד. כן כתב הרב צמח צדק והרב בנו בסימן ק"ך והביאו ראיות לזה עיין בדברי קדשם באורך:
עד. מלאכה בחול המועד. עמ"ש במערכת חי"ת אות טו"ב ובדעת הרמב"ם עמ"ש הרב המגיד ומהר"י איסקאפה ומ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תק"ל בס"ד:
עה. מלאכה. יום שהיחיד מקריב קרבן נראה דאסור במלאכה מדרבנן למ"ד דע"פ אסור מדרבנן אך מדברי הרמב"ם פ"ו מכלי המקדש שכתב דהוי מנהג משמע דליכא איסור מן הדין ושמא סבר דיש לחלק. כ"כ הרב הגדול במשנה למלך שם פ"ו דכלי המקדש ע"ש באורך:
עו. מאי ביניהו איכא ביניהו. כתב מהרש"ל בים של שלמה על חולין פרק העור והרוטב סימן יו"ד דהרמב"ם סבר במאי ביניהו דהתם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא חד תנא מוסיף אדחבריה ע"ש:
ואשמעה אחד קדוש מדבר דעל פי דברי הרב מהרש"ל איהו מפרק לה לקושית הרב מקראי קדש פ"א דהלכות קרבן פסח גבי פלוגתא דרבה ור"י אמאי מפשיטין כלו ואני בעניי אמרתי להרב הנזכר דאין דמיונו עולה יפה ככתוב בהגהותי בס"ד:
ומעין דוגמא לדברי מהרש"ל כתב הר"ן לדעת הרמב"ם סוף פרק כל הנשבעין וכתב שכן דעת הרי"ף אף ע"ג דלישנא דמאי ביניהו לא א"ש ע"ש באורך והזכיר דברי הר"ן בקצור הרב יד מלאכי אות תמ"ט ע"ש: