ונבאר על פי דרוש פ' ויגש (מה, כג) ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים. ודרשינן במגילה דף י"ב (טז:) ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו, ובמדרש (בר"ר צד, ב) אמרו ששלח לו גריסין של פול שהוא על עיקת נפש וכו', יעו"ש. ויש לתמוה מאין יצא להם דרוש הזה מפסוק, הש"ס לשיטתו, והמדרש לשיטתו. ב' קשה, דהל"ל במפורש ולאביו שלח יין וכו', או להמדרש גריסין.
ונ"ל דחדא יתורץ באידך, דודאי קיים יעקב אף תקנת חכמים שנתקנה אח"כ כמו שקיים כל התורה עד שלא ניתנה, וכמו שאמרו (יומא כח:) באברהם שקיים כל התורה עד שלא ניתנה אף עירובי תבשילין דרבנן, וא"כ איך שלח יוסף ליעקב סתם יין של עכו"ם ממצרים, שנאסר אח"כ אף בהנאה, ועכ"פ בשתיה (טוש"ע יו"ד סי' קכג ס"א). וכי תימא דיוסף עשה זה היין כשהיה במצרים, זה אינו, דמדסתים סתם יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, היינו עכ"פ שהוא יין כמו שני יעקב או יותר, כמו שמצינו באחשורוש (מגילה יב.), דלא בא הכתוב לסתום רק לפרש, כמו שמצינו במקום אחר יין ישן נוחה לזקנים היינו עכ"פ כפי השנים של הזמן, שאז הוא טוב לשתיה לזקנים, והכא נמי כך, וא"כ אז היה סתם יינם, ואיך שלחו לאביו.
אך דאיתא ביורה דעה סימן קך"ט, יין הצופה בנהר, אם נמצא נגד עיר ישראל מותר, ונגד עיר עכו"ם אסור, ומכל שכן בתוכה, אם אין חשש גניבה, כמו בנמצא חביות יין בכרם ישראל, יעו"ש, וידוע מ"ש בפרקי רבי אליעזר (פכ"ו) דגושן היה עיר ישראל, שנתנה לשרה אמנו בכתובתה מאז היתה במצרים, ולכך בחר יעקב בגושן שהי' עיר ישראל והיה הקדושה בה שורה כמ"ש האלשיך (בראשית מא, לג) יעו"ש, וא"כ יין הנמצא בעיר ישראל מותר בשתיה, ואתי שפיר, ורש"י פירש על פסוק (בראשית מה, יח) ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, זה גושן וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, דאמר ולאביו שלח וכו', והיינו יין ישן שדעת זקנים נוחה, קשה הא אסור בשתיה, לזה ביאר הפסוק ואמר שהיו נושאים מטוב מצרים, דהיינו גושן שנקרא טוב מצרים, והי' עיר ישראל, ויין הנמצא בה שרי בשתיה. ושפיר דייק הש"ס מדכתיב בפסוק שהי' מטוב מצרים, משמע אלו הי' ממקום אחר לא שלחו לאביו, והיינו ע"כ יין ישן שנמצא באוצר מזמן הקדום, וממקום אחר היה אסור בשתיה, משא"כ מטוב מצרים שהיא גושן שרי, וק"ל.
והמדרש אתי לתרץ מה דקשה בפסוק, דודאי זולת התבואה שהיתה חסירה בארץ ישראל מחמת שהי' שנת רעבון ודאי לא היתה ארץ ישראל חסירה כלום, כמ"ש (עי' דברים ח, ט) ארץ אשר לא תחסר כל בה, וא"כ קשה בפסוק, דאחר שאמר ועשר אתונות נושאת בר ולחם, א"כ שמע מינה מה דקאמר עשר חמורים נושאים מטוב מצרים היינו זולת בר ומזון, א"כ קשה מה הוא הדבר אשר יש בטוב מצרים וארץ ישראל חסירה הימנה שהוצרך לשלוח לאביו. ומשני, גריסין של פול שהוא על עיקת נפש, וזה אינה בארץ ישראל שאין בה עקת נפש כמ"ש באבות (פ"ה מ"ה) מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים, ועי' במפרשים וק"ל, איברא נ"ל פירוש המדרש בד"א, ואתי שפיר.
•
ונבאר מדרש (בר"ר צג, ט) ולא יכול יוסף להתאפק ואמר הוציאו כל איש מעלי (עי' מה, א), רבי חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה שאלו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת. רבי שמואל בר נחמני אמר לא הי' חשודין על שפיכת דמים וכו'. ויש להקשות לרבי חמא, הא מה שאמר הוציאו כל איש מעלי, היינו שלא לבייש את אחיו בפני המצריים כפירוש רש"י, וא"כ לרבי חמא דסבירא לי' שלא כשורה עשה, היינו דמוטב הי' לבייש את אחיו בפני המצריים כדי שלא יכניס את עצמו בסכנת מיתה, וא"כ קשה ממ"ש במסכת בבא מציעא (נט.) מוטב שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן מתמר שנאמר (בראשית לח, כה) היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וכו', יעו"ש. אם כן משמע דמוטב שיכנס בסכנת מיתה כדי שלא לבייש חבירו, והוא סותר לדברי רבי חמא הנ"ל.
ב' קשה לרש"י דאמר שלא הי' חשודין בעיניו על שפיכות דמים, הרי השליכו אותו אל בור נחשים ועקרבים אשר הדין פסק להעיד לאשתו שמת ודאי (שו"ע אה"ע סי' יז סעיף מח), וזולת עצת יהודה שאמר לכו ונמכרנו לישמעלים (בראשית לז, כז), כבר היה מת. ג' קשה במה פליגי תנאים אלו.
ונראה לי, דודאי יש לדייק בלשון הש"ס, ל"ל אריכות הלשון מוטב להפיל עצמו לתוך כבשן האש וכו', דהל"ל בקיצור מוטב שיהרג ואל ילבין פני חבירו וכו'. ועוד קשה, דמצינו בש"ס (פסחים כה.:) שאמרו על ג' דברים יהרג ואל יעבור עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, וה"ל לחשוב ד' דברים, שיהרג גם על שלא לבייש ולהלבין פני חבירו וכו'.
ונ"ל דהאלשי"ך בספרו חבצלת השרון על דניאל (ג, טו), פירש, דג' מדריגות יש להצלת הצדיק, א' מחיות רעות ונחשים ועקרבים הצדיק ניצול בזכות עצמו שהוא הצלם אלדיו שעליו. ב' שיהי' ניצל מאש וממים אין מספיק זכות עצמו, וצריך זכות זולתו, וזה שאמר יעקב פדה את אברהם מכבשן האש וכו'. ג' מיד בעלי בחירה אין שום זכות מספיק להציל לשנות בחירת האדם וכו', יעו"ש.
א"כ י"ל בכוונה מכוונת אמרו בש"ס מוטב שיפיל את עצמו לכבשן האש דוקא, דאפשר שיספיק זכות אחרים להצילו מהאש, אבל אם עומד ליהרג על ידי אדם שהוא בחירי ואין זכות אחרים מספיק להצילו מידו, אינו מחוייב למסור עצמו להריגה, דדיו לבא מהדין להיות כנדון, מה תמר לשריפה מסרה עצמה כדי שלא לבייש, דאפשר שיספיק לה זכות אחרים להנצל דמהני, וה"ה לאחרים, משא"כ להריגה ביד בעל בחירה אינו מחויב למסור עצמו. והראיה דזה היה כוונת ראובן במ"ש השליכו אותו על הבור הזה דמיד בעל בחירה אין מציל משא"כ מיד נחשים ועקרבים וכמ"ש האלשיך שם ג"כ יעו"ש.
ובזה יובן, דסבירא לי' לרבי חמא לא עשה כשורה, ואף שאמרו חז"ל שיפיל עצמו לכבשן האש, היינו דוקא אש, ולא להריגה ביד בעל בחירה כנ"ל, וכאן נמסר ליד בעלי בחירה שאלו בעטו בו אחד מהם מיד הי' מת, ומיד בעלי בחירה אין מציל.
ות"ק סבירא לי' כהוגן וכשורה עשה, דלא הי' חשודין על שפיכות דמים שהם עצמן יהרגו נפש, והראיה דאף קודם שאמר ראובן השליכו אותו אל הבור הזה רק לכו ונהרגהו וגו' היינו שאמרו נשסה בו כלבים כמפורש במדרש (בר"ר פד, יד), ולא שישלחו בו יד לשפוך דם הם בעצמן, א"כ זולת מיד בעלי בחירה כבר היה יוסף מובטח, ושום מורא לא יעלה על ראשו מאז ומקדם, וכל שכן עתה דאין חשש כלל, לכך כהוגן וכשורה עשה, וק"ל.
•
ונבאר על פי סוד פסוק ויגש אליו יהודה ויאמר וגו' ידבר נא [עבדך דבר] באזני אדוני וכו' (מד, יח). ויש להבין למה לי ויגש אליו יהודה כלל, לא הוי ליה למימר רק ידבר וגו'. ובמדרש (בר"ר צג, ו) דרשו, הגשה לתפילה, הגשה למלחמה, הגשה לדורון וכו', יעו"ש. ועוד, למה נכתב זה בתורה שהוא היה הוה ויהיה וכו'.
ונ"ל דאיתא בש"ס סוף הוריות (יג.) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים, מן כהן גדול שנכנס לפני ולפנים וכו'. ונשאלתי, הא בכהן גדול כתיב (ויקרא כא, י) והכהן הגדול מאחיו, שיהי' גדול בחכמה ובעושר וכו' (יומא יח.), וא"כ כהן גדול על כרחך הוא תלמיד חכם, וא"כ מאי יקרה היא מפנינים.
ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור דברי תוספות ביבמות דף ק"ג ע"ב בד"ה המסוליים וכו': והא דאמרינן במדרש (דר"א רבה פ"ז) ג' דברים שקולים זה בזה, חכמה יראה ענוה, ואומר ר"י דשקולים היינו דהא בלא הא לא סגי וכו', יעו"ש. והענין, דכתבתי ביאור ש"ס דנדרים (לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על החכם וגבור ועשיר ועניו וכו'. והעולה משם כי ענוה צריך עם כל א' מהמעלות וכו'. ובזה כתבתי במ"א אם אני כאן הכל כאן וכו' (סוכה נג.). וגם חכמה [בלי] יראה אי אפשר, כמבואר בש"ס (שבת לא.) משל לקב חומטין וכו', וביאר בתיקונים (הקדמה ה.) טעמו, כי תורה ויראה הוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, ובלא יראה הוא נרגן מפריד אלוף וכו', יעו"ש. ובזה יובן דברי התוספות, כי חכמה ויראה וענוה הא בלא הא לא סגי, והבן.
ובזה יובן דברי ש"ס הנ"ל עם ביאור הפסוק יקרה היא מפנינים וגו', הכונה כי התורה והחכמה יקרה היא כשהיא נמשך מפנינים של מדריגות פנים, דהיינו היכל שהיא השכינה שנק' יראה, ומדרגת לפני ולפנים שהוא בינה קדשי קדשים הנק' ענוה, אז התורה היא יקרה בצירוף מדריגות יראה וענוה עם החכמה, כמ"ש התוספ[ו]ת הנ"ל דהא בלא הא לא סגי, והבן.
ובזה נבוא לביאור פסוק הנ"ל, כי נודע כי יהודה הוא בחינת המלכות הנק' תורה שבעל פה, ובחינת יוסף הוא יראה וענוה, כי יראה מבואר בפסוק (בראשית מב, יח) את האלדים אני ירא. וענוה מצינו ביוסף ג"כ, שנאמר (שם מא, טז) בלעדי אלדים יענה את שלום פרעה, ותרגומו לא מן חכמתא וכו'. והענין, דכתבתי במ"א אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' ולא עליתם בהר לאמר (דברים ה, ה). והעולה משם, כי מצד ענוה של משה רבינו ע"ה אמר בשבילכם נדבר עמי וכו' (תו"כ ויקרא פ"ב), וה"נ כך יוסף אמר מצד ענוה בלעדי לא מן חכמתי וכו', וזש"ה (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי שניהם היו בבחי' ענוה ויראה.
ובזה יובן, ויגש אליו יהודה דייקא, הכוונה כאשר נגש בחינת יהודה שהיא תורה שבעל פה, אל בחינת יוסף שהיא בחי' יראה וענוה, כאשר אחד באחד יגשו, אז למעלה יחשב התורה שבעל פה, והבן.
ובזה יובן כונת המדרש הנ"ל, כי ג' בחינות הנ"ל חכמה יראה וענוה, הם הגשה לתפילה בחי' מלכות הנק' יראה, ולמלחמה שהיא תורה ז"א כי ה' איש מלחמה (שמות טו, ג), ודורון ופיוס הוא בינה הנק' ענוה, בסוד ישמח משה במתנת חלקו, והבן.
ועוד י"ל, ונבאר מדרש ויגש אליו יהודה, וזש"ה (תהלים מח, ה) כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו וגו', כאשר המלכים נועדו אז מארי דדינא עברו וכו', יעו"ש.
והענין, דכתבתי במ"א ביאור פסוק (דברים כט, ח) למען תשכילו את כל אשר תעשון, על פי ביאור כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה (קהלת ט, י), לקשר מלכות עד המחשבה והדעת וכו', יעו"ש. ונודע כי יוסף נקרא משכיל, כי עולה עד הדעת בסוד ויכלכל יוסף את אביו וכו' (בראשית מז, יב). ובזה יובן, ויגש אליו יהודה, כאשר מתחבר מלכות עד בחי' יוסף שהוא בחי' הדעת, אז כאשר המלכים נועדו אז עברו מארי דדינין, והבן.
•
פן ב על פי סוד ומוסר השכל וכמה פסוקים מבוארין, ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו' (מד, יח). והספיקות יבוארו ממילא.
ונ"ל דשמעתי ממורי זלה"ה, אם אדם רוצה לשבח ישבח את הקב"ה, ואם רוצה לגנות יגנה את עצמו וכו', ודפח"ח. And [another interpretation] appears to me, as I heard from my teacher (may his memory live in the world to come), that if a person wants to praise, they should praise the Holy One, and if they want to denigrate, they should denigrate themselves, etc., and graceful are the words of the wise.
להבין זה נ"ל, דכתבתי במ"א ביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו מכובד המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. דקשה, מאי ענין זה לכבודו ית'. ונראה לי, כי מצד האחדות חסרון של זולתו יש בו בעצמו שמץ מנהו, הגם מצד שהוא נברא, המבזה שום נברא כביכול כאלו מבזה לאומן שבראו, וכמעשה דרבי שמעון בן אלעזר שפגע באדם מכוער וכו' (תענית כ:).
ובזה יובן, כל המכבד את הבריות, מצד שהוא בריה נברא ממנו ית', מורה על עצמו שהוא מכובד, מצד האחדות. משא"כ המבזה שום נברא, כביכ"ול נקרא בוזי, שנוגע בכבודו ית', ומלבד זה מורה על עצמו שהוא נקלה ונבזה מצד האחדות, וזה שאמר ובוזי יקלו, והבן, יעו"ש.
ובזה יובן צחות לשונו של מורי זלה"ה, אם הוא משבח לשום נברא, אז הוא משבח להש"י שברא בריה נכבד זה. ואם מגנה שום נברא, מלבד שנוגע בבורא ית' אלא את עצמו, ואתי שפיר.
ובזה יובן, ויגש אליו יהודה, כי יהודה הוא לשון שבח והודאה, וז"ש ויגש אליו ית' יהודה, שכל שבח ששיבח לכל נברא הי' ניגש השבח אליו ית'. וכל שפלות וחסרון הי' תולה בעצמו, ויאמר בי אדוני, והבן.
עוד י"ל, דכתבתי במ"א ביאור ש"ס (ב"מ לג:) הגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א) אלו תלמידי חכמים וכו', ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ וכו'. והעולה משם כי הת"ח יתלה החסרון בעצמו, והמוני עם יתלו החסרון בעצמם וכו'. וכן כתב רבי משה אלשיך בפ' שמיני כי הטובה שבעיר יתלה בזולתו, והרעה יתלה בעצמו, וזה שאמר כי היום ה' נראה אליכם וכו'.
ובזה יובן ויגש אליו יהודה, כי המוני עם שנק' יהודה תלו הטובה והשבח אל הת"ח שנקרא יוסף, והחסרון תלו בעצמם, וזה שאמר בי אדוני, והבן.
•
ונבאר פסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (מו, ד). ויש להבין מהו גם. למה נכתב ענין זה בתורה כי מאי דהוי הוי.
ונראה לי, דכתבתי לעיל ביאור ש"ס (שבת לא.) העמידני על רגל א' וכו', וביאור פסוק (תהלים לב, ב) אשרי אדם (אשר) לא יחשוב ה' לו עון, והענין כי החיות רצוא ושוב, ואי אפשר שיעמוד אדם על מדריגה, וצריך לירד כדי להעלות זולתו. ובזה יובן העמידני על רגל א', שישאר קיים על מדריגה אחד ולא ירד למטה, והשיבו מאי דסני לך וכו', שצריך להעלות זולתו גם כן וכו'. וכן כתבתי לעיל ביאור ש"ס (בכורות ח:) אית לן בירא בחקלא וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, אנכי ארד עמך מצרימה, וכי תימא הלא יותר טוב שישאר על מדריגה א' ולא יצטרך לירד, מלבד שיש סכנה בירידה שאינו יודע אם יזכה לחזור ולעלות, לזה הבטיחו הקב"ה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, שלא ישאר בירידה. וכי תימא למה צריך ירידה ועליה, הלא מוטב שיהיה תמיד על מדריגה א'. לזה ביאר טעם הדבר, גם עלה, שיוכל לעלות גם זולתו. ונכתב בתורה זה שהוא נוהג לדורות ג"כ, והבן.
•
בפסוק ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי (מה, ג). והקשו המפרשים הא כבר שאל אותן בביאתם אליו השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי (מג, כז).
ונ"ל דמבואר בפסוק (מה, כז) ותחי רוח יעקב אביהם, ודרשו חז"ל (תנחומא וישב ב) ששרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. ובזה יובן, העוד אבי חי, אחר כל הצער שהיה לו עבור יוסף העודנו חי, שלא פירשה ממנו רוח הקודש, והבן.
•
בפסוק והנה עינ[י]כם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם (מה, יב). וזה אין לו שחר כלל. וגם הל"ל כי פי המדבר לכם, מאי אליכם.
ונ"ל דכתב רבי משה אלשיך בפסוק (דברים ו, ו-ז) והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך, כי דברים הבאים מן הלב נכנס בלב זולתו וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, כי יוסף רצה להצדיק את עצמו שאין לו שנאה בלב רק הוא מדבר מקירות לבו, וז"ש והנה עינ[י]כם רוא[ו]ת בעיני השגחה, ועיני אחי בנימין השוה לי, כי פי המדבר אליכם, כי הדברים יוצאים מן הלב יכנסו ודאי אליכם בתוך לבבכם, ובזה תראו ותבינו אהבתי אתכם, שהדברים יוצאים מלבי אל לבכם, והבן.
•
פן ג על פי סוד ומוסר השכל וכללים ששמעתי ממורי ביאור פסוק ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו' כי כמוך כפרעה (מד, יח). ובמדרש (בר"ר צג, ו), רבי יהודה אומר הגשה למלחמה, רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס, רבנן אמרי הגשה לתפלה. ר"א אומר לכולן וכו'. בי אדוני, ולא בי'. ידבר נא עבדך דבר וגו', א"ר ירמיה בר שמעיה דָבָר אני מוציא מבפנים ומכניס דֶבֶר בנא ומכלה אתכם וכו'. והוא תמוה.
ונבאר מדרש (בר"ר יא, ח) מובא בעקידה שער ד': תניא רשב"י אומר אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה כנסת ישראל יהי' בן זוגך וכו'. וכתבתי ביאור זה במ"א עם ביאור הקושיא שהקשה בעקידה (שם) בששה ימים כתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ומאי טעמא לא נאמר בשבת כך וכו'.
וכעת נ"ל לבאר ג"כ ש"ס דשבת (קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'. וכתבתי מזה במ"א.
ונראה דכתבתי במ"א ביאור מ"ש בתיקונים (תכ"א מד:) כאשר שם בן ד' ידו"ד בנרתיקו הוא רחמים, ולבר מנרתיקה אז ה' אלדיך אש אכלה וכו' (דברים ד, כג), והוא דין. והקושיא מפורסמת, הא שם הוי"ה הוא רחמים, ושם אד' הוא דין, א"כ איפכא הל"ל. וכתבתי שם וכו'.
וכעת נ"ל, דכתבתי במ"א ששמעתי ממורי פירוש הרמב"ן לא תגעל נפשי אתכם וכו' (ויקרא כו, יא). והעולה משם, לקשר ראיה ושמיעה ודיבור ומישוש והילוך הגשמיי שהם איברי השכינה, אל ראיה ושמיעה ודיבור ברוחני וכו'. ובזה כתבתי ביאור משנה (קדושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו'.
ובזה יובן ביאר מ"ש בתיקונים הוי"ה בנרתיקו אדנ"י, הוא רחמים, ר"ל כאשר מקשר ראיה ושמיעה ודיבור של אדם אל הרוחני שם בן ד', אז הוא רחמים וכו', והבן.
ובזה יובן קושית העקידה, כי בששת ימי החול נאמר ויהי ערב ויהי בקר [יום] אחד, הכוונה כי ערב היינו ראי' ושמיעה ודיבור הגשמיי, לקשרו אל ראי' ושמיעה ודיבור ברוחני שנקרא בקר, ומשניהם נעשה יום אחד, שנעשה הכל רוחני גם הגשמי. משא"כ בשבת כתיב בישעיה סימן נ"ז (נח, יג-יד) אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג וגו' ממצוא חפציך ודבר דבר, אז תתענג על ידו"ד וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ודרשו חז"ל (שבת קיג.:) שלא יהי' הלוכך בשבת כמו בחול, ודיבורך בשבת לא כחול וכו'. והכונה ג"כ שיהי' ראי' ושמיעה ודיבור והילוך של שבת הכל ברוחני, שלא יצטרך לקשר הגשמי ברוחני, ולא כתיב ויהי ערב ויהי בקר בשבת מטעם זה, כי אין גשמי הנקרא ערב בשבת כלל, רק הכל יום ורוחני.
אמנם מדה זו אמורה בשלומי אמוני ישראל יחידי סגולה בני עליה המועטים המקדשים והמטהרים בשבת ראיה ושמיעה ודיבור מן הגשמי שיהי' הכל רוחני. משא"כ בהמוני עם ושאר כנסת ישראל נחית דרכם, לקשר בשבת שהיא הנשמה של ו' ימי החול, הראיה ושמיעה הגשמי של ו' ימי החול אל הרוחני של שבת. כי יחידי סגולה מקשר בו' ימי החול הגשמי ברוחני הערב עם בקר לעשות יום אחד, ועושה כך מידי יום ביומו, משא"כ שאר כנסת ישראל מקשר הגשמי של ו' ימי החול שנכלל בשבת אל הרוחני של שבת, וז"ש (דברים ה, יב) שמור את יום השבת לקדשו, לקשר הגשמי שנכלל בשמור מלכות הנקרא אדנ"י, עם הרוחני הנקרא יום השבת, לקדשו. וליחידי סגולה נאמר (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, הכל ברוחני. ואם המוני עם אינם יודעין לקשר הגשמי ברוחני, אז יחברו עצמם אנשי החומר והגשמי אל אנשי הרוחני והצורה, וז"ש חז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, שהם אנשי החומר והגשמי הנכלל בשמור, יתחברו עם אנשי הצורה הנכלל בזכור, ויהיה הכל רוחני. וזהו מצוה הכולל ובו תדבק (דברים י, כ) ודרשו חז"ל הדבק בת"ח שנקרא שבת, והבן, כי הת"ח ויחידי סגולה מקשר בימי החול הגשמי ברוחני כמו כנסת ישראל בשבת.
ועפ"ז יש לבאר מ"ש חז"ל (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ר"ל שתעשה שבתך בחול, לקשר ערב עם בקר, ולא תצטרך לבריות, להתחבר לת"ח שנקרא שבת, וכנ"ל. ואם אינך עושה בחול כך אזי עכ"פ בשבת לוו עלי (ביצה טו:), להתחבר ולקשר הגשמי ברוחני שהיא עלי, או לת"ח וכו'. ובזה סרה קושיא התוספות בש"ס דביצה (טו:) לוו עלי וכו' והא אמרינן עשה שבתך וכו', והבן.
ונראה שזש"ה (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת, שהוא אזהרה למדה הנק' שמור הגשמי, וגם בני ישראל שהם מסוג זה. שיתחברו ויתקשרו את השבת - עם המדה הרוחני שנקרא שבת, בג' סוגים הנ"ל. לעשות את השבת לדורותם, שיהיה להם דירה בלב טוב, להתחברו זה עם זה. כי שבת, שהת"ח הנקרא שבת, הם ברית עולם ביני ובין בני ישראל, שעל ידם יתחבר הגשמי ברוחני. כי ששת ימים עשה ה', בגשמי. וביום השביעי שבת וינפש, סוד הנפש והרוחני, ובהתחברם נעשה הכל רוחני, והבן.
ובזה יובן, כל המענג את השבת, שיהי' לו בשבת ראי' ושמיעה ודיבור הכל ברוחני ולא בגשמי, ובכלל זה מי שמקשר הגשמי הנכלל ב'בת' של ו' ימי החול עם הרוחני שנכלל באות ש דשבת, נותנין לו נחלה בלי מצרים ברוחני שאין לו מיצר וגבול, היפך עולם הזה שיש לו מצר וגבול, שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו', וביעקב נאמר (בראשית כט, א) וישא יעקב רגליו, שנשא והעלה לקשר רגליו, שהם עשיה ראיה ושמיעה ודיבור הגשמי מעשיה, אל הרוחני, לכך נתנו לו נחלה בלי מצרים, והבן.
ובזה יובן מדרש הנ"ל, אמרה שבת לכלם נתת בן זוג, כי זה שייך בעולם שנה ונפש האדם, כי שבת שבעולם ושנה אמרה, לכל ו' ימי החול יש בן זוג לקשר הראיה ושמיעה הגשמי הנקרא ערב עם ראיה ושמיעה ודיבור ברוחני שנקרא בקר, לחברם ולזווגם שיהי' שניהם יום א', משא"כ בשבת ליכא ערב, ונשאר בלי זוג. ושבת של נפש האדם הוא הת"ח שנקרא שבת הרוחני אמר, לכולם נתת בן זוג שיש להם התחברות אשר נפשם קשורה בנפשם, ולי לא נתת בן זוג, שזה שיש לו דביקות רוחני אין רוצין להתחבר אליו, וכמ"ש האלשיך פרש' ויגש (בראשית מד, ל) ונפשו קשורה בנפשו, וז"ל: כי נפש צדיק עם נפש חוטא בלתי מתקשרת זו עם זו, ולדבריך כי בנימין הוא גנב איך נפשו קשורה בנפש אביו הקדוש וכו', יעו"ש, וה"נ כך.
והשיב, כנסת ישראל יהיה בן זוגך, כי נודע מ"ש בס' הכוונ[ו]ת סוד בית הכנסת, כי י' פעמים בן עם י' כוללים גימטריא כנסת וכו' שהיא השכינה, יעו"ש. וז"ש כנסת ישראל יהי' בן זוגך, ר"ל שבת שבעולם שנקרא כנסת, עם שבת שבנפש האדם שהוא הת"ח נקרא ישראל, ובחיבור שניהם הוא כנסת ישראל, סוד זכור ושמור, זה יהי' בן זוגך, והבן.
ונחזור להנ"ל, מ"ש בתיקונים שם ידוד בנרתיקו אד', אז הוא רחמים, וכנ"ל. ושמעתי ממורי כי העושה מצוה גדולה או למד תורה הרבה והתפלל בכוונה, לא יכניס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת, כי אם מלכות שנקרא אני מן אדנ"י היא עשתה זאת, [ואפשר שזה שאמר הכתוב (ירמיה ט, כב-כג) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת וגו'], משא"כ אם מתפאר לומר שהוא בעצמו עשה זה אז גורם ח"ו שמסתלק י' מן אני, ונשאר אן וכו', ודפח"ח.
ונ"ל שזהו מ"ש במשנה (אבות פ"ג מ"א) מאין באת ולאן אתה הולך וכו', ר"ל כאשר חושב את עצמו לאפס ואין שיודע שבא מטפה סרוחה, אז מאין באת. משא"כ במתפאר שהוא העושה, וזה נקרא הולך, היפך ביאה כנודע, אז מסתלק י' ונשאר אן, וז"ש ולאן אתה הולך, והבן [ואפשר ששמעתי זה ג"כ ממורי, והש"י יודע].
ובזה יובן פסוק ויגש אליו יהודה, ר"ל כאשר נגש ונתחבר בחינת יהודה הנק' מלכות, סוד ה' אחרונה באצילות ושם אדני בבריאה, אל בחי' ג' אותיות ראשונות מהשם, כמ"ש (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף, וכמ"ש מוהרש"א בפרק קמא דסוטה (י ע"ב ד"ה יוסף) יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות א' וכו', ועי"ז נעשה בו ג' אותיות של השם שהוא העיקר וכו' יעו"ש, והתחברות זה נעשה על ידי שקישר ראי' ושמיעה ודיבור הגשמי שהם איברי השכינה, אל ראיה ושמיעה ודיבור הרוחני שנכלל ביוסף שהוא יסוד העולה עד הדעת לייחד חכמה ובינה, וזה שנקרא זכור, ונתייחד עם שמור כנ"ל, וז"ש בי אדוני וגו', ר"ל גם שנתחבר ה' אחרונה עם ג' אותיות הראשונות ונעשה שם בן ד', מכל מקום צריך שיהיה הויה בנרתיקו וז"ש בי אדנ"י, אז הוא רחמים שיכנסו דברי באזניך, וז"ש ידבר נא עבדך דבר באזני אדני.
והיינו דאמר רבי ירמיה בר שמעיה דבר אני מוציא מבפנים - שם הוי"ה שנקרא דבר, אני מוציא מבפנים, דהיינו מנרתיקו, ואז ה' אלדיך אש אוכלה, ומכניס דבר בנא שנשאר אן מן אני ומכלה אתכם, וזהו הגשה למלחמה, לכך אמר בי אדני שהוא הגשה לפיוס, שיתפייס שם בן ד' כשהוא בתוך אדנ"י, שהיא ג"כ הגשה לתפלה שנקרא אני ולא אן כמ"ש (תהלים קט, ד) ואני תפלה, מובא בפרי עץ חיים מזה, יעו"ש.
ועפ"ז נ"ל מ"ש בפ"ב דאבות (מ"ד) ואל תאמר דבר שאי אפשר להשמע, שסופו להשמע וכו'. ר"ל דברי הגשמי אין להם מקום לעלות למעלה להשמע שם במקום רוחני, כי אם על ידי שיקשר אותו אח"כ בדברי רוחני וכנ"ל, שאז סופו להשמע גם הגשמי בחיבור אל רוחני, וכאשר יחשוב האדם זה, למה לו כולי האי ואולי, ומוטב ליזהר בדבריו שיהיה דבריו מועטים או הכל ברוחני, וז"ש ואל תאמר דבר וכו', והבן. אך שמא יאמר ודאי טוב לדבר ברוחני בתורה ותפלה, רק שהמחשבות זרות מטרידין כעת, לכך אמתין עד שאפנה ממחשבות זרות אז אשנה, לכך אמר אל תאמר לכשאפנה אשנה, וק"ל.
וזה נ"ל פירוש הפסוק קהלת (ה, א) כי האלדים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים וכו'. וכתבתי מזה במ"א. וכעת נ"ל, דכתבתי במ"א בשם הש"ך על התורה ואל כליך לא תתן (דברים כג, כה) ליזהר מגשמי שאינו עולה למעלה, שנאמר (בראשית ח, ב) ויכלא הגשם מן השמים וכו'. ובזה יובן, כי האלדים בשמים, רוחני בלי גשמי כלל, ואתה על עכירת הארץ שאינו עולה למעלה ברוחני, על כן יהיו דבריך הגשמי מועטים, ההכרח לבד, והבן.
•
פן ד על פי מוסר וכללים גדולים לעבודת השי"ת פסוק ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וגו' (מד, יח), ובמדרש (בר"ר צג, ו) אמרו, הגשה לתפלה וכו'. ובזהר (ח"א רו.:) אמר כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו וכו' (תהלים מח, ה), יעו"ש. והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל.
ונ"ל דכתבתי ביאור משנה (קידושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. וכעת נ"ל, דמבואר (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, ובכתבי האר"י זלה"ה מבואר וכו'. ודרך לבוש כתבתי שהוא חיבור הצדיק עם המוני עם לענין תפלה, וקם וכו'. ובזה יובן מתייחד אדם עם אמו, דהשכינה שהוא אמו נק' תפלה, וצריך להתייחד עם אמו בתפלה בקירוב בשר, בלי שום דבר חוצץ ומפסיק, בלי שום הפסק מחשבה זרה, וכמ"ש באורח חיים סימן צ"ח ויסיר כל מחשבות הטורד[ו]ת אותו וכו', עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות וכו' יעו"ש. ומ"מ כאשר מתייחד אדם עם אמו, גם אסיפה עם בתו, והבן.
ובזה אתי שפיר הפסוק (תהלים כא, ג) תאות לבו נתת לו, בחי' הצדיק אשר זכה וכנ"ל, וכשהוא בחיבור עם בחי' אנשים שלא זכה, אשר ארשת שפתיו לבד, מ"מ בחיבור שני בחינות אלו יחד בל מנעת סלה לארשת שפתיו ג"כ, וק"ל.
ובזה יבואר בפ' צו זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב), דכתב העקידה (שער נח) דקאי לענין תפלה וכו', ולדברי הנ"ל אתי שפיר, כי ב' בחינות, זאת - מדריגה תחתונה, בחיבור תורת - מדריגה עליונה, עולין שניהם למעלה, והבן.
ובזה [יובן] ויגש אליו יהודה, הגשה לתפלה, ר"ל לענין תפלה צריך הגשה והתחברות ב' בחינות הנ"ל יחד, בחינת יהודה שהם המוני עם בחינת מלכות הנק' שבע, שהתחברו עם יוסף הצדיק, אז תפלת שניהן עולין, וז"ש כי הנה המלכים נועדו וכו', והבן.
ובזה נבאר פירוש הפסוק ג"כ ויאמר בי אדוני ידבר וגו', דכתבתי לעיל כי יוסף הוא ברית הלשון, ומ"מ אי אפשר לגמור הדיבור כי אם על ידי בחינת יהודה כמ"ש בחסד לאברהם יעו"ש, וכתבתי מזה. ובזה יובן ויאמר בחינת יהודה בי אדוני ידבר, שעל ידי נגמר הדיבור, וגם בלאו הכי יהודה הוא מלכות שבה הדיבור הנק' תפלה, לזאת ביקשה ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, כי תכין לבם תקשיב אזניך (תהלים י, יז), וז"ש שתכין לבי שאוכל לדבר בכוונת הלב שתקשיב אזניך, וזהו באזני אדני וגו', והבן.
ועפ"ז נבאר ש"ס דבכורות פרק ז' (מד:) אמר רבי יהושע בן לוי, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך (דברים ז, יד), עקר, שלא יהיה ביתך עקור מן התלמידים, ועקרה, שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, בבהמתך וכו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א.
וכעת נ"ל, דכתבתי לעיל ביאור (ברכות לב:) אימתי תאות לבו וגו', תאות לבו ששאל בתפלה נתת לו, בזמן וארשת שפתיו בל מנעת סלה, כי עץ חיים - שעוסק בתורה, תאוה באה וכו'. ובזה יובן, אם לא יהיה בך עקר מתלמידים, שעוסק בתורה שנקרא עץ חיים תאוה באה (משלי יג, יב), אז לא תהיה תפלתך עקרה, כי תאות לבו נתת לו בזמן וארשת שפתיו וכו', והבן.
עוד י"ל, דכתבתי לעיל המתפלל יתן עיניו למטה לבו למעלה (יבמות קה:), ר"ל שיתן עין השגחתו על בחי' המוני עם שהם למטה, ולבו למעלה, שיתן לבו להתחבר עמהן ולהעלותן למעלה וכו'.
ובזה יובן, דיש ב' בחינות, תאות לבו של אנשי הצורה, ובחי' ארשת שפתיו לבד של אנשי חומר, ובחיבור שניהם אז בל מנעת סלה וכנ"ל.
וז"ש שלא יהיה עקר מתלמידים שנק' בנים שהם מעשים טובים, שנקרא תולדות הצדיקים מעשים טובים, ובראש כולם המזכה רבים והם המוני עם. וז"ש ועקרה, שלא תהא תפלתך עקרה, ר"ל שלא תעשה תפלתך עקר, גם שהיא בכוונת הלב תאות לבו הנ"ל, רק בבהמתך, שתשתף עצמך עם בני אדם הדומים לבהמה, כמו שדרשו בפ"ק דחולין וכו' (ה.), אז תאות לבו נתת לו בחיבור וארשת שפתיו, וק"ל.