וישב יעקב בארץ מגורי אביו. איתא במדרש בזעקך יצילוך קבוציך ואת כולם ישא רוח. בזעקך יצילוך קיבוציך קיבוצו וקיבוץ בניו הצילו מיד עשו. ואת כולם ישא רוח זה עשו ואלופיו. דרש בזעקך לשון אסיפה וקיבוץ וכמו ויזעק סיסרא. ולבאר כוונת דברי המדרש דדרך הנלחמים בהכינם עצמם למלחמה לאסוף לאנשי חיל הרבה ומי שמחנהו גדולה יותר קרוב הוא שהוא יהיה המנצח את חבירו. והנה התועלת מריבוי החיל הוא דעל ידי הריבוי יוכל להתחזק במקומות הרבה וכן יוכל להזיק לכשנגדו במקומות מרובים עד שחבירו יהיה פרוץ מרובה על העומד ויפול. אבל אם יקבץ כל ריבוי החיל שלו כולם למקום אחד וכן המורים בקשתותם יצמצמו בעת המלחמה לירות בקשתותם כולם למקום ולנקודה אחת ממש הרי יהיה כל הריבוי ללא תועלת, וכל עיקר תכלית והתועלת מהריבוי הוא שכל אחד מהם יכוין לירות חציו במקום מיוחד בפני עצמו ועי"ז יפילו מהשונא הרבה. ונמצא כל תועלת הריבוי הוא מה שיש לו נפרדים הרבה יותר משכנגדו והפירוד של הריבוי הוא חוזקו של המחנה. וע"כ אסיפת החיל למלחמה יוכל להקרא רק ריבוי ולא קיבוץ. אבל בישראל הוא ממש להיפוך דכל חיזוקם של ישראל אינו מצד הריבוי רק מצד הקיבוץ, דאם כל הנאספים לבית הכנסת לתפלה יכוונו לבם כולם לנקודה אחת לאביהם שבשמים ולבקש ממנו על דבר אחד הנוגע לכולם מתחזקים. אבל הריבוי מאנשים מופרדים בלבותם בלא קיבוץ אין בו מעלה מצד הריבוי כלל, ומה דאמרו בגמרא אינו דומה מועטים העושים מצוה למרובים העושים מצוה, אין המעלה מצד הריבוי בעצמו רק משום דבריבוי אזי הקיבוץ מהריבוי הוא יותר גדול במעלה דאם הם מרובים וכולם נקבצים לנקודה אחת הלא זכותם יותר גדול מן מועטים הנקבצים. אבל עיקר הזכות אשר בשבילה יגיעו לישועה הוא הקיבוץ, וזהו שדרשו בזעקך יצילוך קבוציך, כלומר כשאתם נאספים הרבה אנשים לתפלה אין התועלת מהריבוי רק הקיבוץ שלך הוא יצילוך. דמה שהנאספים נעשים כולם אגודה אחת באהבה ואחוה בלב שלם זהו המציל אותך. (וזהו המבואר בספרי המוסר אשר קודם התפלה יתבונן כל אדם במצות ואהבת לרעך כמוך כדי לקשור לב כולם כאחד). ודרשוהו על יעקב אבינו ע"ה דבסך הכל היו הוא ושנים עשר בנים ועם עשו היו ארבע מאות איש ראשי גייסות ומה זה נחשב י"ב אנשים נגדם, רק כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. ואת כולם ישא רוח זה עשו ואלופיו, אמר בהם כולם לשון רבים דבהם ליכא קיבוץ שיהיו נקראים אחד רק הם ריבוי וע"כ הם נקראים בלשון רבים כולם, דאינם מיוחדים באגודה אחת ישא הרוח וכמו שרוח נושא ומטלטל את נוצה ואבק דכיון דכל אחד נפרד מחבירו קל הוא לפני רוח:
ויקנאו בו אחיו. הנה בחלום הראשון כתיב ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. נאמר בו שנאה שנתוסף להם עליו שנאה, ובחלום השני נאמר ויקנאו בו אחיו, חלקם הכתוב, דבראשון היה שנאה ובשני היה קנאה. והענין דבחלום הראשון נאמר לו שיהיה גדול מאחיו בעושר ובהצלחת עוה"ז ואחיו יהיו נצרכים לו ללחם ולפרנסה וע"כ הראו לו החלום בתבואה שהיו מאלמים אלומים ואלומתו קמה ואלומתם השתחוו לאלומתו. דזה מורה על פרנסה ומזונות שיהיו נצרכים לו. אבל בחלום השני הראו לו יתרונו עליהם בעניני רוחניות וכמו שאמר והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, אשר השנים עשר כוכבים רומזים על סדר הנהגת העולם המונהג בסדרן של י"ב מזלות אשר הוא יהיה המרכז לכל י"ב כוכבים וצדיק יסוד עולם. והנה מעלת העושר והצלחות הגופניות אינן מעלות נוספות בעצם האדם כי לא נתוסף על ידם שום מעלה בעצם אל העשיר יותר מהעני ואינם רק מעלה שכנית אבל בעצמותם העשיר והעני שוים, וכבר ידוע מאמר העולם שאומרים על חבריהם אשר הוא עשיר יותר ממנו, תתבייש תיבתי מפני תיבתו וכיסי מפני כיסו אבל אני לא אתבייש ממנו. אבל במעלות הרוחניות והם תורה ועבודה כל מי שהוא גדול מחבירו נתוסף העילוי בעצם האדם דהצדיק נתעלה בעצמו יותר ונעשה בעצם בחינה אחרת מזולתו. וע"כ בחלום הראשון אמר תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי, לא אמר שהם משתחוים לו דבזה לא נתוסף בו מעלה עליהם רק שהאלומה שלהם השתחוו לאלומה שלו, וזהו ממש כמאמר העולם הנ"ל. אבל בחלום השני המורה על יתרונו ברוחניות אמר ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שהוא בעצמו נתעלה עליהם. וע"כ בחלום הראשון לא נאמר בו קנאה כלל כי הם לא רצו למלוך אחד על חבירו וצדיקים כמוהם לא יקנאו בעושר ובהצלחת עוה"ז. רק שנאו אותו על שחושב שהם יצטרכו למזון והוא ימשול בהם. אבל בחלום השני שמורה על יתרונו ברוחניות לא נאמר בו שנאה כי לא שייך בזה שנאה רק קנאה על יתרונו עליהם דהיא קנאה המותרת וכמו שאמר הכתוב אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה':
ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. דידוע אמרו חכמינו ז"ל כל החלומות הולכין אחרי הפה. והם גערו בו ואמרו לו המלוך תמלוך עלינו, והרי ממילא פתרו לו החלום ומש"ה אח"כ התבוננו מה שעשו, וע"כ הוסיפו השנאה על חלומותיו ועל דבריו על מה שסיפר להם כלל. ומש"ה בחלום השני כתיב ויחלום חלום אחר ויספר לאחיו כו' ולא כתיב שם שום מענה לדבריו דשתקו ולא ענו לו מאומה, ואח"כ אמר ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו גו' הבא נבא גו' להשתחוות לך ארצה וממילא שוב פתר לו אביו החלום. ומש"ה כשראו אחיו כן ויקנאו בו אחיו כי נתייראו שיקויימו הדברים:
ראה את שלום אחיך גו' והשיבני דבר. דאע"ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקין אפילו בחזירתן עכ"ז עשה עמו ליתרון והוספת שמירה וצווהו גם על החזרה שישיב לו דבר כדי שיהיה שליח מצוה ממש גם בחזרתו, ורק באשר לא מצא אותן בשכם והלך אחריהם לדותן ולהלוך לדותן הא לא נצטווה מאביו ושם קרהו מה שקרהו:
ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. איתא במדרש ששיסו בו הכלבים. כוונת המדרש דמפרש להפסוק שהתנכלו להמיתו בטרם יקרב אליהם רק בעודו מרחוק ששיסו בו הכלבים. והא דתפס המדרש הכלבים הוא משום דהם דנו אותו כמוציא דיבה ומדבר לה"ר ואיתא בפסחים (דף קי"ד) כל המספר לה"ר כו' ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא, וע"כ דנוהו כן:
מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. הענין דהנה גדר העונש על איזו מעשה שיבא על שני אופנים, או בגדר נקמה למה שעשה לו רעה מקודם וזה יכול להעשות גם בסתר וצינעא דהא מ"מ לוקח נקמתו ממנו. ואופן השני הוא לגדור גדר בפני עושי עולה לבל יזידון אחרים לעשות כמעשיו וכמאמר הכתוב והנשארים ישמעו וייראו ולא יזידון עוד. ואם הוא באופן זה צריך להעשות דוקא בפרהסיא ובפומבי למען ידעו הכל מהעונש שהגיע לו על מעשיו. והלה גדר נקמה אינו ראוי לעשות איש באחיו, דאפילו אם אחיו חטא נגדו מ"מ ראוי למחול לו ועל כל פשעים תכסה אהבה. אבל אם יבא בגדר סייג וגדר יתכן גם באחיו אחרי שהוא תיקון העולם, ואדרבה עוד יתחזק הגדר והסייג יותר אם יראו האחרים דגם לאחיו לא נשא פנים בעשותו עולה וילמדו אחרים ק"ו בעצמן. וזהו שאמר להם יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו, אמר דשני האופנים לא שייך כאן, אחר שאחינו בשרנו הוא ולא שייך להענישו בגדר נקמה, וגם כיון שנצטרך בע"כ לכסות הדבר ולהעלימו שלא יודע לאחרים הרי אין בזה שום סייג וגדר כלל וא"כ הוא פועל ריק מכל הצדדים ומה נרווח בזה:
וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. איתא במדרש וישב ראובן אל הבור והיכן היה ר"א אומר עסוק היה בשקו ותעניתו, א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ועתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה זה הושע שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. וכן כתב רש"י עסוק היה בשקו ותעניתו על שבלבל יצועי אביו. ויש להבין אריכות הדברים שכתב רש"י על שבלבל יצועי אביו שהם נראים כמיותרים כאן. והענין דלכאורה יש להבין מדוע רמזה התורה כאן אצל מעשה יוסף תשובתו של ראובן (דכתיב וישב דדרשו המדרש לשון תשובה) דמאי שייך זה לזה. גם אמרו הילד איננו ואני אנה בא ופירש"י אנה אברח משום צערו של אבא. דלמה נוגע הדבר הזה לראובן יותר מעל כל האחים. רק הענין דראובן בלבל יצועי אביו ולא היה בעצם הדבר בעצמו שום חטא וכמו שאמרו חז"ל עלבון אמו תבע והוא גם עוד מצוה דאורייתא של כיבוד אם, ובודאי שקל הדבר בעיונו הרבה קודם עשותו זאת עד שהסכימה דעתו שהוא צריך לעשות כן ע"פ התורה והיושר. ורק דעם הצדיקים מדקדק כחוט השערה. וזהו שהוכיחו יעקב אבינו ע"ה ואמר לו פחז כמים אל תותר. לא הוכיחו על עיקר הדבר שעשה ולא הזכיר לו כלל, משום דעשייתו היה כפי שהסכימה דעתו אשר כן הוא היושר והנכון שזה הכבוד מגיע לאמו רק הוכיחו על שעשה הדבר במהירות, ולפי ערך ראובן נחשב זה לחטא כי היה צריך להיות מתון בדין זה ואז היה יורד לעומק כוונת יעקב והיה מבין כי אין לו לבלבל יצועי אביו ומש"ה אמר לו פחז כמים שעשית במהירות, ובודאי דגם על חטא זה הקל כבר עשה תיכף תשובה כדרך מרי דחושבנא ותיקן המעשה:
והנה גם אם לא היה מבלבל יצועי אביו לא היה יעקב אבינו מוליד עוד בנים כי כבר נולדו לו כל הי"ב שבטים וזה היה ידוע להם שלא יוליד רק י"ב שבטים דהא מש"ה התפללה לאה שהיתה מעוברת שיהיה הולד נקבה וילדה לדינה כדי שיגיע לרחל שני בנים. כדאי' כל זה במסכת ברכות (דף ס') והביאו רש"י בפירוש החומש. וא"כ כל הענין לא היה נוגע רק לענין כבוד באיזו אהל יהיה היצוע ומש"ה תבע ראובן עלבון אמו. אמנם עתה כשראה ראובן שהאחים רוצים להרוג ליוסף וכל הצלתו מידם הוא בהשליך אותו לבור שיש בו נחשים ועקרבים הרי ודאי דכבר היה בגדר ספק סכנה וא"כ הרי כשימות חלילה הרי יחסר מנין השבטים המוכרחים להיות י"ב אשר כל בית ישראל וקדושתו תלוי במנין הזה כאשר מבואר כל זה במדרשים שהם נגד י"ב מזלות וי"ב כוכבים. ומש"ה עתה חזר ראובן להוסיף שק ותענית על שבלבל יצועי אביו דנתיירא דלמא מעשיו גרמו שיחסרו ממנין השבטים, דאלמלא לא בלבל היצוע היה יעקב מוליד אז בן אחר להשלים המנין, ומש"ה נרמז כאן תשובתו דעתה הוסיף להתענות. וזהו ג"כ שאמר ראובן לאחיו הילד איננו ואני אנה אני בא, תלה הדבר בו דמעשה זו מגיע לו יותר מלכולם:
ובזה מבואר ג"כ סיום דברי המדרש א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ועתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה זה הושע שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. דלכאורה קשה וכי הושע היה הנביא הראשון שהזהיר על התשובה והרי כל הנביאים הזהירו על התשובה ומשה רבינו בתורה הזהיר עליה ואמר ושבת עד ה' אלהיך כו'. רק הענין דראובן הרי עשה תשובה על חטא שלא עשאו כלל ולא נתכוין לו רק נתפחד על המכשול שבא אחר זמן כמה שנים ונתיירא שאם מקודם לא היה עושה המעשה לא היה אח"כ זה המכשול, ואין לך שוגג גדול מזה כי הוא בעצמו לא עשה עתה המכשול רק אחיו ורק דנתיירא דאם לא היה עושה לא היה יוצא המכשול מאחיו. ועוד יותר מזה דהרי עדיין היה יוסף חי ולא היה כלל עדיין המכשול שנתיירא ממנו רק נתיירא שמא אחר כך יהיה, ונמצא דהתשובה שלו היה קודם ביאת המכשול, וזהו שדקדק המדרש ואמר מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, דעד עתה לא היה מי שיעשה תשובה הגונה בלא פחד מהעונש גם אחר שכבר חטא מקודם ואתה פתחת בתשובה תחלה פירוש שפתחת בתשובה גם קודם שנולד החטא. ומש"ה יצא ממנו הושע שאמר שובה ישראל, פי' דהושע אמר ג"כ תוכחה על החטאים שלא נתכוין האדם להם רק הם מכשולים היוצאים אחר כך ע"י מעשיו הקודמים וכמו שאמר בנבואתו שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, דע"י העון יצא לך כמה מכשולים וזה דומה להך מעשה דראובן. וזהו ג"כ מה שאמר (יחזקאל י״ח:ל׳) שובו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון, דישובו מהקודמים ויצילם ה' שלא יצמח שום מכשול מעונותיהם הקודמים וכמש"כ:
ולהסביר המשך הפסוקים שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך אמרו אליו כו' אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, נסביר קצת באופן אחר מהנ"ל, והוא שהנביא מזהירם שמיהרו לשוב ולא ידחו אותה מזמן לזמן אחר דעבירה גוררת עבירה ומהקל יבא אל החמור אם ברצון אם באונס, לדמיון דהעובר על הגנבה יוכל להלכד אחר כן בעון שבועת שקר כשיתבעו אותו לפני השופט ואע"ג דבתחילה לא נתפקר לישבע לשקר כלל ואם היה היצה"ר מתחיל לפתותו בעון זה לא היה שומע לו רק דאיסור הגנבה הביאו לאיסור שבועה באונס אם מפני הבושה אם מפני יראת המשפט. וכן יביאנו אח"כ לידי חילול שבת וכדומה. וכמו כן הוא בכל החטאים דממחלוקת יבא למלשינות ולידי ש"ד ולפעמים הרבה יהיה אח"כ כמעט מוכרח, ואע"ג דאח"כ הוא באונס מ"מ הרי ההתחלה של הדבר היה בפשיעה ובמזיד ומהפשיעה בא סופו לאונס וכפשיעה יחשב. וזהו שאמר הכתוב שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך כי הרי אתה רואה בעצמך לכמה מכשולים הביאך העון שעשית בכוונה ונלכדת אח"כ ביד היצה"ר לעשות חטאים גדולים שאין אתה רוצה בעשייתם ומי יודע עוד לאיזו מדרגה מהחטאים יביאך היצר אם לא תמהר להמלט ממנו, וזהו שמסיים הכתוב דברי כנסת ישראל בתשובתם אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, התחילו להתוודות ג"כ בהתחלת קלקולם ושורש חטאם הגם דבעצם אינו חמור כל כך שנתנו בטחונם באשור שיעזרם וע"כ חפצו בקרבתם ולהדמות לאשור זה הביאם ללמוד ממעשיהם ולהשתחוות לאלהיהם, וזהו שאמרו עיקר ההתחלה אשור לא יושיע לו דלא נשים בו בטחוננו וממילא לא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. וזהו שאנו אומרים בסליחות אל תזכור לנו עונות ראשונים, דימחול ההתחלה והפשיעה של החטא דאז ממילא כל הנגררים אחריהם הרי הם באונס:
וישם שק במתניו. במדרש איכה על פסוק ישבו לארץ הביא המעשה בסנהדרין שהתירו לצדקיהו על מה שהשביעו נבוכדנצר וגזר נבוכדנצר והורידן לארץ מיד העלו עפר על ראשם, הזכירו זכותו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר, חגרו שקים התחילו להזכיר זכותו של יעקב שנאמר וישם שק במתניו. ולכאורה אינו מובן וכי לא מצאו זכות אחר ביעקב להזכירו רק הא דוישם שק במתניו והתאבל עבור יוסף. רק יובן דהנה עתה כשהגיע להם עונש עבור שהתירו לצדקיהו הנדר התבוננו שנחשב להם זה לחטא הגם דהתירו לו משום דבר מצוה וכמו שכתב הר"ן במסכת נדרים (דף ס"ה) או משום דהיה עליהם מצות צדקיהו ומ"מ הגיע להם מה שהגיע, וע"כ או משום דגם לדבר מצוה אין מתירין אלא בפניו או אפשר דשאני שם דהיה שם חילול השם לגבי נבוכדנצר שסבר שצדקיהו עבר על השבועה, ועכ"פ יהיה מאיזו טעם שיהיה הרי הגיע להם לבסוף צער ע"י התרתם. ועל כן התחילו להזכיר זכותו של יעקב. דהנה כל ריבוי הצער שנצטער יעקב אבינו על יוסף לכאורה אינו מובן כלל, ועיין במדרש דמטרונא אחת שאלה על זה דביהודה כתיב ויתנחם וזה אביהם של כולם כתיב בו וימאן להתנחם, רק עיקר צערו היה על שחסר לו מנין י"ב שבטים דמנין זה הוא עיקר היסוד מכלליות אומה הישראלית, וז"ל המדרש פרשת ויצא נטל יעקב י"ב אבנים אמר גזר הקב"ה שהוא מעמיד י"ב שבטים אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן אני אם מתאחות שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים, וזהו היה כל תשוקתו ויגיעתו כל חייו לבנות בית ישראל ועבור זה עבד בבית לבן עשרים שנה. וכל הצער שסבל מעשו היה רק עבור שיזכה בברכות אברהם ובארץ ישראל ובקרבנות והכל תלוי במנין הזה. ועכשיו כשראה שנטרף יוסף והיה סבור שנחסר לו המנין הרי נתקלקל כל מה שיגע כל חייו. וע"כ התאבל עליו כל הכ"ב שנים. וע"כ אמר כי ארד אל בני אבל שאולה כי בזה נתקלקל כל שעשה בחייו. רק אכתי יקשה דמה כל הצער הזה דנהי דהאמהות כבר עמדו מלדת ולא היה ראויות לילד עוד בן מ"מ היה לו לישא אשה אחרת ואפשר עוד יוליד בן אחר תחת יוסף ויתוקן הכל כבתחלה. רק דלא היה יכול לעשות כן מפני השבועה שהשביעו לבן אם תקח נשים על בנותי וכל זמן שהיה אחת מהאמהות קיימת לא היה יכול לישא אשה אחרת. שוב מצאתי בילקוט פרשה זו וז"ל אמר יעקב הרי נפרצה ברית השבטים כמה יגיעות יגעתי להעמיד י"ב שבטים י"ב מזלות י"ב שעות ביום י"ב שעות בלילה י"ב חדשים י"ב אבנים באפוד הרי נפרצה ברית השבטים ולא רצה יעקב לישא אשה ולהוליד בן מפני שבועתו של לבן אם תקח נשים כו' הרי מבואר להדיא ככל דברינו. ועכ"פ הרי סבל צער הרבה שנים ולא רצה להתיר לו השבועה שהיה ירא שיהיה חילול השם ללבן. וכשנתבונן על זה הוא נסיון גדול אפשר גדול כהנסיון של עקידה, שהיה סבור שאבד כל הבטחותיו וכל יגיעותיו, נצטער בזה כ"ב שנים ולא רצה להתיר הנדר וסבל כל כך הרבה עבור זה, וזהו שהזכירו הסנהדרין אז זכותו של יעקב דלבש שק: